מלחמת רמות גלעד ומות אחאב בה כדבר ה' (כ"ב, א-לח) | 4

ד. יזמת אחאב ליציאה למלחמה להשבת רמות גלעד

 

           ג              וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל עֲבָדָיו: הַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד

וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם.

           ד              וַיֹּאמֶר אֶל יְהוֹשָׁפָט: הֲתֵלֵךְ אִתִּי לַמִּלְחָמָה רָמֹת גִּלְעָד?

 

1.הרקע הגיאוגרפי-היסטורי ליזמת המלחמה

רמות גלעד הייתה עיר ישראלית חשובה בגבול שבין ישראל לארם בשל מיקומה בקצה הצפון-מזרחי של הגלעד. בימי שלמה שימשה מרכז של הנציבות השישית, שבתחומה נכללו גם חוות יאיר וחבל ארגוב בבשן שמצפון לה (מל"א ד', יג). יש המזהים את רמות גלעד עם העיר רָמְתָא השוכנת כיום בגבול הצפוני של ממלכת ירדן עם סוריה, בין דַרעָא (היא אדרעי) לאירביד.[1] עיר זו יושבת על צומת דרכים חשוב: הדרך ממנה צפונה – מגיעה לאדרעי ולדמשק; הדרך ממנה דרומה – מגיעה לרבת עמון; ודרכים היוצאות ממנה מערבה – מגיעות אל דרום הכינרת ואל בית שאן.

לא ייפלא אפוא כי רמות גלעד שימשה סלע מחלוקת בין ארם-דמשק ובין ממלכת ישראל במשך כמה דורות, שכן שתי הממלכות ראו בה נכס אסטרטגי חשוב. מסתבר שהעיר נכבשה מידי ישראל בידי בן-הדד הראשון (אולי בימי בעשא מלך ישראל – מל"א ט"ו, יח–כ). בן-הדד השני, אויבו של אחאב, אמנם הבטיח להשיב את הערים הישראליות הכבושות לאחאב (כ', לד), אך את רמות גלעד, היושבת על הדרך לדמשק, לא השיב, מפני חשיבותה הרבה להגנת דמשק בירתו.

ניסיון הכיבוש של אחאב לא עלה יפה כמתואר בסיפורנו, והעיר נותרה בידי הארמים. יורם בן אחאב נלחם אף הוא על רמות גלעד, בשיתוף פעולה עם אחזיהו מלך יהודה (מל"ב ח', כח). יורם נפצע במלחמה זו, וירד להתרפא ביזרעאל. באותו זמן שלח אלישע אל המלחמה ברמות גלעד את אחד מבני הנביאים, כדי שימשח שם למלך את יהוא, אשר נצטווה להשמיד את בית אחאב. אין אנו יודעים אם העיר שבה לידי ישראל בסופו של דבר, או שנותרה בידי הארמים.

זהו אפוא הרקע הגיאוגרפי-היסטורי ליזמת המלחמה של אחאב להשבת רמות גלעד לידי ישראל.

 

2. "וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ" – מדוע החשה אחאב עד עתה?

דברי אחאב אל עבדיו "הַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד" מתבארים בפשטות, על רקע היותה עיר ישראלית משכבר הימים. אולם לְמה מתכוון אחאב באומרו "וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם"? מדבריו משתמע שהעיר הייתה צריכה לשוב לידי ישראל זה מכבר. למה כוונתו?

דברי אחאב הללו רומזים כמסתבר אל התחייבותו של בן-הדד בעת שאחאב חנן אותו והעלהו למרכבתו:

כ', לד      הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ – אָשִׁיב.

מסתבר שבן-הדד לא קיים את דברו ולא השיב את רמות גלעד כפי שהתחייב בברית.

ואם כך הדבר, בצדק מקשה רד"ק בראש פרקנו על אחאב ועל יזמה זו שעלתה בדעתו עתה:

(א) והלא שלום היה ביניהם שלוש שנים (– פסוק א), ולמה לא עשה מלחמה זו כשלא השיב לו הערים (– מיד בתחילת שלוש השנים הללו)?

(ב) ועוד: למה אמר אחאב על רמות גלעד יותר משאר הערים?

תשובתו של רד"ק נסמכת על ספקולציה שהוא מעלה, כי קיים שוני בין רמות גלעד ובין שאר ערי ישראל שנכבשו על ידי ארם, ולטענתו עיר זו לא הייתה כלולה בהתחייבות בן-הדד. תשובת רד"ק אינה מסתברת מסיבות שונות,[2] ועל כן נציע לשאלותיו תשובות אחרות:

ביחס לשאלתו האחרונה של רד"ק, מדוע התייחס אחאב בדבריו דווקא לרמות גלעד מבין שאר הערים – אפשר שאת שאר הערים הכבושות בידי ארם השיב בן-הדד לאחאב, מלבד רמות גלעד, העיר המשמשת שער כניסה לבקעת בית שאן מחד, ולדמשק מאידך. מפני חשיבותה האסטרטגית נמנע בן-הדד מלהשיבה.[3]

ובאשר לשאלתו הראשונה של רד"ק – מדוע חיכה אחאב שלוש שנים, ולא יצא מוקדם יותר לכבוש את רמות גלעד מיד בן-הדד, אשר החזיק בה בניגוד להתחייבותו המפורשת. הניסיון מלמדנו, כי במשא ומתן בין מדינות עובר לעתים זמן רב, ואף שנים אחדות, עד שתמונת היחסים ביניהן מתבררת סופית. אפשר אפוא שבן-הדד נהג סחבת מכוונת בקיום השלם של הבטחתו, ועד שאחאב הבין כי רוּמה בידי 'אחיו' בן-הדד, וכי הלה אינו מתכוון כלל להשיב לו את רמות גלעד, חלפו שלוש שנים. בפרק זמן זה הספיק בן הדד לשקם את צבאו ולהיות מוכן למלחמה, כך שכעת אחאב נדרש לצאת למלחמה כדי להשיג את מבוקשו. דוגמאות למצבים דומים אפשר להביא ללא קושי מן ההיסטוריה המודרנית, לרבות זו של מדינת ישראל.

אחאב, וכמותו אנו הקוראים, יכולים ללמוד מכאן פרק בפוליטיקה שבין מדינות: אמונתו התמימה של אחאב ב'אחיו' בן-הדד, שעמו כרת ברית שלום, מתנפצת אל מול האינטרס הצבאי-הלאומי של בן-הדד בהחזקת רמות גלעד. התחייבותו של בן-הדד, שניתנה בשעת חולשתו, נשכחה כלא הייתה, והאינטרס גבר עליה. מפני מלכי הגויים הללו התפלל דוד אל ה':

           תהילים קמ"ד, ז  פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים   מִיַּד בְּנֵי נֵכָר.

                                           אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא            וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר.[4]

 

חוקרי תולדות התקופה נותנים בידנו אפשרות לענות תשובה מדויקת יותר על השאלה מדוע המתין אחאב שלוש שנים עד ליציאתו למלחמה להשבת רמות גלעד: בין מלחמת אפק (המתוארכת בשנת 854 לפני הספירה) לבין מלחמת רמות גלעד שלוש שנים אחר כך (851 לפני הספירה) התרחש אירוע היסטורי גדול, שאין לו כל ביטוי במקרא: שלמנאסר השלישי מלך אשור, אשר עמד בראש הצבא הגדול והחזק בצבאות האזור, החל במסע כיבושים מערבה, לכיוון הים התיכון. בשנת 853, כשנה לאחר קרב אפק, נערכו מול מלך אשור צבאותיהם של שנים עשר מלכים, בסביבות העיר קרקר שבארץ חמת (על נהר הארנת). מלכים אלה עשו יד אחת לבלום את התפשטותו ואת כיבושיו. בראש ברית שנים עשר המלכים עמדו שני מלכים: 'הדדעזר מדמשק' – המכונה במקרא בן-הדד, ו'אחאב הישראלי'. [5]

נמצא שבתקופה הסמוכה לאחר מלחמת אפק היו עסוקים אחאב ובן-הדד בהכנת צבאותיהם לקראת מלחמה מכרעת משותפת באויב המסוכן לשניהם, במלך אשור. זמן זה ודאי אינו מתאים לעריכת חשבונות בין שני השותפים, וודאי לא ליציאה למלחמה ביניהם.  

משנסתיימה מלחמת קרקר והסכנה האשורית חלפה לעת-עתה, צפו ועלו התביעות הישנות בין בני הברית: אחאב אינו מוכן לוותר על רמות גלעד, גם במחיר יציאה למלחמה לשם כיבושה.[6]

 

3. הערכת יזמת אחאב לצאת למלחמה לשם השבת רמות גלעד

כיצד יש להעריך את יזמת אחאב לצאת למלחמה לשם השבת רמות גלעד לישראל מן הבחינה הדתית? האם זהו מעשה ראוי מבחינה דתית, שכן בכך ממלא אחאב את חובתו כמלך ישראל? או שמא מעשהו פגום מבחינה דתית, ואם כן מהו הפגם במעשהו? וישנה כמובן גם אפשרות שלישית, שהמעשה הוא ניטרלי מן הבחינה הדתית – אחאב רשאי לעשותו על פי שיקול דעתו כמלך, ואין בכך כל צד של מצווה או עבירה.

ראשית נציג שתי דעות הפוכות, של שני פרשנים בני דור גירוש ספרד – רבי יצחק עראמה ור"י אברבנאל:

א. בעל העקידה – "טוב ויפה הוא שתשובנה ערי ישראל אליהם על ידי המלך"

ר"י עראמה, בפירושו לתורה 'עקידת יצחק' בראש השער העשרים וחמשה, דן בכך שלעתים "יתחייב השכל להכחיש קצת משפטיו ודיניו, מפני ההוראות הא-לוהיות הנאצלות עליו" בנבואה מאת ה'. הוא מביא דוגמאות של נביאים, שדנו תחילה בשאלות שעמדו לפניהם על פי שיקול דעתם האנושי, אך נתחייבו לחזור בהם מדבריהם, כאשר נתגלה להם בנבואה מאת ה' כי טעו בשיקול דעתם.

אחת הדוגמאות שהוא מביא לכך היא מסיפורנו:

... ומיכיהו גם הוא, כאשר אמר לו אחאב (פס' טו) "הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל?", עם שהקדים לומר לשליח (בפסוק יד) "חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר", הנה מתחילה, טרם יהיה יד ה' עליו, לפי שראה בטוב בחינת שכלו, שטוב ויפה הוא שתשובנה ערי ישראל אליהם על ידי המלך המולך בעת ההיא, כי זה וכיוצא בו הוא סיבת הקמתו עליהם, לזה אמר לו (בפסוק טו) "עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ"... קרה לו למיכיהו בזה, לגזור בדעתו דבר. וכאשר נתעורר... להתבודד ולכווין אל הנבואה, הוכחש זה הדעת, וידע שלא יצליח, ולא ייתן ה' ביד המלך כמו שאמר, כי הוא יתברך ובית דינו יעצו עליו רעה, כמו שנזכר שם.

בדבריו אלו מבאר בעל העקידה דבר שנתקשו בו מפרשים רבים בסיפורנו: כיצד אמר מיכיהו לאחאב בתחילה "עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ", אותם דברים שאמרו גם ארבע מאות נביאי השקר לפניו, שהם ההיפך מדבר ה' המתגלה בפיו מיד לאחר מכן? בעיון שנקדיש לשאלה זו נענה עליה תשובה שונה מזו של בעל העקידה. אולם במה שנוגע לשאלה שאנו דנים בה עתה – כיצד להעריך את יזמת אחאב לצאת למלחמה להשיב את רמות גלעד לישראל – אין חשיבות לדיון ההוא. לדבריו, יזמה ראויה היא, כי "טוב ויפה הוא שתשובנה ערי ישראל אליהם על ידי המלך המולך בעת ההיא". הוא מוסיף, שלשם כך הרי הוקם מוסד המלוכה בישראל.

אולם אם כך הדבר, מדוע מנבא מיכיהו נבואת פורענות לאחאב, המתגשמת במלחמה זו? זאת, מפני שעוד קודם לכן נגזר על אחאב עונש מיתה. ומלחמה זו, עם היותה מעשה ראוי כשלעצמו, משמשת הזדמנות להיפרע מאחאב על חטאיו הקודמים. גילוי דבר ה' לאחאב נועד לתת לו פתח הצלה בכך שיימנע מלצאת למלחמה, אך הוא לא שמע לקול דבר ה' בפי נביאו, ואכן נפל ברמות גלעד.

לפי תפיסה זו, נמצא כי אין בסיפורנו ביקורת על עצם יזמתו של אחאב לצאת מלחמה. אדרבה, הייתה זו יזמה מוצדקת. אולם בנסיבות המיוחדות של סיפורנו, הורתה הנבואה לאחאב לשוב בו מיזמתו, ורק על כך שסירב לקבל את דבר ה' בפי נביא האמת יש לבקר את אחאב.

ב. ר"י אברבנאל – "חילל בריתו בעלותו להילחם בו"

שונה עד הקצה דעתו של ר"י אברבנאל על יזמת המלחמה של אחאב. אולם כדי להבין את דעתו, עלינו להקדים ולבאר את הנחות היסוד של פירושו, שהוא עצמו לא ביארן כראוי.

בביאורו לפסוק ג – "הַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם" – מעיר רי"א:

היה זה לפי שלא נזכר אחאב לשאול אותה מבן-הדד כאשר השיבו (– בן-הדד) הערים אשר לקח אביו מארץ ישראל, ונזכר עתה ממנה.

מדוע היה צריך אחאב לשאול את השבת רמות גלעד באופן מיוחד? האם איננה כלולה ממילא בהתחייבותו של בן-הדד שניתנה לאחאב בעת שהלה חנן אותו – "הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב"?

נראה שרי"א מסתמך בדבריו על פירוש רד"ק לפסוק זה, אך שכח להביאו במלואו, וכך הפכו דברי רי"א לקטועים ובלתי מובנים. את דברי רד"ק במלואם הבאנו בסעיף הקודם של עיוננו ובהערה 2, וכאן נביא רק את מה שנחוץ להבנת המשך דברי רי"א.

רד"ק מניח (באופן שרירותי) "כי רמות גלעד, לא לקחה מלך ארם מעמרי אבי אחאב, כי קודם לכן לקחה". ממילא, מבחינה פורמלית, עיר זו אינה כלולה בנוסח ההתחייבות של בן הדד "הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ – אָשִׁיב". אלא ש"אחאב לא נתן דעתו אז (– בשעת כריתת הברית) לשאול ממנו רמות גלעד... ואחר כך, כשנזכר, לא היה יכול להלחם עמו על זאת, שהרי שילחו בברית".

נראה שלדברים אלו רומז רי"א בקיצור בדבריו שהובאו קודם לכן, והלשון הדומה תוכיח שהדברים נלקחו מפירוש רד"ק. אלא שכאן מוסיף רי"א הערכה דתית מחמירה לכך שאחאב נזכר 'פתאום' ברמות גלעד, שנשכחה בעת השבת הערים הכבושות לפני שלוש שנים:

           ואין ספק שבזה עבר על בריתו וחיללו, שכרת את בן-הדד להיות עמו בשלום.[7]

ושוב חוזר רי"א על הערכה זו למעשהו של אחאב בסוף פירושו לסיפורנו, בביאורו לפסוק לט:

הנה התבאר מהסיפור הזה כולו שאחאב הרשיע לחטוא, ושכרת ברית לבן-הדד לשלום ועבר עליו וחילל בריתו בעלותו להילחם בו, ואם כן חטא במה שהשלימו, וחטא במה שהלך להילחם עליו...

בסעיף הקודם ובהערה 2 שם דחינו את פירושו של רד"ק והסברנו כי אין כל בסיס לטענתו בדבר אי שייכותה של רמות גלעד להתחייבותו של בן-הדד. ואם כך, ממילא נופלת גם המסקנה הדתית החמורה שמסיק רי"א על פי פירושו של רד"ק. רמות גלעד אכן הייתה כלולה בהתחייבותו של בן-הדד לאחאב (והסיבות לאי-השבתה על ידי בן-הדד ולאיחור של אחאב בדרישתה נידונו בסעיף הקודם), וממילא בן-הדד הוא זה שעבר על הברית, והדבר מסיר מעל אחאב את ההאשמה החמורה כמחלל בריתו לבן-הדד. מבחינה זו, ודאי יש להצדיק את יזמתו של אחאב להילחם בבן-הדד, כדי להשיב את רמות גלעד לישראל.

ג. וְהִיא לֹא תִצְלָח!

ובכל זאת, נראה שיזמת המלחמה של אחאב אכן נחשבת לו לחטא. אמנם לא חטא של הפרת ברית כלפי בן-הדד, אלא חטא מתחום אחר לגמרי.

הטענה "כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד" תקפה אמנם מבחינת הצידוק המשפטי הבין-לאומי, ואפשר שיש בה גם כדי להפיח רוח לחימה בעם. אולם כדי ליזום מלחמה ולנחול בה הצלחה, אין זה מספיק שמלחמה זו תהא צודקת מבחינת התביעה שיש בה כלפי האויב. כדי שתתקיים הבטחת התורה (ויקרא כ"ו, ז) "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב", הכרח הוא שישראל ומלכם, יוזמי המלחמה, יהיו ראויים וזכאים שתתקיים בהם ברכה זו.

בשתי המלחמות הקודמות של אחאב בארם נתקיימה בהם בישראל תחת הנהגתו של אחאב ברכת התורה הזאת. אולם נסיבות המלחמה השלישית הזאת, שונות מאוד משתי קודמותיה: ראשית יש לציין כי בשתי המלחמות ההן יזמה ארם את המלחמה בישראל, וישראל היו המותקפים – "וְהָאֱ-לֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (קהלת ג', טו). שנית, בזמנן של אותן מלחמות עמדו לאחאב ולישראל זכויות שונות, שזיכו אותם בניצחונות ההם, ועל אלו עמדנו בהרחבה בסדרה הקודמת בעיונים ב–ג–ד. אולם במלחמה הנוכחית, לא זו בלבד שאחאב הוא היוזם אותה, אלא שהוא ניגש אליה כששני חובות כבדים עומדים כנגדו: חטא חנינת בן-הדד ורצח נבות וירושת כרמו.

יזמתו של חוטא לזכות בהישגים גדולים, כיזמת אחאב בסיפורנו, לא רק שנידונה לכישלון, אלא שהיא עצמה בגדר עבירה. חוטא שאינו יודע את מקומו לפני הא-לוהים, והוא מעמיד עצמו במדרגה שאין הוא ראוי לה – לחטא ייחשב לו הדבר.

לאחר שאחאב חנן את בן-הדד לפני כשלוש שנים, שומה עליו לזכור את קריאת הנביא מאז, "וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ". יזמתו לצאת עתה למלחמה באותו בן-הדד, יש בה התעלמות מחטאו והתעלמות מדברי הנביא הקשים ההם.[8]

 

אולם ייתכן כי יזמת אחאב לא נעשתה מתוך התעלמות מחטאו בחנינת בן-הדד, אלא אדרבה, דווקא מתוך זיקה עמוקה לאותו חטא.

מבחינה פסיכולוגית, ניתן להבין את חפצו הגדול של אחאב לצאת למלחמה זו להשבת רמות גלעד לישראל. אי-השבת רמות גלעד לישראל הייתה 'מזכרת עוון' מתמדת לאחאב – עדות לכישלון מעשהו במלחמת אפק כשחנן את-בן הדד, והוכחה לכך שהברית שכרת עמו נכשלה.[9] מלחמה זו נועדה לבטל את רושמו של אותו חטא: אחאב מעוניין למחוק בכח הזרוע את העדות לכישלונו – באמצעות מלחמה נוספת עם ארם שבמסגרתה ישיב לישראל את מה שהיה יכול לקחת לפני שלוש שנים באפס מחיר לולי כרת ברית עם בן-הדד.

אולם פעולה של החוטא לתקן את נזקי חטאו, לא באמצעות חרטה ותשובה על מה שעשה, אלא בניסיון לטשטש בחזקת היד את רושם מעשיו החרוטים במציאות – הרי היא מנוגדת בדרך כלל לתהליך של תשובה, והיא לא תצלח.

דוגמה לכך בחטא המעפילים, שיוזמיו ביקשו, בניגוד לדבר ה', למחוק את חטאם הקודם באמצעות יציאה למלחמה שתבטל את תוצאות החטא ואת העונש שנגזר על ישראל בגינו:

                במדבר י"ד, מ       וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר:

הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ.

                                מא          וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה'

וְהִיא לֹא תִצְלָח!