דילוג לתוכן העיקרי

המצור על שומרון, הרעב בה והצלתה מהם (ב)

קובץ טקסט

המצור על שומרון, הרעב בה והצלתה מהם (ו', כד-ז', כ)

ב. מבנה הסיפור

1. שלוש הפסקאות הראשונות ובעיית הרצף ביניהן

חלקו הראשון של סיפורנו (החל מראשיתו ועד ז', ה) מתייחד ב"שבירות" מפתיעות במהלך העלילה - בפסקאות שאינן נראות כהמשך למה שקדם להן. נפרט את דברינו:

הפסקה הראשונה בסיפורנו (ו', כד-לג) מפגישה את מלך ישראל עם מוראות הרעב הנורא בשומרון (פסוקים כו-כט) ומספרת על תגובותיו השונות (ל-לג). סיומה של פסקה זו הוא בירידת המלך אל ביתו של אלישע ופגישת השניים.[1]

הפסקה השנייה (ז', א-ב) פותחת בהכרזה נבואית של אלישע על הפסקת הרעב "כעת מחר". אלישע אינו מפנה את דבריו אל המלך (אף שמפסוק ב משתמע שהמלך נכח שם[2]) ואין כל הנמקה להכרזתו זו של אלישע. לשון אחר: הפסוק הפותח פסקה זו - ז', א - אינו נראה המשך של הפסקה הקודמת, אלא התחלה של דבר חדש ושונה.

אף הפסקה השלישית נראית כמתחילה סיפור חדש (ז', ג) "וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער...".[3] מה לאלו ולנושא הנידון בפסקה הקודמת?

עצמאות זו של כל אחת משלוש הפסקאות הללו באה לידי ביטוי בחלוקת המסורה: כל פסקה מן השלוש הללו פותחת פרשת מסורה חדשה (בעוד שהמשך הסיפור, החל מז', ג ועד לסיומו בפסוק כ, מהווה פרשת מסורה גדולה אחת).[4]

את שייכותה של הפסקה השלישית "וארבעה אנשים היו מצרעים..." אל מה שלפניה יגלה הקורא בהמשך הסיפור: ארבעת המצורעים הללו הם שבישרו על הישועה, ומחמת בשורתם נתקיימה לבסוף נבואת אלישע.[5] אולם שייכותה של הפסקה השנייה אל מה שלפניה נותרת בלתי מבוארת גם בהמשך הסיפור.

ובכן, האם לפנינו סיפור אחד ומאוחד, או שמא נקבצו כאן שני סיפורים שונים תחת הכותרת המשותפת של פסוק א בדבר המצור על שומרון?[6]

במידה רבה תלויה תשובת שאלה זו בחשיפת מבנה הספור: אם יתברר שסיפורנו בנוי בדרך המקובלת שבה בנויים הסיפורים במקרא, יהא בכך כדי לחזק את אחדותו הראשונית.[7]

2. שתי מחציות הסיפור סביב ציר מרכזי

סיפורנו נחלק, כמו סיפורים רבים במקרא, לשתי מחציות דומות זו לזו באורכן, וביניהן 'ציר מרכזי' בן שני פסוקים.

בדרך כלל משמשת פסקה קצרה שאינה ראויה להיכלל מבחינה מסוימת לא במחצית הראשונה של הסיפור ולא בשנייה 'ציר מרכזי' בסיפור.[8] בדרך כלל מתרחשת התפנית בעלילת הסיפור בציר המרכזי שלו, והוא המעביר את העלילה שבמחצית הראשונה אל זו שבשנייה.

קל לזהות את הציר המרכזי בסיפורנו, ועל כן הוא זה שישמש לנו נקודת מוצא להבחנה בין שתי מחציות הסיפור. פסוקים ו-ז בפרק ז' מצויים פחות או יותר במרכז סיפורנו, והם שונים מכל המסופר לפניהם ואחריהם. בכל שאר חלקיו עוסק הסיפור בהתרחשות פנים-ישראלית, בין אם בעיר שומרון ובין אם בקרב ארבעת המצורעים הישראלים. שני הפסוקים ו-ז הם היחידים המתארים התרחשות במחנה ארם. אמנם ה' הוא שמחולל אותה, אך לא אנשי שומרון ולא ארבעת המצורעים היו שותפים בה או מודעים לה. בפסוקים אלו מצויה התפנית הדרמטית במהלכו של הסיפור, ותפנית זו היא המאפשרת לפתור את בעיית הסיפור המעוצבת במחצית הראשונה שלו - המצור והרעב הנורא שנגרם בעקבותיו - ולקיים את נבואתו של אלישע במהלכה של המחצית השנייה.

עתה ניצבות לפנינו בבירור שתי מחציותיו של הסיפור:

המחצית הראשונה של סיפונו (ו', כד - ז', ה) היא בת 15 פסוקים. במחצית זו מעוצבת בעיית הסיפור והיא מתארת בדרכים שונות את הרעב הנורא ששרר בשומרון עקב המצור הארמי. אמנם כבר במחצית זו נמצאת ההודעה הנבואית של אלישע על הַפְסָקָה קרובה מאד של הרעב, אלא שהקורא, אף שהוא מאמין גמור באמיתות הנבואה, אינו מעלה על דעתו כיצד היא תתממש. תשובה ראשונית על כך יקבל הקורא בציר המרכזי של הסיפור, וזו גם תבהיר את מטרת הסיפור על ארבעת המצורעים בהמשכה של המחצית הראשונה. נמצא שעלילת המחצית הראשונה (החל מז', א) חותרת אל הציר המרכזי, והוא הנותן פשר ואחדות למסופר בה.

המחצית השנייה של סיפורנו (ז', ח-כ) היא בת 13 פסוקים.[9] במחצית זו מעוצב הפתרון לבעיית הסיפור במחצית הראשונה: הרעב בשומרון הסתיים, ונבואתו של אלישע התקיימה במלואה. הפסקת הרעב נתאפשרה הודות לביטול המצור הארמי, ודבר זה הרי מתואר בציר המרכזי. נמצא שעלילת המחצית השנייה כולה נובעת מן האירוע הדרמטי המתואר בציר המרכזי.

3. הקבלת המחציות זו לזו

עתה עלינו לדון בהקבלות שבין חלקי המחצית הראשונה לבין אלו של המחצית השנייה.

שלוש פסקאות מתבלטות במחצית הראשונה לאחר שני פסוקי המצג (ו', כד-כה):

א. תגובותיו השונות של מלך ישראל על הרעב הכבד (ו', כו-לג)

ב. נבואת ההצלה בפי אלישע (ז', א-ב)

ג. ארבעת המצורעים מגיעים משער שומרון למחנה ארם. (ג-ה)

על קווי התיחום הברורים שבין שלוש הפסקאות הללו כבר עמדנו לעיל, בראש עיון זה.

אף במחצית השנייה ניתן להבחין בשלוש פסקאות, אך הרציפות הסיפורית ביניהן מטשטשת קצת את תיחומן המדויק:

א. ארבעת המצורעים חוזרים ממחנה ארם לשער שומרון ומבשרים את בשורתם. (ז', ח-י)

ב. תגובתו של המלך על הבשורה (יא-טו)

ג. התגשמותה המלאה של נבואת אלישע (טז-כ)

סביב הציר המרכזי (פס' ו-ז) ניצבות שתי הפסקאות של סיפורנו המתארות את מעשיהם של ארבעת המצורעים. בשתיהן מתוארת התדיינות בין הארבעה שיש בה שלילה של ישיבתם במקום הנוכחי, ומסקנתה היא שעליהם לעקור ממקומם ולהגיע למקום אחר. אלא שתוכן ההתדיינות וכיוון הליכתם הפוכים בתכלית מפסקה לפסקה:

   

ג - ה

 

ח - י

ההתדיינות

ג

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

ט

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

 

מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ.

 

לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים...[10]

ד

... וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם...

 

וְעַתָּה, לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ

המעשה

ה

וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם

 

 
 

וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם...

י

וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר הָעִיר...

ההקבלה הניגודית בין שתי הפסקאות באה לידי ביטוי בשלושה רכיבים:

במצבם של המצורעים בפתיחתה של כל פסקה: בראשונה - ישיבה בטלה בשער שומרון כשהם מחכים למותם מרעב; ובשנייה - אכילה ושתייה ונטילת שלל מאהלי הארמים הנטושים.

בתוכן התדיינותם בכל פסקה: בראשונה - החלטה מחמת ייאוש ללכת אל מחנה ארם וליפול בשבי; ובשנייה - החלטה מחמת חובה של שמחה ללכת ולספר בית המלך את אשר ראו עיניהם, שהרי "היום הזה יום בשֹרה הוא".

בכיוון הליכתם: משער שומרון למחנה ארם בפסקה הראשונה, וממחנה ארם חזרה לשער שומרון בפסקה השנייה.

כל הניגודים הללו נועדו כמובן להמחיש את המהפך שחל בסיפור בעקבות המתואר בציר המרכזי שלו: לאחר שהבחינו בבריחת הארמים המבוהלת הפכו הייאוש והרעב של המצורעים לחגיגת אכילה ושתייה וליום בשורה בעבורם; נכונותם לסכן את חיי השעה המובטחים להם בשער שומרון (- עד שימותו ברעב) בנפילה בשבי הארמים אשר "אם ימיתנו ומתנו",[11] התהפכה בהצלה גדולה המחזירה אותם לשער שומרון חיים, שבעים ומבשרים.

כאן עשוי הטוען לטעון, כי מבחינת סדר הזמנים מסתבר שהמהפך המתואר בציר המרכזי קדם להליכתם של המצורעים למחנה ארם, והללו רק לא ידעו עליו. נמצא שלא חל מהפך במציאות האובייקטיבית החיצונית בין שתי הפסקאות שאנו משווים ביניהן, אלא אך ורק בהכרתם של המצורעים את המציאות. דבר זה מחליש במקצת את ההבחנה בין שתי מחציות הסיפור ואת הניגוד המסתמן ביניהן.

קריאה מוקפדת בסיפורנו שוללת טענה זו: מהו זמן התרחשותה של הפסקה הראשונה המספרת על מעשי המצורעים? בראש פסוק ה נאמר "ויקמו בנשף לבוא אל מחנה ארם...". 'נשף' הוא כינוי לשעה ביממה שבה נושפת הרוח בחוזקה, ושני נשפים הם: 'נשף יום' - בערוב היום לקראת החשיכה,[12] ו'נשף לילה' בסופו של הלילה, לפנות בוקר.[13] מסתבר שהתדיינותם של המצורעים נעשתה בערבו של יום, ולפנות החשיכה (בנשף יום) קמו ללכת, כדי שהגעתם אל מחנה ארם תהיה בתחילת החשיכה.[14]

מתי חלה בריחת הארמים מן המחנה שלהם? מסתבר שהדבר לא אירע באור יום גמור, שכן לו היה הדבר כך, הצופים על חומות שומרון היו מבחינים בתנועת הבריחה. הכתוב עונה לנו על כך:

וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף... (ז')

הווה אומר, עם תחילת החשיכה, בערבו של יום, החלה מנוסת הארמים, ממש באותה שעה שהמצורעים החלו את דרכם משער שומרון למחנה ארם. מסתבר שמחנה ארם לא היה סמוך ממש לחומות שומרון, אלא במרחק כזה שחייב הליכה שנמשכה זמן מה.[15] בעת הליכתם של המצורעים התרחשה המנוסה המבוהלת של הארמים, וכשהגיעו המצורעים לקצה מחנה ארם - "והנה אין שם איש" (ה).

נמצא אפוא שהמהפך בסיפורנו, המתואר בציר המרכזי שלו, אירע אכן בפרק הזמן המבדיל בין אירועי המחצית הראשונה לאירועי המחצית השנייה.

שלא כמו ההקבלה שנידונה עד עתה בין שתי הפסקאות הפנימיות של הסיפור, מקבילות שתי הפסקאות הראשונות במחצית הראשונה בהקבלה שאינה ניגודית לשתי הפסקאות המקבילות להן במחצית השנייה. לפיכך משתנה האופי הכמו-כיאסטי שהסתמן במבנה הסיפור עד עתה, והופך להקבלה ישרה בין שתי המחציות:

הפסקה הראשונה במחצית הראשונה מקבילה לפסקה השנייה במחצית השנייה.

שתיהן מתארות את מלך ישראל ואת תגובותיו השונות לאירועים שהוא נוכח בהם. אמנם טיבם של האירועים מתהפך ממחצית למחצית: במחצית הראשונה מגיב המלך על הרעב הנורא כפי שנתגלה בצעקת האישה אליו ואילו במחצית השנייה מתוארת תגובתו על בשורת ההצלה שהביאו המצורעים. אולם תגובותיו של המלך אינן מתהפכות בהתאמה לאירועים: במחצית הראשונה הוא מגיב בייאוש קודר וברצון להתנכל לאלישע, ובסופה של הפסקה הוא מוציא מפיו את מילות הייאוש (לג): "הנה זאת הרעה מאת ה', מה אוחיל לה' עוד?".

אף במחצית השנייה מגיב המלך תגובה של ייאוש וחוסר אונים בשמעו את בשורת המצורעים (יב): "אגידה נא לכם את אשר עשו לנו ארם: ידעו כי רעבים אנחנו, ויצאו מן המחנה להחבה בשדה, לאמר: כי יצאו מן העיר ונתפשם חיים ואל העיר נבא." אין בפיו כל הצעה חיובית לברר זאת (ורק אחד מעבדיו הוא שמעלה את הרעיון הפשוט לשלוח אנשים לבדוק את העובדות בשטח).

אמנם היינו עשויים לפרש את דברי המלך הללו כדברים מתונים וזהירים המביעים את גודל אחריותו. אך בזכרנו כי אך אתמול שמע המלך את דברי אלישע "כה אמר ה': כעת מחר סאה סלת בשקל... בשער שמרון", מתבקש היה שיקשר בין נבואה זו לבין הבשורה הנפלאה שנשמעה בבית המלך, בדיוק בזמן הראוי לקראת התגשמות הנבואה. המלך אינו מקשר בין שני הדברים, ומגלה בכך קטנות אמונה, ממש כמו בסוף הפסקה המקבילה.

הפסקה השנייה במחצית הראשונה - נבואתו של אלישע בפסוקים א-ב - מקבילה כמובן לפסקה האחרונה במחצית השנייה (טז-כ), שהרי דברי אלישע מתקיימים בה במלואם בדרך מרשימה. הקבלה זו מודגשת היטב בכתוב בפסקה המסיימת את סיפורנו: (טז) "כדבר ה'"; (יז) "כאשר דבר איש הא-להים אשר דבר ברדת המלך אליו" ופסוקים יח-כ בשלמותם. נמצא שהיחס בין שתי הפסקאות הללו הוא יחס שבין סיבה לתוצאה.

נמצא אפוא כי שני יסודות קומפוזיציונים שונים משמשים בסיפורנו, כאשר כל אחד מהם משרת מטרה שונה. היסוד האחד הוא הקבלה ניגודית בין שתי המחציות סביב הציר המרכזי, וזו מתקיימת בין שתי הפסקאות הפנימיות, הסמוכות לציר המרכזי משני צדדיו:

מחצית א

מחצית ב

המצורעים הרעבים הולכים למחנה ארם

המצורעים השבעים שבים לשער שומרון

הציר המרכזי - בריחת חיל ארם

יסוד מבני זה נועד להמחיש את המהפך שחל במציאות האובייקטיבית המהווה רקע לסיפורנו - כיצד משנה בריחת הארמים את המצב בבת אחת.

היסוד האחר הוא הקבלה ישרה בין שתי המחציות, אף היא סביב הציר המרכזי:

 

מחצית א

הציר המרכזי:
בריחת הארמים

מחצית ב

תגובותיו של מלך ישראל

פסקה ראשונה

פסקה שנייה

הנבואה והתגשמותה

פסקה שנייה

פסקה שלישית

יסוד מבני זה נועד ליצור המשך ורציפות בין שתי המחציות: הפסקה השנייה במחצית ב ממשיכה את הפסקה הראשונה במחצית א מבחינת העיצוב הדומה של דמותו של מלך ישראל בשתיהן, למרות מה שאירע בציר המרכזי; הפסקה השלישית במחצית ב ממשיכה את הפסקה השנייה במחצית א, הודות למה שאירע בציר המרכזי.

* * *

חשיפת מבנהו המורכב של סיפורנו תורמת ללימודו ולהבנתו בכמה מישורים: ראשית, היא מורה על אחדותו הראשונית של הסיפור, ולכך יש השלכות גם על פרשנותו (ראה הערות 6 - 7 לעיל). שנית, היא מפנה את המעיין להשוות פסקאות שונות בסיפור זו לזו, כאשר לא תמיד הזיקה ביניהן גלויה לעין. השוואה זו יש בה לעתים כדי ללמד על משמעות נסתרת הטמונה בסיפור.[16] שלישית, מבנה הסיפור יש בו כדי להורות על כוונתו הכללית: המבנה המורכב שעמדנו עליו רומז לכך שהנושא המרכזי בסיפורנו הוא מה נשתנה ומה נשאר קבוע בין המחצית הראשונה לבין המחצית השנייה של הסיפור. לשון אחר: מה הייתה השפעתו של נס ההצלה (המתואר בציר המרכזי) על האישים השונים המתוארים בסיפור.

* * *

בהתאמה למבנה הסיפור שאותו חשפנו בעיון זה נקדיש את עיונינו הבאים לנושאי חתך, החורזים את המחצית הראשונה עם זו השנייה. ארבעת העיונים שיבואו להלן אמנם מסודרים על פי סדר הופעת הנושאים הנידונים בהם במחצית הראשונה של הסיפור, אולם הם יכללו גם את ההשלמה לאותם נושאים המצויה במחצית השנייה שלו. ואלו הם:

עיון ג

הרעב

עיון ד

מלך ישראל

עיון ה

נבואת אלישע והתקיימותה

עיון ו

ארבעת המצורעים

בסיומה של סדרת עיונים זו נקדיש עיון נספח לדיון בסיפורנו כהפטרת פרשת מצורע.


ג. הרעב

הרעב הגדול בשומרון, ולא המצב הצבאי לכשעצמו, הוא ההוויה הקשה והחמורה העומדת ביסוד סיפורנו מתחילתו ועד לסופו.

חומרת הרעב הזה נידונה בצורה ישירה במצג של סיפורנו, בפסוק כה:

וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן
וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף
וְרֹבַע הַקַּב חרי (דִּב-) יוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף.

הדגמת חומרתו של הרעב נעשית כאן בשני אמצעים המעצימים זה את זה: בהצגת הסחורות הבזויות הנמכרות בשומרון - ראש חמור (החמור הוא בהמה האסורה באכילה וראשו הוא חלק שיש בו מעט מאד בשר לאכילה) ודב יונים (כנראה הכוונה למה שזב מן היונים, ושימש אולי להסקה או לחיפוש שאריות מזון) - ובנקיבת המחירים המופקעים והבלתי אפשריים ביחס לסחורות אלו: שמונים (שקלי) כסף לראש חמור וחמשה לרבע הקב דב-יונים. משמעות הדברים הללו היא שאוכל של ממש - לחם ובשר - לא נמצא כבר בשומרון בשום מחיר שהוא, ואף את הסחורות הבזויות שנזכרו יכלו לקנות רק עשירים מופלגים.

אף נבואת ההצלה שנשא אלישע מכוונת כולה אל פתרון מצוקת הרעב כפי שהוצגה במצג של סיפורנו (ואין היא דנה כלל בארמים ובמצור שהטילו על שומרון):

כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל
וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. (ז', א)

אף כאן, הדגמת הישועה נעשית באותם שני האמצעים שבהם השתמש הכתוב במצג להדגמת הרעב: בהצגת הסחורות - סאה סולת (- החלק המובחר בקמח החיטים) וסאתיים (קמח) שעורים, החומרים המשמשים להכנת לחם - ובמחירים הסבירים של שתי סחורות אלה - שקל אחד. לאמור: לשער שומרון ישובו חומרי המזון הרגילים ומחירם יהא ניתן לתשלום על ידי כל אדם.[17]

מלבד החיווי הישיר הזה במצג של סיפורנו בדבר חומרתו של הרעב, מומחשת חומרתו הרבה באופן עקיף לאורך כל הסיפור בכמה מקומות:

1. בתיאור צעקתה של האישה אל המלך ובדין ודברים שנמשכו כתוצאה מכך. כבר תגובתו הראשונה של המלך לצעקתה "הושיעה אדני המלך" - "מאין אושיעך, המן הגרן או מן היקב" - מלמדת על התרוקנות שומרון מתוצרי הגורן והיקב. אולם עיקר עדותה של תמונה זו ביחס לחומרת הרעב היא כמובן ברקע המתגלה לצעקת האישה: נשים אוכלות את ילדיהן, כמתואר בקללות שבתורה:

וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי...
וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.
וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. (ויקרא כ"ו, כז-כט)

וְאָכַלְתָּ פְרִי-בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ... בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ.
הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה... תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ.
... כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר [18]
בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. (דברים כ"ח, נג-נז)

תגובתו של מלך ישראל על צעקה מזעזעת זו היא:

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה
וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. (ו', ל)

לו היה מלך יודע את הכתוב במגילת איכה (המאוחרת בהרבה) היה מצטרף וודאי אל דברי המקונן בסוף הקינה השנייה במגילה:

רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה
אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם, עֹלְלֵי טִפֻּחִים [19] (איכה ב', כ)

2. אף בדברי ארבעת המצורעים מומחשת לנו חומרתו של הרעב בשומרון:

מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ?
אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר - וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם
וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה - וָמָתְנוּ. (ז', ג-ד)

לאמור: אנשים בשומרון החלו לגווע ברעב, פשוטו כמשמעו.

3. אף בדו-שיח שבין מלך ישראל לעבדיו (ז', יב-יג) מומחשת חומרת הרעב: מלך ישראל חושש כי הארמים מנצלים עתה את הרעב שהגיע לחומרה כה רבה עד שניתן למשוך את יושבי שומרון אל מחוץ לעיר ולכבוש כך את העיר:

יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ
וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בהשדה (בַשָּׂדֶה) לֵאמֹר:
כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא. (ז', יב)

תשובת אחד מעבדיו היא, שכדאי לבדוק את סיבת היעדרות הארמים מן המחנה שלהם, שכן הסיכון של היוצאים לבדוק אינו שונה מהותית מן הסיכון למות בעיר מחמת הרעב:

וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים, אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ
הִנָּם כְּכָל ההמון (הֲמוֹן) יִשְׂרָאֵל... אֲשֶׁר תָּמּוּ , וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה. (ז', יג)

4. אף תיאור ההצלה בפועל יש בו כדי ללמד על חומרת הרעב שקדם:

וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם...
וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁעָן עַל יָדוֹ עַל הַשַּׁעַר
וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת. (ז', טז-יז)

היציאה אל מחוץ לעיר לבזוז את מחנה ארם נעשית באנדרלמוסיה. האנשים הרעבים יוצאים כל עוד רוחם בם להציל עצמם במה שימצאו במחנה ארם. המלך מנסה לווסת את היציאה ולהכניס בה סדר באמצעות שלישו, אך העם הרעב אינו שועה לכך, אלא רומס את השליש למוות בעת היציאה ההמונית והמבוהלת אל מחוץ לעיר.

הרעב היה תופעה רווחת בעולם המקראי (כפי שהוא רווח גם כיום במצב של מלחמה או בשעת בצורת באזורים אחדים בעולם). תיאורים קשים של רעב אנו מוצאים באזהרת התורה בפרשות הקללות (ראה לעיל) ובאיכה בפרקים ב' ו- ד'. אולם נדמה שהתיאור הקיצוני ביותר של הרעב בסיפור המקראי בא דווקא בסיפורנו. כשאנו קוראים את התיאורים המזעזעים של הרעב בסיפורנו אנו שואלים "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה?"

אם התשובה על כך היא כאמור שם בפרשת ניצבים (כ"ט, כד) "על אשר עזבו את ברית ה' א-להי אבתם", אם כן מדוע ניצלה שומרון בנס כה מופלא - בהתערבות א-לוהית גלויה?

קשה לענות על שאלות אלו, מפני שסיפורנו אינו מכיל רקע ספציפי למאורעות המתוארים בו, ואף את התקופה שבה התרחש הסיפור אין אנו יודעים לזהות בוודאות. אף על פי כן, ברור שהרעב בשומרון הוא ביטוי לחרון אף א-לוהי: אזהרות התורה כי אי-שמירת מצוותיה תביא למצור ולרעב קשה, עד לאכילת ילדים בידי אמותיהם, נתקיימו בשומרון.

ובכל זאת, שומרון לא הגיעה עדיין לשלב שבו נגזר חורבנה הגמור וגלות עמה (- שיאן של הקללות שבתורה), ועל כן היא זוכה בהצלה נסית ברגע האחרון לפני שהרעב יכריע את תושביה. על כגון זה נאמר בהמשך ספרנו (י"ד, כו-כז):

כִּי רָאָה ה' אֶת עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה מְאֹד, וְאֶפֶס עָצוּר וְאֶפֶס עָזוּב וְאֵין עֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל.
וְלֹא דִבֶּר ה' לִמְחוֹת אֶת שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, וַיּוֹשִׁיעֵם...


[1] דיון על פסוקים לב-לג העמומים, וחיזוק הדברים שכתבנו למעלה ייעשו בעיון ד.

[2] בפסוקים ז', יז-יח מפורש פעמיים שדברי אלישע נאמרו בנוכחות המלך ואליו.

[3] ואכן, הפטרת פרשת מצורע (או תזריע-מצורע כשהן מחוברות) מתחילה לפי רוב המנהגים בפסוק זה (ורק עפ"י מנהג התימנים והאיטלקים מתחילים בז', א). ראה על כך בנספח לסדרת עיונים זו "הפטרת פרשת מצורע".

[4] בחלוקת פרשות המסורה בספרי נ"ך ישנם הבדלים רבים בין כתבי היד והדפוסים הישנים, ואף בסיפורנו אין החלוקה שכתבנו מוסכמת. מה שכתבנו הוא עפ"י רוב כתבי היד והחשובים שבהם.

[5] טכניקה סיפורית מעין זו, שבה "נשברת" העלילה בכניסת דמות חדשה לתוך הסיפור, שכאילו אינה שייכת למה שסופר קודם לכן, ורק בהמשך מתבררת שייכותה, רווחת מאד בסיפור המקראי, וכבר עמדו עליה במדרש שמואל פרשה יג, על הפסוק (שמ"א ט', א) "ויהי איש מבנימין ושמו קיש...". הדוגמאות הנוספות שהובאו שם הן: אסתר ב', ד-ה; שמות ב', כה - ג', א; שופטים ד', ג-ד; שופטים י', יח - י"א, א.

[6] על פי האפשרות השנייה שהעלינו מהווה נבואת אלישע החל בז', א המשך של פסוק כה בפרק הקודם, ואילו פסוקים כו-לג שבפרק ו' הם מעין מאמר מוסגר - סיפור בפני עצמו, שמטרתו לשמש אילוסטרציה לחומרת הרעב בשומרון. התוצאה מתפיסה זו של סיפורנו היא בכך שאין צורך במאמץ פרשני המקשר את נבואת אלישע (ז', א-ב) אל מה שלפניה.

[7] וכאמור בהערה 6, יחייב דבר זה מאמץ פרשני שיבהיר את הרציפות הסיפורית שבין סיום הפסקה הראשונה (ו', לג) לראשיתה של השנייה (ז', א).

[8] לעתים זהו פסוק בודד, או שניים שלושה פסוקים. אך יש מקרים נדירים שבהם הציר המרכזי הוא פסקה ארוכה בהרבה, ראה לדוגמה את ניתוחנו לסיפור המפגש בין יעקב לעשו (בראשית ל"ב, ד - ל"ג, כ) בעיונים לפרשות השבוע, סדרה ראשונה, עמ' 96.

[9] על אף ההפרש של שני פסוקים בין מחצית זו לקודמתה, ההפרש מבחינת מספר המילים הוא של מילים מעטות בלבד.

[10] הדבר שאליו כיוונו המצורעים במילים "אנחנו עשים" הוא כעין זה המתואר בפסוק ח: "ויבאו אל אהל אחד ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמנו..." וכך עשו גם באהל נוסף. מעשים אלו הם הפך ישיבתם הפסיבית בשער שומרון כשהם גוועים ברעב.

[11] ממעשה זה של המצורעים למדה הגמרא במסכת עבודה זרה כז ע"ב כי ישנם מצבים שבהם לחיי שעה לא חיישינן: "ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן? דכתיב (ז', ד) 'אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם'. והאיכא חיי שעה? אלא לאו, לחיי שעה לא חיישינן". והכוונה: מדברי המצורעים יש ללמוד שעדיף הסיכוי לחיות, אף שיש בו סיכון למות מיד, על פני חיי שעה קצרים שהמוות בסופם הוא וודאי.

[12] 'נשף' זה נזכר במפורש במשלי ז', ט: "בנשף בערב יום, באישון לילה ואפלה", כלומר: בראשית הלילה ולקראת סיומו. וראה גם ישעיהו ה', יא; שם כ"א, ד.

[13] הנשף שבסוף הלילה נזכר אף הוא בוודאות במקרא: תהילים קי"ט, קמז; איוב ז', ד. המילה 'נשף' מופיעה עוד פעמים ספורות במקרא אך קשה להכריע על פי ההקשר בוודאות אם מדובר בנשף יום או בנשף לילה. על הכפילות הזאת במשמעות ציון הזמן 'נשף' במקרא עמדה הגמרא במסכת ברכות ג' ע"ב: "אמר רבא תרי נשפי הוו: נשף ליליא ואתי יממא; נשף יממא ואתי ליליא".

[14] מסתבר שלא רצו להגיע למחנה ארם באור יום, משום שמעשה מפוקפק (מבחינת תוצאותיו) כמו זה שעמדו לעשות, נאה לו החשיכה. מסיבה זו - ומסיבות נוספות - אין לטעון שהתדיינותם הייתה בסוף הלילה, והליכתם למחנה ארם הייתה לפנות בוקר, כך שיגיעו למחנה באור יום מלא.

[15] מסתבר גם שהמצורעים לא ישבו בשער שומרון הנתון בין העיר לבין מחנה ארם, שכן מקום זה מצוי במקום המסוכן ביותר בשעת המלחמה. הם ישבו בשער אחורי של שומרון, וכדי להגיע למחנה ארם היה עליהם אפוא ללכת דרך ארוכה.

[16] בסיפורנו חשובה ההקבלה בין פסקת הפתיחה של הסיפור לבין הפסקה השנייה במחצית ב, בחשפה קשרים שאינם מתלבטים לעין בעת הקריאה הראשונה של הסיפור ובהעניקה משמעות ברורה לעיצוב דמותו של המלך במחצית השנייה.

[17] המלבי"ם העיר כי על פי ברייתא במסכת בבא-בתרא צא ע"א "אין יוצאין מארץ לחוצה לארץ אלא אם כן עמדו סאתיים (- חטים) בסלע (- בשקל)", ואם כן "מבואר שגזרת הרעב לא נתבטלה אז". ואמנם לדעת ר' שמעון בברייתא שם, "בזמן שמוצא ליקח (כלומר, שאין קושי להשיג תבואה בשוק) אפילו עמדה סאה בסלע - לא יצא", ונראה שזה המצב בסיפורנו. על כל פנים, ברור שהתבואה בשער שומרון יקרה עדיין אף לאחר נס ההצלה.

[18] בסיפורנו חמור המצב עוד יותר, שהרי אכילת הבנים נעשית בגלוי וללא בושה, עד כדי כך שהאישה שעשתה כן אינה בושה לצעוק אל המלך.

[19] פעם נוספת נזכרה אכילת הבנים בעת המצור על ירושלים בפרק ד' באיכה (פס' י): "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן, היו לברות למו בשבר בת עמי".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)