אחאב נלחם בבן-הדד בליווי נבואי (כ', א-מג) | 7

נביא אחד בסיפורנו או כמה נביאים?

1. מבוא: הצגת הבעיה

בעיון הקודם ראינו כי לכל אורכו של החלק האחרון של פרקנו (פסוקים לה­–מג) עומדת דמות אחת של נביא. הוא המתכונן להתחפש לחייל מוכה לקראת הצגה שיערוך לאחאב (לה­–לז), אחר כך הוא מופיע בפניו כשהוא מחופש (לח­–מ), ולבסוף מתגלה אליו כנביא תוכחה (מא­–מג). מיהו אותו נביא? האם זהו נביא חדש שלא פגשנו עד עתה, או שזהו אותו נביא שהופיע בפרק עד עתה, אשר ליווה את אחאב בשתי המערכות הקודמות נגד ארם?

מתוך תיאור הכתוב את הופעתו הראשונה של נביא זה בחלק זה של סיפורנו, נראה שאל הסיפור נכנסת דמות חדשה:

לה           וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ...

"אִישׁ אֶחָד", שלא הכרנוהו עד עתה, והוא "מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים", כלומר נביא שאינו ותיק ומוכר.

לא כך ראו חז"ל את פני הדברים. במדרש סדר עולם רבה פרק כ' (ובמקומות נוספים) זיהו את הנביא הפועל בחלקו האחרון של פרקנו (לה –מג) עם הנביא שבישר את הניצחון במערכה השנייה ואף עם זה שבישרוֹ במערכה הראשונה. הווה אומר: לכל אורך פרקנו פועל נביא אחד. חז"ל אף זיהו נביא זה עם הנביא הפועל בסיפור המשמש כהמשכו הספרותי וההיסטורי של פרקנו, בפרק כ"ב. שם גם מתגלה שמו: מיכיהו בן ימלה. וכך הם דברי המדרש:

מיכיהו אמר לאחאב: "כֹּה אָמַר ה', הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה..." (יג).

ובשנייה אמר לו: "לֵךְ הִתְחַזַּק, וְדַע וּרְאֵה... כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ" (כב).

ובשלישית אמר לו: "יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה'... וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ" (כח).

"וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ" וגו' (לה) ­– אמרו זה היה מיכיהו.

ובאחרונה אמר לו: "מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב..." (כ"ב, כ).

על קביעתם של חז"ל כי הנביא הפועל בפרקנו הוא מיכיהו בן-ימלה, הנביא הפועל בפרק כ"ב – נעמוד בסדרת העיונים לפרק כ"ב. בעיון זה ננסה להראות, כי עיון מדוקדק בהופעותיו השונות של נביא במהלך פרקנו מחזק את קביעתם של חז"ל כי נביא אחד בלבד הוא הפועל לכל אורכו.

קביעה זו הרי מסתברת עוד בטרם בדיקה: הרי כל ההופעות של נביא בפרקנו סובבות סביב נושא אחד: המלחמה בארם והדרך שיש לנהוג בה. להלן עוד נראה, כי בין התיאורים השונים של הופעת הנביא לפני אחאב קיימות זיקות ענייניות ולשוניות. ובכן, מסתבר ביותר שכל השליחויות הללו בהקשר למלחמה בארם, הוטלו על נביא אחד ולא על כמה נביאים. אולם כנגד זאת, הכינויים שבהם מכנה הכתוב את הנביא בכל פעם שהוא מופיע – מתחלפים פעם אחר פעם, ודבר זה מערער לכאורה את ההנחה כי מדובר בנביא אחד.

נציג תחילה את הפסוקים שבהם מתוארות הופעות נביא לאורך הסיפור:

1.      יג             וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר...

2.      כב           וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לוֹ...

3.      כח           וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל...

4.      לה           וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ...

5.      לח           וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ...

6.      מא          וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא.

 

 

 

2. חילופי הכינויים של דמויות אנונימיות בסיפור המקראי

בדיוננו על התחלפות הכינויים של הנביא בסיפורנו, יעמדו לפנינו דבריה של נחמה ליבוביץ ע"ה בהרצאתה "כיצד לקרוא פרק בתנ"ך".^[1] בדבריה עמדה נחמה על אמצעי ספרותי במקרא, שבו מכוּנה אותו האדם (או אותם האנשים) בלשון הכתוב בכינויים שונים.

אותו נושא... מכונה בפי הכתוב בכינויים שונים... וכבר עמדו המפרשים הקדומים על כך, מה רמזים טמונים בחילוף כינויים זה... כלל גדול הוא זה ויש לשים לב אליו בזמן הקריאה (וכבר עמדו על כך קדמונינו). לא רק בפי המדברים, אלא גם בפי הכתוב, משתנה הכינוי בו יכונה איש, ורמז בזה לדברים גדולים וליחסים ולאידיאות.

והנה שתי דוגמאות שהביאה לכך:

א. הכינוי המתחלף של בני יעקב היורדים למצרים בראשונה (בראשית מ"ב, א–ו): "בְּנֵי יַעֲקֹב"; "אֲחֵי יוֹסֵף"; "אֲחֵי בִּנְיָמִין"; "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ושוב "אֲחֵי יוֹסֵף".

ב. כינוייו של ישמעאל בסיפור שילוח הגר וישמעאל (בראשית כ"א, ט–כא). ואלו הם: "בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית"; "בֶּן הָאָמָה"; "בְּנוֹ (של אברהם)"; "הַיֶּלֶד"; "הַנַּעַר". כינויים אלה חוזרים לסירוגין פעמים אחדות במהלך הסיפור.

אין ישמעאל נקרא בשמו אפילו פעם אחת, אלא בכינויים המראים יחסים אליו... הנה רואים אנו כיצד משתנה הכינוי וכיצד מסתמל בכינוי יחס האנשים הסובבים אותו, שהוא יחס סובייקטיבי: בעיני שרה הוא 'בֶּן הָגָר', בעיני אברהם הרי הוא 'בְּנוֹ', בעיני אמו הנהו 'יֶלֶד' קטן, רך לאמו... ואולם הא-להים השומע קולו 'בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם', בעיניו הנה הוא אשר הוא – 'נַעַר' – עלם צעיר.[2]

על פי רוב המקרא משתמש בכינויים מתחלפים לתיאורן של דמויות ששמן נזכר בסיפור. במקרים אלו, לעתים מופיע שמה של הדמות כמו שהוא, לעתים מצטרף אל השם כינוי קבוע או מתחלף, ולעתים מופיע כינוי בלבד (קבוע או מתחלף). הקורא המדייק צריך לעקוב אחר השינויים במופעים הללו של שם הגיבור או כינויו, ולשאול בכל מקרה מדוע מופיעה הדמות דווקא כך.[3]

דבריה של נחמה ע"ה כי "אין ישמעאל נקרא בשמו אפילו פעם אחת, אלא בכינויים המראים יחסים אליו", עוררו אותנו לשאול: מדוע באמת נמנע הכתוב מלנקוב בשמו? שאלה זו פתחה לנו פתח לעמוד על תופעה נוספת במקרא: העלמת שמה של דמות מרכזית בסיפור, כאשר דמות זו ידועה לנו בשמה ממקום אחר. העלמה זו נועדה להבליט את השימוש בחילופי הכינויים של אותה דמות, הן בפי דוברים בסיפור והן בלשון הכתוב, ובכך לרמוז על נקודות התצפית השונות כלפיה מצד כל האישים הפועלים בסיפור. לו היה הכתוב משתמש בשמה של הדמות, אפילו רק בחלק מן המקומות בסיפור, היה הדבר מטשטש את האמצעי הספרותי של חילופי הכינויים של הדמות, ואנו הקוראים לא היינו מבחינים בחילופים ובסיבות להם. באין שם פרטי לדמות, מתבלטים כינוייה של הדמות וזוכים לתשומת לב יתרה מצד הקורא.[4]

אף בסיפורנו מתקיימת תופעה זו. שמו של הנביא הפועל בפרקנו, שלדעת חז"ל ומפרשים רבים הוא הנביא הפועל גם  בהמשך של סיפורנו, בפרק כ"ב, עתיד להתגלות שם – מיכיהו בן ימלה. אם כך, האנונימיות של הנביא בסיפורנו מכוונת היא, ואף כאן נראה כי היא נועדה להבליט את כינוייו המתחלפים של אותו נביא, ובכך להעשיר את תובנת הקורא בנוגע לנקודות התצפית השונות הקיימות בסיפור ביחס אליו.

בהמשך עיוננו נעקוב אחר הכינויים המתחלפים של הנביא הפועל בסיפורנו, נוכיח כי למרות החילופים הללו, מדובר בדמות אחת, וננסה לדלות את המשמעות הצפונה לקורא המדייק מחילופי הכינויים הללו.

3. הופעה ראשונה ושנייה – נביא אחד

בהופעתו הראשונה של הנביא, בפסוק יג, מציג הכתוב אותו כך:

                וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר...

נראה שהופעתו לפני אחאב הייתה במפתיע: "וְהִנֵּה", והנביא היה בלתי מוּכּר לאחאב: "נָבִיא אֶחָד". היה זה נביא צעיר שעדיין לא יצא שמו, וגם הכתוב מעלים את שמו.

בפעם השנייה מופיע הנביא בפסוק כב:

                וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לוֹ...

כאן ברור שזהו אותו נביא שהופיע לפני כן, שהרי מדובר באותו מקום (העיר שומרון או סביבתה), באותו הזמן (הופעתו הראשונה אירעה סמוך לפני המלחמה והופעתו השנייה סמוך לאחריה), ובאותו העניין – התכוננות למלחמה בארם. כינויו הפעם בצירוף ה"א הידיעה מעידה על כך שהוא הוא אותו הנביא שהופיע כאן בראשונה.

4. הופעה שלישית – אִישׁ הָאֱ-לֹהִים

בפעם השלישית מופיע נביא בפרקנו בפסוק כח, והפעם בכינוי חדש לחלוטין:

                וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל...

האם זה הוא הנביא שהופיע בפעמיים הקודמות? ואם כך הוא, מדוע משנה הכתוב את כינויו?

מסתבר מאד שאכן הוא אותו הנביא. ראשית, נבואתו כאן היא המשך לנבואות הקודמות מבחינת הנושא שלה: כקודמותיה עוסקת גם נבואה זו בניצחון הצפוי לישראל על ארם. יותר מכך: יש בהופעה השלישית אימות וחיזוק של הנבואה השנייה הקודמת. הנבואה הקודמת – "הִתְחַזַּק... כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ" (כב) – הכינה את אחאב לקראת המערכה הבאה במטרה שינצח בה. ואילו עתה, כשהמערכה הבאה אכן נפתחת "לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה" (כו) ואחאב התכונן לקראתה כפי שהורה לו הנביא, באה נבואה נוספת להבטיח את ניצחונו – "וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ" (כח). יש להניח אם כן כי אותו נביא הוא זה שפועל בשני המקומות.

השוואת הנבואה השלישית לנבואה הראשונה, זו שלפני המערכה הראשונה, מעידה לא רק על זהות בתוכן (בשתיהן בשורת ניצחון), אלא אף על זהות מילולית כמעט (וכבר ערכנו השוואה זו בעיון ב):

 

אם אכן נביא אחד פועל בשתי המערכות, מדוע נשתנה כינויו ל"אִישׂ הָאֱ-לֹהִים"? נראה כי הכתוב רומז לנו כאן כי מעמדו נתעלה בעיני אחאב ובעיני ישראל מאז הופעתו הראשונה. 'נביא' הוא שם משותף במקרא לכל המתיימרים לדַבּר בשם ה' ולִצפוֹת עתידות. אף נביאי השקר מכונים 'נביאים' סתם במקרא.[5] והנה, נביא זה שדבריו עד עתה הוכחו כאמת וצדק, ושה' "לֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה" (שמ"א ג', יט), מכוּנה עתה "אִישׂ הָאֱ-לֹהִים" – תואר השמור לנביאים המוכרים לכול כשליחיו של אלוהים.[6] כך נתפס עתה נביא זה בעיני אחאב ובעיני ישראל.

5. הופעה רביעית – "אִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים": נביא חדש או הנביא המוכר?

נמשיך עתה להופעות הבאות של נביא בפרקנו, לאחר שתמה המערכה השנייה ולאחר שאחאב שילח את בן-הדד. בפתיחת עיוננו כבר עמדנו על הרושם שמעוררת הצגתו של הנביא בפסוק לה:

וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר ה' הַכֵּינִי נָא.

הצגתו כ"אִישׁ אֶחָד" מלמדת לכאורה שאיש חדש הוא שאינו מוכר לנו, ושאין זה "הַנָּבִיא" שכבר פגשנוהו שלוש פעמים. הצגתו כאחד "מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים" מלמדת לכאורה שזהו נביא צעיר ומתלמד, ולא הנביא הקודם שנתעלה לדרגת נביא מוכר וזכה לתואר "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים". לו היה מדובר באותו הנביא, היה על הכתוב לומר 'ואיש הא-להים אמר אל רעהו...'.

ואף על פי כן מסתבר לזהות את אותו "אִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים" עם אותו הנביא שפעל עד עתה בסיפור. ראשית, הרי הוא עוסק בנבואתו האחרונה בהתנהלותו המאכזבת של אחאב ביחס למה שהיה מצופה ממנו. וכבר נתבאר לנו בסוף העיון הקודם כי הבסיס לתביעה שתובע הנביא מאחאב בסוף פרקנו "יַעַן שִלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי..." (מב), הוא בדברי הנבואה שנאמרו לאחאב טרם פרצה המערכה השנייה בפסוק כח. שם גם הראינו את הזיקה המבנית-לשונית בין שתי נבואות אלו – זיקה המלמדת על 'מידה כנגד מידה' ביחס לאחאב:

מסתבר אפוא ששתי הנבואות הללו – מפיו של נביא אחד נאמרו.

ועוד: אותו "אִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים" מכוּנה מיד בהמשך "הַנָּבִיא" (לח), ממש כמו בהופעתו השנייה בפסוק כב.

אף מתוך האירוע עצמו המתואר בחלקו האחרון של פרקנו, נראה שיש חיזוק לסברה כי זהו אותו נביא המוכר לאחאב מהופעותיו הקודמות: אם מדובר בנביא חדש ובלתי מוכר, מדוע היה צריך נביא זה להתחפש באֲפֵר על עיניו בבואו לפני אחאב? ברור שהוא חושש שאחאב יכירנו. אחאב, כפי המסתבר, לא הכיר את כל בני הנביאים שפעלו בזמנו. אולם נביא זה מוּכּר לאחאב כיוון שהוא זה שעמד לפניו זמן קצר לפני כן ובישר לו על ניצחונו על ארם. ואכן, כאשר מסיר הנביא את האפר מעל עיניו, נאמר: "וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל..." (מא).

הנחה זו, כי אותו "אִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים" הוא הנביא שניבא בעבר על ניצחונות ישראל במלחמות עם ארם, פותרת קושי חמור שהגמרא במסכת סנהדרין (פט, ע"ב) מעלה בהקשר לסיפורנו. הגמרא מבררת את הנסיבות שבהן 'המוותר על דברי נביא' מתחייב מיתה בידי שמים (כמבואר במשנה שם, ע"א):

'המוותר על דברי נביא' – מנא ידע  דאיענש? (­– מניין ידע – שזה נביא אמת – שנענש? ­רש"י: והלא שמא סבור שזהו נביא שקר, ולפיכך מוותר על דבריו.)

דיהב ליה אות! (­– הוא ידע שהוא נביא מכך שנתן לו הנביא אות!)

והא מיכה, דלא יהיב ליה אות, ואיענש? ­(­– והרי מיכיהו בן ימלה, שלדברי חז"ל הוא הנביא הפועל בפרקנו, לא נתן לרעהו אות, ונענש הרֵע?)

היכא דמוחזק ­– שאני! (­– במקום שמוחזק כנביא אמת שונה הדבר ואין צריך אות!)

לפי דברי הגמרא נענש הממאן, שוויתר על דברי נביא ונתחייב על כך מיתה בידי אריה, כיוון שנביא זה היה 'נביא מוחזק'. אולם מניין זאת לגמרא? הגמרא ודאי מניחה כאן שנביא אחד פועל בפרקנו מתחילתו ועד סופו. התקיימות נבואותיו שלוש פעמים (הניצחון הראשון שהוא מימוש נבואתו הנזכרת בפסוק יג; התחדשות המלחמה כעבור שנה ­– מימוש הנבואה בפסוק כב; והניצחון השני שהוא מימוש הנבואה בפסוק כח) הפכה אותו ל'נביא מוחזק', שחייבים להישמע לדבריו אף בלא שייתן אות. בלא הנחה זו שאותה מניחה הגמרא יקשה עלינו להסביר את דבר עונשו של הממאן.^[7]

 

מדוע אפוא מציג הכתוב את הנביא לפנינו כאילו מדובר באישיות חדשה, כ"אִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים"?

התשובה לכך היא שהכתוב מציגו לפנינו מנקודת התצפית של "רעהו", שהיה אף הוא כנראה (כהנחת ר"י אברבנאל) אחד מבני הנביאים. נקודת מבטו של הרֵע כלפי הנביא המבקש ממנו להכותו עשויה להסביר לנו את הרקע למיאונו. וכך מסתברים הדברים: הנביא המופיע בראשית פרקנו היה צעיר ובלתי מוכר, כפי שעולה מתיאור הופעתו הראשונה לפני אחאב (ראה סעיף 3 לעיל). רק לאחר המלחמות בארם, החל להתפרסם כנביא ה' השלוח לאחאב ולישראל שכל דבריו אמת. אולם "רעהו" התייחס אליו עדיין כאל "אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים" – אחד מתלמידי הנביאים כמוהו, המכשירים עצמם לנבואה. התעלותו של הנביא בעיני אחאב (ואולי אף בעיני ישראל) עד למדרגת "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" לא השפיעה על סביבתו הקרובה, על רעיו שאף הם מבני הנביאים, וכדברי הפתגם הרווח "אין נביא בעירו".^[8] זהו ההסבר לכך שחבֵרו מיאן להכותו. הלה התייחס אל רעהו משכבר הימים כאחד מהחבורה. הוא לא כיבדו כנביא בעל מעמד, ולא ציית לדבר ה' שבפיו, ועל כן נענש. בפעם השנייה לא פנה עוד הנביא אל "רֵעֵהוּ", אלא אל "אִישׁ אַחֵר" שאינו מסביבתו הקרובה, והלה התייחס אליו כראוי וציית לדבר ה' שבפיו.

6. נקודת המבט הדינמית של אחאב

הקושי האחרון במסענו זה, הוא בפסוק מא, בכינוי האחרון של הנביא הפועל בפרקנו:

                וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו, וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא.

האם כך ראוי לכנות את הנביא הפועל לאורך כל סיפורנו לאחר שהסיר תחפושתו ואחאב הכירו? לאחר שהופיע לפני אחאב בעבר שלוש פעמים, וכל דבריו נתאמתו עד שנתעלה בעיני אחאב להיות "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים", כך היה ראוי שייכתב: 'ויכר אותו מלך ישראל כי הוא איש הא-לוהים', או: 'ויכר אותו כי הוא הנביא הניגש אליו'. הכינוי בפסוק זה מקטין את דמותו ומעמידו כאחד מנביאים רבים בממלכה, ולא כַּנביא שנתפרסם זה מכבר לעיני אחאב ולעיני כל ישראל.

גם כאן התשובה קשורה בנקודת המבט הסובייקטיבית של אחאב כפי שהוא מתבונן כעת בנביא. הכתוב מתאר עתה את הנביא כפי שהוא מתגלה לאחאב על פי משאלת לבו. בבוא הנביא איש הא-לוהים להוכיחו על חטאו ולבשר לו את עונשו, מתגמדת דמותו בעיני אחאב בהשוואה לדמות שראה לפניו כשבישר לו הנביא ניצחונות. כעת הוא רואה אותו כפי שהיה רוצה שיהיה – "כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא" – אחד מנִי רבים המסתובבים בממלכתו ועוסקים בנבואות כאלה או אחרות. ואם כך, חושב אחאב, אין להתרשם מנבואה שאומר 'אחד מהנביאים'. אולם לִבא לפומא לא גליא: בסתר לבו יודע אחאב כי נביא זה אינו 'אחד מהנביאים', וכי כל דבריו של נביא זה אמת וצדק, ועל כן בשמעו את תוכחתו:

מג           וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה.^[9]

 

באמצעות השימוש שעושה המקרא בטכניקה הספרותית של התחלפות הכינויים, ובלא לתאר ישירות את חיי הנפש של הדמויות ואת רגשותיהן, מאותת לנו המקרא על הלכי נפש ועל יחסים בין דמויות. תופעה בולטת בסיפורנו בהשוואה למקומות אחרים שבהן משתמש המקרא בטכניקה הזאת, היא שאצלנו חילופי כינויים מתרחשים לא רק בהתאם להתחלפות נקודות המבט של דמויות שונות, אלא בעיקר נקודת המבט של אותה דמות היא שעוברת שינוי: נקודת התצפית של אחאב ביחס לנביא ה' משתנה ללא הרף במהלך הסיפור! חילוף כינוייו של הנביא מבטא את יחסו המשתנה של אחאב כלפי הנביא במהלך הסיפור. יחסו של אחאב כלפי הנביא מושפע מהתועלת שהוא רואה לעצמו בנבואתו. אחאב מעריך את הנביא ומכבדו כל עוד נבואתו רצויה בעיניו. יחס 'דינמי' זה של אחאב אל הנבואה, עתיד להתגלות בדרך קיצונית יותר בהמשכו ההיסטורי והספרותי של פרקנו: בסיפור מלחמת רמות גלעד בפרק כ"ב.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

 

עורכת: נחמה בן אדרת