דילוג לתוכן העיקרי

המלחמה במואב | 1

קובץ טקסט

המלחמה במואב - מל"ב ג', ד-כז

ה. מצבת מישע

1. היחס האמביוולנטי של הנבואה אל המלחמה במואב

בארבעת עיוני המבוא שהקדמנו לסיפורנו שאלנו שאלות אחדות ביחס למסופר בו, והותרנו אותן ללא מענה. מלבד השאלה בדבר תוואי המסע של צבאות שלושת המלכים (שאלה שנידונה בעיון ב2) סובבות כל שאר השאלות סביב שאלה יסודית אחת: מהו יחסה של הנבואה אל המלחמה הזאת? יחס זה אמור להשתקף בשתיים: בהתרחשות בפועל ובחיוויים מפורשים מפי הנביא אלישע.

כשאנו בוחנים את מכלול העדויות בסיפורנו שיש בהן כדי ללמד על יחס הנבואה למלחמה הזאת, אנו מוצאים אותן סותרות זו את זו ויוצרות קו שיש בו עליות ומורדות מפתיעים. דבר זה מותיר אותנו נבוכים.

הבה נסכם את מסכת הסתירות והקשיים שעמדנו על רובם בעיוני המבוא:

א. הסיפור נפתח בפשיעת מישע מלך מואב במלך ישראל, ואירוע זה, שנזכר במל"ב א', א, כבר נקבע בתודעתנו מאז, כחוליה בשרשרת האירועים הקשורים לירידת בית אחאב, החל ממות אחאב במלחמת רמות גלעד (מל"א כ"ב, לד - מל"ב א', יח).

ב. השותפות שבין יהושפט ליהורם ביציאה למלחמה במואב מזכירה לנו, הן מבחינה מהותית והן מבחינת סגנון התיאור, שלפנינו המשך השותפות הלא-רצויה בעיני הנבואה בין יהושפט לבין בית אחאב. שותפות זו נועדה להיטיב עם בית אחאב, ואם כן היא סותרת את הכוונה להחליש בית זה לקראת ירידתו הגמורה.

ג. חיזוק לרושם השלילי שיש לנו ביחס למלחמה זו, מבחינת יחס הנבואה אליה, נמצא בתיאור הסתבכות מסעם המלחמתי של שלושת הצבאות: (ט): "ולא היה מים למחנה ולבהמה". חששו של מלך ישראל (י): "אהה! כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב" אינו נראה בעינינו בלתי סביר: אולי באמת זו כוונת ה', וה' אינו חפץ במלחמה זו ובקיום מטרתה - השבת שלטון בית אחאב על מואב המתמרדת.

ד. נוכחות אלישע בין היוצאים למלחמה מפתיעה אותנו: לשם מה יצא הנביא עם צבא ישראל? וודאי כדי להשמיע את דבר ה' בעת הצורך. משמע אפוא שמלחמה זו חשובה היא בעיני הנביא שיימצא בה, ושיהא מוכן להדריך את המלכים במלחמתם עפ"י דבר ה'.

ה. אפס, יחסו של הנביא אל יהורם, יוזמה של מלחמה זו ובעל העניין העיקרי בה, מגלה כעס ואי-רצון להתנבא. דבר זה מחזירנו אל המחשבה שאין חפץ לה' במלחמה זו.

ו. מאידך נוכחותו של יהושפט במלחמה זו דווקא נראית רצויה בעיני הנביא, הנושא את נבואתו מתוך "נשיאת פנים" ליהושפט (וזאת הניגוד למה שסברנו בסעיף ב)

ז. אלא שכאשר הייתה על אלישע יד ה', והוא נשא את נבואתו לפני שלושת המלכים, מתברר להפתעתנו כי דבר ה' שבפיו מגלה יחס חיובי ביותר למלחמה זו; ועל כן כלולות בו שתי הבטחות גדולות: הבטחה להצלה מיידית ממצוקת הצמא, והבטחה לניצחון על מואב.

ח. אף ההוראה יוצאת הדופן בפי אלישע (ט) "והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור, וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו, וכל החלקה הטובה תכאיבו באבנים" מגלה כי לנבואה זו יש עניין רב במלחמה זו, ועל כן היא מדריכה את שלושת המלכים כיצד עליהם לנהוג במואב המובסת.

ט. נס בואם של המים, המציל את הצבאות מן הצמא והמשמש גם אמצעי לניצחונם על מואב, מחזק את הרושם שמלחמה זו רצויה בעיני ה', וראויה להיות מלווה בנסים לשם הניצחון בה.

י. אלא שסיום סיפורנו מחזירנו באחת אל הרושם שהיה לנו בראשיתו (כז): "ויהי קצף גדול על ישראל, ויסעו מעליו וישבו לארץ". ובכן, המלחמה הסתיימה בלא שהשיגה את מטרתה העיקרית - כיבוש מלא של מואב והשבת השלטון הישראלי עליה. מישע מלך מואב נותר במעמדו, ועיר הבירה לא נכבשה. דבר זה אינו תואם את הרושם שקיבלנו בסעיפים הקודמים (ו-ט) בשאלת היחס הנבואי למלחמה זו, וגם לא נרמז כלל בדבר ה' שבפי אלישע.

נוכל לסכם ולומר שיחס הנבואה למלחמה זו נראה יחס אמביוולנטי: התנגדות והסכמה משמשות יחדיו ביחס אליה. הגדרה זו אינה מהווה פתרון לשאלותינו אלא ניסוח חדש שלהן: יחס אמביוולנטי יש בו כדי להסביר סתירות בהתנהגותו של אדם, אולם "לא איש א-ל ויכזב, ובן אדם ויתנחם" (במדבר כ"ג, יט). לפיכך יש הכרח לנסות וליישב את מה שנראה לנו כסתירות ביחסה של הנבואה אל המלחמה, בדרך שבה יתברר מה בעיני הנבואה חיובי במלחמה זו ומה שלילי בה .

את היחס השלילי למלחמה זו - נקל להבין. יחס זה מהווה המשך ליחסה של הנבואה אל מלחמתו של אחאב ברמות גלעד לשם השבת שלטון ישראל עליה. אולם ממה נובע היחס החיובי למלחמה זו?

2. גילויה של מצבת מישע

הפתרון למערכת הסתירות שהצגנו בסעיף הקודם (או במלים אחרות: ההסבר ליחס האמביוולנטי של הנבואה אל מלחמה זו) טמון לדעתנו בכתובת על מצבת אבן שנתגלתה בשנת 1869 במזרח ים המלח, בסמוך לכפר דיבאן - הוא דיבון המקראית שמצפון לארנון. מצבת אבן זו ידועה כמצבת מישע, ואנו נרחיב ביחס אליה בהמשך סעיף זה.

בדרך כלל אנו סבורים כי את ההתרחשות המתוארת בסיפור המקראי יש לבאר על סמך נתוניו של סיפור זה עצמו - על פי המידע הכלול בגוף הסיפור, או על כל פנים במקום אחר במקרא. הזדקקות למקורות חיצוניים שהאמור בהם אינו נזכר במקרא עשויה אמנם להאיר את הרקע למסופר במקרא, או לסייע בהבנת פרט זה או אחר שאינו מרכזי בסיפור, אך אינה יכולה לשמש מפתח בלעדי להבנתו ולפתרון קשייו של הסיפור. עיקרון מתודולוגי זה מובן: סביר שהמקרא לא בא לסתום, אלא לפרש את כוונתו, ועל כן הוא יכלול את המידע החיוני להבנת המסופר בו - בו עצמו.[1]

אולם, כמו לכל כלל, אף לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, וסיפורנו הוא יוצא מן הכלל. את הסיבה להיותו כזה יש להבהיר, וזאת נעשה בעיון הבא לאחר שנדון בתוכנה של כתובת מישע בהמשך עיון זה. אולם תחילה נתאר בקצרה את נסיבות גילויה של מצבת מישע.

במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה היה המחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל בצעדיו הראשונים, ועסקו בו בעיקר נציגי המעצמות האירופיות ששרתו בארץ ישראל הנתונה לשלטון הטורקים.

בשנת 1868 ראה המיסיונר הגרמני מאלזאס פ"א קליין, בידי הבדואים השוכנים בחרבות דיבון המקראית, ממזרח לים המלח וצפונית לארנון, מצבה מאבן בזלת מסותתת, שגובהה כמטר ורוחבה 70-60 ס"מ. על צדה הקדמי המלוטש הייתה כתובה כתובת בת שלושים וארבע שורות הכתובות בכתב העברי-פניקי. ברכישתה של המצבה מידי הבדואים שוכני המקום התעניינו כמה גורמים, ביניהם עובד הקונסוליה הצרפתית בירושלים ש' קלרמאן-גאנו, מזרחן חובב ארכיאולוגיה ומראשוני העוסקים במחקר זה בארץ ישראל. הלה הספיק להעתיק את הכתובת עוד לפני רכישתה.

בשלב הזה ניפצו הבדואים את המצבה. על מניעיהם למעשה זה ישנן כמה השערות שאינן מענייננו. המצבה נשברה לשברים, אך לא נופצה לרסיסים. קלרמאן-גאנו רכש את השברים והעבירם לצרפת. ארכיאולוגים צרפתים עסקו בשחזור המצבה תוך שהם מסתייעים בהעתקה שעשה קלרמאן-גאנו, ומלאכתם צלחה בידם: שברי המצבה הודבקו בדרך שניתן לקרוא את רוב רובה של הכתובת, מלבד השורות התחתונות שבה. מאז 1873 מוצגת מצבת מישע במוזיאון הלובר בפריס.

בדורות הראשונים שלאחר גילוי הכתובת היו חוקרים בודדים שטענו כי היא מעשה זיוף, אך טענה זו נדחתה בתוקף, וכיום אין מי שיחלוק על האותנטיות שלה.[2]

קריאת הכתובת שעל גבי המצבה חשפה לעיני החוקרים את השפה המואבית, שהיא אחות של השפה העברית המקראית. מלבד זאת נתגלה בכתובת עולם שלם של אמונות דעות ומושגים השייכים לתרבות המואבית, ובעיקר: פרק היסטורי הנוגע ליחסי ישראל ומואב בתקופת בית עמרי נחשף בכתובת זו.

מבחינת תוכנה נועדה הכתובת לפאר את כותבה - את מישע מלך מואב ואת פעולותיו כלוחם מנצח וכובש אשר שחרר את מואב מן השעבוד לישראל, וכמי שבנה וביצר כמה מערי מואב. כפי שנאמר בתחילתה, הכתובת הוצבה בסמוך לבמה שנבנתה לכבודו של כמוש אלוהי מואב בעיר דיבון, עירו של מישע, כאות תודה על הניצחונות שהעניק כמוש לעמו. נמצא אפוא שהמצבה נמצאה באתר שבו הוצבה.

כתובות מסוג כזה כמעט ולא נמצאו בארץ ישראל ובסביבותיה הקרובות, ועדיין היא נחשבת לאחת התעודות האפיגרפיות החשובות ביותר מתקופת המקרא שנתגלו.

להלן, בטור הימני, מובאת העתקת הכתובת כפי שהיא, באותיות עבריות בנות ימינו. נוסח הכתובת ניתן מתוך ספרו של ש' אחיטוב 'אסופת כתובות עבריות מימי בית ראשון וראשית ימי בית שני' (מוסד ביאליק, תשנ"ג). בטור השמאלי מובא "תרגום" של הכתובת לעברית, שורה מול שורה.[3] את המילה 'תרגום' נתנו במרכאות, משום שהמעיין בכתובת המקורית ייווכח כי הוא מבין את רובה ללא כל צורך בתרגום. הטור השמאלי כולל השלמות מסתברות במקום שיש חסרונות בכתובת המקורית; הוא ממיר מלים מואביות במלים עבריות; ומלים אחרות, מובנות כשלעצמן, ניתנות בו בצורתן העברית הרווחת.[4] בטור זה סומנו הפניות להערות לשם הרחבה וביאור.[5]

3. כתובת מישע

שורה

המקור

תרגום

1

אנך. משע. בן. כמש[ ] מלך. מאב. הד

אנוכי מישע בן כמוש[ית]1 מלך מואב הדיבוני2.

2

יבני ן אבי. מלך. על. מאב. שלשן. שת. ואנך. מלכ

אבי מלך על מואב שלושים שנה, ואנוכי מלכתי

3

תי אחר. אבי ן ואעש הבמת. זאת. לכמש. בקרחה ן במ[

אחר אבי. ואעש הבמה הזאת לכמוש ב'קרחה'3, במ[ת י]שע,4

4

שע. כי. השעני. מכל. המלכן. וכי. הראני. בכל. שנאי עמר

כי הושיעני מכל המלכים וכי הראני בכל שונאי5. עמרי

5

י. מלך. ישראל. ויענו. את. מאב. ימן. רבן. כי. יאנף. כמש. באר

מלך ישראל, ויענה את מואב ימים רבים, כי יאנף כמוש בארצו.

6

צה ן ויחלפה. בנה. ויאמר. גם. הא. אענו. את מאב ן בימי. אמר כ[

ויחליפהו בנו ויאמר גם הוא: אענה את מואב6. בימי אמר כ[ן.

7

וארא. בה. ובבתה ן וישראל. אבד. אבד. עלם. וירש. עמרי. את אר

ואראה בו ובביתו7. וישראל אבוד אבד עולם8. ויירש עמרי את ארץ

8

ץ. מהדבא ן וישב. בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבען. שת. ויש

מידבא9, וישב בה ימיו וחצי ימי בנו ארבעים שנה10, וישיבה

9

בה. כמש. בימי ן ואבן. את. בעלמען. ואעש. בה. האשוח. ואבן

כמוש בימי11. ואבנה את בעל-מעון, ואעש בה האשוח12. ואבנה

10

את. קריתן ן ואש. גד. ישב. בארץ. עטרת. מעלם. ויבן. לה. מלך. י

את קריתיים. ואיש גד יושב בארץ עטרות מעולם13. וייבן לו מלך

11

שראל. את. עטרת ואלתחם. בקר. ואחזה ן ואהרג. את. כל. העם[

ישראל את עטרות, ואלחם בעיר ואכבשה. ואהרוג את כל העם […מ

12

הקר. רית. לכמש. ולמאב ן ואשב. משם. את. אראל. דודה. ואס

העיר14 לכמוש ולמואב15. ואשבה משם את 'אראל דודה',16

13

חבה. לפני. כמש. בקרית ן ואשב. בה. את. אש. שרן. ואת. אש

ואסחבהו לפני כמוש בעיר. ואושיב בה את איש 'שרן' ואת איש

14

מחרת ויאמר. לי. כמש. לך. אחז. את. נבה. על. ישראל ן וא

'מחרת'17. ויאמר לי כמוש: לך כבוש את נבו על ישראל.18

15

הלך. בללה. ואלתחם. בה. מבקע. השחרת. עד. הצהרם ן ואח

ואהלך בלילה, ואלחם בה מעלות השחר עד הצהריים.

16

זה. ואהרג. כלה. שבעת. אלפן גברן. וגרן ן וגברת. וגר

ואכבוש ואהרוג כולה, שבעת אלפים גברים וגורים וגברות וגורות19

17

ת. ורחמת כי. לעשתר. כמש. החרמתה ואקח. משם. א[

ונערות20, כי לעשתר כמוש החרמתיה21. ואקח משם א[ת

18

לי. ה'. ואסחב. הם. לפני. כמש ן ומלך. ישראל. בנה. את

כ]לי ה'22, ואסחבם לפני כמוש23. ומלך ישראל בנה את

19

יהץ. וישב. בה. בהלתחמה. בי ן ויגרשה. כמש. מפני ו

יהץ וישב בה בהלחמו בי24. ויגרשהו כמוש מפני.

20

אקח. ממאב. מאתן. אש. כל. רשה ן ואשאה. ביהץ. ואחזה.

ואקח ממואב מאתיים איש, כל ראשיהם. ואוליכם ביהץ ואכבשה,

21

לספת. על. דיבן ן אנך. בנתי. קרחה. חמת. היערן. וחמת

להוסיף על דיבון25. אנוכי בניתי 'קרחה', חומת היערן וחומת

22

העפל ן ואנך. בנתי. שעריה. ואנך. בנתי. מגדלתה ן וא

העופל. ואנוכי בניתי שעריה ואנוכי בניתי מגדלותיה. ואנוכי

23

נך. בנתי. בת. מלך. ואנך. עשתי. כלאי. האשו[ ]ין. בקרב

בניתי בית מלך, ואנוכי עשיתי כלאי האשו[ח למ]ים בקרב

24

הקר ן ובר. אן. בקרב. הקר. בקרחה. ואמר. לכל. העם. עשו. ל

העיר26. ובור אין בקרב העיר ב'קרחה', ואומר לכל העם: עשו

25

כם. אש. בר. בביתה ן ואנך. כרתי. המכרתת. לקרחה. באסר

לכם איש בור בביתו. ואנוכי כריתי 'המכרתת' לקרחה באסירי

26

י. ישראל ן אנך. בנתי. ערער. ואנך. עשתי. המסלת. בארנן.

ישראל27. אנוכי בניתי ערוער, ואנוכי עשיתי המסילה בארנון,28

27

אנך. בנתי. בת. במת. כי. הרס. הא ן אנך. בנתי. בצר. כי. עין

אנוכי בניתי בית במות, כי הרוס הוא. אנוכי בניתי בצר, כי עיים

28

]ש. דיבן. חמשן. כי. כל. דיבן. משמעת ן ואנך. מלכ

[היא, באי]ש דיבון חמישים, כי כל דיבון משמעת29. ואנוכי מלכת[י

29

ת[ ]מאת. בקרן. אשר. יספתי. על. הארץ ן ואנך. בנת

]מאה בערים אשר הוספתי על הארץ. ואנוכי בנית[י

30

]דבא. דבלתן ן ובת. בעלמען. ואשא. שם. את[

מי]דבא, דבלתים ובית בעל-מעון, ואשא שם את[

31

]צאן. הארץ ן וחורנן. ישב. בה. ב[

]צאן הארץ30. וחורונים יושב בה ב[

32

] אמר. לי. כמש. רד. הלתחם. בחורנן ן וארד [

]אמר לי כמוש: רד הילחם בחורונים, וארד [ואלחם בעיר

33

] בה. כמש. בימי. ועל[ ] משם. עש[

ואכבשה ויש]יבה כמוש בימי31...

34

] שת. שרק ן וא [

 

4. הרקע הגיאוגרפי

כתובת מישע עוסקת כמעט כולה בהתרחשויות שאירעו בארץ המישור. מלבד עיר אחת - חורונָים, המצויה בדרומה של ארץ מואב והמוזכרת בסופה של הכתובת - כל שאר הערים המוזכרות בה מצויות מצפון לארנון.

מן האמור בכתובת, אנו למדים כי חלק מן הערים הללו שבארץ המישור היו מאוכלסות בתקופה זו במואבים. כך העיר דיבון - עירו של מישע, שבה מלכו הוא ואביו, ומישע הפכה לעיר בירתו. עיר זו מצויה כ- 5 ק"מ מצפון לארנון, והייתה בעבר עיר ישראלית בשם דיבון גד (במדבר ל"ג, מ).

לעומת זאת היו ערים בארץ המישור, שלפי עדות הכתובת היו ערים ישראליות מובהקות מזמן קדום. כאלו היו עטרות ונבו, ומישע כבש אותן והשמיד את אוכלוסייתן הישראלית. היו גם ערים, שלפי האמור בכתובת, היו ערים מואביות, ומלך ישראל (עמרי או בנו) כבשן ובנה אותן כערי מבצר. כאלו הן הערים מידבא ויהץ (העיר מידבא מצויה כ- 25 ק"מ מצפון לארנון), אף את ערים אלו כבש מישע.

המסקנה המתקבלת מן הכתובת היא שארץ המישור הייתה מיושבת באוכלוסייה מעורבת, ישראלית ומואבית (ואפשר שאף היו ערים מעורבות), כאשר המואבים יושבים בערים הדרומיות יותר, הקרובות לארנון, ואילו הישראלים יושבים בערים הצפוניות ובערים המערביות של ארץ המישור.

כתובת מישע מספרת על כיבוש ערים ישראליות בארץ המישור בידי מישע מלך מואב ועל ייצוב גבול חדש בין ישראל למואב, הרחק צפונית לארנון. הערים הצפוניות ביותר שכיבושן נזכר בכתובת (ממזרח למערב) הן בצר (?), מידבא ונבו. קו זה עובר כ- 30 ק"מ מצפון לארנון, במקביל לצפונו של ים המלח.

כמו כן מספרת הכתובת על בנייתן של ערים רבות בארץ המישור בידי מישע. חלקן היו מואביות עוד קודם למלחמתו של מישע, כגון דיבון; חלקן עמדו הרוסות ושוממות (אולי בשל מלחמה זו עצמה) כגון ערוער אשר על שפת נחל ארנון, וכגון בית במות ובצר; וחלקן היו ערים שכבש מישע מידי ישראל. הערים שנכבשו 'טוהרו' מן הישראלים שהיו בהן, באמצעות פעולת השמדה אכזרית (עטרות ונבו) או גירוש (יהץ) ולאחר מכן יושבו בידי מישע במואבים. חלק מן האוכלוסייה הישראלית נלקח בשבי - הם "אסירי ישראל" שהפכו לעובדי כרייה, ובאמצעותם בנה מישע את הערים המואביות.

5. הישגיו של מישע על פי הכתובת

הישגיו של מישע, כפי שהם משתקפים בכתובת שהציב, שלושה הם:

א. מישע פרק את שעבוד ישראל מעליו ומעל עמו וארצו. לפי דברי הכתובת, עמרי הוא ששעבד את מואב (שורות 5-4): "עמרי מלך ישראל, ויענה את מואב ימים רבים…". בנו של עמרי - מסתבר שהכוונה לאחאב ששמו לא נזכר כלל בכתובת, והדבר נעשה בוודאי בכוונה - המשיך לשעבד את מואב (שורה 6): "ויחליפהו בנו ויאמר גם הוא: אענה את מואב. בימי אמר כן". מישע יוצא ל'מלחמת שחרור' ורואה במפלת ישראל אויביו (שורה 7): "ואראה בו ובביתו, וישראל אבוד אבד עולם".

ב. מישע כבש את ארץ המישור, השמיד את האוכלוסייה הישראלית בערים שכבש והושיב במקומה אוכלוסייה מואבית. בכך החזיר מישע למואב גבולות שאליהם לא הגיעה למן כיבושי סיחון את ארץ המישור מידי מלך מואב הראשון.

ג. מישע בנה ושיקם את ערי המישור באופן נמרץ ביותר: הוא משקם הן את הערים שכבש והן את הערים שהיו מואביות זה מכבר, ובייחוד הוא מפנה מאמצים מיוחדים לבנייה ולביצור בירתו דיבון. הוא מקדיש תשומת לב מיוחדת למפעלי מים בערים אלו ולביצורן, וגם עושה מסילה בארנון שתקשר בין שני חלקי ארץ מואב.

פרופ' ליוור עומד על מטרת מפעל הבנייה העצום הזה של מישע ועל זמנו:[6]

כל פעולות הבנייה של מישע הן אפוא בגדר של ביצור וחיזוק הערים שמצפון לארנון, ובמיוחד בירתו דיבון, כהכנה להתקפת נגד ישראלית. שיקום מזורז של ערים שנחרבו במלחמה, ויישוב מואבים בחלבי ארץ שהיו מיושבים בישראלים, כל אלה הם מפעלי בנייה שלפי עצם טיבם היה צורך בהם מייד לאחר כיבוש ארץ המישור.[7]

6. זמנם של האירועים המתוארים בכתובת

לאיזה פרק זמן ולאיזה אירוע שמתואר במקרא יש לייחס את האירועים המתוארים בכתובת?[8]

אין כמעט ספק בדבר - וזו גם דעת רבים מן החוקרים שעסקו בכך, הן מישראל[9] והן מאומות העולם[10]- שבכתובת מישע מצוי פירוט למה שנמסר במקרא בצמצום פעמיים:

וַיִּפְשַׁע מוֹאָב בְּיִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מוֹת אַחְאָב. (מל"ב א', א)

וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד, וְהֵשִׁיב לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים צָמֶר.

וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב, וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.[11] (ג', ד-ה)

אם כך הדבר, יש לומר כי הפסוקים שמוסרים בצורה לקונית על פשיעת מואב בישראל לאחר מות אחאב אינם אלא 'קצה קרחון': הם מספרים לנו רק על שיאו של תהליך שהחל, כמסתבר, זמן מה לפני כן, והגיע לסיומו עם מות אחאב, או מייד אחר כך, בימי מלכותו הקצרים של אחזיהו בן אחאב.

לדעת חוקרים אחדים, הזמן המתאים ביותר למלחמותיו של מישע הוא בשנותיו האחרונות של אחאב. בשנים אלו היה אחאב מסובך במלחמות בלתי פוסקות עם ארם. ממקור חוץ מקראי (ראה עליו הערה א) ידוע לנו כי בתוך שלוש השנים שהפרידו בין המלחמה השנייה בארם למלחמה השלישית (זו שבה מצא אחאב את מותו) יצא אחאב למלחמה נוספת, והפעם בשותפות עם בן הדד מלך ארם, כדי להדוף את מסעו של שלמנאסר מלך אשור מערבה בקרב הגדול בקרקר. וכך כותב ליוור במאמרו (ראה הערה ו) עמ' 226:

כנראה שיש להבין (- את האמור בכתובת מישע בשורה 8) "חצי ימי בנו" במשמעות של 'רוב ימי בנו'. קשה להניח שנתמרד מישע בימי אחאב (- בעיצומם) ואחאב לא ערך מסע מלחמה נגדו, אלא אם כן אירע מרד זה בעיצומן של המלחמות הקשות נגד הארמים, בשנות מלכותו האחרונות של אחאב. אין זה מן הנמנע שמלחמה זו (- של מישע) אירעה בשנת מות אחאב, לאחר המפלה הקשה של ישראל מיד ארם ברמות גלעד.[12] אך כנראה יש לקבוע את זמנה קודם לכן[13], ואולי אפילו בעת מערכת קרקר, שעה שצבאות מלכי סוריה, ואחאב מלך ישראל בכללם, נלחמו נגד שלמנאסר השלישי מלך אשור (853 לפה"ס), והצבא הישראלי על רכבו היה רחוק מגבולות ארץ[14] … [בשנתיים שלאחר מכן] לא היה סיפק ביד אחאב לצאת נגד מלך מואב... [משום] שהמשימה להחזיר את רמות גלעד מיד ארם ולהדוף את הסכנה הארמית, הייתה לה עדיפות על המלחמה נגד מישע מלך מואב. אילו רצה אחאב לעלות על מישע קודם (- לפני השבת רמות גלעד לישראל) בדרך הרגילה שעברה בגלעד הישראלי (- ולתקוף את מואב מצפון, בארץ המישור) היה חושף בכך את עורף צבאו לסכנת התקפה ארמית.

כמה זמן ארך מסע כיבושיו של מישע? כמה זמן נמשכו פעולות הבנייה שלו המתוארות בכתובת? מתי נחקקה הכתובת עצמה? ישנם חוקרים הסבורים שהכתובת היא סיכום מעשי הכיבוש והבנייה של מישע בכל תקופת מלכותו, ושהיא הוצבה בסופה של תקופת מלכותו, זמן רב לאחר המאורעות המתוארים בה.[15] אך לא כן דעתו של ליוור:[16]

ללא ספק כבש מישע חבל ארץ זה (- ארץ המישור), שחלקו היה מיושב מואבים, תוך זמן קצר יחסית; ובמיוחד שאותה עת היו עיקר הכוחות הצבאיים של ישראל עסוקים במקום אחר.[17]

אשר לפעולות הבנייה של מישע, כבר הבאנו בסוף סעיף 5 את דבריו של ליוור כי היה זה שיקום מזורז של ערי ארץ המישור, שחייב היה להיעשות מייד לאחר כיבושו של חבל ארץ זה, כהכנה להתקפת נגד מצד ישראל. ובהמשך הוא אומר[18]:

כל הפעולות המתוארות בכתובת מישע… נעשו כנראה תוך שנים מעטות… אפילו נקבע מאורע זה (- כיבוש ארץ המישור) בשנים האחרונות לחיי אחאב, הרי שיש זמן מספיק לפעולות אלה (- של בניית ערי המישור וביצורן) בשנים שבין כיבושי מישע ובין מסע הנגד של יהורם מלך ישראל. ניתן אפוא לאמר, שכתובת מישע נחקקה קודם למסע זה, והיא מתארת רק את השלב הראשון של מלחמותיו.


[1] יישום של עיקרון זה מצוי במאמרנו 'המלחמות הראשונות בין אחאב ובן הדד - עיונים במל"א כ' ', מגדים טז (אדר ב תשנ"ב) עמ' 79-78 הערה 19, ועמ' 83 הערה 25. במקומות אלו אנו שוללים את השימוש בכתובת שלמנאסר השלישי מלך אשור ובה תיאור קרב קרקר, כמפתח להבנת מניעיו של אחאב, שחנן את אויבו המר בן הדד מלך ארם ואף כרת עמו ברית (מל"א כ', לא-לד). קרב קרקר, שבו עמדו אחאב ובן הדד בראש קואליציה של 12 מלכים שנלחמו בשלמנאסר והדפו אותו חזרה לארצו, לא נזכר כלל במקרא.

[2] נראה שהאחרון שערער על מהימנותה של הכתובת וראה בה מעשה זיוף היה פרופ' א"ש יהודה, שפרסם מאמר בנושא זה בשנת 1945: A.S. Yahuda, The Story of Forgery and the Mesha Inscription, JQR XXXV (1944-1945) p. 139-163.

הסיבה לערעורו של יהודה הייתה מעורבותו של ערבי נוצרי בשם סאלים בתיווך בין קלרמאן-גאנו לבין הבדואים שמכרו לו את המצבה. סאלים זה היה מאוחר יותר שותפו של היהודי המומר שפירא בתעשיית זיוף מתוחכמת (יחסית לתקופה הנידונה) של עתיקות מואביות ואחרות, והללו היו שותפים אף במעשה ההונאה המפורסם של מוזיאון ברלין ב- 1883. בביקור שערך יהודה בארץ ישראל בשנת 1902 התוודה בפניו סאלים כי עסק בזיוף עתיקות, וכלל בווידוי זה אף את מצבת מישע.

נראה כי אכן יש קשר בין גילויה של מצבת מישע לבין תעשיית הזיופים 'המואביים' של סאלים ושפירא: זהו קשר של סיבה ותוצאה. העניין הגדול שעורר גילויה של מצבת מישע בעולם הביא את השניים הללו לרכב על גל ההתעניינות העצום הזה ולנסות להרוויח ממנו כסף רב. מצבת מישע גם הפכה דוגמה לחיקוי לזייפנים.

סקירה על פרשת הזיופים ה"מואביים" של שפירא וסאלים ועל זיקתם לגילוי מצבת מישע מצויה בנספח לספרה של מרים הרי "בת ירושלים הקטנה", הוצאת בית א' לבינסון, ירושלים, תשמ"ז. נספח זה - 'פרשת שפירא' - מצוי בספר בעמ' 191-169 ושם מחברו לא נזכר עליו.

על מאמרו של יהודה הגיב בחריפות עוד באותה שנה הארכיאולוג הידוע פרופ' אולברייט:

W.F. Allbright, Is the Mesha Inscription a Forgery? JQR XXXV (1944-1945), p. 248.

במאמר זה דוחה אולברייט אחת לאחת את טענותיו של יהודה, ומוכיח בהוכחות ברורות את אמיתותה של הכתובת ואת שייכותה למישע.

סיכום מלא יותר של ויכוח זה נמצא בדיסרטציה של ד' רוזנר "המואבים ויחסיהם עם מלכויות ישראל ויהודה", הוצאת מקור, ירושלים תשל"ז, עמ' 18-12.

[3] בטור של התרגום לא שמרנו על חיתוך השורות כפי שהוא בכתובת המקורית, משום שבה נחתכות לעתים מלים בין שתי שורות. אנו צירפנו את חלקי אותה מלה כאחת, לנוחות הקריאה.

[4] ההשלמות והתרגום נעשו בעיקר על פי ספרו של אחיטוב שהוזכר לעיל, עמ' 261-249.

[5] הערות אלו (המסומנות בסימון עצמאי החל מ- 1) נעשו על פי כמה מקורות, אך בעיקר על פי ספרו של אחיטוב שהוזכר למעלה (ובהערה הקודמת) ועל פי ספרו של ח' רביב 'כתובות מתקופת המלוכה בישראל', מרכז זלמן שזר, ירושלים תשל"ה עמ' 31-9.

1 שמו של אבי מישע מופיע בכתובת אחרת, שנמצאה בקיר מואב בשנות הששים של המאה העשרים, ועל פי זאת הושלם כאן. כמוש הוא האל הלאומי של מואב, הקרויים במקרא (במדבר כ"א, כט) 'עם כמוש', ושמות מואביים שונים הידועים לנו ממקורות שונים פותחים בשם כמוש.

2 דיבון הייתה עיר מואבית, כחמשה ק"מ צפונית לארנון. היא נכבשה מידי מואב עם כיבוש ארץ המישור בידי סיחון מלך האמורי, ולאחר שבני ישראל כבשו את ממלכתו הפכה למושב לבני גד (במדבר כ"א, ל ושם ל"ב, לד). נראה שמאוחר יותר חזרה להיות עיר מואבית - היא עיר מולדתו של מישע. מהמשך הכתובת מתברר שהייתה מוקד למפעלי בנייה נרחבים של מישע ושהיה לה מעמד מיוחד בממלכתו. עיר זו מזוהה עם הכפר דיבאן שבסמוך לו נמצאה מצבת מישע, כנראה במקום שבו הציב אותה מישע, לצד הבמה שעשה בדיבון לכמוש (ראה שורה 3).

3 מפרשים עפ"י האכדית שהכוונה למתחם המבוצר של העיר (- דיבון), הכולל את ארמון המלך, המקדש המקומי (- הבמה) וכו'.

4 עפ"י השלמה זו, זהו כנראה שמה של הבמה.

5 משמעות הניב היא 'לראות במפלתם של שונאי' כמו בתהילים קי"ח, ז "ואני אראה בשנאי".

6 על שעבוד מואב בידי עמרי ובנו (- אחאב) לא נמסר במקרא (אלא רק על פריקת עול השעבוד הזה על ידי מישע).

7 ראה הערה 5.

8 השווה לבמדבר כ"א, כט: "אוי לך מואב, אבדת עם כמוש".

9 אין מוקדם ומאוחר בכתובת. כאן חוזר מישע לפרט את העינוי שעינה עמרי את מואב (שורה 5). מידבא היא עיר חשובה בארץ המישור, והיא יושבת על "דרך המלך" - המסילה החשובה ביותר החוצה את עבר הירדן לארכו. ירושת עמרי את ארץ מידבא (- כיבושה), משמעה כיבוש ארץ המישור כולה.

10 אם נפרש דברים אלו במשמעם המדוייק, אין הם מתאימים למספרים שבמקרא: עמרי מלך 12 שנה ואחאב - 22 שנה, וחיבור שנות מלכות עמרי עם מחצית שנות אחאב נותן 23 שנים ולא ארבעים. על כן נראה כי הן את הביטוי 'חצי ימי בנו' והן את המספר 'ארבעים שנה' אין לראות כמכוונים בדיוק: הביטוי הראשון, אפשר שהוא מכוון ל'חלק', ואף אם הכוונה לרוב ימי בנו (השווה לירמיהו י"ז, יא). במקרא נאמר אמנם פעמיים שפשיעת מלך מואב בישראל הייתה לאחר מות אחאב, אולם אפשר שהמרד החל בסוף ימי אחאב, כשהיה עסוק במלחמות בארם (ובאשור), ורק סיומו של המרד נקבע לאחר מות אחאב. חיבור שנות עמרי עם שנות אחאב אכן מקרבנו למספר ארבעים שנה, שהוא מספר סכמתי המציין שנות דור.

11 בימי מישע שבה ארץ מידבא - ארץ המישור לשלטון מואב. משפט זה הוא כלל, ומכאן ואילך יפורטו מלחמות כיבוש של ערים ישראליות שונות בארץ המישור, ותיאור מפעלי בנייה שונים בערי ארץ המישור.

12 מתקן לאגירת מים, השווה לשורה 23 "האשוח למים". מילה דומה - 'אשיח' - מצויה בבן סירה (נ', ג). במקרא 'שוחה' ובלשון חכמים 'בורות שיחין ומערות' - משמעותן דומה.

13 עטרות, כמו קריתיים ובעל מעון וכמו כל שאר הערים המוזכרות בכתובת זו (מלבד חורונים המוזכרת בסופה) הן ערים בארץ המישור מצפון לארנון. חלקן מזוהה בוודאות רבה, על חלק אחר ניטש ויכוח בין החוקרים, ויש מהן שאינן מזוהות. עטרות, בניגוד לכמה ערים אחרות בארץ המישור (כגון דיבון), לא נעזבה 'מעולם' על ידי 'איש גד' - מאז כיבושה בידי בני ישראל מסיחון (השווה לבמדבר ל"ב, ג ושם פס' לד). זוהי האזכרה היחידה של שבט גד מחוץ למקרא.

14 בכתובת עצמה נאמר "ואהרג את כל העם [מ]הקר רית לכמש ולמאב". ויש הצעות שונות לפירוש המילה "רית". אך נראה שיש כאן שיבוש של בעל המלאכה שחקק את הכתובת, ויש לגרוס "מהקרית" = מהקריה = מהעיר (והשווה לשורה 13 "בקרית").

15 מישע "מטהר" את עטרות מן האוכלוסייה הישראלית שבה, והוא משמיד אותה לכבוד האל שלו ולכבוד עמו.

16 מישע לוקח בשבי מעטרות את "אראל דודה" ומציב זאת לפני כמוש בעיר - כנראה בבמה שבעיר דיבון. המילים "אראל דודה" סתומות, וכל הפירושים שהוצעו דחוקים.

17 "איש שרן" ו"איש מחרת" הם כנראה שבטים מואביים (השווה "איש גד"), או אנשים שהובאו ממקומות במואב שזהו שמם, ובהם יישב מישע את ארץ עטרות, לאחר שהשמיד ממנה את יושביה הישראלים.

18 מסתבר שהעיר נבו, שאינה מזוהה בוודאות, שכנה במורדות הר נבו המזוהה עם ג'בל נבא. משורה 18 משמע שבעיר זו עמדה במה לעבודת ה', ואפשר שמפני חשיבותה הדתית הזאת של העיר יש ציווי של כמוש על מישע לכבוש אותה.

19 בכתובת עצמה "גברן וגרן וגברת וגרת". יש קוראים 'גורין' ו'גורות' ומפרשים בנים ובנות (בעברית נתייחדה המילה 'גור' לצאצא של בעל חיים). ויש קוראים 'גרין' ו'גרות' ומפרשים עבדים ושפחות, או גרים שאינם בעלי נחלה.

20 בכתובת עצמה "ורחמת" והשווה לשופטים ה', ל.

21 המלחמה בנבו הייתה מלחמת "חרם", שבה הורגים את כל האוכלוסייה, ואין לוקחים כלל שבויים. זהו המקום היחיד מחוץ למקרא שבו נזכר המונח 'חרם'. החרם נעשה תמיד מטעמים דתיים, וכאן לכבוד האל (או האלים) "עשתר כמוש". אפשר שהסיבה לחרם זה היא הבמה לעבודת ה' שעמדה בנבו.

22 על פי ההשלמה "א[ת כ]לי ה'" (השלמה שאין הכל מודים בה), הסיקו רבים שבעיר נבו עמדה במה לה', כמו במקומות אחרים בישראל וביהודה בזמן הבית הראשון. שם ה' המפורש באותיותיו מופיע כאן לראשונה מחוץ למקרא.

23 השווה לשורות 13-12, וכן למסופר בשמ"א ה', א-ב, ובעזרא א', ז.

24 אין הכוונה למלחמה הנוכחית שמנהל מישע נגד ערי ישראל בארץ המישור, אלא לביצורה של יהץ בעבר על ידי מלך ישראל.

25 משמעות המשפטים האחרונים היא שתושביה הישראלים של יהץ נטשו אותה ללא מלחמה, כנראה מפחד שגורלם יהיה כגורל אנשי עטרות ונבו, והעיר נכבשה ע"י 200 איש בלבד, שנשלחו ע"י מישע לתפוס את העיר ולהתיישב בה.

26 במשפטים האחרונים (החל משורה 21) מפרט מישע את מפעלי הבנייה שלו, שכנראה נעשו בדיבון עירו. "קרחה" - ראה הערה 3; "היערן" - אינו מחוור; "חומת העופל" - במקרא 'עופל'. הוא מקום גבוה ומבוצר; "כלאי האשוח למים" - 'אשוח' ראה הערה 12. 'כלאי' - אינו מחוור והפירושים השונים דחוקים.

27 על פי ההקשר מסתבר שגם כאן מדובר באחד ממפעלי המים בעיר דיבון, ואם כן אפשר ש'מכרתת' היא תעלה או מנהרה להעברת מים. כרייתה נעשתה באמצעות שבויי מלחמה מבני ישראל.

28 הארנון הוא נחל עמוק המפריד בין חלקה הדרומי של ארץ מואב לבין ארץ המישור. עם כיבוש ארץ המישור דואג מישע לטיפול במסילה (או המסילות) החוצה את הארנון ומקשרת בין שני חלקי ארץ מואב.

29 בית במות - כנראה במות בעל (במדבר כ"ב, מא) - ובצר - אחת מערי המקלט בעבר הירדן המזרחי - שתי ערים בנחלת ראובן שעמדו הרוסות ונטושות, נתפסו ע"י מישע. הוא בונה את שתיהן, ולבצר הוא שולח יחידה של חמישים מאנשי דיבון עירו אנשי משמעתו (כדי לבנותה, או כדי לשבת בה).

30 הוצעו השלמות שונות לפני המילים "צאן הארץ", ומכלל ספק לא יצאנו. ברם עיסוקו של מישע בצאן נזכר במקרא במל"ב ג',ד "ומישע מלך מואב היה נקד…".

31 העיר חורונָים שכיבושה מתואר בשורות 33-31, נזכרת בישעיהו ט"ו, ה וירמיהו מ"ח, ג-ה ושם ל"ד: עפ"י ההקשר הגיאוגרפי שהיא נזכרת בו במקומות אלו מסיקים שמקומה בדרומה של ארץ מואב, ואם כן זוהי העיר היחידה שנזכרה בכתובת ואינה בארץ המישור. אפשר שכיבושה בידי מישע היה מידי תושבים אדומיים, שבאו מגבולה הצפוני של אדום והתיישבו בעיר מואבית זו. המילים הבאות בשורות 34-33 אינן ניתנות לפענוח.

[6] הציטוט הוא מתוך מאמרו 'מלחמותיו של מישע מלך מואב עם ישראל' בקובץ 'היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא' שיצא בעריכתו (הוצאת מערכות תשכ"ד) עמ' 228.

[7] כיבושה של חורונים שבדרום ארץ מואב (כנראה קרוב לגבול עם אדום, מצפון לנחל זרד) היא פעולה יוצאת דופן. ליוור (שם) משער שהעיר הייתה מיושבת באדומים שלחצו את המואבים צפונה ועברו את נחל זרד, כשם שעשו המואבים עצמם לתחום ההתיישבות הישראלי שמצפון לארנון. זמן קצר לאחר נצחונותיו המהירים והמזהירים של מישע מצפון לארנון, נתפנה הלה להשיב לארצו גם את אזור חורונָים שבדרום מידי האדומים.

[8] שאלה זו כרוכה במידה רבה גם בפרשנות האמור בכתובת - בשורה 8 - ביחס לתקופת השעבוד של מואב על ידי עמרי ובנו "וירש עמרי את ארץ מידבא, וישב בה ימיו וחצי ימי בנו ארבעים שנה". הצעות שונות נאמרו בהסבר הדברים, ואנו (בהערה 10 לתרגום הכתובת) הלכנו בעקבות ליוור (ראה הערה ו) ורביב (ראה הערה ה) הטוענים שאין לראות בביטוי "חצי ימי בנו" ולא במספר "ארבעים שנה" ביטויים מדויקים.

[9] זוהי דעתם של ליוור (דבריו יובאו מייד להלן); של אליצור (במאמרו 'משא מואב וכתובת מישע' בספרו ישראל והמקרא, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, תש"ס, עמ' 182); ושל רביב (ראה הערה ה) עמ' 34-33.

[10] אליצור (שם, הערה 35) מציין את קורניל ואת אולמסטד, ומביא שם מראי מקום לדבריהם.

[11] קיימת אמנם גם דעה אחרת (והיא דעתם של מונטגומרי, מאייר וקיטל. מראה מקום לדבריהם נמצא במאמרו של אליצור 'עולת מישע' בספר ישראל והמקרא, עמ' 160 הערה 17 ובהפניות שבאותה הערה) המנסה לזהות את ניצחונותיו של מישע עם האמור בסוף פרקנו ג', כז: "ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישבו לארץ": שובם של ישראל לארצם היה נקודת מוצא למתקפת מישע מצפון לארנון ולכל האירועים המתוארים בכתובת. אולם קשה לקבל דעה זו. צבאות ישראל אמנם עזבו את מואב, אולם לא כמנוצחים, אלא רק כמי שלא השיגו את מטרתם, ובכל זאת הכריעו את צבא מואב והחריבו ערים מואביות בחלקה הדרומי של ארץ מואב. בלתי סביר אפוא שמישע, שלא יצא כמנצח במלחמה זו, יציב לאחריה מצבת ניצחון לכבוד עצמו בלא לרמוז כלל למה שקדם לפעולותיו בארץ המישור. מלבד זאת, אם הכתובת מכוונת למלחמה המתוארת בפרקנו, היה צריך להיות עיקר מפעל הבנייה של מישע מכוון לשיקום ערי דרום מואב שנחרבו. וראה גם את דבריו של ח' רביב (הערה ה) בעמ' 34.

[12] ואז יתאים זמנו של המרד המואבי במדויק לנאמר במקרא "אחרי מות אחאב" (מלכ"ב א', א), אף כי קשה יהיה להלום את הנאמר בכתובת "חצי ימי בנו".

[13] וכאמור לעיל, אין בכך סתירה לדברי המקרא, שכן רק עם מות אחאב בקרב ברמות גלעד התברר שהמרד אכן הצליח בידי מישע, ורק אז הגיע המרד אל תכליתו - פריקת עול ישראל מעל אחאב ללא חשש מהחזרה מיידית של המצב לקדמותו.

יש לציין שניצול שנות המלחמה שנלחם אחאב בארם (ובאשור) בשנותיו האחרונות, לשם מרידה בו, היה מעשה שיש בו תבונה מבחינתו של מישע, אך אין הוא נטול הימורים: לו היה אחאב מנצח בקרב רמות גלעד היה מתפנה, אולי אפילו בהמשך לאותו ניצחון, להפנות את חייליו דרומה, לכיבוש מחודש של ארץ המישור. לכך כנראה התכונן מישע שביצר את ערי המישור.

[14] חיזוק להשערתו זו מביא ליוור בהמשך מאמרו להלן (עמ' 228):

עובדה הראויה לציון היא שאין מישע מזכיר בכתובתו שניצח את מלך ישראל בקרב, ובכלל אין הוא מזכיר שום מערכה בשדה הפתוח. מישע נלחם בעיר אחת אחר השנייה מבלי שתבוא התקפת נגד על ידי כוחות ממלכת ישראל. ואכן, האפשרות היחידה שהייתה למישע, הוואסאל של מלך ישראל, לנצח את אחאב, בעל הצבא הגדול וחיל הרכב האדיר, הייתה לנצל שעת כושר, כאשר הצבא הישראלי היה נתון בעיצומה של מלחמה, ולהתבסס בכל השטח שנתכוון לתפסו, במסע מלחמה מהיר ורצוף אחד. ולכן מסתבר, שהתיאור של כתובת מישע מתאים למציאות. לא היה מי שיצא במערכה נגד מישע, והכוח שעמד נגדו לא היה מורכב אלא מחילות המצב המועטים והאוכלוסין הישראלים בערי ארץ המישור, שנחלצו להגן על חייהם ורכושם. …ודאי שלא היה לו (- למישע) צבא מאומן גדול… עיקר כוחותיו היו, אל נכון, בני מואב שנחלצו למלחמה, אבל גם באלה די היה, באותן נסיבות, כדי לכבוש את כל ארץ המישור במסע מלחמה מהיר אחד.

[15] זוהי דעתו של אולברייט, וליוור ציין את מקום פרסום דבריו בהערה 19 במאמרו. על דעה זו אומר ליוור: "אין בכל הכתובת כולה דבר המחייב אותנו לקבל הנחה זו". ועוד יש לציין שעל פי הנחה זו, העלים מישע בכתובתו את המפלה הצורבת שנחל מידי שלושת הצבאות שנלחמו בו בדרום ארץ מואב.

[16] ליוור שם, עמ' 227.

[17] ראה הערה יד.

[18] שם. עמ' 228.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)