אלישע אל מול צבא ארם | 3

ד. בין הנביא לבין נערו

1. "איכה נעשה?!"

וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים לָקוּם
וַיֵּצֵא, וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב
וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו: אֲהָהּ אֲדֹנִי, אֵיכָה נַעֲשֶׂה?! (ט"ו)

חיל המשלוח הארמי שנועד לתפוס את אלישע בדותן עשה את דרכו בלילה בחשאי, והקיף את העיר מבעוד לילה (פס' יד). נראה שעשה כן כדי למנוע מן הנביא הישן לברוח מן העיר ולהימלט על נפשו.[1]

נראה שאלישע ונערו ידעו כי הם המבוקשים בידי חיל ארם. דבר זה מסביר את קריאתו של הנער. הוא הבין כי אלישע אדונו (ואגבו גם נערו עמו) הוא המטרה שלשמה הקיפו הארמים את דותן, ועל כן הוא פונה בבהלה אל אלישע ואומר "איכה נעשה?!".

קריאתו של הנער "איכָה" מזכירה את הוראתו של מלך ארם לעבדיו שני פסוקים לפני כן "לכו וראו איכֹה הוא ואשלח ואקחהו". בשני הפסוקים הללו מופיעה צורה נדירה יחסית של המילה 'איך'.[2] ואכן שורש אחד לשתי האמירות: נראה כי שני האישים הללו - מלך ארם ונערו של הנביא - סבורים כי בכוח פיזי ניתן לגבור על הנביא ולתפסו (אלא שלגבי מלך ארם זו מחשבה נעימה ומעודדת, ואילו לגבי נער אלישע זוהי מחשבה מבהילה ומעוררת מתח רב). מחמת מחשבתו זו של מלך ארם הוא מצווה על עבדיו "לכו וראו איכֹה הוא", כדי שאפשר יהיה לשלוח חיילים ולהביא את אלישע לדמשק, ומחמת מחשבה דומה מגיב נער אלישע בקריאתו המבוהלת "איכָה נעשה" המביעה חוסר אונים גמור.

מובן שאין בכוונת השוואה זו בין שני האישים להשוותם גם במישור הערכי. נערו של אלישע, אין בו כל חטא בהביעו את חרדתו לפני אדונו. בקריאתו אל אלישע הוא מייצג את 'האדם הנורמלי', הרואה את המציאות ומעריכה רק על פי מראה עיניו. על פי תפיסה ריאלית זו של המציאות אכן מצויים אלישע ונערו בסכנה גדולה שאין ממנה מנוס - "איכה נעשה?!".

2. "רבים אשר אתנו מאשר אותם"

וַיֹּאמֶר: אַל תִּירָא
כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם.
וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר: ה', פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה
וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר
וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע. (ט"ז-י"ז)

בפסוקים אלו מתרחשת התפנית החיובית במהלך סיפורנו.[3] בקריאתו של הנער בסיום המחצית הראשונה של הסיפור מעוצבת המצוקה הגדולה בממד הריאלי שלה, ואילו דברי ההרגעה של אלישע לנערו, אף שבשלב זה הם סתומים בעיני הנער ובעינינו הקוראים, רומזים כי המצוקה בת פתרון היא. אולם כדי להבחין באפשרות הפתרון יש להתבונן במציאות בעיניים אחרות, ולראות גם את מה שעיני בשר רגילות אינן יכולות לראות.

יש לשים לב, כי באמור אלישע לנערו "אל תירא", אין הוא מרגיעו בטיעון הרווח שיש לבטוח בה' ולצפות לישועתו, אלא בטיעון 'ריאלי' הלקוח מאותו מישור שכה מפחיד את נערו: "רבים אשר אתנו מאשר אותם". זהו טיעון לעדיפות כמותית של הכוח 'שלנו' ביחס לכוח העומד לרשות הארמים.

מי הם ה'אנחנו' שעליהם מדבר אלישע באומרו "אשר אתנו"? בשלב זה של עיוננו יכולים אנו לפרש שהכוונה לאלישע ולנערו, השניים שכנגדם מכוונת הקפת העיר דותן על ידי חיל ארם.

דברי אלישע נראים אבסורדיים: חַיִל כבד הכולל סוסים ורכב מקיף את העיר, ולמולו עומדים אך שני המבוקשים - הנביא ונערו. כדי לבאר לנערו את דבריו המפתיעים מתפלל אלישע אל ה' שיפקח את עיני הנער והלה ייווכח בקיומה של מציאות אחרת, נסתרת ובלתי נתפסת בחושים הרגילים, אך משמעותית יותר מכל מציאות מוחשית.

ה' נענה לתפילת הנביא ופקח את עיני נערו, והלה נוכח להפתעתו כי ההר שעליו שכנה העיר דותן[4] "מלא סוסים ורכב אש" והללו סובבים את אלישע (וממילא גם את נערו) כעין טבעת הגנה.

לא במושגים רוחניים מופשטים מרגיע אלישע את נערו, אלא בחזון נבואי בהיר, הממחיש את עדיפותה הכמותית והאיכותית של המציאות הנבואית, הבלתי נתפסת בחושים הרגילים, על פני המציאות הריאלית הרגילה.

"זה לעומת זה עשה הא-להים": כל פרטי החזון הנבואי ערוכים בהקבלה למציאות המוחשית. אל מול החיל הארמי המורכב מ"סוס ורכב" רואה הנער פקוח העיניים "סוסים ורכב אש" (= סוסי אש ורכב אש[5]); אל מול החיל הארמי שהוא "סובב את העיר" דותן, מצויים סוסי האש ורכב האש "סביבת אלישע".

ובכל זאת, עדיפה המציאות בחזון על פני זו המוחשית: הסוסים העומדים לרשות אלישע הם סוסי אש, ואינם כמו סוסי הארמים שעליהם נאמר (ישעיהו ל"א,ג) "וסוסיהם בשר ולא רוח". אף הרכב שראה הנער בחזונו רכב אש הוא, ואינו רכב ברזל או עץ, חומרים המתכלים. ועוד: אלו שעמדו לרשות אלישע מלאו את ההר בריבויים, והיו יתרים על אלו שבחַיִל הארמי. יתרונות אלו הם המבארים את דברי אלישע שאמר לנערו "רבים אשר אתנו מאשר אותם" במשמעם המילולי.

3. אליהו ואלישע הם "רכב ישראל ופרשיו"

כדי לעמוד נכונה על משמעות הופעתם של "סוסים ורכב אש" סביבות אלישע, עלינו לחזור אל הפעם הראשונה במחזור סיפורי אליהו ואלישע שבה תוארו רכב אש וסוסי אש - אל תיאור פרידת אלישע מאליהו רבו בפרק ב'.[6]

חזון עלייתו של אליהו השמיימה, אף הוא חזון נבואי היה, ואליהו הסתפק אם יזכה אלישע לראותו:

אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ... וְאִם אַיִן... (ב',י')

והנה אלישע זכה וראה:

וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר
וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם
וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם.
וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק: אָבִי, אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו. (י"א-י"ב)

בעיוננו לפסוקים אלו (ראה הערה 6) שאלנו מניין לקח אלישע כינוי כה מיוחד לאליהו - "רכב ישראל ופרשיו" - כינוי המתארו כמגן על ישראל במלחמותיהם?

רד"ק שם (בפירושו לפס' א) קשר כינוי זה שבפי אלישע עם החזון שנגלה לאלישע קודם לכן בדמותם של "רכב אש וסוסי אש":

ומה שנראה רכב אש וסוסי אש לאלישע, להודיע בו, כי בהעלותו עלה מישראל רכבו ופרשיו, כמו שאמר אלישע "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".[7]

רכב האש וסוסי האש הם אפוא דימוי נבואי לכוח הא-לוהי הנסתר המגן על ישראל בזכותו של הנביא. כאשר הסתלק אליהו כשהוא רכוב על רכב האש וסוסי האש, נסתלקה מישראל אותה הגנה א-לוהית נסתרת שניתנה לישראל בזכותו. והגנה זו הרי עדיפה על רכב ופרשים של ממש, שכן רכב אש וסוסי אש עדיפים כאמור על רכב ברזל וסוסי בשר.[8]

אלישע בדורו כאליהו בדורו. אף אלישע זכה לו ולבני דורו בהגנה א-לוהית זו של רכב אש וסוסי אש. ואכן, בבוא יומו של אלישע למות, מבכה אותו יואש מלך ישראל באותו מטבע:

וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו וַיֹּאמַר: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו. (י"ג,ד')

וכשם שרכב האש וסוסי האש ירדו לקבל את פני אליהו, ובכך נתבטא הקשר בין הימצאותם בישראל לבין נוכחותו של הנביא בקרב עמו, כך גם במקומנו, מודגשת זכותו של אלישע, שבגללו מצויים הללו בדותן:

וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע. וַיֵּרְדוּ אֵלָיו... (י"ז-י"ח)

נדמה שמן ההשוואה בין שני הסיפורים ניתן להגיע למסקנה חדשה ביחס לסיפורנו: אף שבמקומנו נועדו הסוסים ורכב האש להציל את אלישע מידי חיילי ארם, והם מהווים לו הגנה אישית, הרי שדברי אלישע בפרק ב' מלמדים אותנו כי הללו הם כוח א-לוהי נסתר המגן על עם ישראל כולו. אמנם הגנה זו קשורה בנוכחות הנביא בקרב ישראל ובזכותו העומדת לדורו, אולם ההגנה עצמה אינה רק לשם עצמו של הנביא, אלא לשמם של ישראל.

גם בסיפורנו יש לפרש אפוא את הופעת הרכב וסוסי האש בהקשר הלאומי, ולא רק בהקשר הפרטי של הגנה על אלישע. רכב האש וסוסי האש מֵגֵנים על אלישע משום שזוהי מערכה של עם ישראל, והגנתו של אלישע היא עניי לעם ישראל כולו: זכותו של הנביא פועלת להגנת עצמו, משום שהגנה זו עצמה היא הגנת עם ישראל כולו.

עתה עלינו לשוב אל דברי אלישע בסיפורנו "כי רבים אשר אתנו מאשר אותם" ולפרשם בכוונה רחבה יותר ממה שפירשנו לעיל (בסעיף 2): רבים אשר אתנו - עם ישראל - מאשר אותם - הארמים. ומכיוון שמלחמתם של הארמים מכוונת נגד עם ישראל כולו, זוכה אלישע להגנתם של רכב אש וסוסי אש, האמורים להגן על ישראל כולם.

מסקנה זו תואמת את דברינו בעיון המבוא א כי עיקרו של סיפורנו הוא בתיאור פעולתו של אלישע לטובתם של ישראל.[9]

ה. בין הנביא לבין הסוסים ורכב האש הסובבים אותו

וַיֵּרְדוּ אֵלָיו, וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל ה' וַיֹּאמַר:
הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים
וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע. (י"ח)

מיהו הנושא של המשפט הקצר הפותח את פסוק יח "וירדו אליו"?

כך מפרש רלב"ג את ראש פסוקנו:

"וירדו אליו ויתפלל אלישע" - רוצה לומר, כי בעת שהיו יורדים אל אלישע לתופשו, התפלל אלישע אל ה' שיכה אותם בסנורים, בדרך שלא יראו היטב...

ובכן, היורדים אל אלישע הם חיילי ארם הבאים לתופסו. בדרך זו פירשו את פסוקנו אף ר"י אברבנאל ובעל המצודות.[10] אולם פירוש זה, הנראה כמוסכם, קשה: מניין ירדו הארמים אל אלישע? אלישע מצוי בעיר דותן המזוהה בוודאות עם תל דותן, ותל זה מתנשא כששים מטר מעל לעמק דותן שלמרגלותיו.[11] הארמים הקיפו את העיר (פסוק יד), ואם כן, מקומם למרגלות התל שעליו שוכנת העיר. על כן הארמים אינם יכולים אלא לעלות אל אלישע.[12] ועוד: דותן היא עיר מוקפת חומה,[13] כיצד אפוא יכלו הארמים לעלות כך בפשטות אל אלישע?

שאלה נוספת המתעוררת כאן, אף שאינה נוגעת במישרין לפירושו של פסוקנו, אלא לפסוק הקודם, היא, מה הועילו סוף סוף אותם סוסי אש ורכב אש שנתגלו לעיני נערו של אלישע? הנה תשובתו הדחוקה של רלב"ג לשאלה זו:[14]

"סוסים ורכב אש סביבת אלישע" - הנה אף על פי שלא נעזר אלישע בהם, היה תועלת בהראותם לנערו לשמרו מהפחד, כדי שלא יצעק מפני הפחד, ויהיה זה סיבה שיפחדו בני העיר כולם, ויעזור פחדם אל מה שהיו רוצים (- הארמים) לעשות, כי אז יכירו כי אלישע שם.

ובכן, לא לסייע סיוע פעיל באו סוסי האש ורכב האש, אלא למנוע נזק אפשרי שייגרם לאלישע מחמת צעקת נערו המפוחד. אלא ששחזור הנזק האפשרי הזה אינו כל כך ברור בדברי רלב"ג: כיצד יכירו הארמים כי אלישע בעיר מחמת פחדם של אנשי העיר? והאם אין בהכאת עיני הארמים בסנוורים כדי לפתור בעיה זו?

נציע כאן פירוש שונה לפסוק יח שיפתור את כל הקושיות הללו.

נושאו של המשפט "וירדו אליו" אינו הארמים, אלא סוסי האש ורכב האש הנזכרים בסוף הפסוק הקודם. הללו הרי נתגלו כשהם ממלאים את ההר, כלומר את התל שעליו מצויה העיר דותן,[15] על כן ממשיך פסוק יח ואומר, כי הללו שהיו בגובה ההר, מעל למקום עמידתו של אלישע (שעמד במדרון העיר, סמוך יותר לחומתה) ירדו אליו.

בכך נפתרו בפשטות שתי השאלות ששאלנו על הפירוש האחר. אולם עדיין לא פתרנו את השאלה האחרת: מה היה תפקידם של סוסי האש ורכב האש בהצלתו של אלישע? שאלה זו מתחזקת עוד יותר דווקא על פי הפירוש שהצענו, שכן לשם מה ירדו הללו אל אלישע?[16]

נראה כי התשובה על כך היא שהכאת הארמים בסנוורים נעשתה על ידי אותם סוסי האש ורכב האש. הללו היו מלאכי ההצלה של אלישע והם שמלאו שליחות זאת. ירידתם אל אלישע מראש ההר מהווה ביטוי לנכונותם לעמוד לרשותו, מזומנים לעשות למענו מה שיצטוו. או אז מתפלל אלישע אל ה' שיכה את הארמים בסנוורים, וה' נענה לו, ובאמצעות סוסי האש ורכב האש הוא מכה את הארמים בסנוורים. אותה 'אש' שממנה מורכבים אמצעי ההגנה הא-לוהית - הסוסים והרכב, אש אשר אינה נראית לעינם של סתם אנשים אך נתגלתה בחזון נבואי לנער אלישע, היא האש המסנוורת את עיני הארמים ומכהה אותם.

דבר זה מחדד עוד יותר את מה שהורה לנו המלבי"ם בנוגע ליחס שבין נס פקיחת עיני הנער לבין נס הכאת ארם בסנוורים:

"הך נא את הגוי..." - נס זה היה הפך מן הראשון, שבראשון פתח לנער על ידי הנבואיי שיראה דברים נעלמים מעין הגשמי, ועתה התפלל לסתום עין הראות החושיי ועיני הרואים ולנחותם תוהו לא דרך.[17]

ובכן, לפי פירושנו היפוך זה שבין שני הנסים אינו רק בתוצאת הנס, אלא גם בדרך השימוש במכשיר הנס - באותם סוסי האש ורכב האש. בנס הראשון הם מתגלים לעיני נער אלישע כדי להרגיעו ולחזקו; בנס השני, לעומת זאת, הם מסנוורים את עיני הארמים, ובכך הם סותמים את עיניהם מלראות את המציאות כפי שהיא. בו בדבר שה' מרפא את האחד, בו עצמו הוא מכה את האחר; הראוי לדבר - זוכה והאש מגינה עליו, ושאינו ראוי - לוקה באותה אש. כיוצא בדברי הנביא מלאכי (ג', יט-כ):

כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר, וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא...
וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ...

אותה שמש שצדיקים מתרפאים בה היא השורפת את הרשעים כתנור בוער. והוא הדבר שבו סיים הושע את ספרו (י"ד, י):

מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם
כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'
וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם.

הפירוש שפירשנו, כי הכאת הארמים בסנוורים הייתה באמצעות אותם מלאכי ה' החונים סביב ליראיו - מסביב לאלישע ונערו, מקרבת עוד יותר את מקומנו למקום האחר היחיד במקרא שבו מוכים בסנוורים אנשים המתקיפים איש צדיק:

... וַיִּגְּשׁוּ (- אנשי סדום) , לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת...
וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ.
וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח. (בראשית,י"ט, ט'-י"א)

בשני המקומות שולח ה' את מלאכיו (המתגלים בדרכים שונות לאדם) להציל אדם צדיק ובשניהם הודפים מלאכי ה' תוקפנות של בני אדם המנסים לחדור למקום שבתו של הצדיק; את זאת הם עושים בכך שהם מכים את התוקפים בסנוורים וכך מונעים מהם לזהות את היעד לתוקפנותם.

כנגד פירושנו עומדת קושיה אחת חמורה: הרי בתיאור נס הכאת ארם בסנוורים לא נזכרו כלל סוסי האש ורכב האש![18] אלישע מתפלל אל ה', וה' הוא שנענה ישירות לאלישע, ללא שנזכרים מלאכיו.

באמת, אין זה המקום היחיד במקרא שבו מחליף הכתוב ומייחס את פעולת ה' למלאכו, או את של מלאכו לה' עצמו, ואין בכך קושי "כי שמי בקרבו" (שמות כ"ג, כא וראה שם את הפסוק בהקשרו). כאשר פועל ה' באמצעות מלאכיו ניתן לראות בכך גם את פעולתו הישירה.[19]

אולם עדיין יש לתת טעם לחילופים אלו: מתי מייחס הכתוב פעולה מסוימת לה' ומתי למלאכו, ומדוע במקומות אחדים הוא מחליף את הפועֵל. לא נענה על שאלה זו בכל היקפה, אלא רק במה שנוגע למקומנו.[20]

תפילתו של אלישע אל ה' שיכה את ארם בסנוורים והיענות ה' לתפילתו (פסוק יח) עומדות בהקבלה ניגודית ברורה לשתי תפילות אחרות שלו בסיפורנו: לתפילתו הקודמת לה', שיפקח את עיני נערו, ולהיענות ה' שם(פסוק יז), ולתפילתו לאחר מכן שיפקח את עיני הארמים בשומרון ולהיענות ה' לו (פסוק כ). להקבלה ניגודית כפולה זו ישנה חשיבות רבה בסיפורנו, ויש ללמוד ממנה הרבה, אך על כך נעמוד באחד העיונים הבאים.

לו היו נזכרים סוסי האש ורכב האש, שבאמצעותם נעשה הנס בפסוקנו (יח), בתפילתו של אלישע ובתיאור היענות ה' לו (- 'ויתפלל אלישע אל ה' ויאמר: שלח נא את מלאכיך אלה ויכו את הגוי הזה בסנוורים, וירדו רכב האש וסוסי האש, ויכום בסנורים כדבר אלישע'), ועוד יותר מכך, לו היה ציווי ישיר של אלישע על המלאכים לפעול, שלא בדרך תפילה לה' והיענות שלו, הייתה נפגמת אותה הקבלה ניגודית מכוונת ומאלפת שהזכרנו לעיל.

ו. בין הנביא לבין חיל ארם - משמעות הכאתם בסנוורים

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע: לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר
לְכוּ אַחֲרַי וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן
וַיֹּלֶךְ אוֹתָם שֹׁמְרוֹנָה.
וַיְהִי, כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע:
ה', פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ
וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן. (י"ט-כ')

מה טיבו של נס זה שבו הוכו הארמים בסנוורים? האם איבדו את כושר ראייתם מכל וכול?

כך אכן נראה בסיפור המקביל לזה שלנו, אודות הכאת אנשי סדום בסנוורים.[21] תוצאת הדבר הייתה (בראשית י"ט, יא) "וילאו למצא הפתח", היינו, אנשי סדום לא יכלו עוד לזהות היכן מצוי פתח ביתו של לוט. משמע מכאן כי ראייתם ניטלה מהם והם ניסו, ללא הועיל, להשתמש בחוש המישוש.[22]

אולם אם גם במקומנו כך הדבר, יש לשאול: כיצד יכלו חיילי ארם ללכת אחר אלישע מדותן ועד שומרון בלא שרגליהם ניגפו בכל מכשול שבדרך?[23]

אם לא איבדו חיילי ארם את ראייתם גם כן מתעורר קושי: כיצד לא הכירו כי הם מצויים בדותן, ולאחר מכן בשומרון?[24]

ראב"ע, בפירושו לספר בראשית רמז בקיצור נמרץ, כדרכו, לפתרון הבעיה. בבואו לפרש את המילה "סנורים" (בראשית י"ט,יא) הוא כותב:

חברתה (- של מילה זו) במעשה אלישע, ופירושו מחשך העין והלב.

ובכן, מכת סנוורים יכולה להחשיך את העין - כבסיפור לוט, אך גם את הלב, דהיינו את התבונה, וזה כנראה הדבר שאירע בסיפורנו לדעת ראב"ע.

נראה שאף רש"י בפירושו לסיפורנו באר בדרך דומה:

"בסנורים" - חולי של שממון, רואה ואינו יודע מה הוא רואה.[25]

רלב"ג בפירושו הראשון פירש באופן שונה במקצת, אך שוני שאינו עקרוני:

התפלל אלישע אל ה' שיכה אותם בסנוורים בדרך שלא יראו היטב, ובזה האופן נדמה להם שהעיר שהלכו שם לא הייתה העיר שהיו מבקשים.

אפשר שלדעתו אמנם מדובר בפגיעה ממשית בחוש הראייה, אולם פגיעה זו חלקית היא, ואינה נטילת הראיה מכל וכול.

רלב"ג מוסיף ומתמודד עם שאלה שקודמיו לא עמדו עליה: הרי הארמים ידעו שהגיעו לדותן עוד בטרם הוכו בסנוורים, כיצד אפוא נשתנתה ידיעתם בעקבות הכאתם בסנוורים?[26] הנה תשובתו:

והיה אפשר זה (- שחשבו שאין זו דותן) לפי מחשבתם, כי בלילה הלכו שם.

אם כן, עוד לפני שהוכו בסנוורים לא היו הארמים בטוחים בזיהוי דותן, ולאחר מכן ניתן היה בנקל להוליכם למקום אחר.

בעקבות תשובתו זו מעלה רלב"ג פירוש נוסף למכת הסנוורים, פירש רציונליסטי הנוטל מן האירוע כל מימד על-טבעי:

ויתכן שבבואם לאלישע[27] שאלו לו האם העיר שהם בה היא דותן, וענם 'לא, כי טעיתם בדרך, ולא זו העיר אשר אלישע בה, כי כבר הלך לעיר אחרת' או הרצון בו (- בתשובת אלישע) 'ולא זו העיר היא דותן'.

הארמים, שלא היו בטוחים לאן הגיעו, שהרי "בלילה הלכו שם", פונים לאלישע, בלא לדעת כמובן מיהו הדובר עמם, ושואלים אותו לשם המקום. אלישע מטעה אותם ועונה להם "לא זה הדרך ולא זה העיר", ומציע את הדרכתו להובילם למחוז חפצם.

לפי פירושו, דברי אלישע לארמים בפסוק יט אינם תוצאה של הכאתם בסנוורים לפני כן (בפסוק יח), כמסתבר מדברי שאר המפרשים, אלא בהם עצמם מתממשת הכאתם בסנוורים, ופסוק יט אינו אלא פירושו של פסוק יח: "ויכם בסנורים כדבר אלישע", וכיצד עשה כן? "ויאמר אלהם אלישע...". אין כאן אפוא כל נס מיוחד לפי פירוש זה, שהרי הארמים, שלא היו בטוחים כלל שהגיעו למחוז חפצם, שוכנעו בקלות שאכן לא הגיעו.

רלב"ג מסיים את דבריו במילים אלו:

והביאור הראשון הוא יותר נכון.

ונראה שכוונתו לביאור הקודם שלו שהכאת ארם בסנוורים גרמה לכך "שלא ראו היטב", ומחמת כן ניתן לאלישע להטעותם. ובכן מדוע לדעתו ביאור זה נכון יותר? נראה שלפי הביאור השני, הרציונליסטי, לא מובן מדוע התפלל אלישע אל ה' שיכה את ארם בסנוורים, ועוד פחות מובן ההמשך "ויכם בסנוורים כדבר אלישע". משמע מפסוק יח שהייתה כאן התערבות א-לוהית חיצונית בתודעתם של הארמים או בכושר ראייתם, ואילו לפי ביאורו השני של רלב"ג אין הדבר כן.[28]

חזרנו אפוא אל הפירוש הרואה בהכאת ארם בסנוורים את ביטול הכרתם השכלית, את החשכת ליבם ותודעתם. דבר זה הוא שאפשר לאלישע להטעותם ולהוליכם לשומרון, כשהארמים אינם מודעים לכך (אף שעיניהם לא נתעוורו).

פירוש זה פותר קושיה שהקשו מפסוק כ במקומנו על דברי הרמב"ם במורה הנבוכים חלק א פרק ב. ואלו דברי הרמב"ם שם (בתרגום ר"י קאפח):

והתבונן אמרו (בראשית ג', ז) "ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי ערומים הם" ולא אמר 'ותפקחנה עיני שניהם ויראו...' כי את אשר ראה בתחילה, הוא אשר ראה בסוף, ולא היה שם ערפל נגד הראות שנתבהר, אלא נעשתה לו תכונה אחרת שבה הוא משיג גנות מה שלא היה משיג גנותו מקודם.

בהמשך דבריו הרמב"ם מכליל את ביאורו לפסוק שבספר בראשית לכל מקום שבמקרא שבו מופיע השורש פ.ק.ח. כפועל:

ודע כי המילה הזו, כלומר 'פקח' אינה נאמרת בשום פנים כי אם על עניין פקיחת רעיון, לא על חידוש חוש הראות.

וכאן מביא הרמב"ם רשימה של פסוקים המתפרשים יפה על פי דבריו.

ר"י אברבנאל, בפירושו לסיפורנו, מביא קושיה זו על דברי הרמב"ם:

ויצחק בן נתן החכם כתב באחד מחיבוריו שיקשה לדעת הרב (- הרמב"ם) מה שאמר הנביא כאן (כ) "ה', פקח את עיני אלה [ויראו]" שיורה שהתפלל הנביא שיוסרו הסנוורים מעיני אנשי ארם, ויראו את העיר. ויהיה 'פקיחה' נאמר אם כן על ראות החוש, לא על גלות ידיעה.

המקשה, יצחק בן נתן, הבין שהכאת ארם בסנוורים הייתה נטילת חוש הראייה מהם, כשם שהדבר בסיפור על אנשי סדום. אם כן, פקיחת עיניהם בשומרון לא הייתה אלא השבתו של חוש הראייה למי שהיו עד אז עיוורים.[29]

תשובת רי"א לשאלה זו עולה בקנה אחד עם פירושי הקדמונים (רש"י, ראב"ע) שאותם קיבלנו בעיון זה:

אבל תשובת הדבר הזה לדעתי היא שאנשי ארם לא נעדרה מהם הראות (כי לא היו סומים) כי אם ההכרה, ולכן לא הכירו בשומרון בהיותם בתוכה. ואמר הנביא "פקח את עיני אלה" שיכירו במקום שהם בו, שהיו בתוך שומרון.

המלבי"ם סיכם זאת בקיצור:

"פקח את עיני אלה" - כבר כתב המורה שלשון פקיחת עין לא יבוא כי אם על גלות הידיעה, ומבואר (- אם כן) שהסנוורים הנזכר אינו עוורון, רק בלבול דעת ההכרה. וכאשר שב הכרתם (- תודעתם) נודע להם שהם בתוך שומרון.

ועדיין יש להוסיף על דבריהם: הרי בפסוק כ הוזכר פעמיים השורש ר.א.ה. - "פקח את עיני אלה ויראו, ויפקח ה' את עיניהם ויראו" (וראה הנאמר בהערה 29)? דבר זה אינו כל כך קשה: אין הכוונה בפסוקנו לראיית העין, אלא להבנת השכל את מה שהעין רואה. בעברית בת ימינו היינו ממירים את המילה "ויראו" במילה "ויבינו". ראיה לנכונות פירוש זה לפסוק כ היא ההקבלה בין תפילת אלישע ותיאור ההיענות לה ביחס לארמים בשומרון, לבין תפילתו על נערו ותיאור היענות ה' לה בפסוק יז:

וכשם שפקיחת עיני הנער לראות אינה לראייה חושית, אלא לחזון נבואי (בלשון הרמב"ם "פקיחת רעיון ולא חידוש הראות"), כך גם ביחס לארמים, אם כי בדרגה אחרת כמובן: פקיחת עיניהם לראות, אינה לראיית העיניים (ראייה שלא נסתלקה מהם מעולם) אלא להבנת מה שנראה להם.[30]