דילוג לתוכן העיקרי

שלושה רגלים

הרב תמיר גרנות
29.03.2017
קובץ טקסט

התורה מצווה על שלוש הרגלים בשלושה מקומות שונים: בשמות (פעמיים – מקבילות), בויקרא ובדברים. שונה הציווי בפרשת המועדות בויקרא מפני שהוא מתייחס לכל המועדות, כלומר: גם למועדי תשרי, ולמצוות שונות – כגון הפסח והעומר – ולא רק לשלוש הרגלים. לכן, הפרשה בספר דברים קרובה יותר ברוחה לאחיותיה שבשמות. כדי לעמוד על חידושה של הפרשה בדברים נערוך השוואה בין הפרשה בדברים לאלה שבשמות, ובהזדמנות אחרת נתייחס לפרשת המועדות שבויקרא. בטבלה לפניכם [בקובץ היא מצורפת בצבעים] הדגשתי באותיות שחורות מודגשות את הקווים המשותפים לכל הפרשיות, ובצבע כחול ואדום את המיוחד לדברים. לא נכנס כאן לפירוש של כל חג וחג, אלא רק לתמונה המשותפת של שלוש הרגלים בכל פרשה ופרשה.

 

שמות כ"ג

שמות ל"ד

דברים ט"ז

ציווי כללי

הקדמה: שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה...

וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'.

בהקדמה – חסר

וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה

אין הקדמה

יש סיכום:

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ

בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר

בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם:

אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ

חג המצות

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם

אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם: כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה: וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱ-לֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר: לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם: וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה

שבועות

וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה

וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ:

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה

סוכות

וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה

וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה

חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ

היבטים ייחודיים

לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ

לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ

 

 

ניתן דעתנו למשותף ולשונה בין הפרשות: אלה שבשמות – מחד גיסא, וזו שבדברים – מאידך גיסא:

בכל הפרשות – מערכת של שלושה רגלים.

בכולן: ציווי משותף ובלשון כמעט זהה: שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את/אל פני האדון ה'/האדן ה' א-להי ישראל/ה' א-לוהיך.

בשלושתן איסור בלשון זהה: "ולא יראו פניי ריקם".

בשלושתן, למעט פסח – אין אזכור של מצוות חגים חוץ מהחובה הכללית של עליה לרגל

בשלושתן אין אזכור של תאריכים אלא מועדים כלליים – עונתיים.

הגרעין המשותף הזה די בו כדי להוכיח שיש זיקה גלויה בין הפרשיות בשמות לאלה שבדברים, שכן החובה להיראות את פני ה' עם 'מתנה' כלשהיא מן היבול החקלאי או קרבן – שלוש פעמים בשנה – היא הגרעין העיקרי והיסודי של המצווה. כיוון שהמצווה נעוצה בתהליכים חקלאיים ועונתיים, היא איננה נזכרת בקשר לתאריך מסוים, אלא בזיקה לעונה חקלאית: ביכורי קציר חטים או "בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (שמות כ"ג, ט"ז) – שכן החובה להיראות את פני ה' קשורה באופן ממשי ביבול. שלוש הרגלים, בהקשר זה, אינם נושאים אופי מיוחד הקשור בזכרון היסטורי או אידאה מיוחד לכל אחד מהם, אלא הם מערכת אחת שיש בה שלושה תאריכי יעד, ואידאה משותפת לכל המערכת: לבוא אל ה' עם מתנה מן היבול, ובמשתמע – להכיר לו תודה ולברכו על השפע שנתן. גם מצוות החגים, אינן נזכרות בקבצים אלה, שכן עניינם החג – כרגל, ולא אופיו המיוחד של החג.

יוצא מן הכלל פסח, שיש לו כמובן גם הקשר היסטורי, בכל אחת מן הפרשיות, אך דומה שהקשר זה איננו מרכזי בפרשיות אלה, שכן, קודם כל, פסח הוא "מועד חודש האביב" או "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים ט"ז, א'), כלומר: מועד עונתי, שיחד עם שבועות וסוכות מצטרף למערכת השלמה של רגלים – חגי ראייה. אמנם, הפסח בדברים זוכה לפירוט רב, החסר בשתי המקבילות בשמות, אך דומה שאין זה הבדל משמעותי, שהרי הפסח נזכר באריכות בשמות י"ב-י"ג, ובפרשיות הנ"ל בשמות אין הוא נזכר אלא כדי למקמו מחדש במסגרת המערכת החקלאית-עונתית של הרגלים, ולכן אין צורך לחזור על דיניו. בספר דברים, שם מתחדשות גם הלכות הקשורות לפסח עצמו – יש הרחבה בהלכות הפסח, וזה מובן.

גם לגבי שמות החגים יש קרבה גדולה. שינויים מסוימים יש כבר בשמות, שם הקרבה בין הקבצים ברורה.[1] חג השבועות נקרא חג הקציר בשמות כ"ג, אך בשמות ל"ד ובדברים ט"ז – חג השבועות, ובשני הקבצים בשמות הוא נזכר בקשר לבכורים – אך לא בדברים. חג הסוכות הוא שמו של החג בדברים (כמו בויקרא כ"ג) שלא כמו בקבצים בשמות שם הוא נקרא אסיף, אך הזיהוי עם האסיף מופיע בדברים: "בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז, י"ג) ואף הסיבה ברורה: "כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ" (דברים ט"ז, ט"ו). מתוך כך עולה ההשערה שאף ששמו של החג סוכות, כמו בויקרא, הרי שמשמעותו של השם שונה. בויקרא נקשרות הסוכות למאורע ההיסטורי של הישיבה בסוכות בזמן יציאת מצרים: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כ"ג, מ"ג), אך בדברים אין לכך זכר, ושני פירושים אפשריים: ייתכן והשם סוכות איננו מתכוון למצווה מסוימת, אלא רק לסימון מועד בשנה בו נוהגים החקלאים להקים סוכות בשדותיהם כדי לשמור על שדותיהם ולאסוף את יבולם. וכמו שחג הקציר איננו נקרא כך בגלל מצווה מסוימת של קציר, אלא בגלל המועד. ואפילו אם נאמר שהסוכות מזכירות את מצוות הסוכה שבויקרא, אפשר וגוף המצווה דומה אך נשמתה שונה, ובעוד שבויקרא הייתה למצווה סיבה סמלית-היסטורית, הרי שבדברים הסוכות מבטאות את היציאה האנושית מן הבית המוגן למרחבי הטבע, שם הוא זקוק להגנתו ולישועתו של הבורא, כחלק מענוותו של האדם והכרתו בכך שה' הוא שנתן לו כוח לעשות חיל.

לגבי שמו של חג הפסח יש לכאורה הבדל בין הפרשיות. בשמות הוא נקרא חג המצות, ובדברים הוא נקרא פסח: "ועשית פסח". אמנם, גם בדברים נזכרת מצוות אכילת מצות שבעה ימים, כמו בשמות, וממבט שני הפסח איננו שמו של החג, אלא המצווה שיש לקיים ביום הראשון שלו. האזכור של הפסח, הוא ייחודי לפרשה בדברים, וצריך להבין איזו זיקה יש לו לרגלים, ועל כך להלן.

 

המקום אשר יבחר ה'

מדוע נשנתה פרשת הרגלים שבדברים? מפני דברים שנתייחדו בה. העיקרון דומה, אך מספר תוספות מיוחדות נותנות לה את משמעותה. במקרה שלפנינו, ברור שאין מדובר בפרשות מקבילות שיש להן עקרונות או נקודות מבט שונות, כמו שראינו דרך משל לעיל בפרשיות המעשר, העבד או השמיטה, אלא בפרשות שיסודן הרעיוני וההלכתי דומה, ובדברים הורכבה עליהן קומה נוספת. נבחן את מרכיבי הקומה הנוספת, שסומנו בטבלה בצבע כחול:

קיום מצוות העליה לרגל (הראיה) במקום אשר יבחר ה' דווקא.

מצוות שמחה – האמורה בשבועות ובסוכות (בדברים) – אך לא בפסח.

התיאור של ברכת ה' לאדם – בשבועות ובסוכות (בדברים) – אך לא בפסח.

החובה לחלוק את השפע עם הנזקקים: הלוי, הגר, היתום והאלמנה. גם היא לא נזכרת בפסח.

החידוש הבולט הוא כמובן החובה לעלות רק למקום אשר יבחר ה'. כפי שראינו כבר, זהו חידוש מרכזי של ספר דברים בכלל, וכאן בפרשת שלוש הרגלים יש לו מעמד מרכזי. כדי להבין את מהות החידוש בהקשרו, עלינו לדייק בהבנת המצווה בספר שמות. גם שם מצוות שלוש רגלים משמעותה להיראות את פני ה'. כיצד מקיימים זאת בפועל? ברור שהכוונה היא לבוא אל מקדש ה' או אל מקום שבו ניתן לעבוד אותו, ולא להישאר בבית. הפסוק בשמות אומר: "וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה" (שמות ל"ג, כ"ד). קרי: האדם עוזב את ביתו ועולה אל ה'. גם הפסוק החותם מעיד: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (שמות ל"ג, כ"ו), כלומר: מצוות הראיה היא בבית ה'. מה אם כן ההבדל בין שמות לדברים? הציווי לבוא לבית ה' וליראות את פניו יכול להתקיים בכמה מקומות בו זמנית, ולא רק במקום אחד, אם יש כמה במות/מזבחי ה' בו זמנית. ואם מדובר בבית ה' דווקא הרי בית ה' יכול להיות במקומות רבים: בשילה, בגבעון ועוד, ולאו דווקא במקום שה' בחר מכל שבטי ישראל לייחד לו. ספר דברים אומר: רק מקום אחד, ורק המקום שה' יבחר לשכן שמו שם מכל שבטי ישראל – רק בו אפשר לקיים את מצוות העליה לרגל.

 

הפסח ושאר רגלים – היסטוריה וטבע

מתוך כך אפשר להסביר גם מדוע התורה האריכה לדבר על מצוות הפסח, אף שהפסח איננו זבח שקשור דווקא לרגלים או לעונות השנה, וברור שיסודו היסטורי.[2] בשמות נצטוו ישראל לקיים את זבח הפסח כזבח משפחה בבית, ובין השאר לתת את הדם על מזוזות הבית ומשקופיו. התורה אומרת שם: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם" (שמות י"ב, כ"ד), ובסגנון דומה: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (שמות י"ב, י"ד), כלומר: שיש לחזור מדי שנה שנה על זבח המשפחה בבית, כמו במצרים. אם לא היו לפנינו הפסוקים בספר דברים, יש להניח שמשמעם של הפסוקים בשמות היה נשאר כך.[3] אלא שמשה רבנו בספר דברים מצווה לקיים את הפסח במקום אשר יבחר ה' דווקא. ודוק: בשתי פרשיות הרגלים לא הועמדה הסתירה בין הרגל – חג המצות – לבין זבח הפסח הביתי. אדם יכול לחגוג את הפסח בביתו, ואח"כ לעלות לרגל לחגוג את חג המצות. אך בדברים אפשרות זו איננה קיימת, מפני שהיא סותרת את העיקרון הגדול שאין עבודת ה' במובנה הפולחני נעשית אלא במקום אשר יבחר ה', וממילא גם הפסח, כקרבן, ייעשה רק במקום אשר יבחר, ואחר כך: "וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ" (דברים ט"ז, ז'), ואת יתרת החג תוכל לקיים בבית, שכן איננו תלוי בפולחן מסוים.

בנקודה זו שונה פסח מסוכות, שכן חג הסוכות מצווה לעשותו שבעת ימים במקום אשר יבחר ה', ואילו בפסח – רק ליל י"ד – ליל זבח הפסח. הבדל זה יכול להסביר גם את הפער המובנה בפרשה בדברים בין הציווי על הפסח לציווי על שבועות וסוכות. בשני האחרונים נתחדשה מצוות שמחה, וחובת השיתוף של הנזקקים בשמחה, וברכת ה', אך בפסח היא לא נאמרה. מדוע? ההבדל נובע בוודאי מסיבות אובייקטיביות. בפסח אין עדיין יבול, ברכת ה' עוד לא הופיעה, וגם שמחה ממילא לא קיימת. פסח הוא חג עליה לרגל דווקא בגלל קרבן הפסח, ולא בגלל ההודאה על הברכה. יתרה על זאת – אכילת הפסח מתאפיינת באכילת לחם עוני, כלומר: אכילה שאין בה רווחה ועשירות, בניגוד לשבועות וסוכות שם האדם מתענג על השפע שנתן לו ה', מביכורי התבואה, או מהגורן והיקב.

נראה שהאידאה ההיסטורית משתלבת כאן היטב עם המשמעות הדתית הנוגעת במצבו הקיומי של האדם בטבע. הפסח מייצג מצב ראשית – בטבע ובהיסטוריה. הדרישה: "שמור את חודש האביב" משמעותה התאמה של זמן האביב, בו צופה האדם בתחילת התהליכים החקלאיים – ומצפה ומקווה להצלחת עבודתו – לזמן ההסטורי. לחם העוני – המצה, מהווה בבת אחת גם סמל לזכרון היסטורי, וגם ביטוי לחרדה וחוויית הראשית היסודית שחווה אדם שעדיין איננו יודע אם אכן תתקיים בו ברכת ה'.

מבחינה זו, ניתן לראות במבנה של שלוש הרגלים מחזור זמנים משמעותי המתאים בדיוק למקרא ביכורים, היא תפילתו של האדם המביא ביכורים, שגם הוא חוזר בתפילתו לראשית של מצרים, למצב האפס האישי והלאומי, ומודה על הטובה של ברכת ה' כעת: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם... וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כ"ו, ה'-י'). באחת, הזכרון ההיסטורי משתלב היטב עם החוויה הקיומית של האדם העובד את ה' ומצווה להתקיימות ברכתו בשדה. הפסח – כראשית – לקראת שבועות וסוכות, כשני מועדי הודאה וברכה.

החידוש השלישי והרביעי של פרשת הרגלים בדברים מפנים אותנו לזירה החברתית, אל החובה לשתף את הלוי, הגר, היתום והאלמנה בשמחת החג. עיקרון מוסרי-חברתי גדול זה עובר כחוט השני בפרקי המצוות של הספר, ופה יש לו משמעות מיוחדת משתי סיבות:

שבועות וסוכות הם מועדים שבהם האדם אמור ליהנות ולשמוח בשפע שנתן לו ה'. הפער בין מי שיש לו ומי שאין לו מתחדד במיוחד בשעה כזו, והחשש כי מתוך תחושת הרווחה וההצלה וגדלות המוחין יישכחו מי שאין להם כסף לשלם לסעודה – הוא גדול במיוחד. אין שמחה ללא צדקה וחסד, ואין שמחת האדם כשהוא עסוק רק בעצמו – שמחה שהתורה חפצה בה. נאה לצטט כאן את דבריו הקדושים של הרמב"ם:

"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" (ישעיהו נ"ז, ט"ו)"   (הל' מגילה וחנוכה ב', י"ז).

ואפשר שדברי הרמב"ם הללו, אינם רק דברי מוסר נפלאים, אלא גם פשוטו של מקרא ממש, כפי שנאמר בעניין חג השבועות:

"וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה"   (דברים ט"ז, י"א-י"ב).

מצוות השמחה המחייבת שיתוף של הנזקקים, מנומקת זכרון עבדות מצרים. פשיטא שחג השבועות איננו זכר ליציאת מצרים, ולכן נראה שההנמקה לפנינו יש לה משמעות מוסרית-תודעתית: כיוון שאתה מכיר את מצב השפלות הכלכלי והחברתי – חובה עליך לנהוג מתוך חמלה ואחריות כלפי מי מאחיך שעלולים להיות במצב דומה. ניתן דעתנו על כך שהציווי איננו מכוון לעני או לאביון דווקא – אלא מי שאין להם בית או משפחה או נחלה: גר, יתום ואלמנה. כלומר – לא רק העניות מונעת שמחה, אלא גם הבדידות וההימצאות בשולי החברה. דווקא בשעת השמחה עליך לדאוג שכל אלה יהיו חלק ממנה.

המשמעות השנייה קשורה בשילוב התודעה הדתית בתודעה מוסרית. זהו פער בולט בין שלוש הרגלים בשמות לדברים. בשמות משמעותו של הרגל מסתיימת במפגש של האדם עם הקב"ה. בדברים למצווה יש שני צירים: אנכי ואופקי. השמחה עם א-להי ישראל קשורה בשמחה עם האדם מישראל.

כפי שאמרנו למעלה, נראה שספר שמות מעמיד את הבסיס, וספר דברים בונה עליו קומות נוספות. הבסיס הוא חובת ההיראות לפני ה', שהיא חובה דתית שהמוקד שלה הוא עצם המפגש, ומתלוות אליה בוודאי רגשות תודה והכרת טוב. הפסוקים בשמות אינם עוסקים בברכת ה' לאדם, ואינם מעניקים לגיטימציה לשמחה האנושית הטבעית על השפע, לא בעניין הרגלים ולא במקומות אחרים. בכלל, ההכרה במשמעות ובמלאות של העולם האנושי הממשי אופיינית לספר דברים. גם האידאה החברתית כאידאה מרכזית איננה אופיינית לספר שמות. פרשת משפטים מציגה מערכת מפותחת מאוד של זכויות אנושיות, של דינים ומשפטים, אבל לא של חובות מוסריות החורגות מהאיסור לפגוע באדם או בזכויותיו. יש בה איסורים חמורים על פגיעה, עינוי או ניצול של חלשים, אבל לא חובות מסוימות של צדקה, חמלה או טיפול בחולשה או ניכור. קומה חברתית אנושית זו, שיש בה לגיטימציה לשמחת האדם בשפע שזכה בו, מחד גיסא, מתוך רגשי הודיה לה', ואחריות כלפי החלש והעני, מצד שני – היא חידושו של ספר דברים.

 


[1]   לסיבות ההבדלים בין שני הקבצים בשמות עיין בשיעור שכתבתי לפני כ-9 שנים, 'פרשת כי-תשא  מצוות הברית'.

[2]   על האפשרות שבפסח בדברים נוסף גם יסוד טבעי ואקטואלי – נדון בשיעור הבא.

[3]   אמנם ראשיתו של השינוי אמור כבר בשמות י"ג, בציווי של משה לעם, וגם על כך נדבר בשיעור הבא. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)