מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) | 6

 

ו. מי אתה, מיכיהו בן ימלה?

           ז              וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאֹתוֹ?

           ח             וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט: עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ

וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע, מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט: אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן.

           ט             וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל סָרִיס אֶחָד וַיֹּאמֶר: מַהֲרָה מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה!

 

1. הדעה המקובלת בפרשנות המסורתית

מיכיהו בן ימלה הוא אחת הדמויות המרכזיות בסיפורנו, ושמו נזכר בסיפור תשע פעמים. בפסוק ח אנו שומעים לראשונה את שמו מפי אחאב. מיהו אפוא הנביא מיכיהו בן ימלה? האם אנו מכירים נביא זה מפעילות קודמת שלו במקרא?

בסדרת העיונים הקודמת על פרק כ', בעיון ז ('נביא אחד בסיפורנו או כמה נביאים'), הבאנו את דברי מדרש סדר עולם רבה פרק כ, הטוען כי בכל ארבע הפעמים שבהן מופיע נביא בפרק כ' זהו אותו הנביא עצמו. ועוד נאמר במדרש, כי נביא זה הוא מיכיהו בן ימלה הפועל בסיפורנו (בפרק כ"ב):

           מיכיהו אמר לאחאב: "כֹּה אָמַר ה' הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה..." (כ', יג).

           ובשנייה אמר לו: "לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה... כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ" (כ', כב).

           ובשלישית אמר לו: "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה'... וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ" (כ', כח).

           "וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ..." (כ', לה) אמרו, זה היה מיכיהו.

           ובאחרונה אמר לו: "מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב..." (כ"ב, כ).

הזיהוי של הנביא האנונימי הפועל בפרק כ' עם מיכיהו בן ימלה הפועל בפרק כ"ב נפוץ בדבריהם של חז"ל במקומות אחדים[1]; זיהוי זה התקבל גם בין הפרשנים המסורתיים שבכל הדורות כדבר מוסכם; ואף יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים שלו נוקט בדעה זו.[2]

את העיון הנזכר לעיל (עיון ז בסדרה הקודמת), הקדשנו להוכחה נרחבת כי אכן נביא אחד פועל לכל אורך פרק כ', ושם הסברנו את הטעם להעלמת שמו ולהתחלפות כינוייו לאורך כל הסיפור ההוא. אולם את קביעתו של המדרש, כי נביא זה הוא מיכיהו בן ימלה הפועל בסיפורנו – לא ביררנו עדיין, וציינו שם כי נעשה זאת בסדרת העיונים על פרק כ"ב. עתה הגיעה השעה לערוך דיון זה.

העיון הנוכחי הוא אם כן המשכו של העיון הנזכר בסדרה הקודמת. נלך בו בעקבות המסורת הפרשנית ארוכת הדורות, ונטען שזיהוי זה, בין הנביא הפועל בפרק כ' ובין מיכיהו בן ימלה הפועל בפרק כ"ב – מתחייב מפשוטו של מקרא ומהקשר האמיץ שבין הסיפורים המופיעים בשני הפרקים הללו. ננסה גם לבאר מדוע לא נזכר נביא זה בשמו אלא עתה.

 

2. הוכחת הזיהוי ממאפייני המכלול הסיפורי

בעיון המבוא השני בסדרה הנוכחית ('פרק כ' ופרק כ"ב כמכלול סיפורִי') טענו ואף הוכחנו בפירוט כי סיפורנו (פרק כ"ב) הוא המשכו הספרותי וההיסטורי של הסיפור בפרק כ', וכי הוא מצטרף אליו ל'מכלול סיפורי' אחד. דהיינו שני הסיפורים מהווים יחד יחידה ספרותית אחת רחבה שנכתבה כאחת. אמנם כל סיפור במכלול הסיפורי עומד על רגליו שלו, ובכל זאת, הראינו כי קיים בין הסיפורים רצף, הבא לידי ביטוי בהיבטים שונים (בתחום העלילה, המבנה, הלשון ועוד – עיין שם). ההתבוננות על שני הסיפורים כעל מכלול סיפורי אחד, מחזקת את הטענה כי בשניהם פועל אותו הנביא – מיכיהו, כפי שיוסבר להלן.

א. משק דמויות משותף

הקשר בין שני הסיפורים במכלול הסיפורי בא לידי ביטוי, בין השאר, במשק הדמויות המרכזיות המשותף לשניהם.[3]

הדמות הראשית העומדת במרכז שני הסיפורים היא כמובן דמותו של אחאב: הוא הגיבור של המכלול הסיפורי כולו. שני הסיפורים מגוללים את קורות מלחמותיו בארם, את הקונפליקטים שהוא מתחבט בהם, את הישגיו ואת כישלונותיו. והנה בשני הסיפורים שבמכלול הסיפורי מצוי אחאב בעימות כפול, מול שתי דמויות: מחד, הוא מצוי בעימות מלחמתי עם מלך ארם דמשק, ומאידך הוא מצוי בעימות עם נביא ה' הפועל מולו.[4]

'מלך ישראל' ו'מלך ארם' המתעמתים בשני הסיפורים במלחמות שהם מנהלים ביניהם הם כמובן אותם שני אישים: אחאב ובן-הדד. שמו של בן הדד נזכר במפורש 13 פעמים בסיפור שבפרק כ', ואילו בפרק כ"ב שמו של בן-הדד לא נזכר כלל והוא מכונה פעמיים 'מלך ארם', אולם אין ספק כי הוא העומד מול אחאב גם במלחמה השלישית. בדומה לכך, מסתבר שאף הנביא הפועל מול אחאב בשני הסיפורים הוא אותו נביא. בסיפור שבפרק כ' לא נזכר נביא ה' בשמו אלא בכינוייו השונים, ואילו בסיפור שבפרק כ"ב מתגלה שמו: מיכיהו בן ימלה.

אין כל סיבה להניח שדמות חדשה של נביא בלתי מוכר נכנסה פתאום לסיפור שבפרק כ"ב, כאשר קיימת ברקע דמות מוכרת של נביא שפעל לאורך כל פרק כ'. הרי תחום נבואתו של הנביא בשני הפרקים הללו אחד הוא: גורל המלחמה בין ישראל לארם.

ב. מבנה אחיד

זיהוי הנביא הפועל בפרק כ' עם מיכיהו מקבל חיזוק גם מן הדמיון המבני בין שני הסיפורים. בסעיף 3 של עיון המבוא השני בסדרה הנוכחית, הצבענו על כך שתיאור המלחמה בפרק כ"ב הוא בעל מבנה דומה למבנה של תיאור שתי המערכות המתוארות בפרק כ'. שלושה שלבים כסדרם מופיעים בתיאור כל אחת משלוש מערכות המלחמה הללו:

שלב א –  ההכנות למלחמה;

שלב ב – הופעת נביא לפני אחאב המבשר לו את תוצאות המלחמה מראש;

שלב ג – תיאור המלחמה ותוצאותיה בהתאמה לדברי הנביא.

קשר מבני זה בין שלוש המערכות מחזק עוד יותר את הסברה, כי נביא אחד הוא המופיע בכל שלוש המערכות בשלב ב שבכל מערכה, לבשר לאחאב מה יהא גורל המלחמה שהוא נכנס אליה.[5] נבואתו של מיכיהו בסיפורנו היא אם כן חוליה שלישית בשרשרת הנבואות שנשא באוזני אחאב בטרם קרב, והיא חלק מן הדמיון הסכמטי בין שני הסיפורים.

ג. המשכיות בתוכן הנבואות

נבואת מיכיהו בפרק כ"ב צופה את נפילתו של אחאב במלחמת רמות גלעד:

           כ"ב, כ    וַיֹּאמֶר ה': מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד...

           כג            ... וַה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה.

נראה כי נבואה זו מתייחסת לנבואה קודמת שנאמרה כבר בעבר, שהרי בנבואה זו עצמה אין כל הנמקה לגזרת מותו של אחאב. ואם כן דברים אלה הם המשך לנבואה האחרונה שנאמרה באוזני אחאב בסוף פרק כ':

כ', מב     כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד

וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ.

מתקבל על הדעת אפוא שהנביא אשר נשא את נבואת הפורענות בפרק כ' הוא זה שמורה בפרק כ"ב על הנסיבות שבהן היא עומדת להתקיים.

3. הוכחת הזיהוי מדברי אחאב בפסוק ח

לא רק שייכותם של שני הסיפורים למכלול סיפורי אחד מובילה למסקנה כי הנביא הפועל בפרק כ' הוא מיכיהו הפועל בפרק כ"ב. גם דברי אחאב ליהושפט בפסוק ח מובילים למסקנה זו:

ח             וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט: עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ

וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו, כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע, מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה

דברי אחאב הללו נראים סתומים כשלעצמם. הקורא אותם ללא כל רקע קודם תמֵה: מיהו נביא זה, שקיומו מפתיענו כאן, ושניבא רע על אחאב, ואנו לא שמענו על כך דבר? ועל מה ולמה ניבא הלה רעה על אחאב עד שאחאב מצהיר על שנאתו לו?

אולם הקורא את דברי אחאב הללו על רקע הסיפור בפרק כ', מבין מיד כי אותו "אִישׁ אֶחָד" המצוי בשומרון שממנו ראוי לדרוש את ה', הוא אותו הנביא שפעל בפרק כ', שנבואותיו התגשמו פעם אחר פעם. הקורא גם מכיר את הרקע לשנאה זו של אחאב כלפיו: הרי בתום המערכה שם ניבא אותו נביא פורענות לאחאב. בסיום דבריו של אחאב ליהושפט, נחשף הקורא לפרט חדש שלא ידע עד עתה על אותו נביא מוכר – שמו!

אם כן, כתוב זה לא בא לסתום, אלא לפרש; לא לתאר לנו דמות חדשה שהרקע לפעולתה אינו ידוע כלל, אלא לפרש לנו את שמה של דמות שהרקע שלה ידוע לנו היטב. [6]

על רקע ידיעתנו מה ניבא נביא זה לאחאב בסוף פרק כ' לאחר המערכה השנייה, מובנת לנו היטב רתיעתו של אחאב מלהזמינו. מחד, יודע אחאב כי נביא זה, אין כמותו ראוי "לִדְרֹשׁ אֶת ה' מֵאֹתוֹ", שהרי הוכח במהלך שתי המערכות כי הוא נביא אמת שכל דבריו מתקיימים. מאידך, דבריו האחרונים של נביא זה, "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ", פערו תהום בין המלך לנביא. בסוף הסיפור ההוא תוארה פרֵדת המלך מנביא זה שבישר לו את עונשו: "וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה" (מג). מעתה שונא אחאב נביא זה, ויודע מראש שהפעם, ביציאתו למלחמה שלישית בבן-הדד, מלחמה שכל כולה תוצאת אותו מעשה שעליו הוכיחו הנביא הזה, אין לצפות לשמוע ממנו דבר טוב.

 

ואכן מפרשינו הראשונים שקיבלו את הזיהוי של חז"ל בין הנביא הפועל בפרק כ' למיכיהו בן ימלה, פירשו את דברי אחאב בפסוק ח כרומזים לנבואת הפורענות שנשא הנביא בסוף פרק כ'.

רש"י ורבי יוסף קרא פירשו:

           "כִּי אִם רָע" – לפי שאמר לו "יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי" וגומר.

ורלב"ג הרחיב:

"כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע" – ידמה, שמיכיהו בן ימלה היה הנביא שהתחפש באפר והתנבא לו רע על דבר שילוחו [את] בן הדד בשלום.[7]

אף רד"ק קיבל את פירושם של חז"ל, ואף הוא פירש את דברי אחאב בפסוק ח כרומזים לנבואתו של הנביא בפרק כ'. אלא שדבר זה הביא אותו לשאול על דברי אחאב "כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב...":

והלא התנבא עליו טוב, שאמר לו "הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה, הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ" (כ', יג), וכן אמר לו בפעם השנייה (בפסוק כח)!

ובכן, כיצד מכליל אחאב את כל נבואותיו של נביא זה כנבואות רעות, והרי שלוש הופעותיו הראשונות לפני אחאב היו לטובה, ורק באחרונה, בהופעתו הרביעית לפניו, ניבא לו רעה?

מובן שמה שקובע את יחסו של אחאב לנביא אינו השאלה הסטטיסטית, כמה נבואות טובות וכמה רעות היו בפיו של נביא זה, אלא מה הייתה הנבואה האחרונה בפיו, שכן רק נבואה זו רלוונטית לשאלה העומדת עתה על הפרק "הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל". וכך באמת עונה רד"ק על השאלה ששאל:

אלא לפי שהתנבא עליו פעם שלישית (צריך לומר: פעם רביעית) "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" – התנבא לו שיפול ביד מלך ארם – מהיום ההוא ואילך שנא אותו.

על פי זאת, ניתן לפרש את דברי אחאב "כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע" – לא כתיאור פעולה שחזרה ונשנתה בזמן עבר, כפי שמשמש זמן עתיד פעמים רבות בסיפור המקראי,[8] אלא כפועל בזמן עתיד רגיל: 'ברור לי (בעקבות הנבואה שניבא לי בעבר) כי אם אשאל את פי הנביא הזה לא יתנבא עליי טוב, אלא רע'. וכך אכן פירש רד"ק:

           ואמר כי לא יתנבא עליו טוב, רוצה לומר: ידעתי כי לא יתנבא עלי טוב.[9]

 

5. עת להעלים את שם הנביא ועת לפרסמו

מדוע אפוא מעלים הכתוב את שמו של מיכיהו בן ימלה לכל אורך הסיפור הכלול בפרק כ', ומדוע הוא חושף את שמו דווקא כעת בסיפורנו?

שתי שאלות נשאלו כאן, ואנו נענה על כל אחת מהן בפני עצמה.

על השאלה הראשונה, בנוגע להעלמת שמו של הנביא בפרק כ', ענינו כבר בפירוט בעיון ז בסדרה הקודמת (שעיון זה מהווה כאמור המשך לו). נחזור בקיצור נמרץ על הנאמר שם: לעתים העלמת שמו של אדם מסיפור במקרא, כאשר שמו ידוע לנו מסיפור אחר, נועדה להבליט את השימוש בכינויים המתחלפים של אותו אדם במהלך הסיפור. במהלך הסיפור בפרק כ' מתחלפים כינויי הנביא שש פעמים (נָבִיא אֶחָד; הַנָּבִיא; אִישׁ הָאֱלֹהִים; אִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, מֵהַנְּבִיאִים הוּא), ובכך מתבררות נקודות תצפית שונות של אישים בסיפור על הנביא. חילופי כינויי הנביא משקפים בעיקר את יחסו הדינמי של אחאב כלפי הנביא, בהתאם לנבואה שהוא נושא באותה שעה.[10] לו היה הכתוב משתמש בשמו של הנביא במקום בכינוייו, אפילו היה עושה זאת אך בחלק מן המקומות בסיפור, היה מתקפח אמצעי ספרותי זה, שתרומתו להבנת היחסים בין האישים בסיפור – רבה ביותר.

 

אולם בסיפורנו, בפרק כ"ב, מתחייבת חשיפת שמו של הנביא. דבר זה מתחייב כבר בפסוק ט:

                            וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל סָרִיס אֶחָד, וַיֹּאמֶר: מַהֲרָה מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה!

אחאב אינו יכול לצוות על סריסו לזמן אליו אישית את הנביא בלא ציון שמו.

אולם ההסבר העיקרי לחשיפת שמו של הנביא בפרקנו הוא מהותי: בסיפורנו האנונימיות מאפיינת דווקא את מקהלת ארבע מאות נביאיו של אחאב. ארבע מאות הנביאים מתנבאים "פֶּה אֶחָד", כאיש אחד, בניגוד לעיקרון שניסחו חז"ל ולפיו 'אין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד' (סנהדרין פט ע"א). כניגוד לקול הקיבוצי האנונימי הזה של מקהלת הנביאים, בוקעים בסיפורנו קולותיהם של שני אישים נקובי שם, שתי דמויות מנוגדות, הנקלעות לעימות חמור ביניהן: צדקיה בן כנענה ומיכיהו בן ימלה. לעומת ארבע מאות הנביאים שהם חסרי ייחוד וחסרי שם, שני אלה, נביא האמת ונביא השקר, מתבלטים כנביאים בעלי אישיות ייחודית, שלכל אחד מהם 'סיגנון' משלו – וכמובן גם שם משלו.

 

6. עליותיו וירידותיו של אחאב ביחסו למיכיהו

בעיון ז בסדרה הקודמת הראינו כיצד התחלפות כינוייו של הנביא במהלך הסיפור בפרק כ' מבטאת את השינויים ביחסו של אחאב אל הנביא. הראינו כי יחסו של אחאב לנביא תלוי בתוכן הנבואה שבפיו – האם היא לטובת אחאב או לרעתו. לאחר שהוכחנו בעיון זה כי הנביא הפועל בפרק כ' הוא מיכיהו בן ימלה הפועל בפרק כ"ב, ניתנת לנו האפשרות להמשיך ולעקוב אחר יחסו הדינמי של אחאב לנביא זה. את השינויים ביחסו של אחאב כלפי הנביא האחד העומד מולו בשני הסיפורים שבמכלול הסיפורי נוכל לסכם באמצעות דיאגרמה זאת, העוקבת אחר כינוייו של הנביא ואחר התבטאויותיו הישירות של אחאב כלפיו:

 

נקודות 1–4 בדיאגרמה נידונו בעיון ז בסדרה הקודמת (בסעיפים 3–4 וְ-6); נקודות 5–9 נידונו בחלקן בעיון הקודם בסדרה זו (סעיף 5) ועוד נדון בהן בעיונים שיבואו בהמשך. בסעיף הנוכחי נסכם את מהלך הדברים בקיצור, תוך מעקב אחר המספרים בדיאגרמה.

"נָבִיא אֶחָד", אלמוני ובלתי מוכר (1), ניגש אל אחאב ובישר לו ניצחון על הארמים הצרים על שומרון, ואף הדריכו כיצד להשיג ניצחון זה. כשהופיע לפניו בשנית לאחר הניצחון, כבר הפך בעיניו ל"הַנָּבִיא" (2), ואז הודיע לאחאב שעליו להתכונן לסיבוב מלחמה נוסף בעוד שנה. בהופיעו לפניו בשלישית, לפני פרוץ המלחמה באפק כעבור שנה, כדי לבשר לאחאב על ניצחון נוסף, כבר הפך בעיניו ל "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" (3).

לאחר שאחאב חנן את בן הדד, בא הנביא להוכיחו ולבשר לו את עונשו. כעת מתגמדת דמותו בעיני אחאב, הוא מכירו "כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא" (4), ובכך ממעיט בחשיבות דבריו.

כאשר מתבקש אחאב לזמן נביא אמת, כדי לדרוש ממנו את דבר ה' לפני היציאה למלחמה על רמות גלעד, מתאר אחאב את מיכיהו כמי שאמנם ראוי למשימה זו, אך כיוון שנבואותיו לאחאב הן רעות הוא שנוא על אחאב (5). אף על פי כן הוא נענה להפצרת יהושפט ומזמנו לשער שומרון (6). בבוא מיכיהו אליו, מודה אחאב (בעל כורחו) כי בידי מיכיהו, ורק בידיו, לומר את האמת בשם ה' (7), ובכך מביע אחאב יחס חיובי לנביא במידת מה.

אולם לאחר שאחאב שמע את דבר ה' שבפיו, שאינו תואם את תכניותיו לצאת למלחמה, הוא שב להתייחס אל מיכיהו כאל נביא בעל 'דעה קדומה' ונגיעה אישית, שכל דבריו הם לרעתו (8). חידוד המסר הנבואי כנגד אחאב בפי מיכיהו (בפסוקים יט–כג) מביא לשפל החמור ביותר ביחסו של אחאב אל נביא ה': הוא מצווה לכלוא את הנביא, ומכנהו בלשון זלזול "שִׂימוּ אֶת זֶה בֵּית הַכֶּלֶא" (9).

 

בקשת יהושפט מאחאב "דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר ה'" יכולה הייתה להביא להצלתו של אחאב מן היציאה הנמהרת למלחמה ברמות גלעד ומן המוות הצפוי לו במלחמה זו. אולם יחסו התועלתני של אחאב אל נביא ה' והפקפוק בו בכל פעם שנבואתו אינה לטובת אחאב, כפי שהוא תופס אותה, גרמו לו להחמיץ את קרש ההצלה שניתן לו. יתר על כך: אחאב הוסיף חטא על כל פשעיו הקודמים בהקצינו את יחסו השלילי כלפי נביא ה', תוך הכרעה לפעול בניגוד לדבר ה' שבפיו.

לאחר שנוכחנו כי מיכיהו הוא העומד מול אחאב ומלווה אותו לאורך שלוש המערכות מול ארם, אפשר לקבוע כי אחאב מכיר היטב נביא זה, ובוודאי יודע בתוך תוכו כי נביא אמת הוא, ונבואתו עדיפה על פני נבואתם של מאות הנביאים המשרתים בחצרו. ועל אף זאת, אין אחאב שועה לדבר ה' שבפיו ואין הוא מתחשב בנבואותיו. יחסו המידרדר של אחאב אל מיכיהו, לא מחמת ספק אמתי הוא בא, אלא מחמת נגיעה אישית ואי רצון לציית לדבר ה' כשזה אינו לרוחו. הקמת המנגנון של נביאי השקר והאשמת נביא האמת מיכיהו באיבה אישית כלפיו, אינם אלא תואנה שמבקש אחאב על מנת שיוכל לפעול בשרירות לבו.