מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) | 12

יב. סיום העימות בין מיכיהו לאחאב

 

           כו            וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: קַח אֶת מִיכָיְהוּ

וַהֲשִׁיבֵהוּ אֶל אָמֹן שַׂר הָעִיר וְאֶל יוֹאָשׁ בֶּן הַמֶּלֶךְ.

           כז            וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: שִׂימוּ אֶת זֶה בֵּית הַכֶּלֶא

וְהַאֲכִילֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם.

           כח           וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ: אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם, לֹא דִבֶּר ה' בִּי

וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם!

 

1.       מיכיהו נאמן לשליחותו אל מול כל אלימות

יש לתת את הדעת על מנת הסבל שזומנה למיכיהו בן ימלה במסגרת מילוי תפקידו. פעמיים מצאנוהו מוכה: בסוף הסיפור הכלול בפרק כ' הוא מְצווה על רעהו להכותו בדבר ה', ולבסוף "וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ" (לז) [1]; ובסיפורנו "וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי". הכאתו של מיכיהו בראשונה (בפרק כ) הייתה על פי דבר ה', אשר ציווה לעשות כן לשם קיומה של נבואת מיכיהו בהמשך ביחס לאחאב.[2] המכה אותו עשה כן מפני שהאמין כי מיכיהו, המְצוה להכותו, נביא אמת הוא.[3] בסיפורנו, מכה צדקיה את מיכיהו מטעם הפוך: מחמת טענתו כי מיכיהו אינו נביא אמת, וכדי למנוע כל השפעה שלו על אחאב.

וכשם שהכאתו הראשונה שימשה אותו בתפקידו כנביא, כך אף הכאתו השנייה גרמה לחיזוק נבואתו, כפי שהסברנו בעיון הקודם (סעיף 3). אלא שמנת סבלו של מיכיהו לא תמה בזאת:

 האלימות האישית הבוטה והירודה שהפגין צדקיה כלפי מיכיהו בהכותו אותו על הלחי, מתגלגלת עתה לאלימות ממלכתית וממוסדת כלפי הנביא, הבאה מצדו של אחאב פטרונו של צדקיה:

                           שִׂימוּ אֶת זֶה בֵּית הַכֶּלֶא,^[4] וְהַאֲכִילֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ^[5] עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם.

אחאב מודיע על החלטתו לצאת למלחמה בניגוד לדברי מיכיהו, תוך שהוא כורך דבריו בפקודה לכלוא את הנביא בתנאי קיום מינימליים.[6] שני האישים הללו, המלך ונביא החצר שלו, הפעילו כלפי מיכיהו אלימות מחמת עלבון אישי שנעלבו מנבואתו,^[7] ובתגובותיהם המילוליות הנלוות לאלימות הפגינו את חוסר האמון שלהם בו כנביא אמת.^[8]

 מתברר אפוא כי מיכיהו לא השיג את מטרתו –  הוא לא הצליח לשכנע את אחאב להימנע מלצאת למלחמה.

האם כישלון מאמציו ופקודת הכליאה שלו יהוו נקודת שבירה מוראלית לנביא? האם יתן לאחאב לומר את המילה האחרונה בעימות הממושך והדרמטי הזה? האם ילך לכלא כמי שהובס? לא כן הדבר: למרות המכות שספג, רוחו של מיכיהו לא נשברה, והוא המשיך למלא את תפקידו כנביא באמונה. בלא מורך ובלא מורא עונה מיכיהו לאחאב את דברו:

                           אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר ה' בִּי!

בתנאים קשים אלו, שבהם מצוי מיכיהו, הוא מטיל את כל מה שנותר לו על כף המאזניים כדי לאמת ולחזק את דבריו: הוא הופך את כל העימות כולו למבחן אישי שלו כנביא לה', ומתחייב באופן אישי לקיום דברי נבואתו הקודמים, שאם לא כן – הוא מצהיר – אין הוא נביא כלל.

דבריו מזכירים את דברי משה שאמרם אף הוא בשעת מבחן לשליחותו:

                           במדבר ט"ז, כט    אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה... לֹא ה' שְׁלָחָנִי![9]

 

2. "אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם" – גזירה שאין ממנה חזרה

ראוי לתת את הדעת על גלגולו של הצירוף 'לשוב בשלום' או 'לבוא בשלום' בעימות המתמשך בין מיכיהו לאחאב, שכן השימוש בצירוף זה בפי שניהם מבטא היטב את עיקרו של העימות ביניהם.

את נבואתו הראשונה (בפסוק יז) סיים מיכיהו בדברי ה' על ישראל:

                           יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם.

את פקודת הכליאה שלו ביחס למיכיהו מסיים אחאב במילים דומות (כז):

                           עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם.

מיכיהו מגיב לדברו זה של אחאב בהתנגדות המנוסחת כהתחייבות אישית (כח):

                           אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם,[10] לֹא דִבֶּר ה' בִּי.

בנבואתו הראשונה רמז מיכיהו לאחאב על סופו הצפוי אם יצא למלחמה, בלא לפרש דבר זה מחמת כבודו של אחאב, וכדי לאפשר לו לסגת בדרך מכובדת מתכניתו לצאת למלחמה.[11] הביטוי החיובי "יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם" מתייחס אך לישראל, ומכלל החיוב שבו נשמעה השלילה: הם ישובו בשלום ולא אתה.

אחאב הבין רמז זה שהוא מכוון אליו, והתקומם כנגדו (פסוק יח). או אז חידד מיכיהו את דבריו בנאומו הנבואי השני (יט–כג), בהזהירו את אחאב כי ה' דיבר עליו רעה, ושאם יֵצא למלחמה ימות בה. אחאב לא השתכנע גם מנבואה זו. כלה ונחרצה עמו לצאת למלחמה ולהוכיח כי אף הוא 'יבוא בשלום' לשומרון, ויהא כלול בתוך ישראל כולם אשר 'ישובו לביתם בשלום'.

עתה מפרש מיכיהו את נבואתו השלילית נגד אחאב במלוא חריפותה: הם אמנם 'ישובו בשלום', אולם אתה אחאב "אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם – לֹא דִבֶּר ה' בִּי". שלא כמו בשתי הנבואות הקודמות, הפעם מנוסחים הדברים כהתחייבות אישית מוחלטת, כהודעה חד משמעית על העתיד לקרות. בנבואותיו הקודמות של מיכיהו מגמתו הייתה למנוע את אחאב מלצאת למלחמה. ואם כן, מות אחאב הוצג בהן כדבר שעדיין אינו ודאִי. אולם עתה הותרו הספקות: אחאב מעמיד את יציאתו למלחמה כעובדה מוגמרת, ובהתאם לכך מעמיד גם מיכיהו את מותו של אחאב כעניין ודאי ו'סגור'.

 

על דברו האחרון הזה של מיכיהו, כי מותו של אחאב במלחמה הוא גזרה מוחלטת שאין ממנה חזרה, מקשה ר"ש לניאדו בפירושו  'כלי יקר':

איך מלאו לבו לדבר הזה? שהרי נבואה של פורענות שניבא, אפשר שתיבטל, שהרי רגע ידבר ה' על גוי וממלכה לנתוץ ולנתוש, וישובו, ויינחם ה' על הרעה![12] ואם כן, היה אפשר שאחאב ישוב בתשובה, וזכות יהושפט יסייע, ויינצלו וישוב (– אחאב) בשלום.

שאלתו של בעל 'כלי יקר' קשה רק למי שראה את נבואת מיכיהו לאחאב כהודעת העתיד בלבד, ואילו את המלחמה עצמה ראה כדבר נייטרלי או אפילו חיובי. אולם אנו, הרואים בעצם יזמת אחאב לצאת למלחמה חטא בפני עצמו (עיון ד), ובנבואת מיכיהו ראינו ניסיון להניאו מלחטוא, לא נתקשה בשאלה זו, אלא נצטרף לתשובת בעל 'כלי יקר':

ונראה שלא ייתכן זה העניין כאן. כי לא היה הרצון הא-לוהי שיעלה רמות גלעד, כפשוטה של נבואת "לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה, יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם", ולא יֵלכו רמות גלעד לעורר מלחמות.[13] ואם כן, בלכתו, היה עובר (– אחאב) על הנבואה וחייב מיתה, ואם היה שב בתשובה, היה צריך לקבל דברי הנביא לבלתי לכת רמות גלעד.

 

3. פרידה ממיכיהו בן ימלה

העימות בין מיכיהו לאחאב הסתיים: אחאב הכריע לצאת למלחמה, והורה לכלוא את מיכיהו בבית כלא 'עד שובו בשלום', ואילו מיכיהו הודיע לאחאב "אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם, לֹא דִבֶּר ה' בִּי". נראה שכל צד בעימות זה מיצה את עצמו, ואין להוסיף דבר, ועתה הגיעה שעת המעשים.

אך הנה מיכיהו אינו מסתפק בדברים הנחרצים שאמר לאחאב, ואת מילותיו האחרונות הוא מפנה לא לאחאב, אלא לנוכחים הרבים באותו מעמד, ישראל ויהודה גם יחד:

                           וַיֹּאמֶר: שִׁמְעוּ עַמִּים[14] כֻּלָּם!

וכוונתו: אתם עדים למה שהתחייבתי עליו, ואתם תראו כשיתברר שצדקתי.

פנייה זו של מיכיהו אל כלל הנוכחים יש בה עוקץ ביחס לאחאב: אם ישוב אחאב בשלום מן המלחמה יֵדע אחאב כי נבואת שקר הייתה בפי מיכיהו, ואף מיכיהו מודה בכך כבר מעתה – "לֹא דִבֶּר ה' בִּי"; אולם אם ימות אחאב במלחמה, לא יוכל כבר להכיר בצדקת נבואתו של מיכיהו. על כן פונה מיכיהו לנוכחים ואומר להם (תוך עקיצת אחאב): 'שמעו כולכם את דבריי, כי אתם בלבד תהיו עדים לצדקתי.'[15]

מילים אלו של מיכיהו הן מילותיו האחרונות, הן בסיפורנו והן במקרא כולו. דמותו של נביא זה נעלמת מהמשכו של הסיפור, ואינה מופיעה עוד בשום מקום אחר במקרא. ואף על פי כן, נוכחותו מורגשת גם בהמשך סיפורנו וגם בהמשך המקרא.

בהמשך סיפורנו כיצד? חלקו השלישי של הסיפור (פסוקים כט–לח) מתאר את התגשמות נבואתו של מיכיהו במלואה, כפי שאכן דיבר ה' בו. יום אחד בלבד נמשכה המערכה, וכבר בערבו של אותו יום עברה הרינה במחנה לאמור "אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ" – כי מת אחאב. חילות יהודה וישראל לא הובסו בקרב, אך גם לא ניצחו בו, אלא 'שבו בשלום לביתם', ורק אחאב מלך ישראל לא שב ממנו בשלום כדבר ה' ביד מיכיהו: "לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה – יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם" (יז).[16]

בהמשך המקרא כיצד? בין הנביאים 'הקטנים' הכלולים בתרי-עשר מצאנו נביא ששמו כשם נביאנו: מיכה המורשתי.[17] נביא זה חי ביהודה כמה וכמה דורות אחר זמנו של סיפורנו – "בִּימֵי יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה" (מיכה א', א). והנה פותח מיכה המורשתי את נבואתו במילים אלו:

           א', ב       שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם                  הַקְשִׁיבִי אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ[18]

וכתב על כך ר"י קיל ז"ל ב'דעת מקרא': "בלשון שסיים מיכיהו בן ימלה את נבואתו פותח לימים מיכה המורשתי – הנושא אותו שם – את נבואתו".

המקרה הוא, או שמא יש כאן רמז לקשר טמיר של המשכיות?

 

 

יג. "לָדַעַת טוֹב וָרָע" – עיון מסכם

בעיון זה אנו מסכמים את החלק המרכזי והגדול בסיפורנו (פס' ה–כח), שבו מתעמתים נביאי השקר עם נביא האמת היחיד בשאלה מה צריכה להיות הכרעתו של אחאב, אם לצאת למלחמה או לחדול מכך. את הסיכום נעשה באמצעות מעקב אחר צמד מילים המשמש בסיפורנו כ'צמד הפכים מנחה', מונח שיוסבר להלן.

בדיאלוג 'גורגיאס' של אפלטון,[19] טוען סוקרטס, שכל בני האדם רוצים רק בדבר אחד, והוא ב'טוב'. אם נראה לנו אדם כמתאמץ להשיג דבר 'רע', אין זה אלא משום שאיננו מכיר מה טוב לו באמת שכן נתחלפו אצלו המושגים 'טוב' ו'רע'. אם נשכיל להסביר לו מהו הטוב לו, יבחר מאליו בטוב.  

שאלת זו, שאלת ההבחנה הנכונה בין 'טוב' ל'רע', היא העומדת במרכז העימות שאותו מנהל הנביא מיכיהו כנגד אחאב ונביאיו (פס' ה–כח). ה'טוב' וה'רע' בסיפורנו נתחלפו אצל חלק מן האישים הפועלים בו, ויש לחזור ולהעמידם על מכונם. המאבק בין טוב לרע ושאלת ההבחנה ביניהם מעוצבים בחלק זה של סיפורנו באמצעות 'צמד הפכים מנחה' החורז את הסיפור. 'צמד הפכים מנחה' הוא צמד של שתי מילים מנוגדות, המשמשות שתיהן יחדיו בתפקיד 'מילה מנחה' ביחידה ספרותית שבמקרא. סימן לדבר הוא כשספירת הופעתיהן של שתי המילים המנוגדות כאחת תעלה למספר בעל משמעות.[20]

בסיפורנו (פס' ה–כח) חוזרות שתי המילים המנוגדות 'טוב' ו'רע' יחדיו שבע פעמים.[21] הבה נעקוב אחר הופעותיהן:

           1–2.       (ח)           ... וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע...

           3.            (יג)          הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ

           4.            (יג)          יְהִי נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב.

           5–6.       (יח)         הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע.

           7.            (כג)         נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.

כל שבע ההופעות של מילות צמד ההפכים הזה עוסקות בנבואת מיכיהו: אף הופעה 3, המתייחסת לנבואתם של ארבע מאות נביאי השקר, אינה משמשת בפי שלוחו של אחאב אלא כדוגמה ומופת לנבואה שמיכיהו מתבקש לשאת; הופעה 7 היא מגוף נבואתו הגדולה של מיכיהו.

'צמד ההפכים המנחה' הזה סובב סביב ספק אחד והתרתו: הספק הוא, האם יתנבא מיכיהו 'טוב' או 'רע'? בארבע ההופעות הראשונות מעוצב הספק, ואילו בשלוש האחרונות – התרתו.[22]

ובכן, מה מוגדר כאן כ'טוב' ומה מוגדר כ'רע'? כל שש ההופעות הראשונות של צמד המילים ברשימה מבטאות הבחנה ברורה: ארבע מאות הנביאים המעודדים את המלך לעלות לרמות גלעד ולכובשה הם דוברים "טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ", ואילו מיכיהו בן ימלה, המגלה לאחאב את התוצאות הרות האסון של מעשה זה מבעוד מועד – הוא המתנבא 'רע'. הבחנה זו היא על פי דבריהם ועל פי תפיסתם של אחאב ושל שלוחו.  

בפסוק ח ("וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו...") רומז אחאב לקיומה של טינה אישית של מיכיהו כלפיו, והיא שתגרום לו, לדעת אחאב, להתנבא כנגדו 'רע' ולא 'טוב' (1–2). אף שלוחו של אחאב סבור כאדונו, שהנבואה בפי הנביא היא ביטוי להשקפתו הפרטית, ועל כן הוא מנסה למנוע את התגשמות חששו של אחאב: הוא מנסה לרצות את מיכיהו להצטרף אל הנביאים דוברי ה'טוב' אל המלך (3–4).

 

נבואתו הראשונה של מיכיהו (פסוק יז) "רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל..." היא נבואה טובה לאחאב במובן האמתי (אף שהמילים 'טוב' או 'רע' אינן מופיעות בה): עיקר כוונתה לגלות לאחאב (ברמז) את העתיד הרע הצפון לו, ובכך היא מאפשרת לאחאב להימנע ממנו. לא רק מחמת כוונה זו היא נבואה טובה, אלא אף בעיצובה הסגנוני והתוכני היא מתחשבת בכבודו וברגישותו של אחאב (כפי שביארנו בעיון ט), ונאמרת באופן שמכבד אותו.

אולם מכיוון שנבואה זו מתנגדת לתכניתו של אחאב לצאת למלחמה, ומכיוון שהיא רומזת למותו של אחאב אם יצא למלחמה זו, מתפרץ הלה בהתמרמרות: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע" (5–6).

בשלב זה מתבהר כי אצל אחאב התחולל היפוך יוצרות בין טוב לרע: נבואה שכל מטרתה להצילו ולהיטיב עִמו (ועם ישראל) מוגדרת על ידו כ'רע' ו'לא טוב'.

נאומו השני של מיכיהו, הבא בתגובה לדברי אחאב הללו (פס' יט–כג: "לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה'...") מכוון להבהיר לאחאב שהוא מבלבל בין טוב לרע ולהעמידו על האמת: הנביאים המנבאים פה אחד אל המלך – אינם מנבאים 'טוב' על המלך, כי רוח השקר מדברת מתוך גרונם, והם משמשים מכשיר ביד ה' לפתות את אחאב על מנת שיפול ברמות גלעד. אל לו לאחאב אפוא להתפתות ל'טוב' השקרי הזה, כי באמת "ה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה" (הופעה 7), ורעה זו מתחפשת ל'טוב' מחניף ומפתה בדברי 'נביאיך אלה'.

ההופעה השביעית הזאת מהווה שיא בהופעת 'צמד ההפכים המנחה': היא מחוללת בו תפנית.[23] התפנית מתבטאת ראש לכל בכך ש'המילה המנחה' מיוחסת הפעם לדבר ה', בעוד שבכל שש ההופעות הקודמות התייחסו מילות הצמד לדברם של בני אדם. גם מבחינה סגנונית, מצטיינת המילה בהופעתה השביעית בצורתה המוארכת 'רעה' (ולא 'רע' כבפעמים הקודמות).

מבחינת תוכנה, הופעה שביעית זו מנוגדת לכל ההופעות שקדמו לה:

ראשית, ההופעה השביעית מנוגדת להופעה 3 "הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ", וממילא היא מנוגדת גם להמשך הדברים בפי שליח אחאב, להופעה 4 "יְהִי נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב". על ה'טוב' הזה אומר מיכיהו כי הוא רע. בפי נביאים אלה, שרוח השקר יוצאת מפיהם, מכונה נבואתם 'טוב', אך האמת היא שנבואתם היא 'רעה', והיא מביאה למימוש תכניתו של ה' להענשת אחאב. ניגוד זה קיים בלשונו של פסוק כג עצמו: "וְעַתָּה, הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה, וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה". וי"ו זו, הפותחת את המשפט השני בפסוק, וי"ו הניגוד היא: הנביאים הדוברים 'טוב' כביכול – משקרים, ואילו האמת היא כי ה' דיבר עליך רעה.

שנית, ההופעה השביעית מהווה ניגוד לצמד ההופעות הכפולות 1–2 וְ-5–6 שבהם חוזר אחאב פעם אחר פעם על האשמתו כי מיכיהו "לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע". מתברר כעת שלא מיכיהו הוא המדבר על אחאב 'רע', אלא ה' הוא שדיבר על אחאב רעה, ומיכיהו אינו אלא זה שמודיע את דבר ה'.[24]

ניגוד אחרון זה מסתיר ניגוד נוסף – שהוא תמונת ראי שלו: אם "ה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה" ודברי הנביאים הם באמת 'רע' ולא 'טוב', הרי שמיכיהו, בגלותו את דבר ה' הזה לאחאב, דיבר 'טוב' על אחאב, ההפך ממה שזה האשימו! ואף במשפט זה עצמו – "וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה", נמצאת טובה גדולה לאחאב, שהרי גילוי דבר ה' הזה מאפשר לאחאב להימלט מן ה'רעה' הזאת ולהציל את נפשו.

הוא הדבר שאמרנו בראש עיוננו: ארבע פעמים מופיעה המילה 'טוב' בסיפור, ולכאורה הטוב הזה גובר על 'הרע' המופיע שלוש פעמים בלבד. אולם כל ההופעות הללו של ה'טוב' הן של 'טוב' שקרי הנובע מהיפוך המושגים שחל אצל אחאב ואנשיו. דווקא שלוש ההופעות של ה'רע' (2, 6, 7) הן הצופנות טוב לאחאב, לוּ היה משכיל לתקן את מושגי הטוב והרע שלו.

ניצחון ה'טוב' המדומה ברשימת 'צמד ההפכים' הוא באמת ניצחון 'הרעה' שדיבר ה' על אחאב. אולם בידו של אחאב הייתה הבחירה לתקן את מושגיו ואת מעשיו, ולבחור בטוב האמתי, שהיה מבטל ממנו את הרעה שה' דיבר עליו.

את הנאמר בספר דברים (ל', טו–יט) לא קיים אחאב:

                                רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם        אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב

וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע...

וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים!