האזינו | שירה ותוכחה

 

כפי שכולנו יודעים, פרשת האזינו היא שירה. שלא כמו שירות אחרות בתורה, הממלאות תפקיד היסטורי – עם ישראל באמת אמר שירה מתוך שמחה לאחר קריעת ים סוף - שירת האזינו היא "שיר לפי הזמנה" – הקב"ה ציווה את משה לחבר את השירה. שאלה אחת פשוטה – מדוע? או, במילים אחרות, מהי המשמעות של "שירה" בהקשר של נאום הפרידה של משה לעם ישראל?

 

תחילה, עלינו להבין מהו הנושא הבסיסי של פרשת האזינו. אני חושב כי נכון לומר כי הנושא הבסיסי של שירת הים הוא שבחו של ה', כתגובה לנס. זוהי המשמעות הרגילה של שירה, כמושג הלכתי, בדרך כלל – אמירת הלל לאחר נס גדול של גאולה. אולם בבירור, פרשת האזינו אינה בעלת אופי כזה, כפי שניתן לראות הן מקריאה שטחית של הפרשה והן מהיעדרו של נס שהשירה היא תגובה אליו.

למעשה, התורה מגדירה בפירוש את טבעה של פרשת האזינו מספר פעמים.

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:" (ל"א, י"ח-י"ט)

"וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:" (ל"א, כ"א)

"הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:" (ל"א, כ"ח-כ"ט)

(בהתאמה, שורות הפתיחה של פרשת האזינו – "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" – אינן רק פתיחה פיוטית, אלא מייצגות את מהותה של השירה – קריאה לעדות של אלו שיוכלו להעיד בבוא העת).

השירה מיועדת להיות עדות עתידית, הקשורה למעשיהם הרעים של הדורות הבאים, ולרעות שימצאו אותם כתוצאה. נוכל כעת להגדיר את שאלותינו בצורה מדויקת יותר:

 

מהו ההבדל בין סיטואציה המתוארת בפרוזה לבין אחת המתוארת בשיר? הבה נבחן מדרש רלוונטי ומעורר מחשבה.

וראוי היה חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב דכתיב (דברי הימים ב' ל"ב) ולא כגמול עליו השיב (לו) יחזקיהו, (למה) - כי גבה לבו. את חמי חזקיה מלך וצדיק ואת אמרת כי גבה לבו?! אלא גבה לבו מלומר שירה. אתא ישעיה לגביהון דחזקיהו וסיעתו אמר להון (ישעיה י"ב) זמרו ה'. אמרון ליה למה, (שם) כי גאות עשה. אמרון ליה כבר מודעת זאת בכל הארץ. א"ר אבא בר כהנא אמר חזקיהו תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה. א"ר לוי אמר חזקיהו מה אנו צריכין לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה, כבר מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו, לא כבר עמד גלגל החמה באמצע הרקיע וראו נסיו וגבורותיו של הקב"ה עד סוף העולם. (שיר השירים רבה, ד, "איתי מלבנון" ג')

(הגמרא בסנהדרין צ"ד עמ' א' אומרת כי אי אמירת שירה היא הסיבה לכך שחזקיהו לא נעשה משיח).

חזקיהו, האישיות שליבה לא יכול היה לומר שירה, אינו רואה מדוע העובדות ההיסטוריות הידועות לכל של נסיו של הקב"ה צריכות להימנות מחדש בכל פעם שהוא עושה נס נוסף. במילים אחרות, השירה אינה מכילה שום מידע חדש, היא אינה אינפורמטיבית. פרוזה מציינת את האמת העל-זמנית. השירה מבטאת את האמת של רגע מסוים זה, התגובה המידית לרגע ייחודי בהיסטוריה. העין הפרוזאית אינה רואה כל דבר חדש בנפילתו של סנחריב שלא הודגם כבר בטביעתו של פרעה. לאישיות של שירה, תבוסתו של סנחריב מצריכה תגובה מידית, כיוון שהאמת של רגע זה היא ייחודית. השירה היא ספונטנית, הפרוזה נצחית.

התוכחה בפרשת כי-תבוא ביטאה את האמת הנצחית של הברית בין ה' לעם ישראל. זו היתה ברית – אלו הם התנאים לפיהם אתם עמי ואני א-להיכם. זהו החוק הקובע כי אם תיטשו את ה' תיענשו, בחרב, מגפה וגלות. לכך, אין לפרשת האזינו מה להוסיף.

האזינו היא שירה, אם כי אחת מאד לא רגילה. היא נכתבה לא עבור עם ישראל של דור המדבר. היא נכתבה עבור הזמן שבו "תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת," ואז "עָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד" (ל"א, כ"א). היום, כאשר אתם קוראים את השירה ולומדים אותה, זה רק בכדי שהיא תהיה שגורה בפיכם, כך שהיא "לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (ל"א, כ"א). באותו זמן עתידי, השירה הזו תהפוך פתאום רלוונטית באופן נורא – אז היא תהיה עד שבא להעיד. שירת האזינו היא מקרה של ספונטניות מוכנה מראש ולמודה היטב.

שימו לב שעל אף שפרשת האזינו, כמו שאר ספר דברים, היא נאום של משה, כאן יש אינדיקציה מפורשת לכך שהשירה חוברה על ידי ה' ולא על ידי משה עצמו. אמנם לא נאמר "וידבר ה' אל משה לאמר", ומשה אומר אל הלויים "אָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" (ל"א, כ"ח) בגוף ראשון. השירה עצמה מדברת בגוף ראשון, לפחות בהתחלה – "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה". אך קודם לשירה ציווי של הקב"ה למשה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ... וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:" (ל"א, ט"ז-י"ט). מיד לאחר מכן מופיעה ההצהרה כי "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:" (ל"א, כ"א). השירה – השירה הזו – היא משהו שכבר קיים במובן מסוים כאשר ה' מדבר אל משה.

אילו היה משה מחבר את השירה, היתה זו שירה של היום ההוא. שירת הים היתה שירה של אז (אז ישיר משה). האזינו היא שירה של רגע עתידי כלשהו. הקב"ה צריך לכתוב אותה וללמדה את בני ישראל, כך שכאשר היא תגיע לפתע לאותו רגע קסום, אותה שניה לה היא נועדה, היא תפציע על מנת להעיד באותו זמן. זוהי שירה שקיימת בנבואה מקדמת דנא, אך רגע החיות שלה שוכן בעתיד.

מהי אם כן המשמעות של שירה מיוחדת זו, עדות זו, באותו רגע מסוים? אם נבחן את התוכן של פרשת האזינו, נראה כי הוא אינו שונה בקווי המתאר מן התוכחה של הפרשות הקודמות. השירה אומרת כי עזבתם את ה', ולכן נענשתם. לו הייתי אני חזקיהו, הייתי אומר כי אין כאן שום דבר חדש. ההבדל אינו בתוכן היבש, אלא בדבר אחר. מהו אותו דבר אחר?

 

בהקדמתו של הקב"ה לצורך בשירה, בפרשת השבוע שעבר, אנו מוצאים את הפסוקים הבאים (שימו לב לציון הזמן המסוים – היום ההוא! הברית של פרשת כי-תבוא, אם תזכרו, נכרתה ביום הזה, ביטוי שחוזר שוב ושוב בפרשות כי-תבוא, ניצבים וילך):

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:

וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:" (ל"א, ט"ז-י"ט)

מדוע אומר ה' כי עם ישראל יאמרו "עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה"? במבט ראשון, זה נראה כביטוי של חרטה. העם מכיר בכך שצרותיו נגרמו בגלל יחסיו הגרועים עם הקב"ה. אך אם כך, הפסוק אינו במקומו. בהקשר של הפסוק נמצאים פסוקים המתארים את החטא ותוצאותיו, ובהמשך לפסוק הזה מכריז ה' "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי". הפסוק המסכם את מעשיהם של עם ישראל הוא שהוא "פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים", ואין כל התיחסות לתשובה או חרטה.

אני מציע כי הפסוק אינו מבטא חרטה אלא הטלת אשמה – אמת הדבר, אומר העם, כי יש לנו בעיות, אך זוהי אשמתו של הקב"ה, זה בגלל שהוא נטש אותנו. אמירה זו היא האשמה כלפי ה'. בתגובה, הקב"ה מביא עד, את השירה, את השמים והארץ, להפריך את ההאשמה – צרותיכם נגרמו מכך שאתם נטשתם את ה'.

אובייקטיבית וחיצונית, אין הבדל גדול בין נטישת ה' את העם לבין נטישת העם את ה', לבד מן השאלה מי עשה מה קודם. כולנו יודעים כי בשאלות כגון זו מדובר יותר בעניין של פרשנות מאשר בעובדות יבשות. השירה מיועדת להאיר יותר מאשר ללמד עובדות, להוביל להבנה אמיתית יותר מאשר לידע רחב.

 

זה מסביר את ההבדל הברור ביותר בין פרשת האזינו והתוכחה של הפרשות הקודמות. שירת האזינו מבוססת על חוויה (חוויה עתידית, ברובה, בהתייחס לדור המדבר) ולא על תיאוריה או הסבר רציונלי. ישנו הבדל בין הבנה שכלית (ואמונה) בעובדות המוסברות לנו, לבין ההבנה הנובעת מניסיון אישי. פרשת האזינו מכילה בעיקר סיכום של החוויה וההיסטוריה של עם ישראל – "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (ל"ב, ז'). בפרשת כי-תבוא, התיאוריה של הברית נפרשת ועם ישראל עונה אמן – הם מקבלים אותה בשכלם. אולם הקב"ה אומר, ומשה חוזר, שהוא יודע כי לאחר מותו של משה הם יושחתו. רק לאחר השלמת כל המעגל של נטישה הדדית הם יהיו מסוגלים להבין באמת, מתוך הניסיון האישי הארוך שלהם עצמם, את האמת הפנימית של התיאוריה הנצחית של כי-תבוא. אז תקום השירה לחיים. השירה פונה לא אל השכל, אלא אל הלב – "הֲ-לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ:" (ל"ב, ו'). השירה אינה מכוונת לגרום לאדם להרגיש מחויב, אלא להרגיש רע, להרגיש טיפש, כמו אחד שמתעורר ומבין שבזבז את חייו, שכל מה שהיה נראה לו חשוב היה למעשה טיפשי וחסר ערך.

ישנה הרגשה, בפרשות וילך והאזינו, שאין דרך לתארה מלבד כתסכול. הקב"ה יודע שעם ישראל ישחית את דרכיו – וכאילו אין מה שהוא יכול לעשות עכשיו כדי למנוע זאת. הוא הסביר כמה שניתן, כרת ברית, הזהיר אותם, הראה להם. אך הקב"ה יודע שניסיון הוא רחב יותר ועמוק יותר מן הסבר. השירה מחכה, מחכה לזמן שבו היא תהיה נכונה, לא בגלל שיש איזה רעיון חדש שעם ישראל לא היה בשל שכלית להבינו, אלא בגלל שבעוד שרעיונות הם נצחיים ובלתי משתנים, ממד העומק של האמת הוא חלק מזמן וניסיון. רק כאשר נגיע למלוא הייאוש והחיים במחזוריותם תפסיק השירה להיות נבואה ותהפוך לעדות.

 

ישנו פן נוסף לשירה. אם אטען כי הקב"ה שוכן בעם ישראל, טענתי לא תשנה את העובדות. עם ישראל אומר – ה' נטש אותנו. הקב"ה עונה, בפרשת וילך, שהוא (אכן) הסתיר את פניו (ל"א, י"ט). האם זהו אישור או דחיה של טענות העם?

בפרשת האזינו יש רכיב אחד, בסוף השירה, שחסר בתוכחה של הפרשות הקודמות. זהו סוג של נחמה, אך שונה מן הנחמה המופיעה, למשל, בסוף התוכחה של פרשת בחקותי. הקב"ה אומר, למעשה, שאויבי עם ישראל יענשו, ושהוא ינקום את נקמת העם. כיוון ששירת האזינו אינה כוללת הבטחה של חרטה, לא יכולה להיות הבטחה של גאולה. זו אינה הפואנטה, והיא רק תתנגש עם המטרה העיקרית של השירה, שהיא לגרום להבנה של הבזבוז וההרס הנוראים של ההיסטוריה. לשירה יש אכן את היכולת להדגים כי הקב"ה קרוב לעם ישראל, גם כאשר הם חוטאים – לא על ידי הכחשת העובדה שהוא הפקיר אותם לאויביהם, אלא על ידי ההדגמה, בהפקת ההרגשה, ששכינת ה' קיימת גם בזמנים כאלו.

"אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם ... לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ: כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב:... הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ:" (ל"ב, ל'-מ"ג)

באופן חלק, כמעט בלתי מורגש, עוברת השירה מתיאור העונש לתיאור הכפרה. ואכן, המפרשים אינם יודעים לומר בוודאות היכן מתחיל השינוי – ראו רש"י ל"ב, ל"ה ו-מ"ג. אין מעבר במקרה זה – אין זה, כמו בפרשת בחקותי, שלאחר העונש תבוא החרטה, תשנו את דרכיכם ואז הקב"ה יזכור אתכם. כאן, מתוך העונש עצמו עולה התחושה של הנקמה וההזדהות של הקב"ה עם עמו. כרעיונות נצחיים, עונש וחזרה, נטישה ושכינה, הם שני רעיונות נפרדים. כחלק מן השירה הזו, הם שני חלקים של מערכת יחסים אחת מורכבת בין ה' לעמו. עצם דקלום השירה ביום ההוא מייצרת את נוכחותו של הקב"ה - לא רק מעידה עליה, אלא כיוון שהשירה היא התגובה של הרגע, היא נעשית חלק מן החוויה.

זהו חלק מן המשמעות של המונח "הסתר פנים", שהוא תשובתו של הקב"ה להאשמה שהוא עזב את העם. מעשית, זה אותו הדבר כמו עזיבה – אך המונח הסתר פנים רומז בו זמנית גם לנוכחות השכינה. הקב"ה נמצא קרוב, כל כך קרוב עד שעל מנת לבטא את כעסו הוא צריך לכסות את פניו. אם הוא אכן היה רחוק מאד, מנותק מהעם שהיה פעם שלו, הוא לא היה צריך לעשות זאת. אך למעשה, ה"נטישה" היא מכוונת ומדודה. התוצאה היא שעצם הפעולות הנגרמות מן הנטישה – אלף הבורחים מפני אחד – מפיקות תגובה הפוכה מא-להי ישראל, תגובה של כעס על האויב. השירה מנסה לבטא את רגשותיו של הקב"ה, כביכול, יחס אהבה וכעס סבוך וניגודי כלפי עם ישראל. לו רק יכלו להבין! אך אתם – אויבים שהורגים בעם – איזה חלק יש לכם במערכת היחסים בין ה' לעמו?

במובן זה, השירה היא עדות ותשובה לתלונה כי הדברים הרעים קורים כיוון שהקב"ה אינו בתוכנו. הקב"ה עונה – או ליתר דיוק, יענה אז, כאשר תהיו מסוגלים להבין זאת באמת – שהוא נמצא איתנו, אפילו כאשר הוא נטש אותנו, כיוון שהוא הסתיר את פניו. ההבדל הוא חוויתי, לא שכלי; במילים אחרות, זהו הבדל של שירה, אל של פרוזה.

"רְאוּ (לא דעו, אלא ראו) עַתָּה (עתה, לאחר שהכל כבר קרה) כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא (לא הצהרה שיש בה הרבה תוכן אינטלקטואלי, האין זאת?) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל:" (ל"ב, ל"ט).

ו. ה' ומשה

מעניין לדון ביחס בין משה וה' בנוגע לשירה. השירה, כפי שטענו, היא אמת עתידית. היא יכולה להגיע רק מה', ולא מתוך החוויה של דור המדבר עצמם. אך הקב"ה מצווה את משה לומר את השירה וללמדה את בני ישראל, ומשה עושה זאת בשם עצמו, בגוף ראשון. משה הוא זה שקורא את השמיים והארץ להעיד. התסכול של הקב"ה המבוטא בפרק ל"א, פסוק ט"ז – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" – משוקף על ידי משה כאשר הוא מדבר אל הלויים – "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם" (ל"א, כ"ט).

ההסבר הוא פשוט. ספר דברים הוא ניסיונו של משה להבטיח שהתורה שהוא לימד את עם ישראל תצליח להתקיים. לכל אורך הספר, משה מדבר על מה ש"אני" לימדתי אתכם. התסכול לנוכח העובדה ששום כמות של לימוד יכולה להבטיח בוודאות הבנה אמיתית קורא תיגר על המשמעות של חייו ושליחותו של משה. השירה היא, אם כן, המכה בפטיש האחרון לתורתו של הקב"ה ולשליחות-חייו של משה – מעבר ללימוד האינטלקטואלי הנצחי של תורה, יש גם אלמנט של ניסיון חיים, של היסטוריה של עם ישראל, שחייב להילמד דרך אסון וניצחון, דרך דמעות ואף סבל. זה אינו חלק מן התורה ובו זמנית השיא שלה. התורה עצמה, בנבואה, מניחה את הבסיס לשירה זו, שירת החיים, ובאותה הדרך בה מסיים הקב"ה את התורה על ידי הכללת השירה הזו, כך משה מסיים את שליחותו, שליחותו ה"כושלת" (כיוון שהוא יודע שלאחר מותו הכל יתפרק – השחת תשחיתון), עם ההצלחה העתידית, עם הרקע, בנבואה, של מה שאינו יכול להיכלל בהווה אלא מחכה, מופקד בידי שמיים וארץ, לרגע המתאים של אמת.

 

 

גמר חתימה טובה