דילוג לתוכן העיקרי

המצור על שומרון, הרעב בה והצלתה מהם | 3

קובץ טקסט

המצור על שומרון, הרעב בה והצלתה מהם (ו', כד-ז', כ)

ד. מלך ישראל

דמותו של מלך ישראל חורזת את סיפורנו מראשו ועד לסיומו (והיא נעדרת רק משתי הפסקאות המתארות את מעשי המצורעים). על מרכזיות דמותו בסיפורנו יכולה להעיד העובדה שהכינוי "מלך ישראל" או "המלך" (בהתייחסו למלך ישראל) חוזר בסיפורנו ארבע עשרה פעמים, ומהווה בו 'מילה מנחה'.[1]

הבה נעקוב אחר מעשיו של מלך ישראל ואחר דיבוריו בסיפורנו, פסקה אחר פסקה.[2]

1. פסקה ראשונה (ו', כו-לג) - המלך בין האישה הצועקת אליו לבין אלישע הנביא

א. מלך ישראל מופיע לפנינו לראשונה כשהוא "עבר על החמה" (פס' כו) - דהיינו כשהוא ממלא את חובתו כמלך בשעת מצור - לבחון את השמירה על חומות העיר.

יציאת המלך מביתו והליכתו בקרב העם שימשו הזדמנות לאזרחים שראו עצמם עשוקים לפנות אל המלך ללא כל תיווך, ו'לצעוק' לפניו על העוול שנעשה להם. במקרא, רוב הצועקים אל המלך הן נשים, והדו-שיח נפתח בקריאת הצועק "הושיעה אדני המלך" ובפניית המלך אליו: "מה לך".[3] כך הדבר גם במקומנו, אלא שבין צעקת האישה "הושיעה" לבין תגובת המלך "מה לך" נכנסים במקומנו דברים נוספים של המלך:

וַיֹּאמֶר: אַל יוֹשִׁעֵךְ ה'
מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ
הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב? (כז)

מה פשרן של המילים הראשונות בדבריו? אחדים מן המפרשים ראו במילים אלו קללה או תגובת כעס של המלך. הוא חשב שהאישה מבקשת ממנו שיצילנה מן הרעב, ולכן הגיב בכעס.[4] אולם דבר זה קשה לאומרו: וכי ראויה אישה אומללה זו לתגובה כעוסה של המלך בשעה קשה זו? גם המשך דברי המלך בפסוקנו אינו מתיישב כראוי עם דבריו הראשונים על פי פירוש זה.

רלב"ג מפרש "אל" כ'לא':

הנה ה', הוא אשר אינו מושיעך... אבל אני, אין לי אשם במה שלא אושיעך, כי מאין אוכל להושיעך, המן הגרן או מן היקב?

פירוש זה דחוק בהסבר המילים אל = לא; יושיעך = מושיעך.

ר"י קיל בפירושו לספרנו בסדרה דעת מקרא מפרש (בניגוד לטעמים)

"אל" - תדברי דברים כאלה, כי רק ה' יוכל להושיעך, ואילו אני, מאין אושיעך?

והוא מפנה לדברי יורם מלך ישראל לאלישע, בג', יג:

אַל, כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב.

אף שם באה המילה "אל" כדי לשלול את הדברים שאמר הדובר הקודם ( - אלישע).

פירוש זה הופך את דברי המלך מקללה לברכה: מפני שאינו יכול להושיע את האישה מן הרעב השורר בעיר, הוא מברכה כי ה' הוא שיושיעה.[5] אף שפירוש זה אינו מתאים לטעמים, נראה שהוא הפירוש הטוב מכולם.

דברים אלו אמרם המלך במר נפשו, ולאחר שנח צערו באמירתם הוא פונה אל האישה "ויאמר לה המלך: מה לך."[6]

ב. עתה פורשת האישה לפני המלך את העוול שנעשה לה, וסיפורה משמש למלך ולנו כאילוסטרציה מחרידה לחומרת הרעב השורר בעיר.

חוקרים אחדים השוו את תביעת האישה את חברתה לפני המלך בסיפורנו למשפט הנשים שבאו לפני שלמה (מל"א ג', טז-כח). ואכן, ישנם קווי דמיון ברורים, אולם הללו מבליטים דווקא הבדל כפול בין שני המקומות:

בנסיבות המתוארות במשפט שלמה, - שתי נשים זונות יושבות בבית אחד ויולדות בסמיכות זמן - סיפורן נשמע אפשרי ומסתבר. מה שאינו מסתבר הוא פסק דינו של שלמה, המגיב על דבריהן באמרו "גזרו את הילד החי לשנים, ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת" (פס' כה). בטרם יבין הקורא את חכמתו של שלמה - את תחבולתו לגילוי האם האמיתית, נראה פסק דינו כטירוף מערכות.

הפוך הדבר בסיפורנו: תביעתה של האישה את חברתה לפני המלך אינה בשאלה מי תזכה בילד החי, אלא מי תזכה בילד המת כדי שתוכל לאכלו! בצדק כותב ר"י קיל בפירושו: "בגוף המעשה המחריד ובתביעה למשפט צדק היה משום טירוף הדעת".

תגובתו של מלך ישראל בסיפורנו בנסיבות אלו היא התגובה היחידה האפשרית:

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה
וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו... (ל)

אין המלך דובר עוד אל האישה דבר, כי מה יאמר? אולם מעשהו מבטא את המשמעות הנוראה של האירוע יותר מכל דיבור.

ג. כשקרע מלך ישראל את בגדיו מרוב צערו על מה ששמע, נתגלה לעם דבר מפליא:

... וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה
וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת. (ל)

פירושו של דבר, שמלך ישראל לבש שק מתחת לבגדיו, וזאת עוד בטרם שמע את דברי האישה הצועקת אליו. לבישת שק (בסתר) אינה יכולה להתפרש אלא כמעשה דתי: זהו אקט של סיגוף עצמי שנועד לעורר רחמי שמיים. דווקא מפני שמעשה זה נעשה בסתר, ברור שלא נעשה לשם ראווה או בהקשר חברתי-ציבורי. זהו מעשה פרטי של המלך, בעל תוכן של תפילה ותחנון לפני ה'.

בהסתירו את השק באמצעות בגדים רגילים, מתכוון בוודאי המלך למנוע דמורליזציה בקרב חייליו ובקרב העם. אולם לאחר שפגש בסיפורה הנורא של האישה והבין עד לאיזו תהום הידרדרה שומרון, אין הוא נותן את לבו עוד לגינוני כבוד מלכותיים, ומגיב תגובה ספונטנית החושפת את שקו לפני העם.

בדבריהם של רבותינו זיכרונם לברכה מצאנו הערכה רבה למעשה זה של לבישת השק על ידי מלך ישראל. כך מובא במסכת תענית יד ע"ב:

אמר ר' אלעזר: אין אדם חשוב רשאי לחגור שק (ובפירוש המיוחס לרש"י: לבזות עצמו בפני הציבור, שאם לא ייענה יחרפוהו) אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב, שנאמר "ויהי כשמע המלך את דברי האשה ויקרע את בגדיו... וירא העם והנה השק על בשרו".

ושם בפירוש המיוחס לרש"י:

יורם, רשע היה, אלא שהתענה על רעב שהיה בימיו ונענה, דכתיב (ז', יז) "ויהי סאה סלת בשקל וסאתים שערים שקל".

במדרש הגדול לספר שמות (מהדורת מ' מרגליות, עמ' תשל"ו) מובא מדרש שמקורו אינו ידוע:

"שחורה אני ונאוה" (שה"ש א', ה), אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: אף על פי שאני שחורה - אני נאוה. בוא וראה... אין לך מלך רשע יותר מיהורם בנו [- של אחאב] בוא וראה מה כתוב בו: "וירא העם והנה השק על בשרו מבית" - כיוון שראה בצרתן של ישראל, מייד לא יכול לכבוש את עצמו (- מלקרוע את בגדיו, אע"פ שיתגלה שקו לעיני העם) אלא רשע מבחוץ וכשר מבפנים.

ד. עוד אנו מתפעלים מכשרותו של מלך ישראל - מהיותו "נאוה" - באה תגובתו המילולית בסמוך, ומחזירה אותנו ל"שחורה":

וַיֹּאמֶר: כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹהִים וְכֹה יוֹסִף
אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם! (לא)

מה פשר שבועתו זו של המלך? כיצד עולה לפתע בפיו שמו של אלישע, שלא היה מעורב עד עתה בסיפור כלל?

מתגובתו של אלישע בהמשך על בואו של המלך אליו - (ז', א) "שמעו דבר ה'... כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל בשער שמרון" - אתה למד כפי הנראה למה ציפה ממנו מלך ישראל זה מכבר: לנבואת ישועה שהייתה מונעת את המשך הרעב הנורא, עוד בטרם התדרדר הרעב למצבו הנוכחי, בעת שנשים אוכלות את פרי בטנן.

לָמוּד הוא אלישע, עוד מתחילת דרכו כנביא, להיות נוכח בכל עת שישראל נמצאים בצרה ובצוקה, ולנבא ישועה לישראל ולמלכם.[7] והנה עתה, עת צרה נוראה היא לישראל, והנביא ספון לו בביתו (פס' לב) ואינו דואג להושיע את ישראל מצרתם הנוראה.

מלך ישראל סבר, כי הימנעות של מי שיש בידו להציל מלפעול למען עמו, מטילה עליו אחריות אישית על הסבל הנורא שפקד את ישראל. ולפיכך ראוי אלישע, לדעת מלך ישראל, לעונש מיתה מידי עוד "היום".

האם באופן עקרוני צודק מלך ישראל בהטילו על אלישע אחריות לרעב או לאי הפסקתו? ודאי שלא כך הדבר. במצב מעין זה שבו עם ישראל נתון במלחמה כוללת, אלישע אינו יכול על דעת עצמו להושיע את עמו , אלא רק כאשר ישלח אותו ה' לנבא ישועה ופדות.

בעיון א סעיף 3 עמדנו על ההשוואה בין סיפורנו לסיפור המלחמה במואב, ואחד מסעיפי ההשוואה היה בפתיחת דברי נבואתו של אלישע בשני המקומות:

ג, טז

וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה'...

ז, א

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: שִׁמְעוּ דְּבַר ה'

יז

כִּי כֹה אָמַר ה'...

 

כֹּה אָמַר ה'...

בהערה 12 שם אמרנו, כי רק בשני המקומות הללו ניתן לומר בוודאות כי לאלישע ניתנה נבואה מילולית כדי שישמיעה באזני העם. וטעמו של דבר הוא במכנה המשותף בין שני האירועים הללו.[8]

ובכן, מדוע מאשימו מלך ישראל באחריות לכך שלא ניבא עד עתה?

התשובה על כך חשובה מאד: רבים בישראל בדורות ההם, אף שהאמינו בכוחה של הנבואה להתגשם במציאות, סברו שמקור הנבואה הוא בנביא עצמו - בדעותיו ובהשקפתו הפוליטית והדתית.[9] ועל כן, נבואת פורענות היא תולדת השקפתו הפרטית של הנביא, ויש למנעו מכך, ולדרוש מהנביא לנבא נבואות ישועה.

במל"א כ"ב - בסיפור על העימות בין נביא השקר צדקיה בן כנענה לבין נביא האמת מיכיהו בן ימלה, בא דבר זה לידי ביטוי ברור. עוד בטרם הופיעו שניים אלו, אנו מוצאים דו-שיח מעניין בין יהושפט מלך יהודה לאחאב מלך ישראל. יהושפט מבקש מאחאב "דרש נא כיום את דבר ה'" (ה) ואחאב מקבץ את ארבע מאות נביאי החצר אשר לו העונים לשאלתו (ו) "האלך על רמת גלעד למלחמה, אם אחדל? ויאמרו: עלה! ויתן ה' ביד המלך".

יהושפט מבין בלבו מה ערך נבואתם של ארבע מאות פקידיו של אחאב, ועל כן הוא שואל (ז): "האין פה נביא לה' עוד ונדרשה מאתו?" וכוונתו לנביא אמת, שאינו פועל מטעם אחאב ואומר לו - תמורת שכר - את מה שהלה חפץ לשמוע.

תגובתו של אחאב מאלפת (ח): "עוד איש אחד לדרש את ה' מאתו, ואני שנאתיו, כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע - מיכיהו בן ימלה". אחאב אינו כופר באמיתות הנבואה, אבל הוא סבור כי מניעים אישיים הם שעומדים מאחריה, והנביא בדברי נבואתו משקף את דעתו האישית. נמצא כי אין הבדל עקרוני בין ארבע מאות נביאיו של אחאב התומכים במלכם ובמדיניותו, לבין הנביא האחד המתנגד לה, והשאלה היא רק למי לתת להתנבא: לאלו או לזה. על כך מגיב יהושפט בעדינות (ח): "אל יאמר המלך כן", וכוונתו: נביא ה' אמיתי אינו מנבא מתוך שנאה למלך, אלא אומר את מה ששם ה' בפיו.

ובכן, אחאב שולח שליח להביא את מיכיהו בן ימלה, כדי שהלה יתנבא. ומאלפים דברי שליח זה בדרכו חזרה עם הנביא (יג): "הנה נא דברי הנביאים פה אחד טוב אל המלך, יהי נא דברך כדבר אחד מהם, ודברת טוב". אף שליח תמים זה מאמין בנביא ובכוח נבואתו, אך הוא סבור כי הנביא מבטא את השקפתו הפרטית, ואם כן מדוע יקלקל מיכיהו את ההסכמה הרחבה של הנביאים האחרים?

מיכיהו מעמיד את השליח על טעותו (יד): "חי ה', כי את אשר יאמר ה' אלי, אתו אדבר," ואינני עומד ברשות עצמי לומר כחפצי.[10]

מלך ישראל בסיפורנו סבור אפוא, שלו רצה אלישע לסייע לבני עמו הנמקים ברעב, היה נושא נבואה עצמאית שלו, וזו הייתה מתקיימת, כפי שמעשיו ודבריו של אלישע נתקיימו בעבר, אף שהיו יוזמה עצמאית שלו (וראה דברינו בסוף הערה 8).

אף לפי תפיסתו המעוותת של מלך ישראל, קשה להבין את שבועתו להסיר את ראש אלישע מעליו: "אל תגעו במשיחי, ולנביאי אל תרעו" (תהילים ק"ה, טו). האם לא שמע מלך זה על כשלון ניסיון תפיסתו של אליהו בידי שרי החמישים וחמישיהם ועל מה שאירע להם? והאם לא שינן את לקח הסיפור הקודם, שבו נכשל הניסיון של מלך ארם וחייליו לתפוס את אלישע?

רק הגנה אחת עומדת לו למלך ישראל, והיא מה שלמדונו רבותינו במסכת בבא בתרא טז ע"ב: "אין אדם נתפס בשעת צערו". צערו של המלך על מה ששמע מפי האישה הצועקת אליו - צער אמיתי ועמוק היה, זעזוע נפשי של ממש, כפי שראינו בשעה שקרע את בגדיו. צערו של מלך ישראל בסיפורנו - צערם של ישראל הוא.

ה. החל מפסוק לב עוברת נקודת התצפית בסיפור אל אלישע היושב בביתו והזקנים אתו. אף על פי כן, הנושא של המילים הבאות באמצע פסוק זה "וישלח איש מלפניו" הוא, ללא ספק, מלך ישראל. מכאן יש ללמוד כי הלה לא הסתפק בהתפרצות מילולית (אשר נידונה בדברים הקודמים) אלא עבר למימוש שבועתו ושלח שליח להרוג את אלישע.

אלישע מופיע לפני הזקנים ולפנינו כמי שצופה על המציאות בעיני נבואתו, ויודע אף מה שעיני הבשר שלנו אינן רואות,[11] ועל כן "בטרם יבא המלאך אליו, והוא אמר אל הזקנים: הראיתם כי שלח בן המרצח הזה להסיר את ראשי?" והוא מבקש מהם לעכב את המלאך בדלת, ולא לאפשר לו להיכנס, שהרי "קול רגלי אדניו (- מלך ישראל) אחריו" (פסוק לב).

הפסוק הבא, לג, הוא מן הקשים בסיפורנו, ועל פי כל פירוש שניתן לו יש צורך להשלימו.

עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ יֹרֵד אֵלָיו
וַיֹּאמֶר: הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת ה'
מָה אוֹחִיל לַה' עוֹד. (לג)

אם ניצמד למילותיו של הפסוק, כך יש לבארו:" עודנו מדבר עמם, והנה המלאך ירד אליו" - כפי שהודיע אלישע מראש לזקנים בפסוק הקודם "כי שלח בן המרצח הזה להסיר את ראשי". ואכן בפסוק הקודם מכונה שליח זה פעמיים בכינוי 'מלאך'. מבחינה תחבירית הנושא של המשפט הבא "ויאמר: הנה זאת הרעה מאת ה' מה אוחיל לה' עוד" חייב להיות המלאך המוזכר לפני כן כנושאו של המשפט הקודם. אולם מה עושה משפט זה, הנושא אופי של הגות דתית, בפיו של המלאך שנצטווה להרוג את אלישע? בדוחק רב יהא עלינו לפרש שבאמרו זאת התכוון המלאך להסביר את אי נכונותו לבצע את הפקודה של מלך ישראל. אולם אין במילותיו לא הצהרה ברורה על אי-נכונותו לבצע את משימתו ולא נימוק ברור לכך.

מלבד קשיים אלו ניצב לפנינו קושי חמור נוסף: הרי אלישע הודיע לזקנים כי "קול רגלי אדניו אחריו". ובכן מדוע אין מתואר בכתוב בואו של מלך ישראל אחר בוא שלוחו? והרי המלך הוא העיקר בסיפורנו ולא שלוחו! שמא תאמר: המלך אכן לא הגיע מסיבה זו או אחרת. דבר זה מוכחש מהמשך סיפורנו: מן הסיפור על נבואת אלישע בהמשך (ז', א-ב) ניכר שהמלך מאזין לה, שהרי השליש אשר המלך נשען על ידו מגיב בחוסר אמון לדברי אלישע, ופשיטא שהשליש משמש משענת למלך בשעה זו עצמה. ודבר זה מפורש בסיום (יז-יח): "וימת כאשר דבר איש הא-להים אשר דבר ברדת המלך אליו.[12] ויהי כדבר איש הא-להים אל המלך לאמר סאתים שערים...".

על כן, על פי פירוש זה נהיה חייבים להשלים במחשבתנו את תיאור בואו של המלך אחר מלאכו של אלישע, וזאת בתפר שבין סוף פרק ו' לראשו של פרק ז', כך שדברי אלישע בראש פרק ז' נאמרו למלך. הצורך להשלים דבר כה חיוני לסיפור ביחד עם הקשיים הקודמים הופכת פירוש זה לדחוק ביותר.[13]

פירוש אחר לפסוק לג מופיע בפירושו של ר"י קיל בסדרה דעת מקרא:

"עודנו מדבר עמם והנה המלאך ירד אליו" - "המלאך" = המלך; וכן עולה מן הכתוב לקמן (ז', יז) "כאשר דבר איש הא-להים אשר דבר ברדת המלך אליו".

"ויאמר" - המלך, "הנה זאת הרעה מאת ה'" ... ואין עלי להאשים את הנביא.

פירוש זה פותר אמנם את כל הקשיים שבפירוש הקודם, אך כמובן מעורר קשיים אחרים. ראשית פירוש זה מבוסס על שינוי גרסה (אף שאין הדבר נאמר בו בפירוש). הוא מציע למחוק את האל"ף מן המילה "הַמַלְאָך" ולקרוא את הנותר "הַמֶלֶך".[14] דא עקא, לשינוי גרסה זה אין כל אסמכתא, לא בכתבי היד העבריים של המקרא ולא בתרגומים העתיקים,[15] ואינו אלא תיקון מסברה.[16]

שנית, על פי פירוש זה יוצא כי "עודנו מדבר עמם" - אלישע עם הזקנים - "והנה המלאך (= המלך) ירד אליו". ובכן מתי הספיק להופיע "המלאך" שעליו דבר אלישע בפסוק הקודם - "ראו, כְּבֹא המלאך סגרו הדלת ולחצתם אתו בדלת"? וכיצד זה השיג "המלך" (שעליו אמר אלישע בפסוק הוקדם "הלוא קול רגלי אדניו אחריו") את מלאכו? שמא תאמר שאכן המלך השיג את מלאכו, אם כן כל דברי אלישע לזקנים בנוגע ל"מלאך" לא נתקיימו, ומדוע הם מובאים במקרא?

על כורחנו, עלינו להשלים בין המילים "עודנו מדבר עמם" לבין "והנה מהמלאך (= המלך) ירד אליו" את תיאור בואו של המלאך ואת לחיצתו בדלת כמצוות אלישע, ורק אח"כ מגיע זמנן של המילים "והנה המלאך (= המלך) ירד אליו". אולם מבחינה לשונית הדבר קשה: "עודנו מדבר עמם" הוא תיאור זמן שעליו נסובה המילה "והנה". כאומר: 'עוד בטרם סיים את דבריו לזקנים, וכבר הופיע זה שעליו דיבר', ואם כן מתאים מאד שזה שהופיע אז הוא אכן "המלאך" ולא המלך שבא מאוחר יותר.

אם כן, אף פירוש זה דחוק מחמת סיבות אחדות.

אין מנוס אפוא מפירוש אמצעי המפשר בין השניים הקודמים: "והנה המלאך ירד אליו" הוא אכן המלאך שבא בשליחות המלך להרוג את אלישע, אולם את המילים "הנה זאת הרעה מאת ה'..." אמר בכל זאת מלך ישראל.

כדי לקיים פירוש זה עלינו להכניס השלמה דמיונית מעין זו, בפסוק: "עודנו מדבר עמם, והנה המלאך ירד אליו [והזקנים לחצו אותו בדלת כמצוות אלישע, ואחריו הגיע אדניו - מלך ישראל] ויאמר: הנה זאת הרעה מאת ה', מה אוחיל לה' עוד".

אמנם כל השלמה רחבה מעין זו מהווה דוחק פרשני, אולם אף לפי שני הפירושים הקודמים היינו חייבים בהשלמה רחבה. ההשלמה שאנו מציעים היא בדבר המובן מאליו, ואין חשיבותו לסיפור רבה, ועל כן אין קושי רב כל כך בהשמטתו, אחר שנאמר בפירוש כי "המלאך ירד אליו".[17]

לפי שני הפירושים האחרונים עולה כי את המילים "הנה, זאת הרעה מאת ה', מה אוחיל לה' עוד?" אמר מלך ישראל. מהי אפוא הכוונה במילים אלו, ומה יש בהן כדי ללמד על דמותו של המלך?

מסתבר שדבריו הראשונים של המלך מהווים חזרה מכוונתו להרוג את אלישע: "הנה זאת [שנשים אוכלות את פרי בטנן] - הרעה מאת ה'" היא, ואין אלישע אחראי לה, ועל כן אינו ראוי להיענש עליה. במילים אלו שב המלך מתפיסתו המעוותת הקודמת את תפקידו של הנביא.

אולם מילותיו הבאות של המלך "מה אוחיל לה' עוד" מביעות ייאוש קודר: 'אין לי מה לייחל עוד לה', לאחר שהביא עלינו רעה כה חמורה כרעה הזאת'. במילים אלו מובע תסכולו של מי שלבש שק על גופו כביטוי לכך שייחל לה', אך נוכח שאינו נענה.

האם נבוא חשבון עם מלך ישראל על שלא קיים את הדרכת רבותינו במסכת בבא-מציעא לב ע"ב:

אמר ר' חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר (תהילים כ"ז, יד): "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'".

2. פסקה שנייה (ז', א-ב) - המלך בין נבואת אלישע לבין פקפוקו של השליש

כבר נוכחנו בסעיף הקודם כי דברי אלישע בפסוק ז', א "שמעו דבר ה', כה אמר ה': כעת מחר סאה סלת בשקל..." נאמרו בנוכחותו של מלך ישראל, ומפסוק יח להלן "כדבר איש הא-להים אל המלך" משמע שאף נאמרו אל המלך.

האם יש משמעות לכך שנבואה זו נאמר דווקא עתה, לאחר בואו של המלך אל אלישע ולאחר שאמר את הדברים שבהם דנו לעיל?

אכן נראה שנבואה זו מגיבה על שני המשפטים שהיו בפי המלך:

המשפט הראשון, שבו הביע המלך חרטה על רצונו להרוג את אלישע, הופך אותו במידת מה לבעל תשובה הראוי לשמוע נבואת הצלה. יתרה מזאת: לולי חזר בו המלך מכוונתו להרוג את אלישע, לא הייתה נבואה זו יכולה להיאמר, שכן היא הייתה נתפסת ככניעה ללחץ האלים של המלך - כניסיון להינצל מגזר דינו.[18]

מאידך, מהווה הנבואה שבפי אלישע תגובה שנועדה לסתור את דברי המלך האחרונים "מה אוחיל לה' עוד?". המלך אינו רואה טעם לייחל עוד לה' מפני שהוא מיואש, ודווקא אז הוא שומע כי ישועת ה' תבוא עתה כהרף עין - "כעת מחר".

תגובתו של המלך למשמע הנבואה מפי אלישע אינה מתוארת. מהי סיבת הדבר? לכאורה היה על המלך לגלות שמחה על הבשורה הטובה שמשמיע עתה הנביא, ולקחת את דבריו האחרונים ("מה אוחיל לה' עוד") בחזרה. והרי נוכחנו כבר כי צערם של ישראל נגע למלך זה עד עמקי נשמתו, והנה צער זה עומד להיפסק!

את ההסבר לשתיקתו של המלך ניתן אולי להסיק מדברי שלישו (ז', ב): "הנה ה' עשה ארבות בשמים, היהיה הדבר הזה?!" הלעג הגלוי של השליש ביחס לאפשרות התקיימות הנבואה מגלה את הפקפוק הנסתר שבלב המלך.[19] על פקפוק נסתר זה מלמדת לא רק שתיקת המלך למשמע נבואתו של אלישע, אלא גם שתיקתו למשמע דברי שלישו: אין הוא גוער בו או מסתייג מדבריו. נמצא שהמלך השותק נמצא בתווך: בין נבואתו של אלישע לבין חוסר האמון בה מצד שלישו. כיוון שכך, הוא שותק שתיקה רועמת גם כתגובה לדברי זה וגם לדברי זה.

3. פסקה חמישית (ז', יא-טו) - קטנות אמונה

בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהמלך, וכן שאר האנשים שלא היו בתפקיד צבאי, עלו על משכבם, הגיעה מפי שוערי העיר בשורתם של ארבעת המצורעים (י): "באנו אל מחנה ארם והנה אין שם איש... ואהלים כאשר המה."[20]

המלך קם משנתו, וכך גם עבדיו, ומייד מתקיימת התייעצות לילית, כמתואר בראש פסוק יב. ראשון הדוברים הוא כמובן המלך:

וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו:
אַגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם
יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ
וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בהשדה (בַשָּׂדֶה), לֵאמֹר:
כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים
וְאֶל הָעִיר נָבֹא. (יב)

במבט ראשון נראה כי דבריו של המלך משקפים זהירות וחשדנות מוצדקים, וכי הוא ממלא בכך את חובתו כמלך - להתנהג באופן ריאליסטי ומפוכח.

אולם במבט שני ניכרים שני חסרונות בדבריו של המלך: ראשית, חשדנות אינה תכנית פעולה, ואם היא מביאה את בעליה לשב ואל תעשה, עלול לצאת שכרה בהפסדה.

למלך אין כל הצעה קונסטרוקטיבית כיצד להתמודד עם המצב החדש, וראייתו הפסימית משתקת כל פעולה. לו היה המלך מצרף לאמירתו החשדנית תכנית פעולה כמו זו שהשמיע אחד מעבדיו בפסוק יג, לא היה מקום לביקורת זו. אולם חלוקת התפקידים באותה התייעצות לילית הייתה כזו שהמלך הציג עמדה של שב ואל תעשה ורק אחד מעבדיו בא עם הצעה מעשית.

שנית, הרי ביום הקודם ללילה זה שמע המלך מפי אלישע נבואה בשם ה' (ז', א) "כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל בשער שמרון." דהיינו: בין היום הקודם ליום העומד לפנינו אמור להתרחש אירוע מפתיע, שישמש תפנית במצבה של שומרון הנצורה ויפסיק באחת את הרעב בה. האם הקישור בין נבואתו של אלישע לבין בשורת המצורעים אינו מתבקש? אמנם אלישע לא הבהיר בנבואתו מהו הדבר שיפסיק את הרעב "כעת מחר", ועל כן יש מקום גם למחשבה ריאליסטית ומפוכחת כזו של מהלך. אולם לו האמין המלך בכל לבו בדבר ה' שבפי אלישע, היה מכניס אותו בשיקוליו ובדבריו לעבדיו, וממילא היה הדבר מקרבו להציע תכנית פעולה מעשית לבדיקת הבשורה שבפי המצורעים.

עוד פשוט מכך: לו היה המלך מאמין בדבר ה' בפי אלישע, היה שם פעמיו אל ביתו של הנביא (הרי הוא עשה דרך זו אך אתמול) ושואלו האם היעלמות הארמים מסביבות שומרון היא ראשית התגשמותה של הנבואה שהייתה בפיו אתמול, או שמא תתגשם הנבואה בדרך אחרת.

התנהגותו של המלך ודבריו בהתייעצות הלילית ממשיכים אפוא את מה שנוכחנו בו בפסקאות הראשונות של הסיפור (פסקאות א-ב), כי המלך קטן אמונה, מיואש מלייחל לה' ומפקפק באפשרות התגשמותה של נבואת אלישע. כה גדול פקפוקו בה, עד שנראה כי זו נשכחה ממנו.

אל מול חשיבתו הפסימית וחסרת המעוף של מלך ישראל מציע אחד מעבדיו הצעה פשוטה שיש בה טעם:

וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים... וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה. (יג)

המלך מקבל הצעה פשוטה ומעשית זו (יד) "וישלח המלך אחרי מחנה ארם לאמר: לכו וראו". השלוחים רואים כמובן כי חיילי ארם נסו בבהלה עד הירדן - "וישבו המלאכים ויגדו למלך".

היינו מצפים כי לפחות עתה, משנודע הדבר בוודאות, יביע המלך אומר, ויקשר את הבשורה ששמע מפי מלאכיו אל נבואת אלישע, או למצער יגיב בשמחה ובהודיה לה' על נס ההצלה.

אפס, מי שהכיר ברעה שהיא מאת ה', והצהיר כי אינו מייחל לה' עוד, אינו מכיר בטובה שבאה עתה מאת ה' ואינו מודה בטעותו. אותה שתיקה שאפיינה את תגובת המלך ביחס לנבואת אלישע, ממשיכה לאפיין את תגובתו גם ביחס להתגשמותה. קטנות האמונה של מלך ישראל מתגלה כאן כתכונת אופי מהותית שלו, שאף העובדות אינן יכולות לה.

כיוון שמלך ישראל לא מילא כאן את חובתו הדתית - להודות לה' על הנס שחולל ולהכיר באמיתות נבואתו של שלוחו - טורח הכתוב להדגיש ולחזור ולהדגיש את ההתאמה בין מה שאירע להלן (טז) - "ויצא העם ויבזו את מחנה ארם ויהי סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל" - לבין דברי הנבואה של אלישע. על כן מסתיים התיאור של מה שאירע במילים "כדבר ה'", ושוב הנרמז הדבר בפסוק י"ח.

4. פסקה ששית (טז-כ) - "חובה על ידי חייב"

שלוש פעמים מוזכר מלך ישראל בפסקה האחרונה של הסיפור. פעמיים הוא מוזכר כמי שנכח אתמול, בעת שאלישע ניבא את נבואתו:

... כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו.
וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר... (יז-יח)

בפעם הנוספת שבה נזכר המלך (וזו ההיקרות הראשונה בפסקה זו) הוא מתואר כמי שפועל פעולה בשעה זו עצמה - שעת סיום עלילת הסיפור:

וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר
וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת. (יז)

מסתבר כי כוונתו של המלך בהפקידו את שלישו על השער, הייתה שהלה יווסת את תנועת היוצאים והנכנסים בשער העיר, כדי שהמהומה והבהילות של הבוזזים את מחנה ארם לשם הצלת נפשם ונפשות אנשי ביתם מן הרעב, לא יגרמו לאסון. אלא שכוונתו של המלך לא נתקיימה: המהומה לא נמנעה, והאסון אכן נתרחש. ומי שניסה לעמוד מול ההמון הגועש ולרסנו - השליש - הוא שנרמס ברגלי המון זה למוות.

במותו של השליש, ובמיוחד בנסיבות המיוחדות של מותו, נתקיימה נבואת העונש שהייתה בפי אלישע "הנך ראה בעיניך ומשם לא תאכל", והכתוב בסיום סיפורנו מדגיש זאת פעמיים (יז; יט-כ). השליש זכה לראות בעיניו כיצד המחירים בשער שומרון צנחו ל"סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל" בדיוק בזמן שעליו ניבא אלישע "כעת מחר", שהרי הוא היה זה שהופקד על השער בשעה שנתרחש בו הנס הזה. אפס, השליש לא זכה ליהנות מפירותיו של הנס, מפני שתוצאות נס זה עצמו, בעצם התרחשותו, פגעו בו והביאו למותו.

כיצד שייך כל זאת למלך ישראל, שבו אנו עוסקים בעיון זה? השייכות ברורה: מלך ישראל הוא ששלח בלא דעת את שלישו אל מותו. המינוי שמינה המלך את השליש והמשימה שהטיל עליו הם שפעלו להגשמת נבואתו של אלישע ביחס לשליש הזה. ושים לב: לא רק למותו של השליש אחראי המלך בעקיפין, אלא אף לנסיבות המיוחדות של מותו בשער העיר, נסיבות שבהן התקיימה הנבואה בדייקנות.

נבואתו של אלישע כללה שני חלקים שונים: החלק החיובי - הוא נבואת ההצלה לשומרון (והיא נאמרה בשם ה'), והחלק השלילי - נבואת הפורענות לשלישו של המלך (והיא נאמרה בשם אלישע עצמו).

ובכן, מי היו שלוחי ההשגחה לקיומן של שתי הנבואות הללו? עולם הפוך ניבט אלינו: שלוחי ההצלה היו ארבעה אנשים משפל המדרגה, מתחתית הסולם החברתי - ארבעה מצורעים. דווקא מצורעים הם אלו שהביאו לפתיחת שערי שומרון "כעת מחר" ולביזת מחנה ארם, וכך בעצם להצלת העיר מן הרעב.

מאידך, שליח ההשגחה לקיים את נבואת הפורענות היה מי שעומד בראש הסולם החברתי - מלך ישראל! האם לא איפכא מסתברא?

היפוך זה של מה שהיה מסתבר בעינינו וודאי מכוון הוא. אולם בעיון זה ננסה להבהיר אך את חלקו השני: מדוע נבחר מלך ישראל שלא בטובתו להיות שליח ההשגחה לקיומה של נבואת הפורענות?

"מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב" (שבת לב, ע"א). בחירתו של מלך ישראל להיות זה שמגלגלין על ידו את חובת השליש מלמדת על חובתו של המלך עצמו. דבר זה הוא בבחינת עונש למלך. אולם מה הייתה חובתו של המלך?

חובתו של המלך נתבררה לאורכו של כל עיון זה: זוהי קטנות האמונה אשר באה לידי ביטוי לפני ששמע את נבואת אלישע ("מה אוחיל לה' עוד"); בשעה ששמע את הנבואה (- שתיקתו); בשעת התקיימותה ("אגידה נא לכם את אשר עשו לנו ארם..."); ולאחר מכן (- שתיקתו).

יתרה מזאת: בדיוננו על הפסקה החמישית (בסוף סעיף 3, ובהערה 19) אמרנו כי לעגו הגלוי של השליש ביחס לקיום הנבואה מגלה את פקפוקו הנסתר של המלך עצמו, ועל כן שותק המלך שתיקה כפולה - הוא אינו מגיב לא על דברי נבואתו של אלישע ולא על דברי הלעג של השליש.

מי שלגלג בגלוי ובבוטות על אפשרות קיום הנבואה - נענש בגלוי ובחומרה יתרה; ומי שפקפק בסתר לבו בכך - נענש בדרך נסתרת, שבה פעלה ההשגחה הא-לוהית להופכו שליח שלא מדעת לחיובו של שלישו.


[1] ו', כו X 2; ו', כח; ו', ל; ז', ב; שם ו; ט; יא; יב; יד; טו; יז X 2; יח. המילים "מלך ארם", "מלכי החתים" ו"מלכי מצרים" (ז', ו) כמובן אינן בחשבון. בדרך אגב נעיר כי שמו של אלישע או כינויו "איש הא-לוהים" מופיעים בסיפורנו שבע פעמים.

[2] כאמור, המלך אינו מופיע בפסקאות המתארות את מעשי המצורעים ולכן לא נעסוק בפסקאות אלו בעיון זה.

[3] על מוסד 'הצעקה אל המלך' דנו בסדרת העיונים "אלישע ואלמנת אחד מבני הנביאים" עיון ב "ואשה אחת... צעקה אל אלישע".

[4] כך פירש ארליך במקרא כפשוטו: "קילל המלך את האישה בשביל שצעקה אליו, ונפשה יודעת מאד שקצרה ידו מהושיע לה".

[5] נראה כי גם בתרגום יונתן נתפרשו כך דברי המלך: "ואמר: הלא יפרקניך ה'!" (הלא יושיעך ה'!)

[6] לפנינו התופעה של "ויאמר, ויאמר" - קטיעת דבריו של דובר אחד, המדבר ברצף ללא שמישהו נכנס בדבריו, באמצעות התיבה "ויאמר" הנראית כמיותרת. לפי מה שאמרנו למעלה נועדה הפרדה זו להבחין בין דברי המלך הראשונים, שיש בהם הבעת צער ואי-נכונות לשמוע את דברי האישה, לבין דבריו האחרונים שבהם מתעשת המלך וחוזר לתגובה הרגילה ביחס לצועק אליו כשהוא שואלו "מה לך".

[7] כך במלחמה במואב (ג', טו-יט); בבוא נעמן ובידו איגרת תוקפנית מאת מלכו (ה', ו-ח); בעת ששלח מלך ארם את גדודיו בארץ ישראל ואלישע הזהיר את מלך ישראל מפניהם (ו', ח-י); וכך אף בסיפורנו בהמשך, ובעת מחלתו לפני מותו (י"ג, טו-יט).

[8] המכנה המשותף לשני מקומות אלו הוא ששניהם מצבים שבהם עמד עם ישראל כולו במלחמה. במצבים לאומיים גורליים כאלה אין הנביא עצמאי בנבואתו, אלא משמש כלי ביד ה' להודעת העומד להתרחש. אולם במצב רגיל, שלא בשעת מלחמה מקיפה, פעולותיו של הנביא יכולות להיות עצמאיות, אף שגם אז הוא פועל בשליחות ה'. נראה שכך היה הדבר בסיפור על נעמן ובסיפור על האזהרה שהזהיר אלישע את מלך ישראל מפני גדודי ארם. על היחס בין פעולותיו העצמאיות של הנביא לבין פעולותיו על פי ציווי מפורש של ה' עמדנו בהרחבה במבוא לפרקי אליהו.

נראה כי שתי האפשרויות לפעילותו הנבואית של הנביא, גרמו לאי-הבנה מצד רבים, שראו בעצמאותו של הנביא הוכחה לכך שהוא פועל מתוך השקפתו הפרטית, ובשעה שהוא מזכיר את שם ה' בדבריו או בפעולותיו, אין זה אלא תכסיס רטורי.

[9] בדעה דומה לזו מחזיקים גם חוקרים רבים, שעבורם הנבואה איננה אלא פעילות פוליטית של הנביא במסווה שהיא דבר ה', וזאת מחמת שרוח התקופה שבה חיו הנביאים חייבה אותם להתבטא בדרך זו. אלא שחוקרים אלו אינם מאמינים כמובן בכוחו של הנביא ובכוח נבואתו להתגשם.

[10] בירמיהו מ"ב מסופר כיצד נגשו שרי החיילים והעומדים בראשם וכן כל העם אל ירמיהו, ובקשו ממנו שיענה להם בנבואה מאת ה' מה עליהם לעשות לאחר רצח גדליהו: האם להישאר בארץ מתוך חשש לנקמתו של מלך בבל, או להימלט למצרים. תשובתו של ירמיהו מתעכבת עשרה ימים, ובכך מתבטא הדבר שירמיהו אינו אומר את דעתו האישית, אלא הוא תלוי בדבר ה', ורק כשזה יבואנו יוכל לענות לשואליו. על אף כל זאת, כשהשמיע ירמיהו סוף סוף את דבר ה' כי עליהם להישאר בארץ, הגיבו השואלים (מ"ג, ב-ג): "שקר אתה מדבר, לא שלחך ה'... כי ברוך בן נריה מסית אתך בנו למען תת אתנו ביד הכשדים". הרי זו דוגמה לפסיחת השואלים על שתי הסעפים: מחד, הם מאמינים שיש בנבואה ביטוי לדבר ה', אך כשזו אינה נראית להם, הם מאשימים את הנביא בהשמעת דעותיו הפוליטיות (הפרו-בבליות) וייחוסן לה'. כך הם פוטרים עצמם מהתחייבותם הקודמת לשמוע בקול הנביא.

[11] הלא כך אמר אלישע לגיחזי שחשב שמעשיו נעלמו מעיני רבו (ה', כו): "לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך?"

[12] בתרגום השבעים ובפשיטתא קראו כאן "ברדת המלאך אליו", וזאת בהתאמה ל- ו', לג "והנה המלאך ירד אליו". אולם גרסה זו אינה מסתברת, שהרי הפסוק הבא - ז', יח - נראה כממשיכו של קודמו, ובו נאמר "ויהי כדבר איש הא-להים אל המלך..." והוא אותו דיבור אשר "דבר ברדת המלך אליו". ואין כאן חוסר התאמה ל- ו', לג, שהרי לאחר ירידת המלאך בא "קול רגלי אדניו אחריו" (ו', לב), אם כן גם המלך ירד אל אלישע.

[13] על פי פירוש זה גם לא ברור מדוע ירד המלך אל אלישע. אם לוודא את קיומה של פקודתו, הרי חסר לנו תיאור חזרתו של המלך מפקודה זו, מתי אירעה ומדוע? ואם ירד המלך כדי לבטל את פקודתו, האם אין ראוי להשמיע את דברי ביטול הפקודה מפי המלך, במקום את אלו של השליח?

[14] הצעת תיקון זה מסברה, תוך הסתמכות על ז', יז, הובאה כבר בביבלייה היברייקה כאן.

[15] ואדרבה: בתרגום השבעים ובפשיטתא גרסו ב- ז', יז "אשר דבר ברדת המלאך אליו" (ראה הערה 12), כדי להתאים פסוק זה לפסוק ו', לג.

[16] ואנו נוסיף כי תיקון זה מוסיף על 14 ההופעות של הכינוי "המלך" - "מלך ישראל" (ראה הערה 1) הופעה נוספת. מסתבר כי המספר 14 אינו מקרי אלא בא במכוון כמילה מנחה, כדי להעמיד במרכז הסיפור את דמותו של המלך.

[17] אמנם ההשלמה על פי פירוש זה מעוררת קושי תחבירי שאינו קיים בהשלמות שעל פי שני הפירושים הקודמים: התחלפות הנושא במשפט "ויאמר (- מלך ישראל), הנה זאת הרעה..." מבוססת על ההשלמה שאינה כתובה בפסוק.

[18] אפשר כי כדי למנוע כל מראית עין של כניעת הנביא לפני המלך, אפילו עתה לאחר שהמלך חזר בו מכוונתו להרוג את אלישע, אין אלישע פונה בדבריו אל המלך אלא אל כל הנוכחים באותו מעמד: "שמעו דבר ה'...".

[19] על כך שהשליש מבטא גם את מה שבלבו של מלכו יש ללמוד מרמיזת הכתוב כי השליש הוא זה אשר "המלך נשען על ידו". קרבה גופנית זו בין השניים והישענות המלך על שלישו מבטאות באופן מטפורי גם את אחדות הדעות ביניהם.

[20] המצורעים יצאו אל מחנה ארם בנשף ערב (ראה בעיון הקודם), ואם כן הגיעו למחנה ארם בתחילת הלילה. את חלקו הראשון של הלילה בילו המצורעים באכילה ושתייה ובנטילת הרכוש מאהל אחד ומאהל נוסף. או אז נתייעצו ביניהם לשוב אל שער העיר ולבשר את בשורת ההצלה. הם הגיעו אפוא אל שער העיר בשעת לילה מאוחרת, אולי בסמוך לחצות הלילה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)