דילוג לתוכן העיקרי

המצור על שומרון, הרעב בה והצלתה מהם | 1

קובץ טקסט

המצור על שומרון, הרעב בה והצלתה מהם (ו', כד-ז', כ)

א. זיקתו של סיפורנו לשלושה סיפורים קודמים

1. בין סיפורנו לבין קודמו

א. בין פתיחת סיפורנו לסיום הסיפור הקודם

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן. (ו', כד)

סיפורנו פותח במצג בן שני פסוקים. בסעיף זה נדון בראשון שבהם. המעבר מסיומו של הסיפור הקודם - (ו', כג) "ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל" - אל פתיחת סיפורנו מעורר קושי: הרי מיד בפתיחת סיפורנו נאמר שמלך ארם עולה עם כל צבאו לצור על שומרון!

בדברי המפרשים הראשונים ניתנו שתי תשובות לשאלה זו. כך עונה עליה רד"ק בביאורו לפסוק כג:

"ולא יספו עוד" - אינו אומר 'עוד' - לעולם, שהרי אומר "ויהי אחרי כן ויקבץ בן הדד...", אלא פירוש 'עוד' - באותו הזמן.[1]

אם כן, פער זמן משמעותי מבדיל בין סיום הסיפור הקודם לתחילתו של סיפורנו, ובמשך אותו הזמן "לא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל". רק אחר עבור תקופת שקט ורגיעה ביחסי ארם וישראל פרצה האיבה הנושנה בעצמה רבה עם הופעת צבא ארם בישראל ועם המצור שהטיל על שומרון. לדעת רד"ק איפא, מצור שומרון אירע לאחר תקופת זמן משמעותית כפי שעולה מהפסוק "ולא יספו עוד", וסמיכות שני הסיפורים המעלה על הדעת כאילו אירע מצור שומרון בסמוך לאירועים הקודמים מטעה.

כמה זמן עבר אפוא בין שני הסיפורים הללו? על כך אין בידנו לענות. אפשר ששנתיים שלוש[2] ואפשר שהרבה יותר.

תשובה שונה לשאלתנו נמצאת בדברי רלב"ג. אף הוא ענה על שאלה זו בביאורו לפסוק כג:

"ולא יספו עוד גדודי ארם..." - רוצה לומר שלא יספו עוד לבוא שם בזה האופן. שהיו באים שם בתחילה בהעלם... אך כשרצו להילחם בישראל, אסף מלך ארם את כל מחנהו, ולא שלח שם גדודים כמו שהיה שולח בתחילה.

אכן קיימת הבחנה במקרא בין פשיטתם של "גדודים" לבין מלחמה כוללת בין שתי מדינות, אך זו אינה זהה במלואה למה שכתב רלב"ג. במקרא 'הגדוד' פושט על מקום מסוים כדי לשלול שלל, ולאחר מכן חוזר למקומו.[3] פשיטתם של גדודים אמנם ממררת את חיי האוכלוסייה האזרחית, אך אינה משנה באופן בסיסי את היחס המדיני-צבאי בין שתי מדינות. לשם כך יש צורך במלחמה כוללת.

הפסוק המסיים את הסיפור הקודם אמנם קובע כי התופעה של פשיטות הגדודים הארמים בארץ ישראל נפסקה, אך אין הוא מתאר יחסי שלום בין ארם לישראל, וממילא אין הוא שולל התפרצותה של מלחמה כוללת ביניהן.

אף שהבחנתו של רלב"ג ודאי נכונה, עדיין אנו צריכים לדברי רד"ק, כי בין סיומו של הסיפור הקודם לבין סיפורנו עברה תקופת זמן משמעותית. לו הייתה המלחמה בארם פורצת מיד בסמוך לאירועים המתוארים בסיפור הקודם, היה הישגו של אלישע, שגרם להפסקת פשיטות גדודי ארם בישראל, מאבד את ערכו ואת משמעותו, ואם כן מדוע מציינו הכתוב? לפיכך עלינו לצרף את שני הפירושים כאחד.

ב. נס ההצלה בכל אחד מן הסיפורים

על אף הניתוק הכרונולוגי בין סיפורנו לבין קודמו, ועל אף ההבחנה המהותית ביניהם מבחינת סגנון פעולות האיבה של הארמים נגד ישראל (- פשיטות גדודים לעומת מלחמה כוללת), מצויים שני הסיפורים הללו בסמיכות זה לזה, ודאי מחמת הדמיון ביניהם.

דמיון זה נובע בראש ובראשונה מכך ששני הסיפורים עוסקים במלחמה המתמשכת שבין ישראל לארם. מלחמה זו, שנמשכה דורות אחדים, אמנם פשטה צורה ולבשה צורה, אך המשיכה להציק לישראל יותר מכל שאר המלחמות שניהלו באותם דורות.

קשר נוסף בין שני הסיפורים הוא שתפקידו של אלישע נביא הדור בשניהם הוא להקל את הלחץ הארמי על ישראל, והוא עושה זאת בדרכים שונות, המתאימות לנסיבותיו של כל אירוע.

כאן ברצוננו להבליט קו דמיון נסתר בין דרכי ההצלה בסיפור הקודם לבין אלו שבסיפורנו. בסדרת העיונים הקודמת (עיון ד) עמדנו על תפקידם המרכזי של סוסי האש ורכב האש אשר מלאו את ההר שעליו שכנה דותן סביבות אלישע. פירשנו שם כי אלו ניתנו לישראל בזכותו של הנביא, ועל כן הנביא הוא "רכב ישראל ופרשיו" (ב', יב; י"ג, יד). כוחם של אלו רק יותר מכוחם של סוסי בשר ורכב עץ וברזל, ולפיכך נושעים ישראל בזכות אותם סוסי אש ורכב אש - בזכות נוכחותו של הנביא בקרבם.

בסיפור הקודם, אין תפקידם של סוסי האש ורכב האש רק להרגיע את חרדתו של נער איש הא-להים (כפי שכתבו מפרשים אחדים), אלא הם הם הכוח המעמיד עצמו לרשות הנביא, כנאמר (ו', יח) "וירדו אליו". השימוש שעושה בהם אלישע הוא לשולחם אל חיל ארם ולהכותם בסנוורים, זאת אחר שהתפלל אל ה' שיעשה כן. עמדנו על כל זאת בעיון ה שם.

נמצא כי נצחונו של אלישע על הארמים שבאו לתפסו, שהוא תנאי להצלת ישראל כולם מתגרת יד גדודי ארם, נעשה באמצעות רכב וסוסים שהם אמנם בלתי נראים בעיני בשר רגילות, אך הם גוברים על כל רכב וסוסים ממשיים של האויב: "כי רבים אשר אתנו מאשר אותם" (ו', טז).

ההצלה בסיפור שלנו מתוארת בפסוקים ו-ז שבפרק ז':

וַה' הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ.
וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם... וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם.

נראה שהרכב והסוס והחיל הגדול שאת קולם השמיע ה' באזני הארמים הם אותם "סוסים ורכב אש" שנתגלו לנו בסיפור הקודם. אלא ששם פעלו הללו על עיניהם של הארמים, ואילו בסיפורנו הם פעלו על אוזניהם. וכשם שבסיפור הקודם לא נראו הסוסים ורכב האש לעיני אדם רגיל (מלבד לעיני אלישע ונערו) אך פעולתם על עיני הארמים הורגשה גם הורגשה, כך גם בסיפורנו, לא נשמע קולם של אותם סוסים ורכב נסתרים באוזני סתם אדם, ועל כן לא שמעו ישראל דבר, ולא יכלו להעלות על דעתם מדוע ברחו הארמים, אך הם נשמעו גם נשמעו באוזני הארמים.

הקול שנשמע באוזני הארמים היה "קול חיל גדול", ואכן כבר קבע אלישע ביחס לרכב ולסוסים הללו כי "רבים אשר אתנו מאשר אותם"(טז). בצדק חשו אפוא הארמים כי הרכב והסוסים העולים עליהם, החיל הגדול הזה, רב ותקיף מחילם שלהם ובצדק ברחו מפניו. טעותם היחידה הייתה שהם ייחסו קולות אלו לחילם של מלכי החתים ושל מלכי מצרים, משום שלא העלו על דעתם מה הם באמת הרכב והסוס ומהו מקורם.

השוואה זו בין שני הסיפורים מביאה למסקנה כי גם בסיפורנו הופיעו הרכב והסוסים הנסתרים הללו בזכותו של אלישע, ואם כן גם בסיפורנו מודגם העיקרון כי נביא הדור הוא "רכב ישראל ופרשיו". אלא שבסיפור הקודם הופיעו הללו "סביבת אלישע", משום שאלישע עצמו היה מושא התקפתם של הארמים. בסיפורנו הם מופיעים ישירות בקרבת מחנה ארם, כדי לקיים את דבר ה' בפי הנביא "כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל בשער שמרון".

שומעי הנבואה באותה שעה (ויחד עמם אנו הקוראים) אינם יודעים כיצד תתקיים נבואה זו בפועל. אך הנביא יודע: הרכב והסוסים השמימיים יעמדו שוב לרשות הנביא, והם שיניסו את חיל ארם על נפשו, ובכך ייפסק הרעב הנורא בעיר שומרון בבת אחת.

2. בין סיפורנו לסיפור מלחמותיו של אחאב בארם (מל"א כ')

הפסוק הפותח את סיפורנו דומה הן מבחינת תוכנו והן מבחינת סגנונו לפסוק הפותח את סיפור המלחמות בין אחאב לבן הדד במל"א כ'.

מל"א כ', א

סיפורנו

וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ...

וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ

וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ.

וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן.

ואכן, אלו שתי המלחמות היחידות בין ארם לישראל שבהן צרו הארמים על שומרון. אלא שלמרות הפתיחות הדומות של שני הסיפורים הללו, המשך הסיפורים שונה מאד.

במל"א כ' לא נמשך המצור על שומרון אלא ימים ספורים. נביא ניגש אל אחאב באותם ימים, ובישר לו בשם ה' כי כל המון הארמים יינתן בידו. בהדרכת אותו נביא הוציא אחאב את חייליו אל מחוץ לחומות שומרון, והללו הכו את חיילי ארם והביאו למנוסתם המבוהלת. אחאב וצבאו רדפו אחר חיילי ארם הנָסִים והכו בהם את הסוס ואת הרכב מכה גדולה (פסוקים יג-כא שם).

בסיפורנו, לעומת זאת, נמשך המצור זמן רב, וגרם לרעב כבד בעיר שומרון. רק כשהגיע המצב בעיר לשפל המדרגה, עד שאי אפשר היה לסבול עוד את הרעב,[4] וסכנת מוות ריחפה על כל הנותר בעיר,[5] מופיע דבר ה' בפי אלישע ומבשר על הצלה מהירה של העיר מן הרעב. אפס, הצלה זו אינה תוצאה של מלחמה שיילחמו ישראל בארם וינצחו אותם. ה' הוא שהבריח את הארמים חזרה לארצם באמצעות נס גלוי (ז', ו-ז). חיל ארם לא הוכה כלל, וישראל זכו בהצלה מן המצור באפס מעשה.

ובכן, מהו פשר ההבדלים אלו בין שני סיפורי המצור הארמי על שומרון? ניתן לתלות אותם בנסיבות הריאליות השונות בשני הסיפורים, ביחסי הכוחות ובשאר גורמים ארציים. אלא שדבר מכל אלו אינו נרמז בסיפורים עצמם.[6] שאלתנו אינה נוגעת אפוא לפן הזה של שני הסיפורים, אלא לפן החשוב והעיקרי מבחינת הסיפור המקראי הנבואי: להבדל בין זכאותה של שומרון בימי אחאב להינצל במלחמת ישועה מרהיבה, לעומת חוסר זכאותה לכך בסיפורנו. שומרון אמנם ניצלת גם בסיפורנו, ואף בסיפורנו מקדימה בשורת נביא את הצלתה, אלא שהצלה זו דחוקה היא, בלתי מכובדת מכמה בחינות, ובעיקר, באה רק לאחר ייסורים קשים שנתייסרו אנשי שומרון.

להסבר זכאותם של אחאב ובני דורו להינצל מן המצור הארמי ולנצח את חיל ארם הקדשנו חלק ניכר ממאמרנו "המלחמות הראשונות בין אחאב ובן הדד - עיונים במל"א כ'".[7] נזכיר כאן בקיצור שניים מן הנימוקים שהבאנו שם לניצחון אחאב:

א. דרישתו של בן הדד מאחאב במשא ומתן שקדם לפרוץ המלחמה (שם פסוק ה) "כעת מחר אשלח את עבדי אליך, וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך, והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו" נועדה להשפיל את כבודם של ישראל עד עפר. סירובו של אחאב (בעצת הזקנים) לקבל תכתיב זה מהווה לו זכות המצדיקה את ניצחונו: בעמידתו הגאה ובנכונותו למסור את נפשו על כבודם של ישראל, הוא זכה לנצח את המלך הגאוותן, המתהלל בכוחו והמנסה להשפיל את כבודם של ישראל.[8]

ב. הנבואה שנאמרה לאחאב בעת המצור אמנם הבטיחה לו ניצחון על ארם, אך גם התנתה ניצחון זה (במשתמע) בעמידתו של אחאב במבחן אמונה: הנביא מדריך את אחאב ליזום פעולה צבאית נועזת ביותר, מתוך אמונה בדבר ה' שאין מעצור לפניו להושיע מעטים מול רבים (פסוק יד). אחאב נשמע להוראות הנביא, ובכך זכה לניצחון המופלא (שם טו-כא).[9]

מה ניתן לומר על מלך ישראל ועל דורו כפי שהם מתגלים בסיפורנו? קשה לענות על כך במה שנוגע לדור עצמו - הסיפור אינו כולל מידע אודותיו; אולם נראה כי מעיקרי כוונתו של סיפורנו הוא להראות כי קיימת התאמה בין התנהגותו של מלך ישראל (שיש בה אורות מעטים אך בעיקר צללים) לבין הדרך הקשה והבלתי מכובדת שבה ניצלה שומרון מן המצור הארמי. דבר זה ילך ויתברר במהלך העיונים הבאים.

3. בין סיפורנו לסיפור המלחמה במואב (פרק ג')

בפרקי אלישע מסופר על מעורבותו של הנביא בשתי מלחמות של ישראל, וזאת, בשני סיפורים: בסיפור על המלחמה במואב שבפרק ג' ובסיפורנו.[10] מתבקשת אפוא השוואה בין שני הסיפורים הללו.

הנסיבות לפרוץ המלחמה שונות מאד בשני הסיפורים: יוזם המלחמה במואב היה יורם מלך ישראל, והוא זה שעלה על מואב בכוח עצום (שכלל שלושה צבאות) והטיל מצור על קיר חרשת בירת מואב; בסיפורנו יזם את המלחמה בן הדד מלך ארם, והוא שצר על שומרון בירת ממלכת ישראל.

אף על פי כן יש דמיון מה בין שני האירועים הללו: המצור על שומרון הביא עליה רעב כבד וסכנה קיומית ליושביה; אף מסע המלחמה של יורם ויהושפט דרך מדבר אדום הביא לצמא, אשר סיכן את קיומם של הצבאות התוקפים:

וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים
וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם.
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:
אֲהָהּ! כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה
לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב. (ג',ט'-י')

המצוקה מביאה את המלכים בשני הסיפורים לפנות לאלישע, אלא שאינה דומה הפנייה אל הנביא בפרק ג' לפנייה אליו בסיפורנו. שם נעשית הפנייה אליו ללא דופי, כדי לשמוע מפיו את דבר ה'; בסיפורנו, לעומת זאת, מקדימה את ירידתו של המלך אל אלישע שבועתו בפסוק לא: "כה יעשה לי א-להים וכה יוסף, אם יעמד ראש אלישע בן שפט עליו היום". אף בבואו אל אלישע, אין המלך מבקש מפיו את דבר ה', אלא מביע את ייאושו מאפשרות ההצלה:

וַיֹּאמֶר: הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת ה'
מָה אוֹחִיל לַה' עוֹד?![11] (ו',לג)

אף שבשני הסיפורים ישנה הסתייגות של אלישע ממלך ישראל[12], נענה הנביא בסופו של דבר בשניהם ומנבא בשם ה', וכך היא פתיחת דבריו בשני המקומות:

המלחמה במואב

סיפורנו

וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה'...
כִּי כֹה אָמַר ה'... (ג',ט"ז-י"ז)

וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: שִׁמְעוּ דְּבַר ה'
כֹּה אָמַר ה'...[13] (ז',א')

אף תוכנן של שתי הנבואות שבפי אלישע דומה, בהתאמה לנסיבות שבכל סיפור: הוא מבטיח פתרון מהיר של המצוקה שבה נתונים ישראל באותה שעה, על ידי בואם של שפע מים או שפע מזון.

עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה, גֵּבִים גֵּבִים...
וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם, וּבְהֶמְתְּכֶם. (ג', ט"ז-י"ז)

כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל
וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן. (ז', א ) 

ואכן, בבוקר שלאחר מכן נפתרת המצוקה בכל אחד מן הסיפורים, וזאת בעקבות התרחשות שהייתה נסתרת מעיניהם של ישראל בלילה שקדם: ירידת הגשמים בלילה בארץ אדום גרמה להופעת המים בנחל לעת בוקר; והקולות שהשמיע ה' באזני הארמים גרמו למנוסתם המבוהלת בלילה, ולאחר שנתגלה הדבר בבוקר נבזז מחנה ארם.

בשני הסיפורים קשורה ההצלה מן המצוקה בהטעיית האויב שבו נלחמים ישראל ובכישלונו בעקבות כך, אלא שקשר זה מתהפך מסיפור לסיפור: בפרק ג' נס ההצלה מן הצמא - בואם של מים רבים מדרך אדום - הוא שגורר את מפלתם הניסית של המואבים (ג', כב-כד) "... ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם, ויאמרו: דם זה, החרב נחרבו המלכים ויכו איש את רעהו. ועתה לשלל מואב! ויבאו אל מחנה ישראל, ויקמו ישראל ויכו את מואב וינסו מפניהם...".

הפוך הדבר בסיפורנו: מצוקת הרעב הרי היא תולדת המצור הארמי על שומרון, ואם כן כדי לפתור מצוקה זו יש להקדים ולהפסיק את המצור הזה. ואכן זהו עיקרו של הנס בסיפורנו (ז', ו-ז): "וה' השמיע את מחנה ארם קול רכב, קול סוס, קול חיל גדול, ויאמרו איש אל אחיו: הנה שכר עלינו מלך ישראל את מלכי החתים ואת מלכי מצרים לבוא עלינו. ויקומו וינוסו בנשף ויעזבו את אהליהם... המחנה כאשר היא, וינסו אל נפשם". אופיה זה של מנוסת הארמים - כשהם משאירים אחריהם מחנה מלא כל טוב - הוא שאפשר את ההצלה המיידית של שומרון מן הרעב.[14]

לבסוף נציין, כי אף ששני הסיפורים הללו הם סיפורי ישועה והצלה, מסתיימים שניהם באירוע שלילי, וחתימת הסיפור באירוע שלילי יש בה כדי להטיל צל על הישועה המתוארת לפניה. סיפור המלחמה במואב מסתיים במעשהו המחריד של מלך מואב, שבעקבותיו (ג', כז) "ויהי קצף גדול על ישראל, ויסעו מעליו וישבו לארץ".[15] סיפורנו מסתיים בתיאור רמיסת שלישו של המלך ומותו כעונש על פקפוקו בנבואת אלישע (יז-כ).

נראה אפוא, כי על אף הנסיבות השונות בשני הסיפורים, רב המשותף ביניהם, עד כי ניתן לומר כי שניהם מהווים סוג ספרותי בפני עצמו במכלול פרקי אלישע: סיפורי הצלה לאומית הבאה בעקבות נבואה מאת ה' לאלישע.[16]

האם קווי הדמיון שבין שני הסיפורים הללו מלמדים על דמיון מהותי ביניהם? נדמה כי התשובה על כך חיובית:

על אף היותם של סיפורים אלו סיפורי הצלה לאומית ניסית, אין הצלה זו נעשית במאור פנים. בשני הסיפורים ניכר יחס אמביוולנטי של ההשגחה הא-לוהית ושל הנביא המייצג אותה כלפי ישראל וכלפי מלכם.

על הסיבות ליחס אמביוולנטי זה בסיפור המלחמה במואב עמדנו בהרחבה בסדרת העיונים שהוקדשה לסיפור ההוא, ואילו על סיבות היחס הזה לישראל בסיפורנו נעמוד בהמשכה של סדרת עיונים זאת. אף על פי כן צריך להדגיש כי הפרופורציה בין היחס החיובי לישראל ליחס השלילי אליהם בכל אחד מן הסיפורים שונה. סכנת הצמא בסיפור המלחמה במואב הייתה סכנה שלא התממשה בסופו של דבר, ואילו בסיפורנו הרעב ששרר בשומרון היה רעב חמור ותוצאותיו המחרידות מתוארות בראש סיפורנו. ועוד: בסיפור המלחמה במואב ניצחו סוף סוף ישראל את מואב, והקצף עליהם גרם לכך שניצחונם לא הושלם, ועיר הבירה המואבית לא נכבשה. בסיפורנו, לעומת זאת, לא ניצחו ישראל את ארם כלל, ומנוסת הארמים לא הייתה קשורה כלל במעשיהם של ישראל.

אף נבואות ההצלה של אלישע ודרכי התקיימותן בשני הסיפורים שונות: בסיפור המלחמה במואב מתקבלת נבואת אלישע באמון ללא סייג, והוראותיו ביחס למלחמה במואב מתקיימות כלשונן. בסיפורנו, לעומת זאת, נתקלת נבואת אלישע בפקפוק ובחוסר אמון, וכנראה לא רק על ידי השליש של מלך ישראל. בשורת הישועה מובאת על ידי ארבעה מצורעים, ומלך ישראל אינו מקבלה מיד. הפסקת הרעב נעשית מתוך אנדרלמוסיה שגורמת לרמיסתו של השליש העומד בשער העיר.

נמצא אפוא כי היחס לישראל ולמלכם בסיפורנו עוד פחות מאיר פנים אפילו מזה שבסיפור המלחמה במואב. על סיבות הדבר נעמוד כאמור בעיונינו הבאים.


[1] בהמשך דבריו מוכיח רד"ק את המשמעות הזאת של התיבה "עוד" (- 'באותו הזמן') משלושה פסוקים במקרא: מל"ב כ"ד, ז (בהשוואה לירמיהו ל"ז, ה); ישעיהו כ"ג, יב; משלי ל"א, ז.

[2] ראה מל"א כ"ב, א וכן את הנאמר בהמשך אותו פרק.

[3] ראה שמ"א ל', ח בהקשרו (ובאותו הפרק עוד כמה פעמים); בפרק הקודם - ה', ב; הושע ז', א.

[4] עד כדי הזוועה המתוארת בפסוקים כו-ל.

[5] ראה דברי המצורעים להלן (ז', ד) "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם", וכן את דברי עבדי מלך ישראל אליו (ז', יג) "הנם ככל המון ישראל אשר תמו".

[6] מן המשא ומתן שהתנהל בין אחאב לבן הדד בראש פרק כ' (ב-י) נראה שעדיפותם המספרית והצבאית של הארמים הייתה עצומה. מספר חיילי ישראל מופיע שם בפסוק טו.

[7] מגדים ט"ז, אדר ב תשנ"ב. הסבר זכאותם של אחאב ובני דורו הובא שם בשלושת העיונים הראשונים (עמ' 76-55) ובתמציתיות בהערה 18 עמ' 76.

[8] לכך הוקדש עיון ב בסדרת העיונים הנזכרת, עמ' 65-60, וראה בייחוד בסופו של העיון ההוא.

[9] לכך הוקדש עיון ג שם, עמק 76-66, ובעיון ההוא גם השווינו את מעשהו של אחאב ואת תוצאותיו לניצחונם של גדעון ואנשיו את המדיינים, ולזה של יהונתן ונושא כליו את הפלשתים.

[10] אמנם גם בסיפור הקודם, שבפרק ו, ח-כג (הכאת חיל ארם בסנוורים), מעורב אלישע במאבק הצבאי שבין ישראל וארם, אולם שם אין מדובר במלחמה כוללת בין שתי המדינות. וראה דברינו בסעיף 1א בעיון זה בדבר ההבחנה בין פשיטת גדודים לבין מלחמה כוללת.

[11] על פרשנותם של פסוקים לב-לג, ועל השאלה מי אמר את הדברים המצוטטים למעלה וכיצד הם מתייחסים לדבריו הקודמים של המלך (בפסוק לא) נדון באחד מעיונינו הבאים.

[12] בפרק ג', יג: "מַה לִּי וָלָךְ, לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ...".

בסיפורנו ו', לב: "הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי...".

מעניין לציין כי בשני המקומות נקשר מלך ישראל אל חטאי אביו.

[13] מלבד בשני המקומות הללו משתמש אלישע בהכרזה "כה אמר ה' " בעוד שלושה מקומות: בנס ריפוי המים ביריחו (ב', כא): "כה אמר ה' רפאתי למים האלה..."; בנס עשרים הלחם למאה איש (ד', מג): "כי כה אמר ה' אכל והותר". בשני המקומות הללו נראה מתוך ההקשר כי אין כוונת אלישע לכך שה' אמר לו דברים אלו, אלא לכך שבגוזרו על הנס הוא פועל בהסכמה א-לוהית ושה' הוא מחולל הנס באמת (בנס ריפוי המים נאמר במפורש בפסוק כב "וירפו המים... כדבר אלישע אשר דבר").

המקום השלישי הוא בשלוח אלישע את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא. הוא מצווה עליו לומר לו (ט', ג) "ואמרת: כה אמר ה': משחתיך למלך אל ישראל". אולם אפשר שכוונת אלישע כאן היא לנבואה שניתנה לאליהו רבו במל"א י"ט, טז "ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל", נבואה שלא נתקיימה בידי אליהו, אלא רק עתה בידי תלמידו של אלישע. נמצא כי בפרקי אלישע מתוארים רק בשני מקומות אירועים וודאיים שבהם ניתנה לאלישע נבואה מילולית ושאותה הוא משמיע באזני אחרים, והם שני המקומות שאנו עוסקים כאן בהשוואתם.

[14] כאן יש לציין כי נבואת אלישע במלחמה על מואב כללה הודעה מפורשת על כשלון המואבים (ג', יח): "ונקל זאת בעיני ה', ונתן את מואב בידכם", ואילו נבואתו בסיפורנו אינה כוללת הודעה על מנוסת הארמים. הבדל זה טעמו כפול: ראשית, במקומנו ברור הדבר ששומרון תינצל מן הרעב רק הודות לכישלון הארמים, ואין צורך לומר זאת. שנית, ההודעה על כשלון המואבים בפרק ג' נועדה להדריך את ישראל כיצד עליהם לנהוג במואב (שם יט): "והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור, וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו...", אולם בסיפורנו אין לישראל כל תפקיד במלחמה בארם: זוהי מלחמתו של ה', וישראל רק ייהנו מפירותיה.

[15] על פשר מעשהו של מלך מואב ועל הקשר בין מעשהו לבין הקצף הגדול שהיה על ישראל עמדנו בהרחבה בעיונים לסיפור ההוא.

[16] המשותף בין שני הסיפורים הללו רב בהרבה על המשותף בין סיפורנו לבין סיפור ריפוי נעמן וסיפור הכאת ארם בסנוורים - שני סיפורים נוספים שבהם מעורב אלישע בסכסוך שבין ארם לישראל. יש לשים לב שבסיפורנו אין מתוארת כל זיקה בין אלישע לבין הארמים. פעילותו היא פנים-ישראלית בלבד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)