מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) | 7

ז. תפקידו של מיכיהו בן ימלה בסיפור ותרומתו להבהרת מגמתו

1. נאומיו של מיכיהו (יג–יח) – לב הסיפור

את העיון הקודם הקדשנו לבירור השאלה מי הוא הנביא מיכיהו בן ימלה ומהו יחסו של אחאב אליו. שמו של הנביא ותיאורו בפי אחאב נודעו לנו כבר בראשית הסיפור, מן הדו-שיח בין יהושפט לאחאב המובא בפסוקים ז–ח. אולם מיכיהו נכנס אל סיפורנו כדמות פעילה רק בפסוק יג, במסגרת דו-שיח שבינו לבין מלאכו של אחאב, אשר נשלח להביאו אל שער שומרון.[1]

מפסוק יג ועד סופו של פסוק כח, לאורך שישה-עשר פסוקים, שהם החלק המרכזי והגדול ביותר בסיפור, משמשת דמותו של מיכיהו דמות עיקרית. דבריו של מיכיהו נפרשים על פני 10 פסוקים מתוך 16 הפסוקים של החלק הזה של הסיפור, ומיכיהו מתעמת בו עם שלושה אישים: עם אחאב ועם שני עושי דברו – המלאך שנשלח להביא את מיכיהו, וצדקיה בן כנענה מנהיגם של ארבע מאות נביאיו של אחאב. שבעה דיבורים יוצאים מפיו של מיכיהו במהלך הפסוקים הללו:

הראשון – תגובה לדברי מלאכו של אחאב (פסוק יד);

החמישי – תגובה לצדקיה בן כנענה על שהיכה את מיכיהו על הלחי ועל דבריו של הלה (בפסוק כה);

השביעי – פנייה ל"עַמִּים כֻּלָּם" (כח₂), והוא החותם חלק זה של הסיפור;

שאר ארבעת דיבוריו של מיכיהו מכוונים לאחאב (טו; יז; יט–כג; כח₁).

העימות הכפול של מיכיהו עם אחאב מחד ועם צדקיה בן כנענה מאידך הוא בעל אופי דרמטי ביותר, והדבר בא לידי ביטוי ברטוריקה נרגשת של שלושת הדוברים הללו. דבריו של מיכיהו כוללים שבועה (יד) ועוד התחייבות שהיא מעין שבועה (כח); שני מראות נבואיים (יז – "רָאִיתִי"; יט – "רָאִיתִי"); ושלל אמצעים רטוריים נוספים שנעמוד עליהם תוך כדי ניתוח דבריו בהמשך סדרת עיונים זו. אין ספק כי חלק זה של הסיפור – פסוקים יג–כח – הוא לב הסיפור, לא רק מפני היקפו הנרחב ומיקומו במרכז הסיפור, אלא בעיקר בשל אופיו הדרמטי.

 

מהי מטרת נאומיו הדרמטיים הללו של מיכיהו בן ימלה? מה מתכוון הוא להשיג במאמץ הרטורי העצום שהוא משקיע בשבעת דיבוריו?

כדי לענות על שאלה זו עלינו לעזוב לשעה קלה את מהלך הקריאה הרצופה בסיפורנו, ולעסוק בשאלת מגמתו של סיפורנו. שאלה זו מתאימה בדרך כלל לעיון מבוא או לעיון סיכום. אנו נעסוק בשאלה זו דווקא עתה, מפני שהיא קשורה לשאלתנו הקודמת, והתשובה עליה תסייע בידינו לעמוד על כוונת מיכיהו בשבעת דיבוריו ועל חשיבות פעולתו בסיפורנו.

2. מהו נושאו של הסיפור

מהו נושאו המרכזי של סיפורנו, מהי מגמתו?

סיפורנו הוא פרק נוסף ואחרון בקורותיו של אחאב מלך ישראל. כפי שכבר אמרנו (בעיון ב), סיפור זה הוא המשכו של פרק כ' והוא מצטרף אליו ל'מכלול סיפורי' אחד. אחאב הוא הדמות הראשית בסיפורנו, ואין הוא נעדר אף לא מתמונה אחת בו. ממה שסופר לנו על קורות מלכותו של אחאב עד עתה בשני הסיפורים הקודמים, אנו יודעים שפעמיים נגזרה על אחאב מיתה שלא בזמנה.[2] סיפורנו בא לתאר את הנסיבות לקיומן של הגזרות הללו שנגזרו על אחאב.

נושאו של הסיפור הוא אפוא קיום הגזרה על מות אחאב כדבר ה', ודבר זה פשוט וברור. אלא שעדיין יש לשאול: סיפורנו הרי אינו חותר בדרך קצרה אל ציון מותו של אחאב בטרם עת, אלא יש בו הרבה מעבר לכך: הוא עוקב אחר אחאב מרגע החלטתו לצאת למלחמה, דרך העימות הגדול שאחאב מצוי במרכזו בין מיכיהו לנביאי השקר, ועד לתיאור המלחמה ותוצאותיה. האם כל חלקי הסיפור הללו נחוצים כדי להראות שהגזרה על מות אחאב נתקיימה?

3. אפשרות א

1. מגמת הסיפור להראות כיצד ההשגחה מוליכה את האדם אל עונשו בעל כורחו

מפרשים אחדים טוענים כי סיפורנו בא להראות כיצד הנהגת ה' לוכדת את האדם החייב בעונש ומובילה את המאורעות כך שיבוא על עונשו.

הנה דברי ר"י אברבנאל בראש סיפורנו:

סיפר הכתוב שאחרי השלוש שנים שהאריך השם יתברך אפו לאחאב,[3] העיר את רוחו לתת גמולו בראשו, שיאמר לעבדיו "הַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם".

כלומר ההשגחה היא שעוררה את אחאב ליזום את המלחמה כדי להביא על אחאב את עונשו. אף את המשך הסיפור מפרש ר"י אברבנאל ברוח דבריו אלה: לא רק התעוררותו של אחאב לכבוש את רמות גלעד היא מלכודת א-לוהית שנועדה להפילו שם; אף ארבע מאות נביאי השקר וצדקיה בראשם הם שלוחי ההשגחה הא-לוהית:

העיר [ה'] את רוחם (– של נביאי השקר) לכשיאמרו זה, כדי שהוא (– אחאב) יבטח בהם וילך וייכשל בפיהם (– על פיהם). והיה כל זה, לפי שהשם יתברך גזר עליו רעה שימות במלחמה.

 

הפרשן הקדום ביותר שפירש את מגמת סיפורנו בדרך זו הוא יוסף בן מתתיהו. יוסף ערך פרפרזה על סיפורנו בסוף הספר השמיני של 'קדמוניות היהודים' שלו (סעיפים 398–420; עמודים 308–310 במהדורת שליט). בבואו לספר על המכה שהיכה צדקיה בן כנענה את מיכיהו על לחיו (פסוקים כד–כה), הוא מרחיב את הסיפור בדרך מעניינת:

וצדקיה, אחד מנביאי השקר, ניגש אל המלך וביקש ממנו, שלא ישים לב למיכיהו כי אין כל אמת בדבריו... [ואמר צדקיהו:] "ובזה תדעו אם נביא אמת הוא ואם יש בו מכוחה של רוח הקודש: יגרום נא, כשאכהו עתה, נזק לידי, כשם שהוביש עִדו את ימינו של ירבעם המלך ברגע שרצה לתפשו. אני מניח ששמעת בוודאי על המעשה ההוא".^[4] כשהיכה אפוא צדקיהו את מיכיהו ולא קרה לו שום רע, התאושש אחאב והיה מוכן לנהוג את הצבא נגד הסורי.

וכאן שואל יוסף את עצמו: מדוע באמת לא הביא ה' על צדקיה עונש מעין עונשו של ירבעם על שהיכה את נביא האמת? על כך הוא עונה בנימה פילוסופית:

           לדעתי, ניצח הגורל והעמיד את נביאי השקר כמהימנים מנביא האמת, כדי להחיש את סופו של אחאב.[5]

בסיום הרצאת סיפורנו, דן יוסף בשאלת מגמת הסיפור, והנה אחת ממסקנותיו:

בשים לב לדברים שקרו את המלך, עלינו לשקול בדעתנו ולהכיר את כוחו של הגורל, שאפילו אנחנו יודעים מראש את טיבו, אין בידינו להימלט ממנו, משום שהוא מתגנב אל נפש בני האדם בהחניפו להם בתקוות טובות, שבהן הוא מביאם למקום שבו הוא מכריעם. וכן נראה, שגם אחאב הלך בלבו שולל אחרי הגורל, עד שלא האמין לאלה שחזו והגידו לו מראש את מפלתו, ושמע לדברי אנשים שניבאו לו להנאתו, ומת.

דברים אלו ניתן לנסח בסגנון שיתאים למחשבת המקרא, כשם שעושה ר"י אברבנאל: "העיר [ה'] את רוחו לתת גמולו בראשו... והיה כל זה לפי שהשם יתברך גזר עליו רעה שימות במלחמה". ניתן לומר שעל פי גישה זו, מגמת הסיפור היא להראות כיצד אחאב מובל אל העונש המזומן לו, ובכך להראות את כוחה של ההשגחה לכוון את קורות בני האדם על פי הגמול הראוי להם.

המיוחד בסיפורנו הוא, כיצד אחאב מנסה להתכחש לעונשו ולהתחמק ממנו, אך אינו מסוגל להימלט. בניגוד לשאול, ששמע על מותו  מדברי שמואל אליו בבית בעלת האוב, והלך לקראת גורלו מתוך השלמה (שמ"א כ"ח), אחאב הולך לקראת גורלו כשהוא מאמין ואינו מאמין בדברי מיכיהו. הוא מנסה להתחמק מגורלו, אך תחבולותיו אינן עוזרות לו, וגזר דינו מתקיים, כשאחאב עצמו משמש כלי ביד ה' למימוש גזר דינו.

ב. מה תרומתו של מיכיהו בן ימלה למגמה זו של הסיפור?

אלא שכאן מתעוררת שאלה: אם מגמת הסיפור להראות כיצד מובילה ההשגחה את אחאב לקראת עונשו, מה תפקידו של מיכיהו בן ימלה ונבואתו בחלק המרכזי והגדול של סיפורנו? כיצד הוא מקדם מגמה זו של הסיפור? לא זו בלבד שכניסתו לסיפור מעכבת את מימוש גזר הדין של אחאב (כלומר את עלייתו המידית לרמות גלעד), אלא שבנבואתו הוא מאיים על עצם קיומו של גזר הדין, שכן בהשפעת נבואתו אחאב עשוי להימנע מלצאת למלחמה![6]

נציג כאן שלוש תשובות אפשריות ואת ביקורתנו על כל אחת מהן:

1.      ניתן היה לענות על כך, שתפקידו של מיכיהו הוא להודיע מראשכי מותו של אחאב שיבוא עליו במלחמה זו הוא גזר דין עונש מאת ה' על חטאיו. אך נדמה שלא אחאב ולא אנו הקוראים שכחנו את הנבואות הקשות שנאמרו לאחאב בסיפורים הקודמים, וגם לולי הודעתו של מיכיהו, היינו יודעים לייחס את מותו של אחאב לאותן נבואות – "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר" (פסוק לח). וקשה עוד יותר הדבר, שהרי מיכיהו אינו מזכיר כלל נבואות אלה, ואינו מציין בפירוש כי מותו הצפוי של אחאב הוא עונש על חטאים קודמים שלו. אם כן, חוזרת שאלתנו: מה תרומתו של מיכיהו ונבואותיו למגמת הסיפור כפי שהוצגה לעיל? כיצד הן תורמות לתיאור לכידתו של אחאב במעשה שיביא עליו את מותו?

2.      ניתן אולי להציע תשובה אחרת לשאלתנו: נבואת מיכיהו נועדה ליידע את אחאב מראש על כך שהוא הולך לקראת מותו, ולהראות לו ולנו כי אין לאחאב כל דרך להימלט מעונשו. אף כשמודיעים לו על עונשו, אין לו מנוס מגורלו, ובעל כורחו הוא ממשיך ללכת אל מותו.

מעין דברים אלו כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו הלכה ג) ביחס לפרעה מלך מצרים:

אפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים הרבה, עד שייתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפירעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעים ממנו התשובה, ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאים אלו שעשה... לפיכך כתוב בתורה "וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ (– של פרעה)" (שמות ד', כא) – לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו... נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעין ממנו, ולפיכך חיזק הקב"ה את לבו.

ולמה היה שולח לו ביד משה, ואומר לו 'שלח' ו'עשה תשובה', וכבר אמר לו הקב"ה שאין אתה משלח, שנאמר "וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי [כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה']" (שמות ט', ל)...? כדי להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו.^[7]

ובכן, ניתן להסביר כי גם מאחאב ניטלה הבחירה החופשית, ותפקידו של מיכיהו בן ימלה אינו אלא להמחיש את מצבו זה של אחאב, שאף שניתנת לו הודעה מראש מפי נביא, הוא אנוס ללכת לקראת סופו.

אלא שעל תשובה זו ביחס לשאלתנו יש להקשות: בשום מקום במקרא לא נאמר על אחאב שהוא מאלה שנשללה מהם הבחירה החופשית, ואף הרמב"ם לא הזכיר את אחאב בדיונו.[8] ובאין ראיה מפורשת לכך, אין אנו רשאים לצרף את אחאב לאותם אישים שהמקרא מעיד עליהם לכאורה, כי ניטלה מהם הבחירה החופשית.

ועוד: על דברי הרמב"ם שהבאנו ביחס לפרעה ולחבריו במקרא, רבו החולקים שטענו כי גם לפרעה ולחבריו נותרה תמיד הבחירה החופשית, ולעולם אין ה' מעניש בשלילתה של זו. ואת המקראות שעליהם הסתמך הרמב"ם – ביארו הם בדרכים שונות.[9]

ובכן, עדיין אנו עומדים בשאלתנו ביחס לתפקידו של מיכיהו בסיפורנו: כיצד שליחותו לאחאב תורמת למגמת הסיפור לתאר את לכידתו של אחאב במלכודת א-לוהית כדי שיקבל את עונשו?

3.      בדברי פרשנים אחדים נרמזת התשובה, שמלכתחילה מיכיהו בעצם לא נשלח כלל על ידי ה', וכלל לא התכוון לנבא לאחאב על סופו. ואדרבה: בבואו אל אחאב, חזר על נבואת נביאי השקר המחניפה לאחאב ומעודדת אותו לצאת למלחמה שבה ימות (ועל השאלה כיצד עשה כן, עוד נדון בעיון הבא). עצם הגעתו אל אחאב, הרי הייתה רק בלחצו של יהושפט. והנה, לאחר שאחאב סירב להאמין לדבריו הראשונים, הזהים לדברי נביאי השקר, והשביע אותו לומר רק את האמת, נאלץ מיכיהו לחשוף בפניו את דבר מותו במלחמה. אלו דברי ר"י אברבנאל:

אז, מפני השבועה, הוכרח הנביא לפרסם נבואתו ואמר: "רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים..." (יז) ...ולפי שאחאב ביזה דבריו, ואמר שמפני שנאה היו... לכן התעצם מיכיהו להרבות בנבואתו ואמר "לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה'..." (יט ואילך).

הווה אומר: הכוונה הא-לוהית המקורית אכן הייתה להסתיר מאחאב את גזר דינו המצפה לו ברמות גלעד. אולם הנסיבות המתפתחות בסיפורנו גרמו לו לנביא ה' מיכיהו בן ימלה להיות מובא בעל כרחו אל אחאב. ושם אילצו אותו הנסיבות לגלות את 'הסוד' ביחס לגורלו של אחאב. אם כן נבואת מיכיהו הייתה בלתי מתוכננת, אך ממילא היא לא שינתה דבר, ולפי יוסף בן מתתיהו דבר זה עצמו הוא חלק ממגמת הסיפור להראות את "כוחו של הגורל".

 

קשה לקבל שמטרתו של כל המאמץ הנבואי המפורט של מיכיהו לא נועד אלא ללמדנו את כוחו של הגורל, "שאפילו אנו יודעים מראש את טיבו אין בידינו להימלט ממנו" כדברי יוסף בקדמוניות היהודים על מטרת סיפורנו, או שמטרתו היא "להודיע לבאי העולם, שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא, אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו" – כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה בעניין אחר. קשה גם לקבל את הפירוש שדברי מיכיהו המנוסחים היטב והמפורטים כל כך נאמרו רק בדיעבד ובלית ברירה. לשם כל אחת ממטרות אלו, די היה לקצר מאוד חלק זה של סיפורנו ולהעמידו על עיקרו: לציין את העובדה שמיכיהו הודיע בצורה ברורה את דבר מותו של אחאב במלחמה, ובכך היה מסתיים תפקידו.

4. אפשרות ב

א. מגמת הסיפור להראות כיצד ההשגחה מעניקה אף לחוטא אפשרות לבחור בתשובה

בסעיפים הבאים נציג את תפיסתנו ביחס למגמתו של הסיפור, שהיא הפוכה מן התפיסה הקודמת: נטען כי בסיפורנו ההשגחה מעמידה את אחאב במבחן אמונה, שבו ניתן לו חופש הבחירה בין דרך החטא לדרך התשובה. בכך ניתנת לו ההזדמנות להינצל מעונשו ולזכות בשנות חיים נוספות של שקט בנוסף לשלוש שכבר זכה בהן.

עצם יזמתו של אחאב לצאת למלחמה ברמות גלעד – שורשה בחטא דתי, כפי שביארנו בעיון ד (סעיף ג₃). אמרנו שם כי למרות התחייבותו של בן-הדד לאחאב, נותרה רמות גלעד בידי ארם, ודבר זה מעיד על כישלונו של אחאב בברית שכרת עם בן-הדד. ניסיונו של אחאב לכבוש את העיר נועד לטשטש בכוח החרב, ולא בכוח התשובה, את תוצאות חטאו בסיום המלחמה הקודמת, ועל כן ניסיון זה הוא תוספת חטא על פשע. אף על פי כן, בטרם יוצא אחאב למלחמה זו מנסה ה' – באמצעות מיכיהו נביאו – להניאו מחטא זה.

והנה, שב אחאב בסיפורנו לחטוא: כשם שבפעם הקודמת, בפרק כ', פעל בניגוד לכוונת הנבואה, גם הפעם הוא מורד בנבואת האמת (ואף בנביא עצמו), ובוחר ללכת אחר נביאי השקר. בכך מחמיץ אחאב את ההזדמנות שניתנה לו ללכת בדרך התשובה ולדחות את עונשו, והוא חורץ על עצמו את עונשו שיתקיים מיד. עונש זה אמנם הושת עליו בשל חטאיו הקודמים, אך הוא מתגשם דווקא עתה בגלל חטאו הנוסף – חטא ההליכה אחר נביאי השקר ודחיית היד המושטת לו מצד נביא האמת.

לפיכך אין לראות בסיפורנו תיאור דטרמיניסטי של קיום גזירת העונש (או 'הגורל'), הרודפת את אחאב ללא מנוס. ההיפך הוא הנכון: קיום העונש בסיפורנו הוא אופציה, שאחאב יכול היה לבחור לדחותה, לוּ היה עומד במבחן ועושה כמשתמע מדבר ה' שנשלח אליו; אמנם העונש על חטאיו הקודמים לא היה מתבטל מכל וכל, אך היה נדחה בשנים מועטות או מרובות. לו היה אחאב ממשיך והולך בדרך התשובה, אולי היה עונשו מתרכך או מצטמצם. אך אחאב בחר לדחות את דבר ה' שנשלח להצילו, ובבחירתו זירז את מימוש עונשו.

סיפורנו אפוא אינו טרגדיה יוונית (כשם שיוסף בן מתתיהו מנסה לתארו), אלא סיפור מקראי אופייני, על אדם שעומד בפני ניסיון ובחירה בין שקר לאמת. בבחירתו הוא נכשל וחוטא, ועל כן מוצא את עונשו, שאיננו רק עונש על חטאו האחרון, אלא עונש כולל על חטאיו בסיפור זה ועל חטאיו באירועים שתוארו בסיפורים קודמים.[10]

שיאו של סיפורנו על פי תפיסה זו אינו בסופו – בתיאור מותו של אחאב, בהתגשמות עונשו (כמשתמע מתפיסת הסיפור שהוצגה בסעיפים הקודמים), אלא במרכזו – במאבק על לבו של אחאב. שם מתגלה מידת הרחמים, שדווקא מעניקה לאחאב את האפשרות לחזור בו מדרכו, לו רק יבחר בכך, ומסמנת לו את הדרך להצלתו מגזר דינו. שם מתחוללת הדרמה האמתית – הדרמה המקראית האופיינית – שבה נאבקים האמת והשקר, והאדם נקרא להבחין ביניהם ולבחור את דרכו ביושר לב ובכוונה טהורה. ה'טרגדיה' בסיפורנו, כמו גם בסיפורים רבים נוספים במקרא, אינה בכך שהרע נכפה על האדם, אלא בכך שהאדם בוחר ברע, ומושך על עצמו ועל אחרים את תוצאות בחירתו.

ב. תרומתו של מיכיהו בן ימלה למגמת הסיפור

אם זו אכן מגמת סיפורנו, ברור לחלוטין מה תפקידו של מיכיהו בסיפור: ריבוי דבריו והמאמץ הרטורי יוצא הדופן מצדו, נועדו לשכנע את אחאב בצדקת עמדתו ובאמתות נבואתו, ולמנוע את אחאב מלצאת למלחמה שיזם.

אמנם מיכיהו לא נשלח מלכתחילה למנוע את אחאב מלצאת למלחמה (וזאת בניגוד להופעות הנביא בסיפור שבפרק כ', שהיו כולן ביזמת ה'). אחאב, החייב מיתה על חטאיו הקודמים, והמוסיף על חטאתו פשע ביציאתו למלחמה זו (כמוסבר בעיון ד), אינו ראוי לכך שה' ישלח אליו את נביאו לשכנעו להימנע מן היציאה למלחמה.[11]

אולם זכותו של יהושפט עמדה לו לאחאב: יהושפט ביקש לדרוש את דבר ה' לפני היציאה למלחמה, ועמד על הבאתו של נביא האמת היחיד שאחאב יכול היה להציע באותה שעה – מיכיהו בן ימלה. והיות שאחאב הסכים לזמן אליו את מיכיהו ולדרוש ממנו את דבר ה', הוא אכן זכה לשמוע את דבר ה'. ומכיוון שנקרתה בפני אחאב ההזדמנות לשמוע את דבר ה', אין ה' חפץ במות המת, אלא בשובו מדרכו וחיה. ובכך קיבל קרש הצלה וסיכוי להינצל ממוות במלחמה זו.[12]

הופעת מיכיהו לפני אחאב בשעה זו היא ניסיון אחרון שההשגחה מעמידה בפני אחאב, הזדמנות אחרונה שניתנת לו לחזור בתשובה ולתקן את דרכיו. הופעת מיכיהו ונבואתו הן גילוי של חסד א-לוהי ביחס לאחאב: דרישתו את ה' נענית, ומידת הרחמים היא המשמיעה את קולה בנבואתו. לו היה אחאב שומע בקול ה', היה בכך תיקון חלקי לחטאו בסיפור שבפרק כ',[13] וגזר דינו של אחאב היה נדחה. אולם אחאב התעלם מדברי מיכיהו, ואף כלא אותו בבית כלא, ובכך המשיך בדרך שבה הלך בסיומו של פרק כ', והוסיף הצדקה לגזרת מותו במלחמה שהוא יוצא אליה.

למיכיהו בן ימלה נכון אפוא תפקיד מכריע בסיפור: ראשית, עליו להעמיד את אחאב בפני בחירה בין שתי אפשרויות, ושנית, עליו לשכנע את אחאב לבחור לעלות על דרך התשובה ולהימנע מלצאת למלחמה. לשם כך עליו לשכנע את אחאב תחילה באמתות נבואתו ולהוכיח לו שלא את רעתו הוא מבקש אלא דווקא את טובתו.

5. הקשיים הגדולים שבפניהם מיכיהו עומד

משימתו של מיכיהו לשכנע את אחאב לשמוע בקולו היא משימה קשה ביותר, והיא כמעט בלתי אפשרית לאור הנסיבות שקדמו להופעתו ופועלות נגדו. מחמת כן נדרש מיכיהו למאמץ כביר כדי להצליח במשימתו. הבה נפרט את הקשיים שבפניהם עמד מיכיהו תוך התייחסות לסדר האירועים עד להופעתו של מיכיהו לפני אחאב:

ראשית, אישיותו של אחאב עומדת למיכיהו למכשול. מלך זה רואה במיכיהו את אויבו האישי ומכריז בגלוי "וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו" (ח). יחסו של אחאב אל הנבואה ואל הנביא כבר נתברר (בעיון הקודם) כיחס המותנה בהתאמת הנבואה לשאיפותיו ולמעשיו. אין המלך הזה סובל ביקורת נבואית על מעשיו. והנה באירוע הנוכחי, כבר הביע המלך את רצונו התקיף לצאת למלחמה זו, והוא כבר מתכונן לכך בפועל: שני צבאות שבראשם שני מלכי ישראל ערוכים למלחמה. היצליח מיכיהו לשנות באמצעות נבואתו את תכניותיו הברורות של אחאב לצאת למלחמה זו? האם לא יראה בכך המלך התנכלות אישית של שונאו?

שנית, הופעתו של מיכיהו אינה באה על דף חלק: קדמו להופעתו הופעתם ודבריהם של ארבע מאות נביאי השקר, אשר חיזקו את אחאב ואת יהושפט ואת צבאותיהם לצאת למלחמה. בעקבות הופעתם הדרמטית ודאי השתררה במחנה אווירה של אופוריה. והנה בא מיכיהו לצנן אווירה זו. מי ישמע לו?

 

כאן המקום לעמוד על קושי מסוים בסדר הדברים שקדמו להופעת מיכיהו (ראה הערה 1):

פס' ה–ו:  ארבע מאות הנביאים מעודדים את אחאב לצאת למלחמה

פס' ז–ט: יהושפט מפקפק בדבריהם וגורם לשליחת שליח להביא את מיכיהו

פס' י–יב: הופעת צדקיה עם קרני הברזל וארבע מאות הנביאים לחיזוק נבואתם

פס' יג–יד: השליח מביא את מיכיהו

בפסוק ט מצווה אחאב על מלאכו "מַהֲרָה מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה!" ההמשך הטבעי של הסיפור היה צריך להיות בפסוק יג "וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו...". אולם בין הדיון שבין המלכים על הבאת מיכיהו בפסוקים ז–ט לבין הוצאתו אל הפועל בהבאת מיכיהו בפסוקים יג–יד נכנסת פסקה בת שלושה פסוקים, י–יב, שבה מתואר מעשהו הסמלי של צדקיה בן כנענה לפני המלכים היושבים בפתח שער שומרון והתנבאות נוספת של ארבע מאות הנביאים לפניהם. פסקה זו חוצצת אפוא בין חלקי הסיפור העוסקים בהבאת מיכיהו, ומאידך היא שייכת מבחינה עניינית לפסוקים ה–ו שבהם מתוארת התנבאותם הראשונה של ארבע מאות נביאי השקר. אף שהיא מהווה התפתחות של התמונה ההיא, אין היא סמוכה לה!

ניתן היה להביא את הדברים לפי סדר הגיוני, ובכך לשמור על רצף נושאי ולהימנע מקפיצות:

פס' ה–ו:  ארבע מאות הנביאים מעודדים את אחאב לצאת למלחמה

פס' י–יב: הופעת צדקיה עם קרני הברזל וארבע מאות הנביאים לחיזוק נבואתם

פס' ז–ט: יהושפט מפקפק בדבריהם וגורם לשליחת שליח למיכיהו

פס' יג–יד: השליח מביא את מיכיהו

גם אם סדר הדברים בפועל היה שנבואת צדקיה וחבריו אירעה בשעה שהשליח עשה דרכו להביא את מיכיהו, הרי הסדר ההגיוני עדיף במקרים רבים על פני הסדר הכרונולוגי, והיה מקום לנקוט כאן בכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'. מלבד זאת, יש לשאול: מדוע באמת חיכה צדקיה ולא עשה את מעשהו מיד לאחר התנבאותם הראשונה של ארבע מאות הנביאים?

התשובה לכך היא כי כי סדר הדברים כפי שהוא בסיפורנו, וכפי שוודאי קרה במציאות, הוא הגיוני ורב חשיבות, ועל כן חשוב גם מן הבחינה הספרותית:

דרישתו של יהושפט לזמן "נָבִיא לַה' עוֹד" נובעת מחוסר האמון שלו בהתנבאות הקיבוצית של ארבע מאות נביאיו של אחאב (כמוסבר בעיון ה). תוצאת דרישתו היא שליחת סריס להבאת מיכיהו (ט). או אז חש מחנה נביאי השקר כי המלכים מפקפקים בנבואתם, והוא נחלץ למאמץ מיוחד שנועד להגביר את אמינותו ואת השפעתו על שני המלכים שעדיין חוככים בדעתם אם לצאת למלחמה אם לאו. החידוש במאמץ זה בא לענות על אותו דבר שגרם לפקפוקו של יהושפט לאחר התנבאותם הראשונה: מתוך האנונימיות הקיבוצית של הארבע מאות עולה הפעם דמותו של נביא יחיד, ובפיו נבואה בסגנון שונה וייחודי משל כל חבריו, והיא מלווה במעשה סמלי רב רושם. מטרת כל זאת היא להקדים את הופעתו של מיכיהו ולהציג נבואה שוות ערך לשלו.

פסוקים י–יב משמשים אפוא הקדמה להופעת מיכיהו: המעמד החגיגי ורב הרושם שבו יושבים שני המלכים "אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים (–  בגדי מלכות)... וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם"; ההשפעה העצומה של המעשה הסמלי שעשה צדקיה, מעשה המלווה בנבואתו שלו ובנבואתם המתחדשת של הארבע מאות – כל אלו הם נקודת המוצא לפעילותו של מיכיהו בן ימלה. נבואתו תהיה חייבת לסתור ולבטל את השפעת האווירה והתכנים של המעמד הזה!

לוּ הייתה פעילותו של צדקיה סמוכה להתנבאותם הראשונה של ארבע מאות הנביאים, אפשר שיהושפט היה משתכנע ממנה ולא היה דורש 'נָבִיא לַה' עוֹד'. אולם לאחר שהביע פקפוק בנבואת הארבע מאות, והשליח נשלח לזמן את מיכיהו, עברו בינתיים המלכים תהליך שכנוע רב רושם מטעם צדקיה ונביאיו. העימות כעת בין צדקיה לבין מיכיהו ייראה לכול בגדר 'תיקו'.

נמצא כי סדר הפסקאות בפסוקים ז–יד הוא מכוון וחשוב: איחור הופעת צדקיה רק לאחר הפקפוק של יהושפט ולפני הופעת מיכיהו מעצים את המאבק בין שתי הנבואות על לבו של אחאב, ומעמיד בפני מיכיהו קושי משמעותי.

6. דברי השליח כהכנה לשליחותו של מיכיהו

רמז לאווירה השוררת במחנה המלכים בפתח שומרון, שעליה יצטרך מיכיהו להתגבר בעוד זמן קצר, מקבל מיכיהו מדברי השליח התמים של אחאב:

           יג             הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ

יְהִי נָא דְבָרְךָכִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב!

שני הקשיים שהזכרנו בראש הסעיף הקודם, שבפניהם יעמוד מיכיהו, עולים כבר מדברי השליח: ראשית, עולה מדברי השליח התפיסה הרווחת (שהיא גם זו של אחאב) שהנביא מביע את עמדתו שלו, והיא נגזרת מנטיות לבו ומיחסו האישי אל מושא נבואתו. שנית, עולֶה בפירוש מדברי השליח הקונצנזוס הרחב של ארבע מאות הנביאים 'פֶּה אֶחָד' כי המלחמה תצליח.

על דברי השליח הללו מיכיהו מגיב בשבועה:

           יד            חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

שבועה זו מבטאת התנגדות חריפה לתפיסה העממית של השליח, הרואה בנביא אישיות פוליטית המביעה עמדה אישית. אולם בדברים אלה אין מיכיהו שולל את האפשרות 'שידבר טוב' כבקשת השליח. לא בזאת מתנגד מיכיהו לדבריו. אין כל רמז בדברי מיכיהו למה שהוא עתיד לנבא, אף שיש להניח שמיכיהו כבר יודע את נבואתו.

שבועתו של מיכיהו מזכירה את דברי בלעם בבואו אל בלק (במדבר כ"ב):

לח           הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ, עַתָּה הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה?

הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱ-לֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

ואכן כוונה אחת בשני המקומות השונים כל כך זה מזה: נטייתו האישית של הנביא, תהא מה שתהא, אינה מעלה ואינה מורידה בעת שהוא מבטא את דבר ה'. הנביא אינו פוליטיקאי כשם שאינו קוסם. אין הוא אלא כלי לבטא את רצון משלחו.

בשבועה זו מתחיל מיכיהו את מאבקו רב השלבים לשכנע את העומדים לפניו באמתות דבר ה' שבפיו.

מה שלא סיפר השליח למיכיהו, משום שאינו יודע זאת, הוא מה שאנו יודעים: המופע הנבואי של צדקיה וארבע מאות הנביאים שהתרחש בינתיים בשער שומרון. הופעה מרשימה זו הופכת כאמור את משימתו של מיכיהו לקשה עוד יותר.

כיצד יתמודד מיכיהו עם כל זאת? מהם האמצעים שינקוט בהם כדי להפוך את הקערה על פיה? את זאת נפגוש בעיונים הבאים.