דילוג לתוכן העיקרי

השואה כעונש בהגות החרדית - מבט כללי

קובץ טקסט

שיעור 5: השואה כעונש בהגות החרדית - מבט כללי

א. הביקורת כלפי תאולוגיית הגמול

בשיעורים הקודמים הצגנו את העמדה התאולוגית המקובלת בקרב חלקים מרכזיים בציבור החרדי, לפיה יש לראות בשואה עונש על חטאים. בדרך כלל החטא הוא חטא ההשכלה, עזיבת הדת וההתבוללות; אצל הרבי מסאטמר, החטא שבגללו באה השואה הוא חטא הציונות. מכל מקום, התבנית התאולוגית היא תבנית קלסית: הפורענות היא עונש על חטא, ויש לזהות את החטא - הקשור בעזיבת התורה, בחיסרון באמונה או במרד בגדולי ישראל. אמנם חטא הציונות אינו חטא 'קלסי', שהרי אין לאו בתרי"ג מצוות האוסר לעבור על שלוש השבועות; אלא שלפירושו של הרבי מסאטמר, דחיקת הקץ הציונית היא כפירה ביסודות אמונת ההשגחה ומרד במלכות שמים. הנה דברים ברוחו של הרבי מסאטמר שכתב רב בולט מחסידי גור, הרב בנימין מנדלזון, רבה של קוממיות, אחרי הלווייתו של ר' מנחם זמבה, מגאוני פולין הי"ד:

ביום ד' בלכתי אחר מטתו של הגאון ר' מנחם זמבא הי"ד שהובא מפולניה לארץ הקודש, הרהרתי, הראשון והיחידי מהרוגי על קידוש השם בפולין שהוליכו מטתו לארץ הקודש הוא אחד מגדולי התורה, מה אומר לנו זה? מחשבה גוררת מחשבה, הרוגי שש מליון על קידוש השם בדורנו, מה לחשוב על זה? התירוץ, חבלי משיח.

הרבי ר' אלימלך מליזנעסק זצ"ל אמר, התנאים שאמרו שיהיה חבלי משיח זה קודם שבא 'מילך' לעולם, ומשבא 'מילך' לעולם לא יהיו חבלי משיח, הפירוש על זה הוא, כפי שמבואר בספר לשון הזהב (שבת פ' הזורק) חשבו גדולי הדור שיזכו, שבימי ר' מילך יבוא המלך המשיח, ואם היה משיח בא לא היו חבלי משיח, לפי שהגביה את דורו ועשה תיקונים כאלו שלא נצטרך שהתיקון יבוא ע"י חבלי משיח.

ובדורנו שחטאנו בשיטת הציונות שאומרת שעם ישראל הוא עם ככל הגויים, וצריך לגאול את עצמו בכוחותיו הוא, וזה מעין חטא העגל, שאמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים' (שמות ל"ב, א), לא משה איש הא-לוקים, - רק משה האיש - מנהיג העם, נמצא שהעם הוציא את עצמו ממצרים, והאמת הוא 'אנכי ה' א-לוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' (שם כ', ב), לא העם הוציא את עצמו אלא ה' הוציאנו, כן גם כן לפני שבעים שנה הכריזה הציונות, לא ה' יוציאנו מהגלות אלא העם בעצמו יגאל את עם ישראל מהגלות, וע"י החטא הזה וכל החטאים ועקירת התורה, הנובעים משורש פורה ראש ולענה זה, ע"י כך לא עלה בידי הצדיקים התיקונים שעשו בכדי למנוע החבלי משיח, ובאו החבלי משיח הנוראים צרות והריגות, בדורנו, אמנם אחרי החבלים והצרות האלו היה צריך משיח לבוא, והעוונות גרמו ובפרט החינוך שנותנים שישים שנה לעם ישראל, שהעם צריך לגאול עצמו בכוחותיו הוא, על ידי השתדלויות אצל האומות, נתמלאו המוחות והלבבות של הרבה מעמנו ואפילו מהמאמינים, שדרך גאולת ישראל הוא ע"י השתדלותנו אצל האומות, ועל זה נתגעגעו, ורצון של הרבה מישראל שמתחשבים בזה בשמים, גרם שנתאחרה גאולת ישראל וביאת המשיח (הרב בנימין מנדלזון, מכתבים ואגרות).

אלא שראיית השואה כעונש על חטאים כמו עזיבת התורה או הציונות מעוררת קשיים רבים בממדים הנפשי וההגותי גם יחד.

היו שטענו כלפי עצם המחשבה הקושרת את השואה לחטא כלשהו. נזכיר למשל את דבריו של פרופ' דויד וייס (הלבני), חוקר תלמוד ידוע, שהשתייך בעברו לעולם החרדי, אך משניצל מהשואה הצטרף לבית המדרש לרבנים באמריקה, המזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית. הלבני לא ראה עצמו חלק מזרם זה, אף שמבחינות מסוימות לא היה שייך גם לאורתודוקסיה. בספרו "עלה לא נִדף",[1] המתאר את קורותיו בשואה ובאמריקה שאחרי השואה, הוא כותב כדברים הבאים:

החיים אחרי השואה

רבי שמעון בר יוחאי, התנא הארץ-ישראלי המרכזי מן המאה השנייה, אמר בעניין אחר, מן הסתם באירוניה מסוימת, 'ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן' (תלמוד בבלי, נידה טו ע"ב). גם אני רוצה לומר כך בכל הרצינות בקשר לשואה. יש ארבעה דברים שהקדוש ברוך הוא מתעב (זו תקוותי), ואף אני מתנגד להם. ארבעה דברים אלה הם: ראשית, ההצדקות התיאולוגיות של השואה, שיש לדחותן ולפוסלן. שנית, עצם העלאת השאלה התיאולוגית מדוע היתה השואה, כאילו יכולה להיות לכך תשובה. שלישית, הרעיון שניתן היה להינצל רק על חשבון אחרים ולכן כל ניצול חייב לחוש אשמה. ורביעית, הרעיון שלכל ניצולי השואה יש בהכרח מאפיינים סוציולוגיים ופסיכולוגיים מסוימים ומכנה משותף. את שלושת הדברים הראשונים אני מתעב, ואילו לנקודה האחרונה אני רק מתנגד.

מבין ארבעת הדברים, אחד מעורר בי התנגדות מעורבת בתיעוב: הניסיון למצוא הצדקה תיאולוגית לשואה. נתעב בעיני להניח שהשואה התחוללה (במיוחד משום שבאה מגרמניה) בתור תגובה א-לוהית להתפשטות תרבות ההשכלה הגרמנית, או לתהליך החילון של היהודים. ראשית, אפולוגטיקה זו אבסורדית מבחינה היסטורית: היהודים בגרמניה היו החילונים ביותר, אבל הושמדו יותר יהודים מארצות אחרות. אך מה שחשוב יותר, רציונליזציות אלה מעליבות מבחינה תיאולוגית. לביטוי 'מפני חטאינו גלינו מארצנו' יש מקום לגיטימי במסורת ובתפילה שלנו, אולם גלות, עם כל הסבל הכרוך בה, איננה השמדה של גברים, נשים וטף. הא-ל הבטיח לנו בנבואת ירמיה (מ"ו, כח) שלא ישמיד את העם כולו: 'ואותך לא אעשה כלה... ונקה לא אנקך'. אחרי ששליש מאתנו נשמד ושליש היה נתון בסכנה קשה, דומה שנחצה הגבול. אסור באיסור חמור לומר על בני אדם שהכרנו כי 'מפני חטאינו' נשלחנו לאושוויץ. בזמנים מסוימים בהיסטוריה יש להצדקה ריח של כמעט שיתוף פעולה. הצדקה מעצם הגדרתה משמעותה כאילו זה צריך היה לקרות, זה צודק, זה מהלך האירועים הראוי. מי שמצהיר זאת אומר למעשה שאם זה לא היה קורה, היה צריך לגרום לכך שזה יקרה. אפילו אם נתעלם מן האבסורד ההיסטורי, גישה זו תיראה נתעבת בעיני כל אדם שיש בו שמץ של רגישות.

אני טוען אף יותר מזאת: לא רק שניסיון הצידוק נתעב, אלא יש להתנגד אפילו לעצם העלאת השאלה התיאולוגית מדוע היתה השואה, שאלה שמניחה לכאורה כי קיימת תשובה מספקת. יש לעודד אנשים לתאר את ממדיו הנוראים של הפשע, את הפרטים ואת המכלול. ניתן גם להסביר כיצד אפשר היה, בלב התרבות האירופית 'הנאורה', לבצע מעשי זוועות שכאלה. אבל אין להסביר זאת, יתרה מזו, אין להעז ולנסות להסביר מדוע זה ארע, מדוע זה התרחש כך. משום שעצם העלאת השאלה 'מדוע התרחשה השואה?' - המניחה כי יש לכך סיבה, וסיבה מוצדקת - מגבירה את סבלם של הקרבנות. תהא התשובה המוצעת אשר תהא, מלבד הצהרות טאוטולוגיות על רשעותם של המבצעים ועל כך שהא-ל 'הסתיר את פניו' והרשה לדברים להתרחש - באופן בלתי נמנע מפחיתה התשובה, ולו באופן חלקי, מאשמת הרוצחים, ותולה את הקולר בצווארם של הקורבנות.

בהיסטוריה יש אירועים המתקיימים בלי הסבר, למשל ההתגלות בעיני המאמין. הם פשוט קיימים. אין להם טעם. יש להתייחס לשואה בתור אירוע שכזה, אירוע ללא הסבר... החזרה על השאלה 'מדוע היתה התגלות?' אינה מכאיבה לאיש, למרות שאין יודע מה התשובה. החזרה על השאלה 'מדוע היתה השואה', למרות שאף עליה לא ניתן להשיב, מכאיבה לקרבנות. עצם העלאת השאלה מפחיתה את תמימותם של הקרבנות ואת אשמתם של הרוצחים. השאלה אינה ראויה שתישאל.

הבה נעסוק בכל פרט, בכל רמז, בכל דרך שתתאר את הזוועה והטרגדיה, הבה נלקט בדקדקנות ידיעות על השאלות איך והיכן ומי היו הקרבנות, כיצד נעשו מעשי הרשע, כיצד התבצע הפשע, כיצד התממשה הזוועה. יש להסביר מה הלוגיסטיקה שאפשרה להוליך שולל מספר רב כל כך של בני אדם ולהביא עליהם את מותם, כיצד התאפשר טבח של מיליוני בני אדם (עלה לא נדף, עמ' 116-117).

הלבני מתמרד כנגד הניסיון להצדקה תאולוגית של השואה משתי פנים:

א. מפני שיש בכך פגיעה וזילות של הקרבנות, שאין נכון להאשימם בחטא. ואם תאמר: שמא מיעוטם חטאו? כיוון שרובם לא חטאו, ההאשמה היא ביזיון קדושים.

ב. מפני שיש בכך משום זילות כלפי שמיא, שכן המצדיק את השואה כעונש בעצם אומר: בגלל ההשכלה או הציונות מוצדק היה שימותו שישה מיליון יהודים, מיליון ומחצית המיליון ילדים וכו'. הזו דמותו של הקב"ה בעינינו?! וכי כך נותנת מידת צדקו?! כלום במידה כזו של אכזריות פועל הוא בעולמו?!

אכן, בדרכה של כל תאודיציה (הצדקת הא-ל) העוסקת בשואה עומדים שני קשיים מהותיים אלו, הנובעים הן מעצמתה ומחומרתה החד-פעמית של הפורענות, הן מריכוז החורבן דווקא במרכזי החיים של היהדות החרדית. דווקא הקהילות החרדיות, החסידיות והאשכנזיות, שבפולין, אוקראינה, ליטא והונגריה, נפגעו יותר מכל קבוצה אחרת ביהדות: הפגיעה היחסית ביהדות מערב אירופה המשכילה והמתבוללת, ואפילו ביהדות גרמניה, הייתה קטנה מן הפגיעה ביהדות פולין; והיישוב בארץ ישראל, החילוני והציוני ברובו המכריע, ניצל לגמרי. והרי זה אבסורד גמור, שהגמול הא-לוהי פוגע דווקא במי שלא חטא! ומה שאפשר לומר ברמת הפרט - שפלוני צדיק ורע לו, ופלוני רשע וטוב לו - קשה יותר לומר ביחס לאירוע לאומי, שאם מבינים אותו בקטגוריות של גמול, חייבת להיות קורלציה, ולוּ מינימלית, בין האשמה לבין העונש.

ב. בחינה שיטתית של טענת 'הגמול'

הבה נפתח סוגריים ונקיים דיון עקרוני על אודות המבנה של טענת 'הגמול' הצודק, דהיינו: הטענה שלפורענות יש סיבה מוקדמת ומוצדקת בחטא. בניסוח לוגי מניחה תפיסת הגמול הצודק כך:

אם p (פלוני) חטא x, הוא צריך לסבול s (סבל) פרופורציונלי ל-x.

הספקות המתעוררים בדבר קיומו של גמול צודק נובעים מספקות באשר לכל אחד ממרכיבי המשוואה הזו. אם למשל p הסובל לא חטא, מפני שהוא ילד - אחד מני מיליון ילדים וחצי שנספו בשואה - יש בעיה ליישב את הפורענות עם תורת הגמול. ואף אם חטאו אדם או קהילה - אם הסבל יוצא מכל פרופורציה, שוב אין אנו יכולים להצדיק אותו בתוך המשוואה התאולוגית של תורת הגמול. ואם תאמר: מה הפרופורציה הנכונה, וכיצד יכולים אנו לדעתה? יש לומר: אף שוודאי איננו יודעים אותה בדיוק, בכל זאת יש לנו מושג מסוים על אודותיה - מתוך פסוקי התורה, מן הניסיון ההיסטורי, ומן ההשוואה למצבן של אומות העולם או של אחינו בני ישראל שבמקומות אחרים, שאינם סובלים. לפי כל אמות המידה הללו, הסבל בשואה עובר כל גבול ופרופורציה. היקפו הנרחב של החורבן, שיטתיות ההשמדה, והאכזריות יוצאת הדופן שלה לפי כל קנה מידה היסטורי - כל אלה מעוררים ספק כבד באשר להעלאתם של הסברים במסגרת תורת הגמול, כדוגמת אלו שדנו בהם.

כדי להתמודד עם שאלות אלה התפתחה ספרות שואה חרדית שיש בה 'תאולוגיה משנית'. 'תאולוגיה משנית' היא מונח שטבעתי לצורך הבהרת הדברים, ומהווה כותרת לטענות שאינן הקו העיקרי של התאולוגיה, אך הן משלימות פערים או סותמות חורים בטיעון התאולוגי המרכזי. במילים אחרות: ההנחה שסבל בעולם הוא ביסודו תוצאה של חטא עומדת בעינה, אלא שיש להוסיף עוד כמה טענות כדי שטענה יסודית זו תישאר מתקבלת על הדעת גם בסיטואציות קיצוניות, וודאי אל מול השואה. בסקירת טענותיה של 'התאולוגיה המשנית' בהגות החרדית אסתמך כאן על שני חיבורים.

החיבור הראשון שנדון בו קרוי "תמים פעלו",[2] והוא נכתב על ידי הרב חיים צימרמן, רב בית הכנסת של חסידי סוקולוב (שושלת מורגנשטרן-קוצק) בתל אביב, בשנת תש"ז, סמוך מאוד לאחר השואה, מתוך תחושה כי האיום התאולוגי של השואה מרחף קרוב קרוב למחבר ולקהילתו, והצורך להגיב דחוף. הנה קטע הפתיחה של הספר, המלמד על חומרת המצוקה הקיומית שמטילה השאלה התאולוגית שעוררה השואה:

שאלת ששה מליון היהודים שנהרגו על קדושת ה' בכל ארצות אירופה ובמקומות אחרים בכל מיתות משונות שבעולם, היא כהיום שאלה העיקרית, היא שאלה כאובה ודוויה החודרת לתוך עמקות ופנימיות הלב והמטרידה את כל עם ישראל מקטן ועד גדול, מהשמאל ועד הימין, מהחפשי ועד המאמין, מהרשע ועד הצדיק, מעם הארץ ועד החסיד, כולם בלי יוצא מן הכלל שואלים את הקושיה הזאת, והוא למה עשה ה' ככה לעם הזה, חורבן שלא נשמע כמוהו מיום הוסדה, חורבן של ששה מליון יהודים מעמנו ובתוכם יראים ושלימים גאונים תלמידי חכמים צדיקים וחסידים תמימים ואנשי מעשה שעסקו בתורה הקדושה יום ולילה ולא פסקו מפיהם תורת ה' אף לרגע. ובכלל מרכז היהדות הדתית מרכז הישיבות עם הרבנים והגאונים וראשי הישיבות והתלמידים הגדולים עם הקטנים אשר למדו בהם והי' תורתם אומנתם ותינוקות של בית רבן אשר למדו בבתי ספר שלהם, חורבן ערים וכפרים ומדינות וקהילות שלא נשאר זכר ושריד מהם, ונמחו כליל מתחת שמי ה', גפרית ואש המטיר ה' בכל ארצותיהם אשר גרו בהם, מבול של אש שלח ה' ממרומים על כל חלק האירופי וגם קצת מכל חלקי אחרים ונגזרו עליהם כל ארבע מיתות בית דין וכל מיני מיתות משונות שבעולם, וגזים מורעלים וכל מיני עינויים סדיסטיים, אשר לא יאומן כי יסופר אשר לא יעלו על הרעיון ומחשבה כזאת, אוי ואבוי שהגיענו לזמן כזה לשמוע דברים כאלה אשר לא שערו אבותינו ואנחנו מעולם על זה, שפך ה' זעמו על עמו ונשפך הכוס המר עליהם, ונשבר החוט השדרה של עם ישראל בכל תפוצות הגולה ונשארו רק כאוד מוצל מאש, והנשארים גם להם צרות על צרות ויסורין על יסורין באין מנוח לכף רגלם, נע ונד ערום ויחף קור וחום רעב וצמא נודדים מעיר לעיר וממדינה למדינה וממחנה למחנה. וגם זה לא נותנים להם, מסירת נפש על כל צעד ושעל ביום ובלילה, למה עשה ה' ככה לארצות האלו? שאלות וקושיות כאלו אתה תשמע בפגשך עם רעך בבית הכנסת וברחוב ובאוטובוס ובביתך ובית רעך ובכל מקום כשאתה מדבר עם אחד תיכף ישאלך שאלת למה? וזה גורם לבלבול מוח ולטרדת הלב ולקצץ בנטיעות ח"ו.

גם היום שנתיים לאחר שלום ממלחמת העולם, שוב אינן פוסקות השאלות הללו, כולם עוברים בשתיקה על השאלות הנ"ל, ואין תשובה, ואין מענה ואין פוצה פה להוציא הגה מפיהם לתרץ את הרבש"ע כדי להשתיק השאלה, לבלי יתחלל שמו הקדוש יתברך (תמים פעלו, עמ' ד-ה).

את הספר השני, "השואה",[3] כתב הרב יואל שוורץ, רב ומחנך ירושלמי ומחברה של ספרות הגות חרדית פופולרית רבה, ענפה ומגוונת. הספר מייצג קו מרכזי ומתון בהשקפה החרדית, ועיקרו - אוסף תשובות ועמדות, שהמחבר מוסיף עליהן ביאורים משלו.

נתבונן, אם כן, בכמה תשובות מתוך 'התאולוגיה המשנית'.

1. צידוק הדין

כך פותח הרב צימרמן את מסכת תשובותיו על הבעיה התאולוגית של השואה :

תשובה א.[4] מי שהוא חסיד וירא ה' באמת לא ישאל שאלות וקושיות כאלה הוא יודע מה שכתוב בתורה 'תמים תהיה עם ה' א-לקיך' (דברים י"ח, יג), הכל יהיה בתמימות בלי שום שאלות בלי שום קושיות, מי שהוא חסיד וירא שמים באמת יודע כי 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' (איכה ג', לח), הרע רק ממך שלא הלכת בדרך התורה והמצות רק אתה אשם בזה, 'אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו' (משלי י"ט, ג) (שם, עמ' ה-ו).

תחילת הדברים נראים כנטישת תאולוגיית 'הגמול' לטובת עמדה המכבדת את האמונה התמימה ומוותרת על השאלות. אלא שמיד מתברר שלא היא; התמימות מבוססת על קבלה כנועה של האשמה ועל הידיעה שה' איננו מביא רע לעולם בחינם, כלומר: אין פורענות יכולה לבוא אלא מפני שלא הלכנו בדרך התורה. לשון אחר: אין כאן קביעה שמעשי ה' אינם ניתנים להבנה משום שהוא פועל לפי עקרונות שונים, ולא רק על פי עקרון הגמול המצומצם; הטענה היא שיש לקבל את התאודיציה של 'הגמול' בלי להטיל בה ספק ולחפש בה חולשות.

בהמשך תשובתו מזהה הרב צימרמן את השואה עם 'חבלי משיח'. גם כאן, אין הכוונה להפקיע את האירועים מחוקי 'הגמול' אלא להסביר מדוע עצמתם קיצונית כל כך, אפילו ללא פרופורציה לחטאי הדור הזה דווקא:

הנה לפי דעת קדושים ותורת חז"ל תבוא גאולת ישראל באחד משני הדרכים. א) אם ישראל עושים תשובה מיד נגאלין, ואז 'בשובה ונחת תִוָּשעון' (ישעיהו ל', טו). ב) על ידי יסורין וחבלי משיח. כפי הגדרת המהרש"א ז"ל, או על ידי תשובה רצונית או על ידי תשובה הכרחית, שמעמיד להם מלך קשה כהמן ומחזירן למוטב. אפשר אולי על דרך צחות להעמיס זה במאמר, 'אין בן דוד בא, או בדור שכולו זכאי' (סנהדרין צח ע"א), על ידי תשובה רצונית, 'או בדור שכולו חייב' על ידי תשובה הכרחית על ידי מלך קשה כהמן.

נפלאים מאד דברי הגר"א ז"ל בפירושו על תיקוני זהר, בהביאו את המאמר הזה 'בדור שכולו זכאי או כולו חייב', ציין הגר"א ז"ל בזה הלשון 'וודאי לאופן השני' ואם ישראל לא יחזרו בתשובה מצד עצמם וזמן הגאולה הגיע אז דיו לאבל שיעמוד באבלו (סנהדרין צז ע"ב), דיו להקב"ה שעומד כמה ימים וימינו אחור כלומר אינו עומד באבלו כל הימים אלא ודאי קץ לדבר (רש"י שם), מעמיד להם מלך קשה כהמן ומחזירן למוטב (סנהדרין שם). וזהו סוד חבלי משיח שבעוונותינו הרבים הגיעו לשיאם ואנו מצפים ומקוים לישועת ד' שתבוא בקרוב ממש, במהרה דידן ויגאלנו ויושיענו בתשועת עולמים (שם, עמ' ל).

כלומר, הסבל אינו לחינם, והוא מוצדק, שהרי לא ניצלנו את הפתח שהיה לנו להינצל הימנו, כלומר: לא שבנו אל ה'. לפי הטיעון הנוכחי, הסבל אינו רק תוצאה של סיבה - של חטא - אלא הוא גם תכליתי: לגרום לתשובה. חולשתו של טיעון זה בהקשר של השואה ברורה, שהרי לא ראינו שהתגברות הסבל החזירה יהודים לבתי הכנסיות ולבתי המדרשות, ושמא אף גרמה, לדאבוננו, לתוצאה הפוכה.

2. גלגול נשמות

בתשובתו השנייה ממשיך הרב צימרמן את הטענה שהשואה היא מה שכינו חז"ל 'חבלי משיח', ומעמיס עליה, בעקבות תורת האריז"ל, מטען מטפיזי כבד:

והנה כדי להבין את כל מה שעבר עלינו בשנים הנוראות האלו החורבן הנורא והאיום בו הושמד וכלה שליש עמנו, במיתות משונות ואכזריות, מצאנו לנחוץ להביא את דברי האריז"ל משער הכוונות דף א', וזה לשונו:

הקדמה אחת בענין צרות המשיח.

צריך לדעת מה שאמרו חז"ל 'די לו להקב"ה באבלו, ודי להם לישראל באבלם' (על פי סנהדרין צז ע"ב) ומאמר זה יובן בהקדמה אחת והיא, כי קודם דור המבול ודור הפלגה הי' הקב"ה משפיע שפע נשמותיו הקדושות ששים רבוא נשמות קדושות עד שדור המבול קלקלו כל כך שבחר השי"ת לכלותם כדי לצרף אותם בנח ובבניו כמו שנבאר אחר כך, וכן בדור הפלגה הי' גם כן שפע הנשמות הקדושות על דרך הכולל עד שפגמו בעוון המגדל וחלקם הקב"ה לשבעים שרים ובחר לישראל לו שכתוב 'כי חלק ד' עמו' (דברים ל"ב, ט), וכשישראל נכנסו לארץ והיו ששים רבוא נשמות קדושות דור אחר דור ופגמו כל כך בעון עבודה זרה שפיכות דמים גילוי עריות וכיוצא והי' משלח להם נביאיו להוכיח לראות אם יחזרו בתשובה, כדי שלא יהי' צורך לעשות צירוף הצריך לנשמתם כמו חרב רעב וכו', וכשהעוונות גברו ולא רצו לחזור בתשובה וראה בחכמתו שצריך לעשות להם צירוף כולל מפני שכבר לא יועיל להם להמית אותם במיתה כדרך בני אדם ושיחזרו בגלגול, כי העוונות גברו כמו בדור המבול, ואז נחרב הבית, ואם תאמר, והרי אותם שעבדו עבודה זרה, מתו בדור אחר, או אלה שהמיתו לזכריה במקדש לא קבלו עונשם שכבר מתו, זה אינו, שהקב"ה המיתם כדי לגלגלם, ואתם עצמם שעבדו עבודה זרה בדור אחר, או אותם שהמיתו לזכריה, הם עצמם באו בגלגול לקבל עונשם בחרבן הבית, וכל אחד קיבל עונשו כפי מה שחטא, יש שנהנה בעבירה מעט, יהרג בצער היותר נקל שאפשר למות תיכף, ויש שנהנה הרבה ובעל בעילות הרבה או כדומה, הנה לאיש הזה ידקרוהו ויחי' ימי מספר ברעב ובחוסר כל, ויראה את בניו שחוטים לעיניו ח"ו הכל במדה במשקל כדי למרק כל אחד כפי מה שחטא. ואותם בני ישראל שנשארו מן החורבן, הי' כור מצרף להביא כל אותם הנשמות שנהרגו ולכך בימי גלות בבל ובית שני היו פרים ורבים הרבה עד כאן.

והנה צריך להתעמק מאד בדברים קדושים אלו ויאירו עינינו באור האמונה הצרופה, הנה רואים אנו שאין מפלט ותקוה לאדם החוטא, אלא או שיעשה תשובה, או שיצטרף ביסורים קשים ומרים על ידי גלגולים כדי למרק חטאו 'וכשהעוונות גברו ולא רצו לעשות תשובה, ראה בחכמתו שצריך לעשות להם צירוף כולל שכבר לא יועיל להם להמית אותם כדרך בני אדם, אלא צריך להחזירם לגלגול כדי לצרפם על ידי מיתות משונות', תסמר שערות הראש כשמתבוננים בדברים אלו מה הם התוצאות והמסקנות בדיני שמים כשמתעקשים ולא רוצים לחזור בתשובה (שם, עמ' לא-לב).

דברי האריז"ל מתמודדים עם הטענה המצוטטת בפי ירמיהו (ל"א, כח) ויחזקאל (י"ח, ב): 'אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהינה'. טענה זו עולה דווקא בדורות של חורבן; בדור של חורבן מתעוררת תמיד התחושה המוצדקת כי אין הוא גרוע מקודמיו, ושמא אף טוב הוא מהם - ואם כך, מדוע דווקא בו סובלים ומתים רבים כל כך, ובדורות הקודמים לאו?! תשובתו של האריז"ל היא שאין לדון את נשמות דורות החורבן כנשמות חדשות. לוּ הייתה תפיסה זו נכונה, כי אז באמת קשה היה להבין: במה חטאו הם יתר על קודמיהם? וגם אם נאמר שהחורבן בא כיוון שה' אינו חפץ להמתין עוד, עדיין אין הדבר מובן: מדוע הללו סובלים והללו אינם סובלים? ריבוי המתים והסובלים הוא, אם כן, עדות מוצקה שאין אלו נשמות חדשות, כי אם נשמות שחזרו לעולם בגלגול בדיוק למטרה זו: לתקן ולהשלים את כפרתן על מעשיהן בעודן בחיים. הווה אומר: הדיון בסבל בשעת חורבן - שהיא, לפי הדוגמות שלפנינו, גם שעה של סיום תקופה - אינו יכול להצטמצם למעמד הנשמות הפרטיות לפני ה'; כיוון ששעת חורבן היא תמיד שעת סיכום ודין לכל הנשמות שחיו באותו עידן, מתגלגלות הנשמות החוטאות בחזרה לעולם וסובלות יחדיו כדי להשלים את תיקונן.

על כך יש להוסיף בשם האר"י שבדורות האחרונים (דהיינו: מימי האר"י ואילך) אין עוד נשמות חדשות, כלומר: אנו נמצאים כבר בשלב הסיכום והתיקון הקרוב לגאולה. השואה היא, אם כן, סיכום תקופה - ובהיותה בגדר 'חבלי משיח', אולי אפילו סיכום מטפיזי של כמה תקופות - ולכן נידונה כל נשמה גם לפי מעמדה בדורות הקודמים. תפיסת השואה והתהליכים שקדמו לה במסגרת תורת הגלגול יכולה להסביר כמה מהתופעות המפליאות של הדורות האחרונים:

והיסוד השני בדברי האריז"ל המאירים עינינו הוא 'ולכך בימי גלות בבל ובית שני, היו פרים ורבים הרבה, הכל הי' אותם הנשמות שעבדו עבודה זרה או שהמיתו לזכריה. הם עצמם באו בגלגול לקבל ענשם בחרבן הבית'. כמה מאירים ומזהירים דברים אלו את מצבנו אנו וכמה מענינים לאור דברי האריז"ל אלו מה שצויין בכמה מקומות מספר בני עמנו מלפני החורבן ואחריו מספרים מאד מאלפים: 'לפני מאה שנה בערך הגענו לארבעה מיליונים ומחצית המיליון נפש בישראל, במשך מאה שנה גדלנו פי ארבעה והגענו בפרוץ המלחמה לשבעה עשר מיליון ואולי עוד למעלה מזה, אף על פי שגם מאה זו לא הצטיינה באהבת ישראל יתרה אף על פי שגם בה הי' הרבה שנות ראינו רעה של טמיעה ושמד רוחני והשמדה גופנית, והנה עתה נסוגנו נסיגה גדולה, נסיגה גורלית אחורנית, והועמדנו שוב באותה דרגה בה עמדנו לפני יובל שנים היינו בראשית המאה הנוכחית למניינם - על אחד עשר מיליון נפש' (הצופה ח"י טבת תש"ז). הנה לאור העובדות האלו, הרבוי הגדול במאת השנים האחרונות, והחורבן הגדול והנורא שאבד לנו שליש עמנו, מאירים ומזהירים כעצם השמים לטוהר דברי האריז"ל הקדושים בענין חבלי המשיח, ובאור בהיר מתגלה לנו כל מה שעבר עלינו, וכל שעתיד לבוא עלינו לטובה בימים הקרובים, נזכור דברים קדושים אלו ונשנן אותם לנו ולבנינו (שם).

כלומר: הריבוי הטבעי הבלתי-סביר מחד, וההשמדה הבלתי-נתפסת מאידך, הם שני צדדים של אותה מטבע. השואה איננה רק פורענות של הדור, ואין להבין אותה רק על רקע חטאי הדור. זוהי פורענות של הדורות, ולפיכך: סיכום עידן. כמובן, דיון בשואה לפי תורת הגלגול מבטל מאליו את השאלה 'הרי פלוני לא חטא, לפחות לא כפי גודל העונש' - שהרי איננו יכולים לדעת את חטאיה הקדומים של הנשמה.

נפנה עתה לתשובות המשלימות שמציע הרב יואל שוורץ בספרו "השואה" (עמ' 68-88).

3. הסבל והאושר 'האמתיים'

התשובה הראשונה מתייחסת לתפיסה המעוותת שיש לנו בדבר מהותם של סבל ואושר. כבני אדם קרוצי חומר אנו מחשיבים מאוד את האושר והסבל הפיזיים, כשני צדדים של מטבע אחת. אלא ששני אלו הם קלי ערך וחסרי חשיבות לעומת האושר הנצחי בעולם הבא מחד, ומאידך - לעומת הסבל חלילה בעולם האמת או סבלו של מי שמאבד את עולמו. החינוך והמחשבה הדתיים מרבים להטיף לביטול החשיבות של הנאות העולם הזה ולהסתפקות במועט, אך נוכחותו של סבל מרוכז, רב-עצמה, מפריעה לנו להתעלם ממנו קיומית. בנקודה זו צריכה ההשקפה האמתית להתגבר על החוויה הקיומית השלילית, העלולה לעוות גם את ההשקפה.

4. הערכת החטא

הרב שוורץ מסביר כי אין לנו ידיעה אמתית על רמת חומרתן של עברות. כשם שאמרו חז"ל "שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" (אבות פ"ב מ"א), כך נכון לומר באופן כללי כי הידיעות שמספקת לנו המסורת בדבר קלה וחמורה הן חלקיות וספציפיות. העובדה שעניין מסוים נזכר כחמור בהקשר הלכתי או דרשני, אינה מגלה לנו את המבט השלם עליו ועל יחסו למצוות אחרות. נקל להדגים בעיה זו אפילו בתוך מסורת חז"ל; נשאל שאלה פשוטה: מהן העברות החמורות על פי חז"ל? ניתן להציע כמה סולמות מדידה, שכל אחד מהם ייתן תשובות אחרות:

א. עברות במעמד של ייהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

ב. עברות שהעושה אותן - אין לו חלק לעולם הבא, כגון האומר אין תחיית המתים מן התורה או הקורא בספרים החיצונים (סנהדרין פ"י מ"א).

ג. עברות שאין יום הכיפורים מכפר עליהן: לועג לחברו, מפר ברית, מגלה פנים בתורה (יומא פה ע"ב; שבועות יג ע"א).

ד. עברות השקולות כנגד כל התורה: שבת, ביטול תורה, עבודה זרה.

ה. עברות שנאמרו עליהן ביטויים חמורים, כמו המלבין פני חברו וכדומה.

ו. עברות שבכרת או עברות שבסקילה.

ז. עברות שעליהן נחרבו בתי המקדש, כמו שנאת חינם.

נמצאנו למדים כי אמות המידה לפיהן אנו שופטים חטאים הן מוגבלות וחלקיות מאוד. לפיכך הטענה כאילו מי שלא חטאו הם שנהרגו, אין לה על מה שתסמוך, מפני שאיננו יודעים לאמוד באמת מי חטא ומה חמור יותר, והאם חילול שבת בשוגג חמור יותר מלשון הרע במזיד, או אם ביטול תורה או חטאי נעורים (חטאים 'חרדיים') קלים מאכילת נבלות.

5. צדיקים נתפסים על הדור (שבת לג ע"ב)

על כל מה שכבר נאמר נוספת הטענה המסורתית הנאחזת בדברי הכתוב על נדב ואביהו "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י', ג), ובעיקר במסורת על עשרת הרוגי מלכות, לפיה עקרון 'הגמול' אינו מיושם רק במשפט הפרטי, אלא יש בו גם מרכיבים חברתיים ולאומיים. האמונה שמיתת הצדיקים מכפרת, משמעותה שחטאיהם של פרטים מסוימים, שהיו אמורים להוות סיבה לעונשם הם, מועברים אל המישור הציבורי ומקבלים כתובת שונה מזו המקורית, באופן שחומרת העונש המצטבר במישור הלאומי תקטן.

בשונה מהתשובה הקודמת, שיש בה משום הכרה ענוותנית באפשרות שאנחנו, שלומי אמוני ישראל, חוטאים לא פחות מאחינו המשכילים ופורצי הגדר, מציעה תשובה זו כי ייתכן שמותם של גדולי תורה ובחורי ישיבות, יש לו משמעות מכפרת, והוא אינו תוצאה של חטא במובן הפרטי, כי אם של עקרון הערבות הכלל-ישראלי ושל מעמדם של הצדיקים לפני ה'.

סיכום

הבה נחזור כעת ל'משוואת הגמול' ונראה כיצד התאולוגיה המשנית מחזקת אותה וגודרת את פרציה, כדי שהטענה שכל סבל מקורו בחטא תוכל להמשיך להוות את העיקרון המרכזי של התאולוגיה. כזכור, המשוואה קבעה:

אם p (פלוני) חטא x, הוא צריך לסבול s (סבל) פרופורציונלי ל-x.

לפי תשובות 2 (גלגול) ו-5 (ערבות הדדית, מיתת צדיקים מכפרת), p בעצם אינו ידוע. הנחתנו המוטעית הייתה שתורת הגמול מתייחסת לפרסונה אישית ידועה, אך האמת היא שאנו יודעים את האדם רק ברמה שטחית: ייתכן שנשמתו אינה זו המתגלה אלינו עכשיו, או שבהקשר של הגמול אין לדון דווקא ב-p הפרטי, אלא ב-p כחלק מהכלל.

מתשובה 4 (הערכת החטא המוטעית) אנו מבינים שהערכת החטא x היא פורמלית בלבד: אנו יכולים לצטט את מקורו של החטא בשולחן ערוך או בתורה, אבל איננו יודעים את מעמדו בסולם הדתי לאשורו, ולכן אין זה נכון לפתח ציפיות לגמול צודק כזה או אחר, מפני שאין לנו דרך להשוות באמת בין העונש הראוי לאדם בודד או לקהילה החוטאים בחטא פלוני ובין זה הראוי לאדם או קהילה אחרים החוטאים בחטא אלמוני.

לפי תשובה 3, איננו יודעים באמת את חומרתו של הסבל (s), ואנו שופטים אותו באופן מוטעה. לכן ההיגד 'הוא צריך לסבול s' הוא בעייתי, משום שייתכן שמה שנראה לנו נורא הוא באמת קל ערך, ולהפך.

ולבסוף, תשובות 1 (חבלי משיח - תשובה) ו-2 (חבלי משיח - גלגול), ואולי גם תשובה 5 (מיתת צדיקים מכפרת) מערערות גם את שאלת הפרופורציה, מפני שייתכן שבתקופת מעבר, בסיום עידן, ובמיוחד בחבלי משיח, יהיו הפרופורציות שונות באופן דרמטי מהרגיל בזמנים אחרים (בגלל הצורך בתיקון נשמות או בהבאת ישראל לתשובה או במעבר לתקופה הבאה וכדומה).

ג. התאולוגיה המשנית, חינוך ועבודת ה'

הבעיה בתאולוגיה המשנית ובטענותיה, שהיא עלולה לפורר מבלי דעת את יסודות ההכרה המוסרית והדתית. ערעור התפיסות הראשוניות ביותר על האנשים שמולך, על חוויותיך ועל כושר שיפוטך - כלום אין הוא שומט את הבסיס המוסרי והדתי של הקיום? מה קובע את המעשים? את ההערכה של אנשים? את הטוב והרע?

אם איני יודע מי הנשמה שמולי, ואני משתכנע מתורת הגלגול[5] - איך עליי להתייחס לאדם שמולי, לחטאיו, לסבלו? האם טוב שהוא סובל כדי לתקן את חטאיו, או אולי רע הדבר? האם הסבל נובע ממנו, או שמא משכבה נשמתית קודמת? הניתן להתעלם מכל זאת בממד הקיום האנושי והדתי הממשי, ולמדר את תורת הגלגול לתאולוגיה בלבד?

כיצד ניתן לבסס סדר ערכים דתי, תפיסה חינוכית וסטנדרטים חברתיים אם איננו יודעים באמת מה חמור ומה קל? אין חברה שאין בה היררכיה של ערכים ומעשים. אם איננו יודעים באמת מה חמור ומה קל, מה חשוב ומה שולי, לא מצאנו ידינו ורגלינו. על מה ידבר רב בראש השנה לפני התקיעות...?

ההכרה שאנו בדור של 'חבלי משיח', ושהחוקיות הרגילה אינה מתקיימת - כלום אין הן הופכות את חיינו הדתיים ואת ציפיותינו מה' בהווה לחסרי בסיס לחלוטין? אם עכשיו יכול הכול להתרחש, ואין לנו שום דרך לדעת, או לפחות לקוות תקווה מבוססת, שיש זיקה בין מעשינו לבין תוצאות מיוחלות, כיוון ששעת 'חבלי משיח' היא זו - מה יכול להניע את כל עבודתנו הדתית?

ההתמודדות המשמעותית עם קשיים אלו היא חינוך לעבודה 'לשמה', קרי: השתתת המוסר והדת רק על הבסיס הפוזיטיבי של ההלכה ועל הערך הפנימי של המעשים עצמם, ונטרולם מכל בסיס קיומי או אובייקטיבי משמעותי. למשל: אני אבֵל מפני שההלכה מחייבת, ואפילו עצוב מאותה סיבה, אך לא מפני שהמוות רע; אני מתרחק מחילוני או שונא אותו מפני שההלכה מצווה, לא מפני שאני יודע שהוא רע ממני. לפי גישה זו, נתפסות קביעות ההלכה כהיגדים נורמטיביים גרידא, חסרי משקל ערכי משמעותי.[6]

דא עקא, שהלך הרוח המלווה את דתיות ה'לשמה' עשוי ליצור בעיה חינוכית ומוסרית חדשה. תפיסה שכזו עלולה להיות קטליזטור לתרבות דתית טכנוקרטית במקרה הטוב, ובמקרה הרע - לדתיות מסולפת, קרי: שיש לה סולם ערכים מעוות, שאינה מבחינה בין פנימי וחיצוני ועוד.

בפני החברה החרדית, מחנכיה ומנהיגיה עומדת, אם כן, הבחירה בין הקשיים התאולוגיים של השקפת הגמול התמימה שהם מציעים, ובין המצוקה הקיומית והחינוכית שעלולה לייצר התאולוגיה המשנית בעלת האופי האפולוגטי.

כמובן, יש גם דרך שלישית: נטישה מוחלטת של תאולוגיית הגמול, והצעת הסבר שונה לשואה. אפשרות כזו טרם נבחנה, והיא תידון בע"ה באחד השיעורים הבאים.

 
 

[1] מדור הספרים: ד' הלבני, עלה לא נִדף: חיים של לימוד בצל המוות, תרגם: אבריאל בר-לבב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א 1999. מומלץ בחום. ספר שואה ויותר מזה, עוסק בעומק במשמעות הדתית של לימוד תורה ומתאר את יחסו לאמונה ושמירת מצוות, וגם מעורר כמה שאלות שראוי לשאול.

[2] ח"י צימרמן, תמים פעלו: שאלות ותשובות בדבר ההשמדה של ששה מליון היהודים..., ירושלים תש"ז.

[3] י' שוורץ וי' גולדשטיין, השואה, ירושלים (ללא ציון שנת הוצאה).

[4] לפי הגדרת הרב המחבר, התשובה מופנית למי שהוא חסיד וירא ה' באמת, כלומר: היא במדרגה גבוהה. התשובות הבאות מופנות לכלל העם.

[5] מובן שאיני רוצה לדון בגופה של אמונה זו ולהכניס ראשי בין גדולים, פן ירוצצו את גולגולתי. הדיון הוא ביחס לרלוונטיות של אמונת הגלגול לעולמנו הדתי וליכולתה לספק לנו מבט נכון יותר על ההיסטוריה, על הקב"ה ועל בני אדם. יש אמונות שהן עבור 'הצדיקים', ואין לאנשים פשוטים לעסוק בהן.

[6] למשל: הקביעה כי חמורה דוחה את הקלה היא הוראה נורמטיבית, שאינה מלמדת על הערך הפנימי של הדברים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)