מידות נושא עוון ופשע וחטאה

שיעור 9 - נושא עוון ופשע וחטאה

נעסוק כעת בשלש מידות שונות, המאוחדות יחד בלשון הפסוק באמצעות הפועל המשותף "נושא" - נושא עוון, נושא פשע ונושא חטאה.

היה מקום לטעון שיש כאן רק מידה אחת והיא נושא חטא, והתורה השתמשה בשמות נרדפים: עוון, פשע וחטאה. גם אם יש הבדל בהוראת שמות העצם, עוון פשע וחטא, מכל מקום פעולת ה"נושא" היא פעולת חסד אחת. אך מאחר שעל פי קבלת חז"ל יש י"ג מידות רחמים, חייבים אנו למנותם כמידות שונות, וזה גם מחייב אותנו להסביר אותן כמידות נפרדות בעצם פעולת החסד שבהן. בדומה העיר הרמב"ן בפירושו לתורה: "ומפני כי הנשיאות איננו שוה בעוון ופשע ובחטאה, אבל בכל אחד ענין מיוחד לו, יקרא בכל אחד מידה אחת". נצטרך, אם כן, להסביר מהו ה"ענין מיוחד לו" בכל אחת מן ה"נשיאות" הללו.

נפתח בהתייחסות לבעיה אחרת שהעסיקה את חז"ל. חז"ל ייחסו חשיבות רבה לסדר הנכון של דברים. יש כללים בגמרא לגבי הסדר הנכון לביצוע פעולות שונות שבהן אנו חייבים בעת אחת ("תדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם", וכד'), וכן לסדר אמירת דברים שונים (כמו סדר הברכות בתפילה, וכד'). הגמרא ביומא דנה בסדר הווידוי של כהן גדול ביום הכיפורים. במשנה שם בדף לה ע"ב מצוטט נוסח הווידוי:

וכך היה אומר: אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי לפניך.

בברייתא המובאת בגמרא שם בדף לו ע"ב, מובאות דוגמאות מקראיות נוספות לסדר הזה של "עוון, פשע, חטא":

וכן בשעיר המשתלח הוא אומר, "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא ט"ז, כא); וכן במשה הוא אומר, "נושא עוון ופשע וחטאה" (שמות ל"ד, ז).

הפסוק האחרון הוא, כמובן, פסוקנו מי"ג המידות. זו דעת ר' מאיר. אך על פי הברייתא, חכמים חולקים ומשנים את סדר הווידוי ל"חטאתי, עויתי ופשעתי". הסיבה לכך היא הבנתם בפירוש המלים "עונות", "פשעים" ו"חטאים":

וחכמים אומרים: עונות אלו הזדונות. וכן הוא אומר, "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במדבר ט"ו, לא).

פשעים אלו המרדים (רש"י: העושה להכעיס). וכן הוא אומר, "מלך מואב פשע בי" (מל"ב ג', ז), ואומר, "אז תפשע לבנה בעת ההיא" (מל"ב ח', כב).

לכל חטאתם, אלו השגגות. וכן הוא אומר, "נפש כי תחטא בשגגה" (ויקרא ד', ב).

ומאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים, חוזר ומתודה על השגגות?! אלא כך היה מתודה: חטאתי עויתי ופשעתי לפניך.

וכן בדוד הוא אומר, "חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו" (תהלים ק"ו, ו). וכן בשלמה הוא אומר, "חטאנו והעוינו רשענו" (מל"א ח', מז). וכן בדניאל הוא אומר, "חטאנו וענינו והרשענו ומרדנו" (דניאל ט', ה).

חכמים מייחדים את המילה "חטא" לשגגה, ולכן טוענים שאין זה סביר להשאיר את החטאים לסוף הווידוי. וידוי, וממילא בקשת כפרה, חייב להיות מסודר מן הקל אל החמור ולא להיפך. ואכן, מצאו חכמים סיוע רב מכמה פסוקי וידוי שבכולם נשמר הסדר שחכמים הציעו, בניגוד לדעת ר' מאיר. הקושי העיקרי בשיטת חכמים הוא הצורך להסביר את הפסוק מי"ג המידות שעליו הסתמך ר' מאיר - בי"ג המידות הסדר הוא עוון ופשע וחטאה - חטא, שהוא שגגה, בסוף. וכך מסבירים חכמים:

אלא מהו שאמר משה "נושא עוון ופשע וחטאה"?

אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם,

בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה, עשה להם זדונות כשגגות.

כדי להצדיק את הסדר שבו השגגות מופיעות אחרי הזדונות והמרדים, חכמים מציעים הסבר חדש לחלק הזה מי"ג המידות: "עשה להם זדונות כשגגות". רש"י מסביר: "והכי קאמר, נושא עוון ופשע כחטאת שוגג".

יוצא שחטאת-שגגה באה בסוף כי היא איננה המושא של הנשיאה השלישית, אלא מטרה ויעד לשתי הנשיאות הקודמות. ה' הוא נושא עוון ופשע, כלומר - נושא זדון ומרד (בסדר העולה בחומרה) כאילו הם היו רק שגגות. ה"נשיאה" היא שמתרגמת חטאים רציניים וחמורים להיות רק כשגגות.

עתה, יש לפנינו שלש שאלות:

א. לפי זה יש רק שתי מידות, נושא עוון (כשגגה) ונושא פשע (כשגגה), ואילו על פי מניין המידות נדרשות שלש מידות כדי להשלים למניין הי"ג.

ב. מה משמעות הדבר? מה פשר נשיאת העוון ע"י הקב"ה כאילו הוא שגגה? השאלה כפולה, גם שאלה פילוסופית - איך מתבצעת ההקלה הזאת, מעבירה חמורה לעבירה קלה, וגם שאלה מוסרית - מה המטרה? רוצה הקב"ה למחול - שימחל לגמרי. למה מידת ה' היא, שהוא רואה בזדונות שגגות, שהוא מקל אך לא מוחל לגמרי על העונות? הרי גם שגגות הן חטא, ומחייבות כפרה; כל פרשת קרבן החטאת בתורה מתייחסת לחוטא בשגגה. מה ההסבר לפעולה החלקית של מידה זאת?

ג. ברמה הפרשנית - בסופו של דבר, אין זה פשט הפסוק. ברור שיש שלושה מושאים לפעולת הנשיאה, שהם עוון, פשע וחטאה. נדמה שפירוש זה של הגמרא מוציא את הפסוק לגמרי מפשוטו וקשה לקבלו.

הגמרא פוסקת שהלכה כחכמים:

אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים.

פשיטא! יחיד ורבים הלכה כרבים?

מהו דתימא מסתבר טעמיה דר' מאיר דהא מסייע ליה קרא דמשה? - קמ"ל.

(תרגום: היינו יכולים לחשוב שדעת ר' מאיר מסתברת, מאחר שהפסוק במשה מסייע לו, ולכן ציינו במפורש שפסקו כחכמים)

ניכר מן הגמרא שהפסוק שלנו הוא עיקר הסיבה לפסוק כר' מאיר - גם אחרי שחכמים הציעו את הפרשנות החדשה לפסוק, הגמרא עדיין רואה בפסוק זה סיבה לחשוב שהלכה כר' מאיר.

גם אחרי פסק הלכה, הפסוק עדיין ממשיך לדחוף לכיוון של ר' מאיר:

ההוא דנחית קמיה דרבה ועבד כר' מאיר. אמר ליה: שבקת רבנן ועבדת כר' מאיר? אמר ליה: כר' מאיר סבירא לי, כדכתיב בספר אורייתא דמשה.

(תרגום: אחד ירד להתפלל לפני רבה ועשה כר' מאיר. אמר לו: אתה מניח דעת חכמים ועושה כר' מאיר? אמר לו: אני סבור כר' מאיר, כפי שכתוב בתורת משה)

כל זה מורה שחכמי הגמרא התקשו לקבל את הפרשנות החדשה ל"נושא עוון ופשע וחטאה", גם שנים אחרי שנפסקה הלכה כחכמים.

כדי להבין את פשט הפסוק לפי חכמים, ולהבין את שלוש מידות הרחמים האלו, אנו צריכים להבין מה זה באמת "נושא עוון". מה משמעות המידה שמופיעה כאן, אחרי תשע המידות הקודמות? אני רוצה לטעון שיש כאן מעבר בתוך י"ג המידות, ושאנחנו עתה בתחום אחר לחלוטין מאשר היינו לפני כן.

עד עתה, כפי שהדגשתי כמה פעמים, מטרת החסד הייתה לקיים את האדם, להעניק לחוטא אפשרות להתקיים ברצון ה' למרות החטא. במרכז היה האדם, חייו, קיומו ועמידתו לפני ה'. בנקודה שאנו עומדים היום, המרכז עבר מן האדם בעל החטא לחטא עצמו.

למה הכוונה? כשאדם חוטא, הוא מאבד את זכותו להתקיים. ברמה פחות קיצונית, מגיע לו עונש. המידות באות לאפשר לו להתקיים, לבטל את עונשו או לפחות להקל עליו. החטא פוגע בקשר וביחס בין האדם לבין הקב"ה. אך ביד אלוקי הרחמים להתגבר על הפגיעה ולהמשיך לקיים את האדם, וזאת היא תכלית הפעולה של תשע המידות הראשונות. אולם בנוסף לפגיעה הזאת, ולחשבון שקיים בין האדם לבין הקב"ה, יש לחטא סגולה עצמית, מצד עצמו. על פי חז"ל, החטא אינו רק דבר שמכעיס את הקב"ה - החטא הוא דבר בעל משמעות שלילית מצד עצמו. גם אם, חס ושלום, לאלוקים לא היה אכפת מן החטא, לאדם עצמו החטא צריך להפריע, כי קיום החטא בתוך חייו ובתוך אישיותו מכביד ופוגע, משחית ומקלקל. אנו מוצאים תיאורים ומליצות שונים לתאר את הצד הזה של החטא - החטא הוא לכלוך, הוא כתם, הוא רפש, טיט. הרמב"ן מדבר על כך שהחטא מטמטם את הנפש. ההשפעה הזאת אינה תלויה בחשבון עם הבורא יתברך. אדם שיש לו חטא הוא אדם שנושא משקל מעיק, שמלווה אותו והוא סובל ממנו. גם אחרי שהגענו למצב שהקב"ה לא ייפרע מאתנו בגלל החטא וגם אם הוא מקיים אותנו בחסדו למרות שאנו שרויים בחטא, בכל זאת, החטא פוגע בנפשנו ובעולמנו.

זה הנושא בשלוש המידות הללו. אנו פונים לקב"ה, אחרי פעולה מוצלחת של המידות הקודמות, ואומרים: "בסדר, אני קיים, אבל בריאותי (הרוחנית) בסכנה". אנו זקוקים לחסדי ה' כדי לחסן אותנו, למנוע מההשפעות הרעות של החטא שקיים בתוכנו לקלקל ולהרוס את עולמנו. הפסוק מחלק בין שלושה סוגים של פגיעות שיש בחטא בהתאם לשלושת סוגי העבירות - עוון, פשע וחטאה. ההבדל ביניהם איננו ברמת החומרה גרידא (הבדל כמותי), אלא בסוג הפגיעה באדם - כלומר, משהו שונה נפגע מכל סוג של חטא (הבדל איכותי). אם ההבדל היה רק הבדל יחסי בדרגת החומרה, הנשיאה היתה אותה נשיאה לשלושתם, והיתה רק מידה אחת. הרמב"ן כתב שאופן הנשיאה שונה בנוגע לעוון, פשע וחטאה, וזה אומר שהקב"ה נושא - או בלשוננו, מחסן - מפני פגיעה אחרת של כל סוג חטא. בווידוי, החומרה היא שקובעת, כי אני צריך להתוודות על כל חטא לפי חומרתו, ובקשת הכפרה גם כן תתייחס לחומרת החטא. במקרה כזה הסדר הוא ודאי מן הקל אל הכבד - וכך גם למסקנת פסק ההלכה בווידוי כהן גדול ביום כיפור. אולם אצלנו לא מדובר בווידוי, ולא בבקשה לכפרה; מדובר בבקשה לחיסון האדם והמציאות מהפגיעה של החטא. לא החומרה קובעת את הסדר, אלא סוג הפגיעה, סוג הרעל שהחטא מכניס למציאות.

יש שלושה סוגים שונים של פגיעה:

א. עוונות אלו הזדונות

אדם שעושה עבירה בזדון - במה פוגעת אותה עבירה? העבירה פוגעת בטוב. העולם, מעשה ידיו של הקב"ה, מגלם את הטוב האלוקי. החטא הוא הרע, הוא מציאות של רע, ולכן קיומו פוגע בטוב האלוקי. גם ברמה של העולם הרחב, וגם ברמה של העולם הקטן - האדם ועולמו הפנימי - הרע והחטא פוגעים ומקלקלים את עצם הטוב. העולם הוא פחות טוב ממה שהיה וגם האדם, כעולם שלם, הוא פחות טוב. מציאות לא טובה היא מציאות פגומה. חז"ל, לדוגמא, טוענים שלאחר חורבן המקדש נפגע טעמם הטוב של פירות. חטאי דור המבול התבטאו בלשון "ותשחת הארץ" (בראשית ו', יא), וחז"ל מפרשים שמדובר בפגיעה בסדר הטבעי העולמי. אפילו הסדר הביולוגי והפיזי נפגע ממציאות הרע בעולם - כל שכן שהסדר הרוחני, הבריאות הרוחנית של העולם ושל האדם, נפגעים.

ב. הפשעים אלו המרדים

מרד הוא בהגדרה נגד מישהו, נגד סמכות של מישהו, כפי שמוכח מן הפסוק "מלך מואב פשע בי". במה פוגעים הפשעים? כמובן, במלכותו של הקב"ה. הפסוקים שצוטטו בגמרא כדי להוכיח שפשעים אלו המרדים היו פסוקים של מרד במלכות, המרד של מואב ושל לבנה. העוונות פוגעים בטוב האלוקי, הפשעים פוגעים במלכות האלוקית. מי שעושה עבירה במזיד, ובוודאי מי שעושה בשוגג, אינו פוגע במלכותו של ה' כיון שלא התכוון למרוד. הוא לא העמיד את עצמו ואת מעשיו כקריאת תיגר על מלכותו של מלך עולם. אך יש אדם שעובר עבירה בתור מרד, בתור שלילת סמכותו של ה'. בכל פשע יש כמובן עוון, אך לא בכל עוון יש פשע.

מה מהות הבקשה במידות "נושא עוון ופשע"? האדם חטא, ומתחיל להתעורר לחזור בתשובה. במידות הקודמות, עוד לא היתה התייחסות לתשובה בהווה כי מטרת הבקשה הייתה הישרדות. אך כעת, כשהמטרה היא להקטין את הנזק לטוב האלוקי ולמלכות האלוקית, ודאי יש לפחות התחלה של תשובה. לכן, במידות הללו, הגמרא שמה בפיו של משה את הבקשה "כשחוטאים ועושים תשובה...". אנו מבקשים שהקב"ה ינטרל את ההשפעה המזיקה של החטאים. איך הוא יעשה זאת? בלשון חז"ל, יעשה אותם כשגגות. ההבדל בין הזדונות והמרדים לבין השגגות הוא בדיוק בעניין של הפגיעה בטוב האלוקי. לשגגות אין אופי של רע, כי האדם לא התכוון להרע, ובודאי לא למרוד. המעשה הוא אותו מעשה, אך יש הבדל בהקשר הרחב יותר - בהעדר כוונה רעה, אין פגיעה בטוב ולא פגיעה במלכות. אני, לטובת עצמי, כמובן מעוניין שהוא ימחל לחלוטין על חטאי, אבל אין זה הנושא עתה. אני לא מבקש להציל את עצמי, אלא למנוע את הפגיעה. ולכן אני מבקש מהקב"ה - עשה אותם כשגגות, וכך תְּעקר ממעשי את ההשפעה המטאפיזית הרחבה.

איך זה קורה? באיזה כוח, באיזו מידה, מחסן הקב"ה ושומר על הטוב ועל המלכות מפגיעת החטא? התשובה היא שה' נושא עוון ופשע. נושא, היינו, נושא וסובל בתוך עצמו את הפגיעות שתיארנו. אדם כורע תחת עול משא כבד, חבירו מקל עליו בכך שהוא טוען את המשקל על עצמו. הפגיעה בטוב, ועוד יותר הפגיעה במלכות, הן פגיעות בקב"ה. אך, מבחינת הקב"ה עצמו, אין העוון והפשע שלי יכולים באמת לפגוע, כי ה' הוא אין סוף של טוב ואין סוף של מלכות מוחלטת. נכון שכבר בשיעור הראשון אמרנו שאם אנו מקבלים את מלכותו הוא מלך ואם לא אז אין הוא מלך. זהו יסוד חשוב בי"ג המידות, וגם, כמובן, בעבודתנו בראש השנה. אך גם ההיפך הוא נכון. בעולמנו, המלכות תלויה בנו. אך בעולמו של ה', שהיה, הווה ויהיה, מלכותו וטובו הם מוחלטים ובלתי תלויים. המשפט "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" קודם למשפט "לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא". אם הקב"ה יקבל את הפגיעה וימדוד אותה מהמבט המוחלט, נמצא שאין הפגיעה כלום. בעולם הבריאה, כל חטא הוא פגיעה בשכינה. בעולם העליון, אין דבר שאדם יכול לעשות שיכול לפגוע כהוא זה בשלמות האלוקית. יוצא, אם כן, שכשה' נושא בעצמו במשקל העוונות, הם נספגים באין סוף טובו ובאין סוף מלכותו המוחלטת, והפגיעה שבהם מתבטלת ביטול בשישים.

בראש השנה יש שתי ברכות של מלכות. השנייה היא הברכה שנקראת "מלכויות", והיא משולבת בברכת היום. היא פותחת באמירת "על כן נקוה לך ה' אלוקינו לראות מהרה בתפארת עוזך... לתקן עולם במלכות ש-די וכל בני בשר יקראו בשמך". המלכות היא מלכות של קבלה, של המלכה, ולכן "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". רק ביום ההוא, כשיהיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא ולא לפני כן, יהיה ה' אחד ושמו אחד. אך לפני כן יש ברכה אחרת של מלכות, משולבת בברכת קדושת השם: "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך... וכל הרשעה כולה כעשן תכלה". ה' יכול גם לכפות את מלכותו, ואז הרשעה איננה כלום, כעשן תכלה. אם יופיע ה' במלא תפארת עוזו, הרשעה, שנראתה כפגיעה חמורה במלכותו, תתברר כלא יותר מאשר עשן נודף ברוח, ואיננה כלום. כפי שהסברנו במידת רב חסד, פעולה כזאת מבטלת את הערך של הבחירה החופשית ושל היוזמה האנושית. מאותה סיבה ובאותה מידה, היא מבטלת את הסגולה השלילית של הרוע. בשכינה האימננטית אפשר לפגוע. אך, בחסדו של הקב"ה הוא יכול להעלות את הכל לרמה הטרנסנדנטלית, ושם אי אפשר לגרוע, הגם שאי אפשר להוסיף. הקב"ה יקח את העוונות והפשעים על עצמו. הוא נושא עוון - ואין הטוב באמת נפגע; הוא נושא פשע, ואין המלכות נפגעת.

ג. לכל חטאתם אלו השגגות

אך נשארה עוד פגיעה אחת, ושם הבעיה קשה יותר. זאת הפגיעה של השגגה.

לרמב"ן יש תורה סדורה בנוגע לשגגה, והיא חלק ממערך שלם ביחס לתורת האדם. על פי הרמב"ן, השגגה היא פעולה ללא אשמה מצד האדם. וכך, בדיון שלו בשאלת צדיק ורע לו, אחת מן התשובות היא שלצדיק יש עבירות בשוגג - ובכל זאת הוא מוגדר צדיק. אלא, שלמרות שאין בשוגג אשמה ורשעות, בכל זאת עצם החטא מצריך כפרה, כי החטא הוא כרעל אובייקטיבי בנשמה. מי שבולע רעל בשוגג לא ייפגע פחות מהבולע במזיד. בלשון הרמב"ן:

שכל דבר האסור מלכלכך את הנפש ומטמא אותה, דכתיב "ונטמתם בם" (ויקרא י"א, מג), לפיכך נקרא שוגג חוטא. אף על פי כן, אין השוגג ראוי להענש על שגגתו בגיהנום ובאר שחת, אלא שהוא צריך מירוק מאותו עוון, ולהתקדש ולהטהר ממנו כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא.[1]

ההוכחה מן הפסוק "וְנִטְמֵתֶם בָּם", מבוססת על דרשת חז"ל (יומא לט ע"א): "עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר 'ולא תטמאו בהם ונטמתם בם', אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמטם בם." החטא נדבק לנפש האדם ופוגע בה. דרוש ניתוח לנקות את החטא מתוככי הנפש ולפעמים הניתוח הזה כרוך בייסורים; לכן ייתכן צדיק ורע לו. יוצא שכמו שהזדונות פוגעים בטוב, והפשעים פוגעים במלכות, השגגות (החטאים) פוגעות בנפש האדם. השגגות מקלקלות את צלם האלוקים שבאדם. נפש האדם היא ביסודה בָּבוּאָה של קדושה, ולכן החטא לנפש הוא כרעל לגוף. הנפש החוטאת היא נפש חולה. גם אם הקב"ה אינו מקפיד, בגלל חסדו או בגלל שבמקרה של שוגג ייתכן שאין על מה להקפיד, בכל זאת האדם סובל מעצם הנוכחות של החטא באישיות, מההשפעה ההרסנית של החטא על הנפש.

הסברנו שאת הפגיעה בטוב ובמלכות יכול הקב"ה לספוג בטוב ובמלכות המוחלטים האינסופיים, אך מה יעשה בנוגע לפגיעה בנפש שלי? במלים אחרות, איך מתבצעת מידת "נושא חטאה"? בנוגע לעוון ופשע, הפתרון היה להחשיב אותם כשגגה, וכך להוציא את העוקץ הפוגעני, ולבטל את הפגיעה. אך בשגגה, כשהפגיעה אינה תלויה בכוונה, אלא הפגיעה היא בעצם המשקל הסגולי השלילי של המעשה עצמו - איך ניתן להגן על הנפש מפגיעתה? כאשר הפגיעה אינה נובעת מהכוונה, לא ניתן להציע תרופה התלויה בשינוי התייחסות. מלכותו של ה' מחוסנת מפגיעה, טובו של ה' מחוסן מפגיעה, אך נפש האדם - מה יגן עליה?

התשובה היא אותה תשובה. פגיעת החטאת היא פגיעה בקדושה. רק הקב"ה עצמו, בעל הערך המוחלט והמושלם, יכול לספוג את הפגיעה בלי שייווצר אצלו חסרון. את העולם הזה אפשר להרוס, אפשר גם לפגוע בנוכחות הקדושה בעולם ובנוכחות הקדושה בנפש. אבל את הקדושה עצמה אי אפשר לקלקל. במלכות בעולם ניתן לפגוע. אך אם הקב"ה מחבר את מלכותו בעולם למלכותו בשמים, שוב אין פגיעה. מהטוב שבעולם ניתן לגרוע, אך אם הקב"ה מחבר בין הטוב שבעולם לטוב האלוקי, שוב אין גריעה. כך גם האני-האנושי. ניתן לקלקל את קדושת הנשמה, אך אם הקב"ה יחבר בין נשמת האדם לנשמת א-לוה ממעל, אם הוא ייפח באפו מחדש נשמת חיים, שוב יהיה האדם לנפש חיה. הנפש עצמה תישאר בטהרתה, שלימה, בלתי פגועה ובלתי מושחתת. כמובן, שעקרון יסוד ביהדות הוא לא לערבב בין הבורא לנברא. אני אינני חלק מהאלוקים, אני עומד מול האלוקים, הוא ברא אותי. אני אינני אלוקים - אך אני צלם אלוקים. באחד השיעורים הקודמים דברתי על כך שהקב"ה מזדהה עם צלם האלוקים וזה הבסיס לפעולת החסד של מידת החנינה. כאן מדובר בהזדהות קיצונית יותר, לא מידה שמבוססת על הזדהות פסיכולוגית גרידא, לא התעוררות והשתתפות בכאב מתוך אותה הזדהות, אלא מידה של זהות. יותר נכון לומר, מידה של המשכיות. נחזור שוב: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו! האלוקים, במידת ההזדהות וההתחברות עם הנשמה הטהורה שהוא נפח באדם,[2] משנה את ההקשר - מהאדם הבודד, הקורס תחת עול עוונותיו, לאדם שנשמתו מחוברת בנקודת המרכז שלה עם כיסא הכבוד; ולכן, לפחות ביסודו, הוא חלק ממערך אין סופי, מוחלט ומושלם. אין זה בא, חס ושלום, לומר שהאדם יראה את עצמו כבעל ערך מושלם. נקודת החיבור הזו היא בכוח, נקודה גרידא, בלי נפח. אך זה נותן את האפשרות, כפעולת חסד אלוקי, לטהר מחדש את הנשמה הנפגעת, לרפאתה ממחלתה ולהחלימה. הנקודה חסרת המימדים ההיא מחוברת לקדושה הנשגבת מעל, ולכן מחוסנת מזוהמה, מהשפעת החטא, ובמידה שה' מחבר ומאחד את המציאות העליונה שלו עם מציאותנו, זה יכול להיות מקור לטהרת האישיות כולה.

גם כאן קיימת סתירה בין מגמת הבריאה ביסוד הבחירה החופשית לבין פעולת הנושא חטאה. העולם לא נברא כדי להיות מחובר בצורה חסינה עם האין סוף. אדרבה, נבראנו להיות עצמאיים, בעלי בחירה אוטונומית, עם האפשרות לזהם ולקלקל, להשחית ולגרוע - בתקוה שנבנה ונטהר, נשכלל ונקדש. נושא חטאה הוא תגובה למחלה, והוא אכן מהווה נסיגה ממטרת הבריאה. אם מחסנים את האדם מתוצאות מעשיו, שוללים את אחריותו למעשיו, וממילא מבטלים את משמעות הבחירה החופשית שלו. אך כדי שמחר תוכל לבחור להתקדש, אתה חייב להתקדש היום בהזיית מי חטאת. אם האלוקים יתן לבריאה לפעול לפי כללי הבחירה והעצמאות, היא עלולה להזדהם בצורה שלא תאפשר שום התקדמות. בסוף סרטן החטא ימית את החולה. לכן דרושה התערבות מצד מידת החסד, והתערבות זאת מבוססת על האמת - שנשמת האדם היא גם נשמת א-לוה ממעל. "רפאני ה' וארפא הושיעני ואושע, כי תהילתי אתה" (ירמיהו י"ז, יד). תהילת האדם - ה'.

האלוקים לא נותן לטוב להיפגע, לא נותן למלכות להישפל, ולא נותן לנשמת א-לוה ממעל להזדהם. את הזדון והמרד ה' עושה כשוגג. גם את השוגג - כלומר הסגולה השלילית שבכל חטא - ה' מבטל. לזה אין ביטוי במאמר חז"ל במסכת יומא - אך הסדר הוא הסדר של משה בי"ג המידות, והשלב האחרון, אחרי נושא עוון ופשע כשגגה, הוא נושא שגגה. לכן הסדר הוא מעוון ועד חטאה, כי מבחינת תיקון הפגיעה, נפש האדם היא הדבר האחרון בסדר התיקונים. קודם הטוב, אז המלכות, ואז האדם.

כדי שההבדל בין מידות אלו לבין המידה הבאה - "נקה" - יהיה ברור, אשתמש במשל. החטאים הם כתמים. נושא חטאה שומר על הגוף שלא יזדהם מן הזוהמה שעל הבגד. הכתם נשאר, אך אינו פוגע באדם עצמו. לא מדובר עתה בכפרה, שדורשת תשובה אמיתית, "כי ביום הזה יכפר עליהם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז, ל) - ואמר ר' עקיבא, מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים (יומא פה ע"ב). הכיבוס, הסרת הכתם וטהרתו, נשמר ליום כיפור, להשלמת תהליך התשובה והכפרה. כמו שאר המידות, גם כאן מדובר בשמירת הקיים, בהבטחת הקיום. אך בניגוד למידות הקודמות, לא מדובר רק בהבטחת קיום של חיים לעומת מוות, אלא בקיום של בריאות, של כוחות הנפש, של יכולות רוחניות. לכפרה, עם זאת, עדיין ארוכה הדרך.

הרמב"ן מסביר שנושא עוון, נושא פשע ונושא חטאת הן שלוש פעולות שונות. יסודן משותף, ולכן הן מאוחדות על ידי פועל - "נושא" - אחד. הפעולה השווה בכל הנשיאות היא שה' לוקח את הפגיעה על עצמו כביכול, ובזה הוא סופג את ההשחתה ומבטל את יכולת הפגיעה. אך הפעולות שונות, כי ההתחברות האלוקית נעשית כלפי שלוש מציאויות שונות. כאן זה חיסון הטוב, כאן חיסון המלכות וכאן חיסון הנשמה הקדושה.

הירושלמי (שבועות פ"א, ה"ו) מציע פירוש לנושא עוון, מלשון נושה עוון, נושה מלשון נשייה, שכחה. כבר ראינו את דרשת הירושלמי: "כל האומר הקב"ה ותרן הוא יתותרון בני מעויי". הקב"ה לא מוותר, ובוודאי שלא שוכח. נדמה לי שכוונת הירושלמי היא שהקב"ה מוריד את העוון לתהום הנשייה, כלומר, הופך אותו לחסר משמעות. הכוונה היא כפי שהסברנו - שלחטא אין השפעה על העולם ועל האדם, כדבר שנשכח כי אין לו ממשות בעולם. החטא מאבד את משקלו, מאבד את צבעו ונהיה שקוף, כרוח נושבת וכענן כלה - לא כדי שלא ניקח עליו אחריות, אלא כדי שאנו נוכל להמשיך להתקיים בשלמות נפשית, ואז אדרבה - ניקח אחריות, ונחזור בתשובה. כדי שנוכל לחזור בתשובה, אנו צריכים להיות במלוא כוחות נפשנו.

י"ג המידות מחולקות לשני פסוקים, המשקפים חלוקה לשני שלבים. מ"ה' ה'" ועד "רב חסד ואמת" היה שלב של שקלול, זכויות כנגד חובות, והכרעה בדרך זאת או אחרת לכף זכות. היסוד של מידות חסד אלו היה כוח הטוב להתגבר על הרע. מ"נצר חסד לאלפים" נפתחו פסוק ושלב חדשים. יסוד המידות בשלב זה היה הטיפול ברע עצמו, נטרולו ותיקונו. ב"נושא עוון ופשע וחטאה" מדובר בהמשך השלב החדש - לא רק הגנה מפני המוות, אלא גם רפואה. לא רק שמירת הקיום אלא גם שמירה על שלמות הטוב, המלכות והנשמה. גם לזה קיימת מידת חסד, מן הסיבה היסודית עליה אנו חוזרים שוב ושוב: מפני שאנו נושאים את שמו של הקב"ה, ואנו מרכבה לשכינה ולנוכחות השכינה בעולם. אמירת המידות מחזקת את נוכחות השכינה, ומחזקת אותה בתוכנו, על כתפינו. הקירבה הזאת, הזהות הזאת, מקיימת את האדם וגם מרפאת אותו. לאור זאת, יש משמעות מחודשת לביטוי שראינו בהתחלה - "נתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר...". הא-ל אינו עומד מולנו ומקשיב. הסליחות פועלות כי הוא עומד בתוכנו, הוא שליח הציבור שלנו. מתוך החיבור הזה נאמר "יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם". המחילה באה מבפנים, מהחיבור של נשמתי למקורה. עטיפת הטלית מכסה עלינו ומאחדת אותנו עם שליח הציבור, בתוך קהל ישראל.

 

---