הפלת הפור

כפי שנידון בשיעור הקודם, המן הרחיב את גזירת השמד על היהודים כולם ולא הסתפק בסילוק מרדכי מתפקידו או בהריגתו. אמרנו, שיש בדבר זה בכדי להזכיר את מפרת הפקודה הראשונה בסיפור, את ושתי, שהרי גם שם נגזרה גזירה על הנשים כולן ולא רק עליה באופן פרטי. אולם, דווקא השוואה זו מעלה הבדל מעניין בין שני המקרים: אומנם כל הנשים התבקשו לתת יקר לבעליהן, אך גם ושתי באופן פרטי נענשה וסולקה מתפקידה בארמון (ושמא אף נהרגה?). לעומת זאת, המן החליט לכלות את זעמו ביהודים כולם, אולם משום מה נדמה 'ששכח' את מרדכי היהודי היושב בשער המלך. כיצד ניתן להבין את העובדה שהמן אינו הורג את מרדכי במקביל להרחבת הגזירה על היהודים כולם? הרמז שהמגילה נותנת לקורא הוא:

"ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי

ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי" (ג', ו).

על פי פסוק זה נראה, כי הפגיעה במרדכי לבדו פעוטת ערך בעיני המן, ועל כן הוא מבקש לפגוע ביהודים כולם. בהיגד "כי הגידו לו את עם מרדכי" יכול הקורא לשמוע כרקע את שאמר מרדכי לעבדי המלך: "כי הגיד להם אשר הוא יהודי" (ג', ד), וסביר שהמן מרחיב את הגזירה על היהודים כולם כי הוא תפס את סירוב מרדכי להשתחוות כקשור באופן עמוק להיותו יהודי ולזהותו הלאומית. עם זאת, השאלה הבסיסית אינה נפתרת בהסבר המגילה: גם אם הפגיעה במרדכי לבדו נראית להמן כעונש קל מידי, מדוע הוא אינו מצרף את הרחבת הגזירה לפגיעה האישית המתבקשת במרדכי. כלומר, מדוע הגזירה על היהודים החליפה את הריגת מרדכי, ולא הצטרפה אל העונש הבסיסי הצפוי?

בהחלט ייתכן ולמרדכי יש מעמד איתן בחצר המלוכה והמן אינו משוכנע שהוא יוכל לפגוע בו או במעמדו. קשה להניח שלמרדכי מעמד זהה כשל זה של המן, ובכל זאת, ייתכן שסגנון המגילה - "ויבז בעיניו" - רומז גם לקושי פוליטי מעשי שהמן ניצב בפניו בבקשו להיפרע ממרדכי. ממילא, הרחבת הגזירה היא גם הדרך הנוחה, מבחינתו של המן, לסלק את מרדכי משער המלך, באשר גזירת השמד תחול גם על ראשו של מרדכי והוא לא יוכל להינצל ממנה.

לשם קביעת תאריך להשמדת כל היהודים הפיל המן פור (יושם לב שהוא עשה זאת עוד לפני קבלת רשות מהמלך. ככל הנראה להמן לא היה ספק שהוא יוכל לשכנע את המלך במזימתו).

לכאורה, ניתן היה להתייחס לנתון זה כאל נתון שולי שאינו נוטל תפקיד חשוב בהתפתחות העלילה ובמגמת המגילה. אולם, משום מה, דווקא נתון אגבי זה של אופן בחירת יום ההשמדה הפך למוקד החג, כפי שעולה מתוך שמו. יש מי שאף העלה, שכל מטרת כתיבתה של המגילה אינה אלא מתן הסבר וטעם לשמו של החג - פורים. הוכחתו היא הפסוקים הנקראים לקראת סיומה של המגילה - "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האִגֶרת הזאת" (ט', כו).[1] גם אם לא נקבל את דעתו, לא נוכל להתעלם מכך ששמו של החג מורה על מהותו ועניינו. מצוותו המרכזית של חג הסוכות היא הישיבה בסוכה; של חג המצות - אכילת המצות, של יום הכיפורים - הכפרה, וכך ממש עניינו של פורים - לפחות בתודעתו של כותב המגילה - בפור שהפיל המן.

כאמור, ברצף הסיפור נראה פרט זה שולי, בחינת עיטורו של הסיפור במעט דרמה ומתח. אך שמו של היום, כפי שניתן לו במגילה, זועק לבל נזנח את פורו של המן שהפך לפורנו, ונתמקד בו מעט:[2]

"בחֹדש הראשון הוא חֹדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחֹדש לחֹדש שנים עשר הוא חדש אדר" (ג', ז).

המן מפיל את הפור בחדש הראשון. נראה שאין זה מקרה: בבבל ובסביבה השומרית בכלל, נהגו לחוג את עשרת הימים הראשונים של השנה - המתחילה בחודש ניסן - בחגיגות ובמשתאות לציון השנה החדשה. היה זה החג החשוב ביותר, ומסיבותיו נערכו קבל עם ועדה, ולא רק במקדשים לכוהני הדת האליטיסטיים. מחגיגות הפולחן לאל מרדך (ששמו של מרדכי כידוע קשור בו) נשמר עותק המפרט את המאורעות בחגיגות אלו. לענייננו נדגיש שני מוטיבים המצויים בטקסים אלו.

א. המלך עצמו נטל חלק פעיל ומרכזי בחגיגות ראש השנה, כששיא החג היה כניסתו של המלך אל מקדשו של האל מרדך (בו' בניסן). שם הוריד הכהן את סמלי המלכות של המלך (שרביט, טבעת וכתר), והמלך, תוך כדי כריעה ארצה, צריך היה להצהיר שהוא לא חטא, שהוא לא התרשל במילוי חובותיו כלפי "אלהותך הגדולה". בט' בניסן הוצא צלמו של מרדך ממקדשו, בטקס פומבי גדול ומרשים, והקהל היה שותה ורוקד. למחרת, בי' בניסן, הוחזר הצלם למקומו.

ב. ראש השנה נתפס בעיני הבבלים הקדומים כמועד קביעת הגורלות לשנה כולה, ולאחר החזרת צלם מרדך למקומו, כהני הדת היו מפילים גורלות שונים ומבררים את הצפוי להתרחש במשך השנה כולה.[3]

סביר להניח שהפור שהפיל המן, בחודש הראשון, קשור במישרין לגורלות אלו.[4] יושם לב, שאף על המן נאמר: "הוא הגורל לפני המן", וככל הנראה כהן דת הפיל את הפור בשבילו, לפניו, על פי הזמנתו.[5]

יש להדגיש, כי הנחת היסוד בהפלת הפור האלילית, אינה קשורה בתפיסה על פיה המאורעות המתרחשים בעולם הם דבר שבמקרה, אלא אדרבה - הנחת היסוד שבגישה זו היא כי ישנם ימים קבועים (או הנקבעים על ידי האלים) מראשית שנה להצלחה או לפורענות. כשבגורלו של המן עלה יום י"ג באדר, הוא סבר שיום זה מוכן לפורענות הוא (ואכן יום זה מוכן היה לפורענות, אלא שנהפוך הוא - הפורענות התממשה באויבי ישראל).

מעבר להקשר ההיסטורי-הריאלי של הפלת הפור, נדמה כי גם מבחינה רעיונית אין זה מקרי שבמאבק שבין המן למרדכי נעשה שימוש בגורל. כזכור, מרדכי הוא משבט בנימין:

"איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני" (ב', ה).

עולם המאגיה - לחשים, ניחושים וגורלות דבק ברחל ובבניה כבעל כורחם:

- רחל עצמה גונבה את התרפים אשר לאביה (בראשית ל"א, יט-לו). לדעת ראב"ע, בעזרת תרפים אלו גילה לבן נסתרות, ומטרת הגניבה הייתה למנוע מלבן לגלות את מקומם של יעקב ומשפחתו. כזכור, לבן מעיד על עצמו שהוא משתמש בעולם המאגיה - "נחשתי ויברכני ה' בגללך" (ל', כז).

- יוסף, בנה בכורה של רחל, חולם חלומות (ולא נבואות!) ויודע לפתור אותם. כל כך בקי הוא ברז זה, עד כי זהו הכינוי שדבק בו - "בעל החלומות" (בראשית ל"ז, יט), וכל רצף חייו - נפילתו ותקומתו במצרים - קשור בחלומות ובפתרונם.

- ביד בנימין, אחי יוסף מרחל, נמצא הגביע אשר "נחש ינחש בו" יוסף בלבושו המצרי (בראשית מ"ד, ה).[6]

- יונתן בן שאול, מבצע 'ניחוש' בזמן המלחמה עם פלשתים במכמש; עת עלה במעלה המוצב עם נערו, הוא אמר:

"אם כה יאמרו אלינו דֹמו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם. ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם ה' בידנו וזה לנו האות"
(שמ"א י"ד, ט-יב).

בנחש זה ראו חז"ל[7] את הדגם הקלאסי של ניחוש.[8]

- מיכל בת שאול החביאה במיטתו של דוד את "התרפים... ואת כביר העזים" (שמ"א י"ט, יג). ככל הנראה אלו שימשו לניחוש,[9] וייתכן כי מיכל לקחה אותם מבית אביה - שאול, ולא מביתו הפרטי של דוד.

- שאול עצמו הלך להתייעץ עם בעלת האוב לפני המלחמה בפלשתים (שמ"א כ"ח).

לרשימה זו ניתן להוסיף גם את מרדכי "בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". אלא, שמרדכי ניצב מצידו השני של המתרס - צריך הוא להתמודד עם עולם של פור וגורלות. לא הוא מפיל הפור, אלא אדרבה, בצומו ובתעניתו הוא ביקש להפר את גזירת הפור.

לפני ששאול יורד לדרוש בבעלת האוב, מדגיש הכתוב כי שאל "שאול בה' ולא ענהו ה' גם בחלֹמות גם באורים גם בנביאים" (שמ"א כ"ח, ו). דומה, כי פסוק זה מאפיין לאשורו את עולם המאגיה לסוגיו השונים; ניסיון לעקוף את העמידה הישירה מול הקב"ה, ולנצל כוחות רוחניים המסתובבים בעולם, על מנת לדעת את העתיד. עולם המאגיה מקבל משנה תוקף ורלוונטיות בשעת גלות שכינה, בשעה שמופסקת הנבואה.

יוסף השליט במצרים, בתחילת גלות ישראל, מבין ויודע בחלומות אך אינו זוכה לנבואה; אין זה מקרה שאחד מציריו המרכזיים של הספר המקדים אך במעט את תקופת מגילת אסתר - של ספר דניאל, הוא החלום; כשיונתן עולה למוצב הפלשתי, מדגיש הכתוב כי

"ואחיה בן אחִטוב... נֹשא אפוד והעם לא ידע כי הלך יונתן" (שמ"א י"ד, ג).

האפוד אינו מצוי עם יונתן, וממילא עליו לפנות לעזרת נחשים, וכך, כאמור, פונה שאול לעזרת הכוחות המאגיים עת ציר הנבואה פסק מעִמו.

מגילת אסתר היא מגילתה של גלות,[10] וככזו, איננו מופתעים למצוא בה עולם זה של הפלת פורים וגורלות,[11] אלא שמרדכי ניצב בניגוד גמור לאבותיו, ולסביבתו. דווקא מרדכי שמזרע רחל ובנימין, ניצב מול פורו של המן וקורא צום ותענית![12]

בין שני ראשי שנה

כאמור, פורו של המן התבצע תוך חגיגת ראש השנה, וככל הנראה בי' (או בי"א) בניסן. 'שמונים ומאת יום' קודם לכן (חצי שנה) - בי' בתשרי, בחגיגות ראש השנה הישראלי (יום הכיפורים) מפילים אף עם ישראל גורלות. באותו יום שבו נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים, עטור בגדי לבן ואומר "חטאתי", מפיל הכהן גורל בבית המקדש:

"ונתן אהרן על שני השעירִם גֹרלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל" (ויקרא ט"ז, ח).

במובנים מסוימים, ניתן לראות את סיפור המגילה כתמונת ראי ליום הכיפורים.[13] ארמון המלך, שיש בו חצר חיצונה וחצר פנימית מזכיר את מבנה בית המקדש, ואל שני בתים אלו אסור להיכנס אלא אם כן נקראים מאת המלך, וגם אז יש ללבוש "בגדי מלכות" ולצפות שיושיט המלך את שרביטו, שהרי אחרת סכנת מוות מאיימת על ראשו של הנכנס פנימה.[14] על כל זאת, ניתן להוסיף דמיון מרכזי ביותר - הפלת הגורלות. לפני בחינת שני אופני הגורלות מעניין להשוות את שני ראשי השנה, זה הבבלי וזה הישראלי:[15]

שני ראשי שנה ושתי כניסות לפני ולפנים; שני ראשי שנה ושני ווידויים; שני ראשי שנה, ושני גורלות - זה הבבלי וזה הישראלי, ומה גדול המרחק ביניהם.

ראש השנה הבבלי מאופיין בהמלכתו החדשה של המלך. ככזה ניצב הוא מול אלוהותו, מצהיר שחלילה הוא לא פשע, ומקבל הסמכה והסכמה לשנה נוספת של מלוכה. לרגל המאורע, רשאים בני האדם לראות את צפונות העתיד, ולגלות את הימים המזומנים לכל מאורע ומאורע, לגלות את תכונות הזמן שלא ניתן שוב לשינוי. לעומת זאת, בראש השנה הישראלי, מומלך מלך מלכי המלכים (א' תשרי). כחלק מציון ראשית השנה, מכפרים על מקדשו של האל ועל נתיניו כולם. כאן, מתוודה הכהן על פשעיו וחטאותיו, כדי שאלו יוכלו להיסלח. על פי מעשיו, הדתיים והמוסריים של היהודי - ייקבע גזר דינו, אך גם הוא אינו סופי ותמיד יכול הוא לשוב עד ה' אלוהיו.

אל מול ראש שנה דטרמיניסטי, מציב העם הישראלי ראש שנה מוסרי![17] גורלו של המן אפוף במשתאות, הן בחגיגות ראש השנה כפי שהיו נהוגות בעולם הבבלי, והן בתוצאת הפור הספציפי של מגילתנו - "והמלך והמן ישבו לשתות". בניגוד גמור לכך, מופל הפור היהודי ביום צום, ביום של עינוי נפש.

בהפלת גורל ישנן שתי עמדות הפוכות ומנוגדות. האחת סוברת כי ישנם דברים (ימים או שעירים) קבועים ומוגדרים, שרק עימם יכולה לעלות יפה בקשתו של מפיל הפור. העמדה השנייה הפוכה היא בתכלית - דבר לא קבוע מראש ו"הכל בידי שמים". בביצוע הגורל כונס את ידיו מבקש ההכרעה, ומשאיר את הזירה לפעולה ולהתערבות אלוהית.[18]

גורלו של המן בי' בניסן מתבצע תוך כדי משתאות יין. תפיסה אלילית-דטרמיניסטית, שלא שמה לִבה לרמת מוסריותו של האדם. ביד האדם לנצל את הכוחות הפועלים בעולם ולרתום אותם, ואת האלים עצמם, לעזרתו. לאחר הצלחתו לגלות את חוקיותו הקבועה של העולם יכול הוא להשתכר ולנאוף. הגורל שמפיל הכהן בי' בתשרי נעשה תוך כדי צום, תוך כדי ווידוי ותשובה. עמידתו בצום קשורה, כמובן, לעמידתו מול אל הדורש מהאדם לפעול על פי אמות מידה מוסריות. הפלת הפור כמוה כהשארת ההחלטה בידי מי שאמר והיה העולם, והוא יתערב וישגיח לאור עמידתם המוסרית והדתית של מאמיניו.[19]

פורו של המן נהפך לפורנו - באותו עולם דטרמיניסטי שבו שולטים חוקים קבועים וזמנים שלא ניתן לשנותם, התערב הקב"ה והפך את אותו עולם ברור ומוחלט לעולם מלא בתהפוכות, לעולם שבו החוטא יוצא נפסד.[20]

חלוקת הארץ בגורל

בציווי על הפלת גורל אנו נתקלים פעם נוספת, בחלוקת נחלות הארץ לשבטים:

"לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות. לרַב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקֻדיו יתן נחלתו. אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבֺתם ינחלו. על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט" (במדבר כ"ו, נג-נו).[21]

ככל הנראה, כל שבט קיבל את מקום נחלתו על פי גורל, ואילו החלוקה הפנימית למשפחות כל שבט ושבט התבצעה על פי אמת מידה סוציאלית - על פי גודל המשפחה.

משמעות הפלת הגורל היא, ככל הנראה, הכנסת מֵמד מוחלט לחלוקת הארץ. לא שיקול דעת אנושי נתן לזה חבל ארץ זה, ולאחר מקום ירושה אחר, אלא ה' קבע זאת. כך עולה מפרשת בנות צלפחד. לאחר שהוחלט שהן ירשו את חלקת אביהן (באשר אין לו בנים שירשו), ניגשים ראשי משפחתן ושבטן ומתלוננים על העוול שעלול להיגרם אם בנות צלפחד יינשאו למי שאינו משבטן:

"ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחת בני יוסף וידברו לפני משה ולפני הנשִאים ראשי אבות לבני ישראל. ויאמרו את אדֺנִי צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל ואדֺנִי צֻוה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנֺתיו. והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבֹתינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגֹרל נחלתנו יגרֵע" (במדבר ל"ו, א-ד).

ואכן, בשל החשש שמא תיסוב נחלה ממטה למטה, קבעה התורה כי בת שירשה נחלה חייבת להתחתן עם בן שבטה, וכך הנחלה תישמר בידי אותו השבט.[22]

בדברי משפחת צלפחד ישנו דגש שדורש הסבר - "אדֹני צוה לתת את הארץ בנחלה בגורל". לכאורה, עניין זה אינו קשור לסוגיה המשפטית הנידונה. גם אם נחלות הארץ מחולקות היו בשיקול דעת אנושי, הבעיה הייתה מתעוררת, אם אמנם תינשאנה הבנות היורשות לבעלים חוץ שבטיים. דומה, כי אין זאת כי אם הבסיס הדתי לתביעתם של משפחת בני גלעד משבט מנשה. דווקא משום שהנחלות נחלקות בגורל, יש לשמור ביֶתר הקפדה על גבולות נחלות השבטים. כפי שאמרנו, עובדת החלוקה בגורל מכניסה מֵמד מוחלט לחלוקה, ואסור לשנותה בשום פנים ובשום מקרה.

במבט ראשון נראה, כי הנה בפנינו פורו של המן בלבוש ישראלי. הפלת גורל שאסור להתווכח אתו, עולמות רוחניים הקובעים קביעות מוחלטות. לשם בירור העניין נפנה להפלת הגורלות כפי שהתבצעה בספר יהושע:

"ויצו יהושע את ההֺלכים לכתֺב את הארץ לאמר לכו והתהלכו בארץ וכתבו אותה ושובו אלי ופֹה אשליך לכם גורל לפני ה' בשִלֹה. וילכו האנשים ויעברו בארץ... ויבֺאו אל יהושע אל המחנה שִלֹה. וישלך להם יהושע גורל בשִלֹה לפני ה' ויחַלק שם יהושע את הארץ לבני ישראל כמחלקֹתם"
(יהושע י"ח, ח-ט).

הכתוב מדגיש מספר פעמים שהגורל מתבצע בשילה, לפני ה'. כך גם בסיכום ההתנחלות:

"אלה הנחלֹת אשר נִחֲלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל בגורל בשלֹה לפני ה' פתח אֹהל מועד"
(יהושע י"ט, נא).

הדגשה זו מחזירה אותנו לגורל הישראלי השני, שכבר דנּו בו (זה הנעשה ביום הכיפורים), וגם שם אנו מוצאים הדגשה דומה:

"ולקח את שני השעירִם והעמיד אֹתם לפני ה' פתח אֹהל מועד. ונתן אהרן על שני השעירִם גֺרלות... והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעֳמַד חי לפני ה' לכפר עליו" (ויקרא ט"ז, ז-י).

שוב אנו פוגשים את מקום ביצוע הגורל - "לפני ה'". בפסוקים אלו הכתוב מתאר זאת כפעולה בפני עצמה: ראשית לוקח אהרן את השעירים ומעמידם לפני ה', אחר כך הוא מפיל גורלות. שימת השעירים "לפני ה'" מהווה הכנה הכרחית להפלת הגורלות. גורל נחלות הארץ הופל, אם כן, "לפני ה'" בשילה, פתח אוהל מועד, וגורל השעירים ביום הכיפורים מופל "לפני ה'", פתח אוהל מועד.

ביטוי זה (לפני ה') מהווה אנטיתזה ברורה וחדה לגורלו של המן שפגשנו במגילה. על פור-גורל זה נאמר:

"הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" (ג', ז).

גורל זה מופל "לפני המן". נראה, כי אין מדובר רק במיקום גיאוגרפי של הפלת הפור, אלא בעמדה נפשית-עקרונית של מפיל הפור. כשם שהנחת היסוד בהפלת הגורל של המן היא הדטרמיניזם המוחלט והקבוע, שלא ניתן להתווכח עִמו, כך אמנם גורלות עם ישראל מבטאים עולם עליון מוחלט שנקבע לנצח נצחים. אלא, שפור אחד מופל "לפני המן" ואילו השני "לפני ה'". הבדל מועט הגורר בעקבותיו משתה או צום; השתכרות ופריצות או תשובה וכפרה. המן רואה עצמו שולט בכוחות הטבע הפועלים ומשפיעים על תכונת הימים, וממילא, הקוסם שמפיל את הפור עושה זאת לפני המן. לעומתו, עומדים הכהן הגדול ויהושע ומפילים גורלות לפני ה', אשר הוא זה אשר יקבע את הקביעה המוחלטת והנצחית.

שני גורלות ושתי תפיסות עולם. שני עולמות מוחלטים המעמידים את האדם לנוכח אמת אבסולוטית, הכופה עצמה עליו. אך זה נכפה על ידי חוקי עולם (או חוקי אלים) שאין מעניינם מיהו העומד מולם, וזה נכפה על ידי מלך מלכי המלכים, אשר קובע את תוצאת הגורל על פי אמת מידה מוסרית, על פי האדם שניצב מולו.

אם בקריאה ראשונה של המגילה ניתן לחשוב כי 'סיפור חולין' לפנינו, וכי הפלת הפור אינה אלא מאורע משני, הרי מתברר כי מלחמת תרבות רמוזה מבעד לאופן קביעת יום הגזירה, וראוי החג להיקרא דווקא על שם פור המן שהיפך אותו ה'. בעז"ה, נשוב למלחמת תרבות זו בדיונינו הבאים, עת נעסוק בריבוי המשתאות במגילה ובצום שגזרו מרדכי ואסתר על דורם.

 

---