פרקי אלישע - אפילוג | 3

ב. "בְּחַיָּיו עָשָׂה נִפְלָאוֹת וּבְמוֹתוֹ תִּמְהֵי מַעֲשֶׂה"

וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ
וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה.
וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ
וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד
וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע
וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע
וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו. (י"ג,כ-כא)

1. מבוא

המשפט בכותרת עיון זה חותם את דברי בן סירא על אלישע.[1] בן סירא מקדיש לדמותו של אלישע חמשה פסוקים, ובהם הוא מדגיש את הדבר הבולט ביותר בתיאור קורותיו: הריבוי המופלג של המופתים שעשה. בפסוק יד הוא אומר: "פי שנים אותות הרבה[2] / ומופתים כל מוצא פיהו"; ובפסוק טז: "כל דבר לא נפלא ממנו". ובפסוק האחרון (יז) שאותו העמדנו ככותרת לעיון: "בחייו עשה נפלאות" - הכוונה היא כי לאורך כל חייו עשה נפלאות; "ובמותו תמהי מעשה" - ואפילו במותו - והכוונה, לאחר מותו - עשה מעשים מתמיהים.

בפסוק זה (וכן גם בקודמו) מעמיד בן סירא זה לעומת זה את כל הנפלאות שעשה אלישע בחייו אל מול המעשה המתמיה שעשה לאחר מותו. ואכן, מבחינות אחדות עומד סיפורנו, החותם את פרקי אלישע כולם, מן הצד האחד, ואילו כל שאר הסיפורים אודות אלישע עומדים מן הצד האחר:

· זהו הסיפור הקצר ביותר בין כל הסיפורים אודות אלישע: שני פסוקים אורכו, ובהם 31 מילים בלבד.[3]

· זהו הסיפור היחיד שבו המופת נעשה אחר מותו של אלישע; את כל שאר המופתים עשה אלישע בחייו.[4]

· סיפורנו סתום במידה רבה, ורב הנסתר בו על הגלוי: עם סיום קריאת הסיפור הקורא חש שיותר ממה שניתן לו בסיפור, עליו להשלים לבדו את המשכו של הסיפור ואת סיומו.

· עיקר עבודתנו בלימוד פרקי אלישע הייתה לחשוף את מטרתו הנסתרת או הגלויה של אלישע במעשי הנס הרבים שעשה. הנס, כך הנחנו, הוא מכשיר עבודה ביד הנביא, ובאמצעותו הוא פותר בעיות מסוגים שונים ומקדם את מטרותיו הנבואיות. דבר זה קשה לאמרו בסיפורנו: מטרת הנס במקומנו לחלוטין אינה ברורה, והעובדה שהנס נעשה לאחר מות הנביא מקשה עוד יותר את חשיפת הכוונה הצפונה בו.

הנה כי כן, חתימת פרקי אלישע בסיפורנו אינה מאפשרת לנו לסיים את לימודם של פרקים אלו בנינוחות, אלא מציבה בפנינו אתגר קשה. אף לאחר שננסה להתמודד עמו, נחוש כי לאחר מותו אכן עשה אלישע "תמהי מעשה".

2. מבנה הסיפור והמילים המנחות בו

אף סיפור קצר זה נחלק לשתי מחציות, הדומות זו לזו במספר מילותיהן. המחצית הראשונה - אורכה 17 מילים (פסוקים כ-כא1), והיא כוללת מצג (בפסוק כ) ותיאור תחילת ההתרחשות (בפסוק כא1). המצג כולל שתי עובדות הנחוצות להבנת המשך הסיפור, אף שלא ניכרת כל זיקה ביניהן:

וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ
וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה. (כ)

חלקו הראשון של המצג מיועד להבהיר לקורא, שהאירוע המפליא שעליו הוא עומד לקרוא, שלא כמו כל האירועים הקודמים הקשורים באלישע, אירע אחר מותו של אלישע ואחר קבורתו.[5]

חלקו השני של המצג מתאר מצב של מצוקה לאומית, הנובעת מפשיטתם של גדודי מואב בארץ באותה שנה.[6] הפועל "יבאו" - בזמן עתיד, בא לציין כי בואם של הגדודים הוא תופעה מתמשכת באותה שנה, ולא אירוע חד פעמי. על פשיטתם של גדודים בארץ ישראל למטרות שוד וביזה כבר שמענו בפרקי אלישע (ה', ב; ו', כג), אלא ששם היו אלה גדודי ארם.[7]

לאחר המצג באה תחילת ההתרחשות:

וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ
וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד (כא)

התיבה "הם" משמשת כנושא סתמי - הם = הקוברים, ואף האיש שהם קוברים אינו איש מיוחד, ושמו אינו נזכר. אף תיאור קבורת אותו איש אינו משמש אלא תיאור זמן: "ויהי הם..." - באותה שעה: "והנה ראו את הגדוד". וכאן מגיע הסיפור אל הבעיה המעוצבת בו: אנשים עסוקים בקבורת מת, ולפתע הם רואים גדוד מואבי העלול להתנפל עליהם, לבזוז את רכושם, ואף לקחתם בשבי לעבדים.[8]

היחס בין שני חלקי המצג לשני חלקי ההתרחשות הוא א-ב || א1-ב1 כדלהלן:

השורה הראשונה בכל חלק עוסקת במת ובקבורתו (וכאן נרמזת הזיקה העומדת להתקיים בין קברו של אלישע לקבורתו של ה"איש"), ואילו השורה השנייה בכל חלק עוסקת בגדודי מואב: במצג מתואר בואם המתמשך, ובהתרחשות מתואר בואו של גדוד מסוים.

על כל פנים המחצית הראשונה מסיימת בתיאור מצוקה: הגדוד במואבי נראה לעיניהם של המלווים את המת לקברו, מה יעשו אפוא?

בראשה של המחצית השנייה מתחוללת תפנית דרמטית, כפי שהדבר בדרך כלל בראשה של מחצית שניה בסיפור המקראי:

וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע...

ובכן, הקוברים בחרו בפתרון הקל. אין הם ממשיכים במשימתם האנושית - לקבור את המת - מתוך השלכת יהבם על כך שלא יאונה להם רע (אולי הגדוד המואבי יימנע מלפגוע בהם לאור עיסוקם המיוחד, ואולי יתרחש דבר אחר), והם אינם מתכוננים למלחמה: הם משליכים את המת למערת הקבורה הראשונה שנקרתה בדרכם - ומערה זו הייתה מערת קבורתו של אלישע - ואז, מסתבר, הם נסים על נפשם.

השלכת המת בקבר אלישע גורמת לכך שהמת מתגלגל במערה ("וילך") עד שגופתו נוגעת בעצמות אלישע, ואז מתרחש המופת: "ויחי ויקם על רגליו".

אורכה של המחצית השנייה הוא 14 מילים - שלוש מילים פחות מן המחצית הראשונה. שני המשפטים הראשונים במחצית זו מצויים בזיקה לשונית ועניינית ברורה למחצית הראשונה ("... אלישע ויקברהו" - "בקבר אלישע"; "הם קברים איש" - "וישליכו את האיש"; "וימת אלישע" - ..."בעצמות אלישע"). רק המילים "ויחי ויקם על רגליו" המסיימות את הסיפור עומדות לעצמן, בלא זיקה לשונית למחצית הראשונה. במילים אלו מתוארת ההפתעה הגדולה של הסיפור, ומבחינה עניינית הן הפוכות למילים "ויהי הם קברים איש" שבמחצית הראשונה.

מאידך, עניין מרכזי הנידון במחצית הראשונה של הסיפור פעמיים - פשיטת גדודי מואב בארץ - חסר לגמרי במחצית השנייה שלו.

שלוש מילים מנחות בסיפורנו, שכל אחת מהן חוזרת שלוש פעמים בסיפור:

השם "אלישע":

1. וַיָּמָת אֱלִישָׁע (כ)
2. ... בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע
3. ... בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע (כא2)

הכינוי "איש":

1. וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ (כא1)
2. וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ
3. וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ (כא2)

השורש קב"ר:

1. ... וַיִּקְבְּרֻהוּ (כ)
2. וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִיש (כא1)
3. ... בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע (כא2)

שתי המילים המנחות הראשונות שהוזכרו, מעמידות זה לעומת זה את שני האישים שעליהם נסוב הסיפור - אלישע והאיש.[9] המילה המנחה השלישית - השורש קב"ר - נחלקת בין שני האישים הללו: ההופעה הראשונה שלה שייכת לאלישע; ההופעה השנייה - לאיש; ואילו ההופעה השלישית שייכת לשניהם, שכן קבר אלישע הופך עתה, לפחות לזמן קצר, גם לקברו של האיש.

3. התמיהות המתעוררות בסיפורנו

עתה אנו מגיעים לתמיהות שמעורר סיפורנו, אלו שרמז להן בן סירא בדבריו: "ובמותו (- עשה) תמהי מעשה". שני סוגים של תמיהות מעורר סיפורנו: הסוג האחד הוא במישור העלילה - מה אירע בדיוק בסיפורנו ובהמשכו המשוער; הסוג האחר הוא במישור הכוונה הצפונה בסיפור - מהי המטרה שלשמה התרחש נס זה, ומדוע מספר לנו עליו המקרא? מובן שתשובת השאלה מן הסוג השני תלויה בתשובת השאלה מן הסוג הראשון: רק לאחר שפרטי העלילה יהיו ברורים לנו נוכל לתור אחר פשרם של פרטים אלו ואחר פשר הסיפור בשלמותו. הבה נפרט את תמיהותינו:

ארבעה גורמים משתתפים בסיפור, שניים מהם קולקטיביים: הגדוד המואבי ו"הם" - הקוברים את האיש, ושניים מהם הם אישים בודדים, אלא ששניהם מתים: האיש ואלישע. והנה, המסיים לקרוא את סיפורנו יודע את מצבו של גורם אחד בלבד מבין הארבעה עם סיום ההתרחשות: אלישע, שמת ונקבר בקברו. בשעת ההתרחשות, וגם בסיומה, נותרו בקבר עצמותיו בלבד, ודבר זה לא נשתנה מתחילת הסיפור ועד סיומו.

אולם ביחס לשאר שלושת הגורמים המשתתפים בסיפורנו, אין הסיפור נותן בידנו תשובה מה עלה בסופם:

· הגדוד המואבי - במחצית הראשונה של הסיפור נאמר "והנה ראו את הגדוד". ובכן, האם גם הגדוד ראה אותם - את הקוברים את האיש? ואם כן, כיצד הגיב על ראייתו? האם רדף אחריהם? האם תפשם? האם נתן להם ללכת לדרכם? אין על כך תשובות בסיפור, וכבר אמרנו כי תיאורו של הגדוד נפקד לגמרי במחצית השנייה של הסיפור.

· הקוברים את האיש - הדבר היחיד שנאמר על אלו במחצית השנייה הסיפור הוא "וישליכו את האיש בקבר אלישע". ומה עשו אחר כך? האם ברחו, או שמא הסתתרו? האם נתגלו בידי הגדוד המואבי? ואם כן, מה עלה בגורלם?

· "האיש" - כאן לכאורה נותן הסיפור בידנו תשובה לשאלה מה עלה בסופו: "ויחי ויקם על רגליו". אולם באמת כאן מתעוררת השאלה החמורה מכולן: ומה אירע לאחר שחי האיש וקם על רגליו? האם יצא מקבר אלישע? ואם כן, לאן הלך? וכמה זמן התמיד נס תחייתו - שנים, או שמא שעות או אולי רגעים?

אף המכיר את תכונתו האליפטית של הסיפור המקראי - את נטייתו לקצר ולהשאיר פרטי עלילה שאינם חיוניים למטרתו בלתי מבוארים ונתונים להשלמתו של הקורא[10] - חש שבסיפורנו תכונה זו מעוררת קושי.

במה שנוגע לשני הגורמים הראשונים שהזכרנו - הגדוד המואבי והקוברים את האיש - עוד יכולים אנו לנסות להשלים את מה שהחסיר הסיפור: הקוברים את האיש נסו על נפשם לכל עבר לאחר שהשליכו את האיש לקבר אלישע, והגדוד המואבי, אף שראה אותם ממרחק, נמנע מלרדוף אחריהם מחמת חוסר התועלת שבכך. כמובן, אפשר לנסות להשלים את החסר גם בדרכים נוספות. כיוון שהנושא של סיפורנו אינו הגדוד המואבי, ולא הקוברים את האיש, אין בהשארת דברים אלו להשלמת הקורא חריגה משמעותית מן הרגיל בסיפור המקראי.

אולם במה שנוגע לאיש שחי וקם על רגליו - הדבר קשה. הקורא מצפה להמשך המתבקש - מה עשה האיש הזה לאחר מכן - והמשך אַיִן! וכאן הרי מדובר בדמות מרכזית בסיפור, אשר נושאו של הסיפור תלוי במה שאירע לה! בנוסף גם נראה כי כאן אין לנו כל נקודות אחיזה בסיפור להשלים בדמיוננו את החסר.

בלא לפתור את התעלומה הנידונה לאחרונה - מה אירע לאיש שחי וקם על רגליו- קשה לענות על השאלה החמורה האחרת: מהי מטרתו של נס זה מעבר לעצם קיומו? איזו בעיה בא נס זה לפתור? ממילא קשה לעמוד על כוונת הסיפור כולו - מה בא זה ללמדנו?

4. "על רגליו עמד, ולביתו לא הלך"

הסיום הפתוח של סיפורנו מזמין אפוא את הקורא להמשיך את הסיפור במחשבתו ולהשלים את החסר. ואין זה מן הנמנע שסיום פתוח זה מאפשר יותר מהשלמה אחת, וממילא יותר מתשובה אחת לשאלת מטרתו של הנס.

אנו נציע כאן, בעקבות מדרשי חז"ל, שתי השלמות אפשריות ונדון במשתמע מכל השלמה כזאת ביחס למטרת הנס ולכוונת הסיפור כולו.

בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשים מובאת ברייתא זו:

תניא: על רגליו עמד, ולביתו לא הלך.[11]

במדרש תהילים על מזמור כ"ו ישנו המשך לדברי הברייתא:

אלא מת ונקבר במקום אחר.[12]

בכל המקומות הללו מזהים המדרשים את "האיש" עם אדם רשע כלשהו הנזכר במקרא,[13] והם מבארים כי הטעם לתחייתו הזמנית של האיש הזה לא היה אלא כדי שיצא מקברו של אלישע וילך לקבר אחר, ושם ימות, זאת משום "שאין קוברין צדיק אצל רשע".[14]

ההנחה ש"האיש" הנזכר בסיפורנו - רשע היה, אינה נובעת כלל מפשוטו של סיפורנו. אדרבה, מפשט הסיפור נראה שתחיית האיש בעקבות המגע בעצמות אלישע מלמדת על זכות שהייתה לאותו האיש.[15] אולם הדיוק שמדייקת הברייתא בלשון הכתוב ש"על רגליו עמד, ולביתו לא הלך" מתאים מאד לפשט הפסוק הנראה קטוע: "ויחי, ויקם על רגליו". קטיעה זו של התיאור בפסוק נועדה לצמצם את נס התחייה ולהעמידו על זמן מועט ביותר: עד שהמת יצא מקבר אלישע והלך לנוח בקברו שלו.[16]

אולם אם "האיש" הזה לא היה רשע, והליכתו מקבר אלישע לא נועדה למנוע את בזיונו של אלישע, שלא יהא קבור אצל רשע, מהי אפוא מטרת הנס הזה?

הקבורה באותם ימים לא נעשתה כמו בזמננו, בבורות חפורים באדמה, אלא במערות קבורה משפחתיות, שבהן נאספו הדורות זה אל זה.[17] מסתבר שההולכים לקבור את האיש היו בדרכם אל מערת הקבורה המשפחתית של אותו איש. בהשליכם את המת בקברו של אלישע נתבזה המת בזיון כפול: ראשית, הוא 'הושלך', ולא הונח בקברו בכבוד הראוי; שנית, הוא הושלך לקבר שאינו קברו וקבר אבותיו.

לו היה אותו איש מושלך לקבר כלשהו, ולא לקבר אלישע, היה נותר באותו קבר שאינו קברו בבזיון ובחרפה. הנסיבות לבזיון המת הזה נבעו מחולשתו הלאומית של עם ישראל באותו הדור: לא רק גדודי ארם החזקה עשו בארץ כבשלהם, אלא אף גדודי מואב הקטנה והחלשה ניצלו את מצבם הרעוע של ישראל (מחמת ניצחונות הארמים אותם), והטילו את מוראם על הארץ.

אולם למזלו, הושלך האיש הזה דווקא לקברו של אלישע. לו היה אלישע בחיים, והיה נוכח באירוע הזה שיש בו ביזוי המת מחמת חולשה לאומית הגורמת לביזוי החיים אף הם, סביר שהיה מגייס את יכולתו לחולל מופתים, והיה גורם לכך שהמת ימצא את מנוחתו בקבר אבותיו.

החידוש בסיפורנו הוא כי אף שאלישע מת ואינו יכול לעשות דבר, כאשר עצמותיו נוכחות באירוע וקברו הופך מקום מקלט זמני למת שהושלך אליו, מחולל ה' נס לכבודו של הנביא, כאותו נס עצמו שאולי היה מחולל אלישע לו היה חי.

מופת שנעשה לכבודו של אלישע, אך בלא שהוא יזם אותו ואף בלא נוכחותו הפעילה, כבר מצאנו בפרקי אלישע (ועמדנו על דמיונו לסיפורנו בעיון המתאים): כאשר שבה השונמית מארץ פלשתים אחר שבע שנות רעב, זכתה לכך שהמלך ישיב לה את שדה ואת ביתה בזכות זימון מקרים מופלא: בדיוק באותה שעה שבאה השונמית לצעוק אל המלך ביחד עם בנה, סיפר גיחזי למלך על מעשה אלישע שהחיה את בנה. אלישע אמנם לא נכח באותו מקום ולא ידע על כך מאומה, אך זכותו היא שהביאה לאותו זימון מקרים מופלא שפעל לטובת האישה.[18]

מטרת הנס בסיפורנו היא אפוא כפולה: ראשית, מטרתו לפתור מצוקה אנושית - מצוקת המת שנתבזה ומצוקת משפחתו ומלוויו. ומצוקתם של אלו הרי נובעת ממצוקה לאומית רחבה יותר - מפשיטות גדודי מואב בארץ ישראל.

שנית, מטרתו של הנס היא לכבד את אלישע המת. ה' מחולל נס לכבודו של הנביא המת, ובכך נמשכת דרכו הנבואית של אלישע לחולל מופתים לטובתם של ישראל - לטובת יחידים ולטובת ישראל כולם, (ומובן שדבר זה נעשה מפני מעורבותו של אלישע המת באירוע).

עתה ננסה להציע מטרה אחרת לנס תחיית המת ועמידתו על רגליו. גם על פי הסברנו החדש הזה אנו מקבלים את דיוקם של חז"ל: "על רגליו עמד, ולביתו לא הלך". דהיינו, זמן קצר אחר עמידתו על רגליו - שב ומת . ובכן, מה הייתה מטרת עמידתו על רגליו?

בסעיף הקודם שאלנו מה היה סופה של פשיטת הגדוד המואבי המתוארת במחצית הראשונה של סיפורנו. האם הבחינו בקוברים את המת? ואם כן, האם רדפו אחריהם, האם השיגום? באותו סעיף השלמנו פרטים אלו של העלילה בדרך אחת מתוך כמה דרכים אפשריות. עתה אנו מבקשים להציע דרך אחרת ומפתיעה.

כשם שהקוברים את המת ראו את הגדוד המואבי, מסתבר שכך ראה גם הגדוד את הקוברים. הגדוד החל לרדוף אחריהם, והקוברים השליכו את המת שנשאו לקבר הראשון שנזדמן להם וברחו על נפשם. הגדוד המואבי הגיע ברדיפתו עד מקום הקבר שאליו הושלך המת, ולתדהמת אנשיו לא היה גבול: מתוך הקבר יצא המת, עטוף בתכריכיו, עמד על רגליו ונתן עינו במואבים הרודפים.

נקל לשער את תגובת המואבים לכך: הם ברחו כל עוד נפשם בם, אחוזי אימה מפני המת החי. או אז יכול היה המת לשוב למנוחתו.

מטרת הנס על פי הצעה זו, לא הייתה לפתור את בעייתו של המת כשלעצמו, אלא את בעיית ההשפלה שנגרמה לישראל כתוצאה מפשיטת הגדוד המואבי ובריחתם של הישראלים מפניו. באמצעות נס זה נתהפכה הקערה על פיה, והמואבים הם שברחו בפחד.

אף על פי הסבר זה נעשה הנס לכבודו של אלישע: כפי שאלישע פעל בחייו להפסקת פשיטותיהם של גדודים בארץ ישראל (- גדודי ארם), כך מחולל ה' נס בזכותו של אלישע ובשל מעורבותו הסבילה באירוע, להפסקת פשיטתו של גדוד מואבי בארץ ישראל.[19]

ההבדל בין שתי הדרכים שהצענו להשלמת הסיפור הוא בהגדרת תחומו של הנס: לפי ההסבר הראשון תחום הנס הוא הפרט הנתון במצוקה (או פרטים אחדים כאלו), ואילו לפי ההסבר השני מתרחש הנס בתחום הלאומי, והוא מהווה ניצחון מקומי על אויבי ישראל.[20] שני התחומים הללו יחדיו הרי הם שדה פעילותו של אלישע לאורך כל דרכו כנביא. מתאים אפוא שהסיפור האחרון אודות אלישע יעורר בנו ספק לאיזה משני תחומי הפעילות של הנביא הוא שייך.