שיעור 6 - מלכות דוד בירושלים (ד) - מפקד דוד וגילוי מקום המקדש בגורן ארונה היבוסי (א)

  • הרב יצחק לוי

מלכות דוד בירושלים (ד): מפקד דוד וגילוי מקום המקדש בגורן ארוונה היבוסי (א)

המפקד שערך דוד מתואר בשמ"ב כ"ד, שם הוא חותם את ספר שמואל,[1] ובדה"א כ"א. על פי הבנתנו, בפרשה זו מתגלה לדוד מקום המקדש לראשונה.

הבה נראה תחילה את הכתובים. הנה שמ"ב פרק כ"ד:

(א) וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם: (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה: (ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל יַעְזֵר: (ו) וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן: (ז) וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע: (ח) וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלִָם: (ט) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ: (י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד: (יא) וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר ה' הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר: (יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: (יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר: (יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה: (טו) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ: (טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי: (יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: (יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה': (כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה: (כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: (כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים: (כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ יִרְצֶךָ: (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱ-לֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים: (כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל:

והנה דה"א פרק כ"א - פרק כ"ב פס' א:

(א) וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם: (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל: (ד) וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם: (ה) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב: (ו) וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב: (ז) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱ-לֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל: (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱ-לֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד: (ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל גָּד חֹזֵה דָוִיד לֵאמֹר: (י) לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִיד לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: (יא) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִיד וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר ה' קַבֶּל לָךְ: (יב) אִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב וְאִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת וְאִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב ה' וְדֶבֶר בָּאָרֶץ וּמַלְאַךְ ה' מַשְׁחִית בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה רְאֵה מָה אָשִׁיב אֶת שֹׁלְחִי דָּבָר: (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד אֶפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּל: (יד) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ: (טו) וַיִּשְׁלַח הָאֱ-לֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד עִם גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי: (טז) וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם: (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱ-לֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ ה' אֱ-לֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה: (יח) וּמַלְאַךְ ה' אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי: (יט) וַיַּעַל דָּוִיד בִּדְבַר גָּד אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּשֵׁם ה': (כ) וַיָּשָׁב אָרְנָן וַיַּרְא אֶת הַמַּלְאָךְ וְאַרְבַּעַת בָּנָיו עִמּוֹ מִתְחַבְּאִים וְאָרְנָן דָּשׁ חִטִּים: (כא) וַיָּבֹא דָוִיד עַד אָרְנָן וַיַּבֵּט אָרְנָן וַיַּרְא אֶת דָּוִיד וַיֵּצֵא מִן הַגֹּרֶן וַיִּשְׁתַּחוּ לְדָוִיד אַפַּיִם אָרְצָה: (כב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל אָרְנָן תְּנָה לִּי מְקוֹם הַגֹּרֶן וְאֶבְנֶה בּוֹ מִזְבֵּחַ לַה' בְּכֶסֶף מָלֵא תְּנֵהוּ לִי וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם: (כג) וַיֹּאמֶר אָרְנָן אֶל דָּוִיד קַח לָךְ וְיַעַשׂ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו רְאֵה נָתַתִּי הַבָּקָר לָעֹלוֹת וְהַמּוֹרִגִּים לָעֵצִים וְהַחִטִּים לַמִּנְחָה הַכֹּל נָתָתִּי: (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִיד לְאָרְנָן לֹא כִּי קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא כִּי לֹא אֶשָּׂא אֲשֶׁר לְךָ לַה' וְהַעֲלוֹת עוֹלָה חִנָּם: (כה) וַיִּתֵּן דָּוִיד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת: (כו) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה: (כז) וַיֹּאמֶר ה' לַמַּלְאָךְ וַיָּשֶׁב חַרְבּוֹ אֶל נְדָנָהּ: (כח) בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ ה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם: (כט) וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן: (ל) וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה': כ"ב (א) וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ-לֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל:

הפרשה מעלה שאלות רבות: מדוע חרה אף ה' בישראל? במה אשם דוד - והלוא הוסת למפקד?! מה הקשר בין המניין ובין גילוי מקום המקדש? למה מתגלה מקום המקדש במהלך המגפה? ועוד שאלות רבות. להלן ננסה לעסוק בסוגיות המרכזיות העולות בפרשה. נתמקד בנוסח שבדה"א כ"א, ונבחן את הסוגיות המרכזיות העולות בפרק כפי סדרן:[2]

· פס' א-ו: ההסתה והמפקד

· פס' ז-יד: המגפה שבאה כעונש על המפקד

· טו-יח: ה' ניחם על הרעה, ודוד מצטווה להקים מזבח לה' בגורן ארוונה היבוסי

· פס' יט-כב - כ"ב, א: דוד קונה את המקום ומועיד אותו להיות בית ה'.

א. ההסתה והמפקד

הכתובים אומרים בבירור כי היזמה למפקד לא הייתה של דוד, אלא ה' (בספר שמואל) או השטן (בדברי הימים) הם שהסיתו אותו לכך. אמנם ברור שיש לדוד חלק באחריות למפקד, שהרי מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, אך מכל מקום המעשה הוא פרי הסתה א-לוהית.

כבר מהתנגדותו של יואב (שנכשלה) ברור שהמפקד הוא מעשה שלילי. הרמב"ן מתייחס לכך בפרשת כי-תשא ובפרשת במדבר. בפירושו לפרשת כי-תשא (שמות ל', יב) הוא אומר כי דוד טעה ולא מנה את העם בשקלים כיוון שלא ידע אם הספירה בשקלים היא מצווה לדורות או רק לשעה.

בפירושו לפרשת במדבר (במדבר א', ב) הוא כותב כך:

ואמר בדוד 'מספר מפקד העם' (שמ"ב כ"ד, ט), כי ידע מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב 'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם' (שמות ל', יב). ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו 'למה יבקש זאת אדנִי למה יהיה לאשמה לישראל' (דה"א כ"א, ג), ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא. אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב 'ויוסף ה' א-להיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה' (שמ"ב כ"ד, ג). וראיתי במדבר סיני רבה (ב יז) 'ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד'.[3]

מבחינה מהותית יש להתייחס לשתי שאלות מרכזיות: לשם מה סופרים? כיצד סופרים? גם אם סופרים בשקלים או באמצעי אחר, ולא את האנשים עצמם, תמיד יש לתהות אם מטרת הספירה עצמה מוצדקת.[4]

המפקד לא נערך על רקע מלחמה, אף שיואב סופר שולפי חרב, ומכאן מסיק הרמב"ן כי המפקד נועד "רק לשמח לבו שמלך על עם רב". גודל הצבא מעניק למלך תחושת עצמה וביטחון. וכפי שמנסח זאת הרלב"ג (בפירושו לשמ"ב כ"ד, א): "דוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו". ואכן, דומני כי זהו פשט הפרשה: מניין החיילים ושימת הביטחון בעצמת הצבא.

ב. בחירת דוד בעונש

דוד מתוודע לחטאו ומכיר בו, והנביא מציע לו לבחור בין שלוש שנות רעב, שלושה חודשי מלחמה ושלושה ימי דֶבֶר. אפשרות זו לבחור בעונש היא דוגמה יחידאית במקרא, ונראה שמשמעה הטלת אחריות יתרה על הבוחר: הבוחר בעונש מבין ומרגיש יותר את אחריותו לחטא ואת תיקונו.[5]

מדוע בחר דוד דווקא בדבר? דוד מנמק זאת: "נִפְּלה נא ביד ה' כי רבים רחמָו וביד אדם אל אֶפֹּלָה". מלבד זאת, נראה שהדבר נבדל מיתר העונשים בכך שיש בו מפגש ישיר עם הקב"ה: בניגוד לרעב ולמלחמה, שהם עקיפים יותר, בדבר חש האדם בעליל מיהו המכה בו.[6]

הדבר הורג בישראל 70,000 איש, ומלאך מתגלה בגורן ארוונה היבוסי וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים להשחיתה.[7] במה אשמה ירושלים? מדוע מבקש המלאך להשמיד את העיר שאך עתה יושבה לראשונה והפכה לבירת מלכות כל ישראל?!

הזיקה בין ירושלים לבין דוד כמלך כל ישראל ברורה, והפגיעה בירושלים משמעה אפוא פגיעה בדוד ובמלכותו על כל ישראל. כאן נוגעים אנו במחלוקת המפורסמת בדבר עצם קיומה של מלכות בשר ודם, מחלוקת השנויה מכתובי התורה והנבואה, המשך בחז"ל וכלה בראשונים ובאחרונים. עיקרה של המחלוקת בשאלה אם מלכות בשר ודם היא השלטון שבחר ה' עבור עמו לכתחילה, או שמא רק בדיעבד התיר להם להמליך מלך. הסוברים כי מלכות בשר ודם היא שלטון לכתחילה מביאים כראיה את מה שנאמר בשלמה:

וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל (דה"א כ"ט, כג).[8]

הסוברים כי מלכות בשר ודם נוגסת כביכול במלכות הקב"ה מביאים כראיה את דברי ה' לשמואל כי בקשת בני ישראל למנות להם מלך היא מאיסה בקב"ה ושקולה לעבודה זרה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ (שמ"א ח', ז-ח).

כך או כך, המתח שבין מלכות בשר ודם למלכות שמים מובן. הפתרון שמציעה פרשת המלך למתח זה - פתרון שיאפשר למלך למלא כראוי את ייעודו - הוא הענווה:

כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא. רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים י"ז, יד-כ).

שלושת הלאווים שבפרשה נועדו למנוע חריגת המלך מתפקידו בשלושת תחומי השלטון המרכזיים: האיסור להרבות סוסים - בתחום הצבאי; האיסור להרבות נשים - בתחום החברתי; והאיסור להרבות כסף וזהב - בתחום הכלכלי.

טיבה של מצוות העשה שבפרשה - "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" - מבואר ומומחש יפה ברמב"ם (הלכות מלכים פ"ג ה"א):

כותב שני ספרי תורה. אחד מניחו בבית גנזיו, שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל. והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שיכנס לבית הכסא או לבית המרחץ או למקום שאין ראוי לקריאה; יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'.

ספר התורה ההולך עם המלך בכל אשר יפנה מזכיר לו תמיד כי אין הוא אלא משרתו של מלך מלכי המלכים; בכל מקום שאליו ילך ובכל פעולה שיפעל עליו לייצג את הקב"ה, שהוא הוא המלך, ואשר על כיסאו, כיסא ה', הוא יושב.[9]

אחד הביטויים היפים לעניין זה היא האגדה המובאת במסכת חולין (דף ס ע"ב):

רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב 'ויעש א-להים את שני המאורות הגדולים' (בראשית א', טז) וכתיב 'את המאור הגדול... ואת המאור הקטן' (שם)! אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך...

מדוע ממשילים חז"ל את עניין המלכות והממשלה לשמש ולירח? ההבדל הבסיסי בין השמש והירח הוא שהשמש היא מקור אור, בעוד שהירח מקבל את אורו מן השמש. הארת הירח לבדו בלילה היא פתח לטעות - שמא הירח הוא הוא מקור האור. חז"ל דימו את המלכות לירח, ואין זה מקרה שבברכת הלבנה אנו מזכירים את מלכות דוד. אם מלך בשר ודם זוכר שהוא כירח - "דלית ליה מגרמיה כלום" (שאין לו כלום משל עצמו), שכל שלטונו וסמכותו מאת הקב"ה - יש סיכוי שמלכותו תהיה ראויה; אך אם יחשוב ולו לרגע שהוא מקור הסמכות והשלטון, כאור השמש - הוא נוגס בכך כביכול במלכותו של הקב"ה. לאור זאת מובן מדוע הפתרון שנותנת התורה לסתירה המהותית בין מלכות בשר ודם לבין מלכות הקב"ה הוא ענווה.

בפרשתנו שם דוד המלך בשר זרועו ובוטח בעצמו, בכוחותיו ובגודל צבאו, ולא בקב"ה; הוא מתייחס אל עצמו כאל שמש, ולא כאל ירח. לפיכך עומד המלאך לשחת את ירושלים, העיר שבה בחר דוד והפכה לבירת מלכות ישראל, שכן במצב זה - בבטוֹח דוד בכוחו ובצבאו, ובהתרחקו בכך מעם הקב"ה - אין כלל מקום למלכות דוד, וממילא גם לא לעיר מלכותו.[10]

ג. ה' ניחם על הרעה, מסירות נפשו של דוד

וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱ-לֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ ה' אֱ-לֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה.

דוד מכיר בטעותו, מקבל עליו את האחריות הכוללת למגפה, מבין שבמצב זה אין קיום לירושלים, ומבקש שהדבר יפגע בו ובבית אביו, ולא בעם ישראל.

מסירות הנפש של דוד לגבי עצמו היא ללא ספק מדרגה עילאית ביותר. אך מדוע הוא מציין גם את בית אביו, דהיינו: את שושלת בית אביו כולה? מן הפגיעה הקשה בעם כולו (70,000 איש) הבין דוד שדרושה כאן מסירות נפש כללית, עד כדי נכונות לבטל את שושלת בית אבא - שושלת המלוכה. זוהי נכונות להתבטלות גמורה לפני הקב"ה, כדי לתקן את הניתוק החמור מעם הקב"ה. ורק משעלתה הבנה יסודית זו, אומר המלאך לנביא להראות לדוד את מקום המקדש.

ראינו כבר (שיעור 4, "מדוע לא יכול דוד לבנות את בית ה' (חלק א)") כי קביעות המלכות היא תנאי לבניין המקדש (על פי שמ"ב ז'). כאן אנו מגלים היבט נוסף של סוגיה זו: מציאת מקום המקדש מותנית בהתבטלות גמורה של שושלת המלוכה לפני ה'.

וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ.

את מה ראה ה' וניחם? בגמרא (ברכות סב ע"ב) הוצעו כמה תשובות לשאלה זו:

אמר רב: ראה יעקב אבינו, דכתיב 'ויאמר יעקב כאשר ראם' (בראשית ל"ב, ג). ושמואל אמר: אפרו של יצחק ראה, שנאמר 'א-להים יראה לו השה' (שם כ"ב, ח). רבי יצחק נפחא אמר: כסף כפורים ראה, שנאמר 'ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל' וגו' (שמות ל', טז). רבי יוחנן אמר: בית המקדש ראה, דכתיב 'בהר ה' יראה'... ומסתברא כמאן דאמר בית המקדש ראה, שנאמר 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה' (בראשית כ"ב, יד).

מסקנת הגמרא, שה' ראה את בית המקדש, קושרת בין התגלות המלאך לדוד על הר המוריה לבין ההתגלות הראשונה לאברהם דורות קודם לכן על אותו הר.

גילוי מקום המקדש הוא נקודת השיא במגמתו של דוד, למן העלאת הארון לירושלים, לקבוע את העיר מלמטה לא רק כבירה אלא גם אלא כמקום המקדש. בפרשה זו מושלם בניין המלכות הארצי. מקום המקדש מתגלה מתוך תחושת תלות ושייכות מוחלטת של מלך בשר ודם כלפי הקב"ה. ביסוס המלכות הארצית והשאיפה לבנות מקדש מגיעים למיצוים מתוך התבטלות מוחלטת למלך מלכי המלכים.

ד. קניין הגורן

וּמַלְאַךְ ה' אָמַר אֶל גָּד לֵאמֹר לְדָוִיד כִּי יַעֲלֶה דָוִיד לְהָקִים מִזְבֵּחַ לַה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבֻסִי.[11]

מובן שהמזבח נועד לכפר על החטא ולתקנו (כתפקידו במקדש עצמו).

מדוע נזקק דוד לקנות את הגורן מידי ארוונה? גם אם נניח כי בכבשו את ירושלים השאיר דוד את ארוונה בגורן - האם פירוש הדברים שהגורן בבעלותו? אכן, מלשון חז"ל "סמוך לפלטורין שלך לא הורשת" (ספרי דברים פיסקא נא) משמע שדוד לא הוריש את המקום כלל. הזוהר (ח"ב ריד ע"א) אומר כך:

ארונה מלכא הוה וההוא אתר ברשותיה הוה והוה שליט עלוי וכד מטא זמנא לנפקא מתחות ידיה לא נפיק אלא בסגיאות דמא וקטולא בישראל, לבתר קאים ההוא מלאכא מחבלא על ההוא אתר ותמן כד הוה קטיל וקאים בההוא אתר לא הוה יכיל ותשש חיליה, וההוא אתר אתר דאתעקד ביה יצחק הוה דתמן בנה אברהם מדבחא ועקד ליה ליצחק בריה... מיד 'ויאמר למלאך המשחית רב עתה' וגו' מהו 'רב'... רב לך למהוי האי אתר תחות ידך, שנין סגיאין הוה תחות ידך, מכאן ולהלאה רב, אהדר אתרא למאריה, ועם כל דא במותא וממונא נפק מתחות ידיה... כתיב 'ארונה' וכתיב 'ארנן', בעוד דההוא אתר הוה תחות ידיה אקרי ארונה, ארון דסטרא אחרא... בסטר קדושה גרעין ליה אתוון ואתוסף קדושתיה.

[תרגום: ארוונה מלך היה ומקום המקדש ברשותו היה והיה שולט עליו וכשהגיע הזמן שיצא מתחת ידיו לא יצא אלא בדם רב והרג בישראל [כלומר: במגפה, י"ל], וכשהגיע מלאך המוות למקום הזה לחבל, תש כוחו, ומקום זה הוא המקום שנעקד בו יצחק, ששם בנה אברהם מזבח ועקד את יצחק בנו... מיד 'ויאמר למלאך המשחית רב עתה' וגו', מהו 'רב'... רב לך להיות המקום הזה תחת ידיך, שנים רבות היה תחת ידך, מכאן ואילך רב, החזר המקום לבעליו. ועם כל זאת במוות ובממון יצא המקום מתחת ידיו... כתיב 'ארונה' וכתיב 'ארנן'. בעוד שהיה המקום ההוא תחת ידו נקרא ארונה, ארונו של סטרא אחרא... בצד הקדושה גורעים לו אותיות ונוספה קדושתו.]

נמצא שגם לפי הזוהר המקום אכן היה ברשותו של ארוונה, וניתן היה להוציאו מידו במוות ובקניין בממון.

בהקשר זה צריך אולי להזכיר את דברי הירושלמי (פסחים פ"ט ה"א) כי בימי המלך חזקיהו "גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח" - ללמדך עד היכן הגיעה השפעתה של האחיזה שאפשר דוד לארוונה להמשיך ולהחזיק במקום.

לעומת מקורות אלו, הגמרא בעבודה זרה (כד ע"ב) לומדת כי ארוונה היה גר תושב שנותר כבעל המקום. נושא זה עולה בדיונו של המנחת חינוך על אודות קניין המקום (מצווה רפד):

והנה לא נוכל לומר שבעת שכבש דוד את ירושלים כבש גם המקום הזה, אך אחר כך מכרו לארונה היבוסי על כן נשאר בידו, דקשה הא ארונה היה גוי בן נח, רק היה גר תושב כמבואר בעבודה זרה פרק אין מעמידין כד ע"ב, והיאך עברו על לאו ד'לא תחנם' (דברים ז', ב) דאסור ליתן להם חנייה בקרקע...

אלא על כרחך צריך לומר דהמקום הזה לא נלקח מעולם מארונה, והטעם דלא נלקח מידו, דאפשר הוא השלים עם דוד המלך ע"ה בשעה שפתח בשלום, כמבואר ברמב"ם פ"ו ממלכים ה"א דמי שהשלים וקיבל עליו שבע מצוות ומס עבדות אין הורגין אותו רק הם למס, ועל כרחך צריך לומר שהשלים ארונה דאי לאו הכי היאך החיה אותו דוד, דהוא היה משבעה עממין, ואסור לחיות מהם כל נשמה אף טף, אפילו אם נדחוק דהיה קטן בשעת כיבוש ירושלים. אלא על כרחך שהשלים עם דוד, ואם השלימו נראה מדברי הרמב"ם שם דאין חיוב ליקח מהם הבתים והקרקעות רק שיהיו למס ולעבדות אבל מותר להניחם במקומם, ולשון הפסוק 'לא תחנם', הוא לנוכח, נראה דדוקא אסור ליתן להם אבל אם יש להם מכבר אינו חיוב ליקח מהם...

ואפשר לומר דהיה על ידי סיבה שלא לקחו מאתו. וקרוב לומר כי היה רצון השי"ת, שהמקום הקדוש הזה שבו השראת שכינה לעולמי עד, לא יהיה בחזקה אפילו בהיתר על ידי כיבוש, ושלמה לא רצה לבנות הבית המקדש משלל דוד המלך ע"ה כדי שלא יאמרו הגויים שנחרב בענין זה, ואגדה זו מביא גם כן רש"י במלכים א (ז', נא), אם כן הכא נמי ואפילו במתנה לא רצה דוד המלך ע"ה ליקח רק בכסף מלא, ורצה שיהיה חלק לכל ישראל במקום המקודש הזה, או איזה טעם אשר גלוי לפניו יתברך ויתעלה, ואם כי נעלם מאיתנו על כל פנים המקום הזה לא בא לידינו בדרך כיבוש רק נמכר ברצון בכסף מלא. אם כן המקום הזה נקנה לו בחזקה ונתקדש גם לענין תרומות ומעשרות וחלה...

נקודת המוצא של הדיון היא הלכתית: איסור "לא תחנם" (דברים ז', ב), האוסר לתת חניה בקרקע אפילו לגר תושב. מכאן מסיק בעל מנחת חינוך שהמקום לא נלקח מעולם מידי ארוונה, אלא נשאר בידיו לאחר שהשלים עם דוד בזמן כיבוש העיר. מכאן הוא מגיע למסקנה נוספת, והיא עיקר ענייננו: יהו הסיבה וההצדקה להשארת ארוונה בגורן אשר יהו, מקום זה לא נכבש במסגרת כיבוש העיר, אלא נקנה בכסף מלא. חלק מהותי מייעודו של מקום השראת שכינה הוא שלא ייכבש בחרב, ואף לא יתקבל במתנה, אלא ייקנה בכסף מלא,[12] כביטוי מובהק לניגוד המוחלט שבין החרב ובין המקדש.[13]

משמעות נוספת של הקניין בכסף מלא היא שאומות העולם אינן יכולות לטעון דבר על בעלותנו עליו:

אמר רבי יודן בר סימון: זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם, ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף... בית המקדש דכתיב 'ויתן דוד לארנן במקום' וגו' (בראשית רבה עט ז).

קניין המקום היה בכספי כל ישראל:

הרי הוא אומר 'ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים' (שמ"ב כ"ד, כד), ובמקום אחר הוא אומר 'ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב שש מאות' (דה"א כ"א, כה). אי איפשר לומר 'שקלי זהב' שכבר נאמר 'שקלי כסף' ואי איפשר לומר 'שקלי כסף' שכבר נאמר 'שקלי זהב', אמור מעתה: בכסף קנה וזהב שקל. אי איפשר לומר 'חמשים' שכבר נאמר 'שש מאות' ואי איפשר לומר 'שש מאות' שכבר נאמר 'חמשים', אמור מעתה: כיון שראה דוד מקום שראוי לו לבנות בית הבחירה עמד וכנס חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות שקלים מכל השבטים (ספרי דברים פיסקא שנב).[14]

גישה אחרת (ספרי במדבר פיסקא מב; זבחים קטז ע"ב; ובעקבותיהם רבים מן המפרשים [מצודת דוד, רד"ק, רלב"ג, אברבנאל ומלבי"ם]) להסבר ההבדל בין הסכומים המצוינים בשמואל ובדברי הימים היא שהקניין נעשה בשני שלבים: תחילה נקנה מקום המזבח בחמישים שקלי כסף, ובשלב שני נקנה ההר כולו בשש מאות שקלי זהב.

היבט נוסף של תשלום השקלים, שמציע יהודה קיל (פירוש דעת מקרא על שמ"ב כ"ד, א, עמ' תקנא הערה 8), הוא היותו חלק מתיקון החטא. איסוף השקלים, המייצג את כל שבטי ישראל, לקניין המקום ולבניין המזבח, בא להשוות את חלקם של כל יוצאי הצבא ולהרבות כבוד שמים. דומים הם לשקלים ששקלו ישראל במדבר ואשר מהם נעשו אדני המשכן, ועצירת המגפה היא פועל יוצא של נתינתם ("ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אֹתם", שמות ל', יב).[15]

ה. המזבח

וַיִּבֶן שָׁם דָּוִיד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיַּעֲנֵהוּ בָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם עַל מִזְבַּח הָעֹלָה.[16]

האש מן השמים האוכלת את העולה מאשרת את מעשי דוד ונותנת להם תוקף א-לוהי.

בעניין המזבח ברצוננו להעיר שתי הערות. ראשית, הציווי להקים במקום מזבח - אותו חלק בעבודת המקדש המבטא את הפנייה האנושית לקב"ה, את התלות בו, את הבקשה להשראת שכינה - מהווה השלמה ראויה לדבקותו של דוד בארון (ראה שיעור 3, "העלאת הארון לירושלים (חלק ב)", הערה 2).[17]

מעניין מאוד בהקשר זה מה שנאמר בסוף הפרשה:

בָּעֵת הַהִיא בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ ה' בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם. וּמִשְׁכַּן ה' אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה בַמִּדְבָּר וּמִזְבַּח הָעוֹלָה בָּעֵת הַהִיא בַּבָּמָה בְּגִבְעוֹן. וְלֹא יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'.

משתמע מכאן כי אילולא נבעת דוד מפני חרב מלאך ה', היה הולך לבמה הגדולה שבגבעון. מעולם לא פגשנו את דוד בגבעון, ונראה שבעקבות ההתגלות ובניין המזבח בגורן חש דוד צורך ועניין לזבוח לה'.

הערה שנייה בעניין המזבח היא היותו שלב ראשוני בכל מאורע חשוב: במעמד הר סיני (שמות כ"ד, ד-ה), בהר עיבל בזמן הכניסה לארץ (דברים כ"ז, ה-ז; יהושע ח', ל), בבניין בית ראשון (כאן), ובבניין בית שני (עזרא ג', ב-ג).[18] ומעניינים בהקשר זה דברי המדרש:

גדולה עבודה, שהרי לא פתח הכתוב אלא בה, 'מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו' (שמות כ', כא), וכן את מוצא באוהל מועד שלא פתח לו אלא בעבודה תחילה, שנאמר 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ' (ויקרא א', א-ב). וכן את מוצא בכניסתן לארץ שלא פתחו אלא בעבודה תחילה שנאמר 'אז יבנה יהושע מזבח' (יהושע ח', לא). אף לעתיד לבוא אין פותחין אלא בעבודה תחילה שנאמר אבוא ביתך בעולות (תהילים ס"ו, יג). וכן את מוצא בעלייתן מן הגולה שלא פתחו אלא בעבודה תחילה שנאמר 'ויכינו את המזבח על מכונותיו' (עזרא ג', ג).[19]

ומסקנת דוד בסוף הפרשה היא:

וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱ-לֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל.

כאן נתגלה לדוד לראשונה מקום המקדש.

סיכום

בחנו את משמעות ההתגלות הגדולה בגורן ארוונה וגילוי המקום המדויק של המקדש (בעקבות המפקד והמגפה).

בשיעור הבא נתבונן בע"ה במשמעויות ההתגלות תוך הקבלתה להתגלויות אחרות ובחינה כוללת של הפרשה.



[1] אין זה מקרה שספר שמואל פותח בעלייה לרגל למשכן הזמני שבשילה ומסיים בבניין המזבח במקומו הקבוע בגורן ארוונה היבוסי. מגמת הספר היא המעבר, הן בתחום ההנהגה הן בתחום עבודת ה', מן המציאות הזמנית אל המציאות הקבועה: משופטים למלכים, ממשכן זמני לבית ה' הקבוע.

[2] לא ניכנס במסגרת זו לסוגיית סדר הזמנים - מתי בימי דוד התרחש המאורע - נושא שהמקרא אינו מתייחס אליו במפורש. מול האפשרות שמיקום הפרק בסוף ספר שמואל רומז לזמנו עומדת העובדה שבדברי הימים באים אחריו עוד שמונה פרקים בענייני המקדש. באמת לא ניתן להסיק ממיקום הפרק בסוף ספר שמואל שום מסקנה, שכן פרקים כ"א-כ"ד הם יחידה נפרדת בספר, גם מן ההיבט הכרונולוגי.

עם זאת, יש היגיון בטענה שהמפקד נערך בתקופת השלום והרגיעה של סוף ימי דוד, מה שאפשר ליואב ולשרי החיל להתמסר למלאכה תשעה חודשים ועשרים יום (שמ"ב כ"ד, ח)! גודלה של ממלכת ישראל לקראת סוף מלכותו של דוד הצריך היערכות מחודשת בכל התחומים - הכלכלי, האדמיניסטרטיבי והצבאי - והמפקד שירת היערכות זו.

[3] בהמשך דבריו מביא הרמב"ן הסבר נוסף: שרצה למנות מבן 13 שנה ומעלה, ומותר למנות רק מעל גיל 20. לענייננו אין צורך להאריך בכך.

[4] נימוקים רבים ניתן להביא לאיסור הספירה. כאן נזכיר רק שהמניין מבטל את הייחודיות של כל אדם ואדם והופך אותו למספר גרידא. דוגמה קיצונית לכך היא, להבדיל, ההתייחסות לאנשים כאל מספרים בלבד במחנות הריכוז.

[5] כך גם בחינוך ילדים, ואכמ"ל.

[6] אין זה מקרה שהמילה דבר היא מן השורש דב"ר; במכת הדבר יש כביכול דיבור ישיר של הקב"ה.

[7] מעניין מקומה של החרב בפרשה כולה (דה"א כ"א): דוד מונה שולפי חרב (פס' ה); שניים מן העונשים המוצעים לו הם "וחרב אויבך למשגת ואם שלשת ימים חרב ה' ודבר בארץ" (יב); אחר כך הוא רואה את "מלאך ה' עֹמד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם" (טז); ולאחר קניין הגורן "ויאמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה" (כז). יש כאן רמז ל"מידה כנגד מידה": על מניית שולפי חרב נענש דוד בחרב ה' האחוזה ביד המלאך. על פי חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כ), המזהים את פתח גן העדן בקרבת הר המוריה, ייתכן שהחרב האחוזה בידי המלאך רומזת ל"להט החרב המתהפכת" השומרת את דרך עץ החיים (בראשית ג', כד).

[8] ספר אורות של מרן הרב קוק זצ"ל הוא כולו מעין הרחבה של פסוק זה, הרואה במלכות ישראל את כיסא ה' בעולם.

[9] בניין בית המלך למרגלות בית ה' בימי שלמה נועד למלא תפקיד זהה: לבטא את העובדה שמלכות בשר ודם מקבלת את סמכותה ויכולת פעולתה מכפיפותה למלכות ה'. לפיכך נבנה בית המלך במקום שממנו יוכל המלך לראות בכל בוקר את עשן המזבח המיתמר, את הכוהנים התוקעים בחצוצרות, את הלוויים בשירם ובזמרם ואת עולי הרגל המקריבים קרבנות, מתפללים ומשתחווים. נרחיב על כך בע"ה בשיעור על שלמה, בית המלך ובית ה'.

[10] וראה סוטה ה ע"א: "אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם".

[11] בשיעורינו בשנה שעברה על בחירת ירושלים עסקנו במשמעות הבחירה הא-לוהית במקום, ובפרט בבחירה במקום המזבח.

[12] יש דמיון ברור בין קניין הגורן לקניין מערת המכפלה הן באופי המו"מ, הן בקניין בכסף מלא והן בהקבלה הכללית בין אברהם ודוד.

[13] המנחת חינוך מזכיר בעניין זה גם את דברי חז"ל (פסיקתא רבתי ו ז) כי שלמה לא רצה לבנות את הבית משלל מלחמותיו של דוד. לסוגיה זו נתייחס בע"ה כשנעסוק בבניין בית ה' על ידי שלמה.

[14] וראה גם ספרי במדבר פיסקא מב וזבחים קטז ע"ב. בשנה שעברה הבאנו מדרש זה כמקור לחשיבותה של שותפות כל שבטי ישראל בקניין המקום.

[15] כמובן, ההשוואה אינה גמורה: את שקלי המדבר נתן כל אחד ואחד מישראל, בעוד שדוד אסף את הכסף באופן כוללני מן השבטים.

[16] ההקבלה לאש שירדה על המזבח בחנוכת המשכן (ויקרא ט', כד) ברורה.

[17] ובהמשך למה שהזכרנו שם כי הקרבת הקרבנות בהעלאה השנייה היוותה תיקון לחטא שהיה בהעלאה הראשונה.

[18] סוגיה מעניינת ורחבה, שלא נרחיב כאן על אודותיה, היא היחס בין פועלו של האדם להשראת שכינה: האם בניין המזבח הוא שמביא להשראת שכינה, או שמא להפך.

[19] הובא ממכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, מהדורת הרב הופמן, בתורה שלמה יתרו תקכא.