דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

נקדש

בשיעור הקודם, ניסיתי להגדיר את מושג הקדושה לאור הקטגוריה ההלכתית של "דבר שבקדושה". דנתי בפרדוקס הסיבובי של הקדושה; הקדושה שייכת במהותה רק לעולמו הנבדל והנשגב של הקב"ה, אך נמצאת בפועל דווקא בעולמנו החסר; אנו יוצרים אותה בכך שאנו משקפים בחיינו את נוכחות השכינה, ובשאיפותינו ומאמצינו להתפתח לקראת השלמות העליונה המוחלטת. בהקשר זה ציטטתי מדרש האומר שבעת בריאת האדם הקב"ה השליך את האמת ארצה, ואמר אמת מארץ תצמח. הקדושה, כתבתי, צומחת מן הארץ אל המקום ממנו ירדה, השמים. עתה נראה כיצד הבנת מושג זה מאירה את טקסט הקדושה בחזרת הש"ץ.

הגרעין של כל הקדושות בשמונה עשרה הוא שלושה פסוקים:

קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות, מלא כל הארץ כבודו (ישעיה י', ב)

ברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג', יב)

ימלך ה' לעולם אלוקיך לציון לדר ודר הללו-ה (תהילים קמ"ו, י)

א. יהודים ומלאכים

הקדושה נפתחת בקריאה של החזן לציבור לאמר קדושה. יש כמה נוסחאות לפתיחה זו, בהתאם לנוסח התפילה ולזמנה, אך כולם כוללים את אותו רעיון. אנו עומדים לאמר קדושה אשר המלאכים אומרים לפני הקב"ה. רעיון זה מבוסס על העובדה שהנביאים שמעו את שני הפסוקים הראשונים בקדושה כקולות שמימיים לפני כסא הכבוד.

אם אתם זוכרים את השיעור הקודם, ובמיוחד את המדרש על בריאת האדם שהזכרתי בתחילת השיעור הנוכחי, מיד תשאלו: האין זה סותר את כל אשר אמרנו. קדושה, כך טענתי, פירושה דווקא דבר שנאמר בתוך העולם החסר והלקוי. קדושה נאמרת רק על ידי בשר ודם, אשר מוסיף קדושה וגורם להשראת שכינה בתוך העולם. דבר זה לא שייך ואיננו אפשרי בעולמם של המלאכים, היכן שקיימת כבר קדושה מוחלטת ושלמות עליונה, ולא על ידי המלאכים עצמם, אשר אינם מתפתחים. לפי זה, כשמלאכים אומרים קדושה, חסר התוכן העיקרי - ההתגדלות וההתקדשות.

תשובתי היא - אכן כן. אין המלאכים יכולים לקדש. אנו לומדים את תוכן הקדושה מהמלאכים, כפי שנחזו על ידי הנביאים, אך התקדשות אמיתית - יתגדל ויתקדש - יכולים לעשות רק בני אדם. חז"ל, כדרכם, מביעים רעיון זה בצורה מתומצתת.

אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר, "ברן יחד כוכבי - בקר", והדר "ויריעו כל בני אלוקים". (חולין צ"א:)

מתברר שהמלאכים אינם יכולים ליזום אמירת קדושה. הם יכולים רק להצטרף לקדושתנו. היוזמה, כלומר היצירה, היא בידי בני אדם, זאת למרות שפלותם ומרחקם מהקדושה. ואולי היינו צריכים לומר - בגלל שפלותם ומרחקם מן הקדושה.

אם כן, תשאלו מה תפקידם של המלאכים כאן? למה אנו מדגישים שאנו הולכים לעשות את מה שהם עושים (הגם שבפועל הם יכולים לעשות רק אחרינו)? התשובה נעוצה בפרדוקס הסיבובי של הקדושה שתיארתי לפני שבוע. הקדושה בעולמנו החסר היא גילוי השלם שבתוך החסר. הקדושה שבפי היא אמיתית, היא באמת שכינת ק-ל. אנו מגלים את המוחלט, את השתקפותו, בתוך העולם היחסי. אין קדושה הבעת הערכים שלנו, אלא נסיוננו לשקף את הערכים העליונים. אם כן, התוכן של הקדושה נלמד מאלו שרואים את המוחלט. אנו שואפים למציאות של המלאכים, ולכן אנו מקדשים (באמת) כמו שהם מקדשים, כלומר, כמו שהם מתארים את הקדושה. אם האידיאל שלנו אינו קדושת המלאכים, אין ההקדשה שלנו הקדשה של "שמו הגדול" (שמה רבא). הקדושה היא בשאיפות שלנו, אבל רק אם אנו שואפים למה שקיים בצורה פשוטה וסטטית בשמי שמים. אם ננתק את הקשר לחזונם המוחלט של המלאכים (נקצץ בנטיעות בלשון חז"ל), נשאר בערכים הומניים, ערכים אשר לא רק שאינם שלמים, אלא גם אינם שואפים לשלמות. אם היינו נשאיר את הקדושה למלאכים, נקבל "קדוש" בלי "יתקדש". ואז, שואלת הגמרא, מה יהיה הטעם בקדושת המלאכים, שאינה מוסיפה כלום לקדושתו העצמית של ה'?

לסיכום: התוכן הוא של המלאכים, של העליונים; המעשה הוא רק של בני-האדם, הלא-שלמים אך המתקדמים לשלמות. על פי רעיון זה, נוכל להבין את פסוקי הקדושה, שכולם סובבים בדיאלקטיקה הפרדוקסלית של הקדושה.

ב. טקסט הקדושה

1) קדוש קדוש קדוש ה' צב-אות, מלא כל הארץ כבודו

"קדוש", כמלה בודדת, פירושו "פרוש", כפי שמבאר הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים (ויקרא י"ט, א). לאמר על ה' שהוא קדוש משמעותו לאמר שהוא פרוש, נבדל, ונשגב (טרנסנדנטלי). קדוש קדוש קדוש, משולש בשלוש קדושות, פירושו שהוא מעל ומעבר לכל מושג ולכל יחס. בעברית מקורית אין דרך להגיד "אין-סוף". השם-עצם הימי-ביניימית "אין-סוף" הוא מאד שימושי בשיחה פילוסופית, אך הוא כמובן מטעה, בשל התייחסותו למושג כדבר מוגדר, כמשהו נתפס. אין-סופיות אינו דבר מוגדר אלא מה שהוא תמיד מעבר למוגדר. אפשר להצביע על גבול מסוים ולאמר שה' הוא מעבר לו, ומעבר לגבול הבא, ומעבר לכל גבול. הדרך לבטא דבר כזה הוא לא על ידי שם-עצם אלא על ידי כיוון. זה בדיוק פירוש השילוש "קדוש קדוש קדוש" - מעל, ומעל, ועוד יותר מעל. הצירוף מצביע על כיוון מתמשך בלי סוף. ה' הוא מעל הכל ודווקא בזה נמצאת קדושתו המוחלטת.

אך - מלא כל הארץ כבודו. כבוד, כפי שראינו בשיעור הקודם, הוא כינוי לנוכחות שכינה בעולם, לאשר משתקף באלו שמכבדים אותו יתברך. ה' הוא לגמרי נשגב ונבדל, אך כבודו מלא עולם ושורה במנין המקדשים מכנסת ישראל.

מנהג ישראל להתעלות על קצות אצבעות הרגלים בזמן אמירת קדוש קדוש קדוש. המקור הוא במדרש תנחומא (פרשת צו): "ובשניים יעופף - מכאן...". האומר קדושה מחקה את המלאך. אך שימו לב לדרך הספציפית שבה אנו מחקים את המלאכים - אנו מחברים כנפיים לרגלינו. בזמן אמירת הקדושה, ודווקא בזמן אמירת קדוש קדוש קדוש, אנו מנסים להתנתק מן האדמה, ולעוף - למתוח כלפי שמים. "אמת מארץ תצמח" - כדי לאמר קדושה אתה צריך לשאוף לשמים.

2) ברוך כבוד ה' ממקומו

בשבת, החזן מקדים פיוט לאמירת הפסוקים של הקדושה. לפני אמירת "ברוך" נמצאת ההקדמה הזאת:

כבודו מלא עולם
משרתיו שואלים זה לזה
איה מקום כבודו
לעומתם ברוך יאמרו

השאלה הזאת, איה מקום כבודו, מבוססת על הגמרא בחגיגה: "ברוך כבוד ה' ממקומו - מכלל דמקומו ליכא דידע ליה".[1] הגמרא מבינה שפירוש "ברוך כבוד ה' ממקומו" הוא שמקום כבודו הוא מקומו, מקום ה', ואין מקום זה שייך לאף אחד אחר. לכן גם המלאכים שואלים, מתוך חוסר ידיעה, איה מקום כבודו.

אמירה זו היא ההיפוך של הפסוק הקודם. אמרנו שמלא כל הארץ כבודו, אך איה מקום כבודו? כלומר, מאין זה בא, מהו הבסיס, הבית, המקום של אותו הכבוד? הוא מלא עולם, אך מהו מקורו, לאן כבוד ה' באמת שייך? התשובה היא - ממקומו, מקום כל כך נשגב ונבדל שגם מלאכי השרת, מלאכי עליון, אינם מכירים אותו. כבוד ה' אשר מלא עולם, ונוצר על ידי מעשי בני אדם, שאיפותיהם ומאמציהם, הוא בכל זאת כבוד אלוקים, השתקפות של השלמות המוחלטת. הברכה ("ברוך") היא בתוך העולם הזה, אבל הוא מעולם אחר, עולם אשר שם נשגב ה' לבדו, בקדושת קדוש קדוש קדוש. אסור לשכוח, גם לא לרגע, שכבוד ה' שאנחנו מגדילים ומקדישים מושרש בעולם, שהוא לגמרי חוץ מאתנו ונשגב מעלינו. אנו מברכים ואומרים ברוך, ומברכים כבוד ה' - אך הוא חייב להיות ממקומו, ממקומו של ה' לבדו.

קדושתו הנשגבה של ה' (קדוש קדוש קדוש) משתקף בכבודו שמלא עולם, ואותו כבוד מקורו במקום כל כך נשגב ונבדל, שרק ה' לבדו מכירו. בקדושה אדם נדרש להחזיק בשתי קצוות המשוואה הזאת, קצוות שרחוקים זה מזה כרחוק שמים וארץ. רק אז אדם יכול בפועל להמליך את הקב"ה על הארץ - המשמעות האולטימטיבית של הקדושה.[2]

(3) ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון לדר ודר הללו-ה

אין זה תיאור, אלא הכרזה. בהמלכת המלך, העם קורא יחי המלך (שמואל א, י כד; מלכים א, א כח; שם א לט; ועוד). אנו ממליכים בפועל את ה', וזו היא הקדושה, יצירת מרכבה לשכינה בעולם הזה.

להכרזה יש שני חלקים. "ימלוך ה' לעולם" היא אמירה כללית, ה' הוא מלך, ומלך לעולם. החלק השני - "אלוקיך ציון לדר ודר" - הוא פרטי על עם ישראל. מלכות בציון היא מלכות ה' על עם ישראל, בבירת המלכות, ירושלים. כשעם ישראל מכריז על מלכותו של ה' בציון, יש לזה משמעות פוליטית-דתית מיידית. אין זה רק היגד תיאולוגי, כאן אנו מדברים פוליטיקה, הפוליטיקה היהודית האמיתית - ה' הוא מלכנו.

מאחר ולהכרזה זאת יש משמעות מיידית, ואין זה רק תיאור מציאות אלא מעשה אפקטיבי. מיד מתחולל שינוי אמיתי בנוכחות מלכות ה' בקרבנו. הצלחנו להגדיל את קדושתו ומלכותו של ה'. התגובה המחויבת היא קריאה של שבח - הללו-ה!! המלה האחרונה היא תגובה שלנו למציאות שנוצרה על ידי המלים הקודמות. באמירת הפסוק וזה בגלל שהמלים הקודמות הצלחנו באמת לחולל מציאות חדשה. הומלך מלך בציון, עתה, ברגע זה - הללו-ה!

הפסוק הזה, בניגוד לשניים הראשונים, אינו ציטוט של חזון נבואי. הוא לא נאמר קודם על ידי המלאכים ונתגלה לנו בנבואה. ואכן, בשתי הקדושות, שלפי הדעה המקובלת בהלכה אינם קדושות אקטיביות שלנו אלא רק ציטוט של קדושת המלאכים (קדושת יוצר וקדושה דסידרא), הפסוק הזה נעדר. יש לשים לב שמופיע שם פסוק אחר - "ה' ימלך לעולם ועד".[3] החלפת "ימלך ה' לעולם אלקיך ציון לדר ודר" ב"ה' ימלך לעולם ועד" היא, לדעתי, הראיה הטובה ביותר לטענה שקדושות אלו אינם קדושת אקטיביות אלא רק תיאורים של מצב הקדושה. לנו, לעם ה', יש יכולת להצהיר "אלוקיך ציון לדר ודר" ובכך להמליך בפועל את הקב"ה. למלאכים אין יכולת להמליך בפועל. המלאכים אומרים, כהודעת עובדה, שה' ימלך לעולם ועד. אנו בעלי הזכות והחובה להמליך בפועל, ולכך לא יתכן שיהיה מקור בשמים. לא בשמים היא - המלכות אינה קיימת כלל ללא פעילות שלנו. לכן את הפסוק הזה היינו צריכים לגלות בעצמנו. הוא לקוח לא מספר נבואה אלא מספר של השראה אישית, מתהילות דוד מלך ישראל.

ג. כתר

ההקדמות לקדושה בימות החול, וכן בשחרית של שבת ובנוסח אשכנז גם במוסף, הם כולם על הדרך שתיארנו לעיל. אנו אומרים קדושה, כפי (כלומר, בנוסח ובתוכן) שאומרים אותה המלאכים בשמי מרום. אך במוסף בנוסח ספרד יש הקדמה אחרת, שונה בצורה מהותית מהנוסח הרגיל.

כתר יתנו לך ה' אלוקינו
מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה
יחד כולם לך קדושה ישלשו

יש שני שינויים משמעותיים כאן. הראשון - שאנו מראש מכריזים על כך שמטרת הקדושה היא מלכות, נתינת כתר. הקשר בין קדושה למלכות אינו מפתיע, כפי שאנו יודעים מסיום הקדושה, וכפי שראינו בדבריו של ר' יונה. אך בדרך כלל, אנו מגלים את המלכות רק אחרי שהדגשנו את המהלך הסיבובי מנשגבות הקדוש למלא כל הארץ כבודו ובחזרה למקומו, ואילו כאן אנו כבר בהתחלה מייעדים את פעולתנו להיות המלכה, נתינת כתר.

שנית - וזו ממש נקודה מחודשת - היא שכאן אין אנו מחקים את המלאכים אלא מצטרפים. לא "כשם שמקדישים אותו בשמי מרום", אלא "יחד כולם קדושה לך ישלשו". הכתר ניתן לא רק על ידינו, בהתאם למה שפירשתי, שרק אנו, ולא המלאכים, יכולים להכתיר ולהמליך, אלא על ידי "מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה".

הגמרא בחולין שציטטתי למעלה בנוגע להקדמת קדושת ישראל לקדושת המלאכים, מביאה הבדל נוסף בין שתי הקדושות:

חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת,
שישראל אומרים שירה בכל שעה ומלאכי השרת אינם אומרים שירה אלא פעם אחת ביום.
ואמרי לה פעם אחת בשבת (בשבוע)
ואמרי לה פעם אחת בחודש.
ואמרי לה פעם אחת בשנה
ואמרי לה פעם אחת בשבוע (בשבע שנים)
ואמרי לה פעם אחת ביובל.
ואמרי לה פעם אחת בעולם.

נדמה לי שאין מקום אחר בש"ס שמופיעה רשימה כזאת של "אמרי לה" אחד אחרי השני. ניכר שאין כאן מחלוקת בין דעות שונות של תנאים אנונימיים, אלא תהליך; כאילו כל פעם שהתנא ניסה לאמר שהמלאכים אינם יכולים לאמר קדושה אלא לעתים נדירות, מיד עלתה הטענה שהעת חייבת להיות עוד יותר נדירה, עד שהגיעו לפעם אחת בעולם. ברור שהיסוד כאן הוא מה שפרשתי - שאין הקדושה האמיתית שייכת למלאכים, אך כנראה ששמורה אצל חז"ל המסורת שבכל זאת גם המלאכים יגיעו לאמר שירה זו. בסוף התהליך יתקיים איכשהו איחוד העולמות, האמת תצמח מן הארץ עד השמים, ומטרת הבריאה תתגשם. קדושת כתר מדברת על המלכות השלמה, אשר "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". זה יכול לקרות רק כאשר, בדרך כלשהי, הקרע בין העולם העליון והתחתון יתאחה וכל ברואי ה' יעשו אגודה אחת להמליכו. סגירת המעגל הזה ואיחודו - יחד כולם קדושה לך ישלשו - היא המלכות השלמה.

יכול להיות ששבת, מעין עולם הבא, היא הזמן שאנו טועמים את הפוטנציאל הזה. בתפילת מוסף, תפילה שהיא כנגד קרבן היום של שבת, אנו מרשים לעצמנו לחזות באפשרות שהקדושה שלנו תהיה כל כך אפקטיבית שהיא תביא אותנו להתאחד עם הקדושה השלמה (בתוכנה) של העליונים.

עד כאן בנוסח הקדושה. עדיין לא הגענו לברכת הקדושה, הברכה השלישית של השמונה עשרה, שהיא המסגרת לקדושה שעליה דברנו היום. זה יצטרך לחכות לשבוע הבא.


 

[1] חגיגה יג:

[2] זכרו את דברי ר' יונה שהבאתי בשיעור שעבר: "שאין לך דבר בקדושה יותר מדבר שיש בו עול מלכות שמים"

[3] ב"ובא לציון" הוא מופיע מיד לאחר פסוקי הנבואה, ואילו בברכות קריאת שמע הוא מופיע רק לאחר קריאת שמע,.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)