הצפת הגרזן על פני הירדן | 4

אלישע מציף את הגרזן על פני הירדן (ו', א-ז)

ה. אלישע ובני הנביאים - מבט מסכם

סיפורנו שייך לסדרת הסיפורים אודות אלישע ובני הנביאים, והוא האחרון שבהם, לפיכך יש להשוותו אליהם. אליהו לא פעל בחברתם של בני הנביאים,[1] ועל כן אין לסדרת הסיפורים הנידונה כאן מקבילה בפרקי אליהו. אולם דבר זה עצמו מלמד כמובן על השוני בין שני הנביאים הללו.

1. בני הנביאים על הירדן (ב', יג-טו)

מפגשו הראשון של אלישע (לאחר התמנותו לנביא) עם בני הנביאים ארע אף הוא, כמו בסיפורנו, על שפת הירדן המערבית. היו אלה אז חמישים בני הנביאים תושבי יריחו, אשר בראותם את אלישע חוצה את הירדן בדרך נס, כאליהו לפניו, הכירו בו כנביא הדור יורשו של אליהו:

וַיֹּאמְרוּ: נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע
וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה. (ב',ט"ו)

ר"י אברבנאל עמד על הקשר בין שני הסיפורים בשתי הערות קצרות שהעיר בפירושו לסיפורנו. בהערה אחת הוא משווה את נס חציית הירדן בידי אליהו ואלישע לנס הצפת הברזל על הירדן. הצד השווה בהם הוא מקום התרחשותו של הנס - שני הניסים התרחשו במי נהר הירדן. וכך אמר רי"א:

והנס הזה אשר עשה אלישע בירדן (- הצפת הגרזן) היה ממין הקריעה אשר עשה אליהו בו, אם לא שהיא הייתה כוללת, והדבר הזה היה פרטי בירדן.[2]

ראוי עוד לציין שבשני הנסים הללו פעל הנביא על מימי הירדן באמצעות חפץ: שם הכה אלישע את המים באדרת אליהו וכאן השליך אליהם עץ. [3]

בהערה אחרת מסביר רי"א מדוע בחרו בני הנביאים דווקא את שפת הירדן למקום ישיבתם החדש:[4]

בחרו שיהיה זה אצל שפת הירדן, אולי בעבור שנלקח אליהו שמה, ראוי שיימצא באותו מקום יותר שפע וקדושה רבה.

ואמנם קדושת הירדן באה לידי ביטוי אף בסיפור הקודם לסיפורנו: הטבילה במימיו על פי הוראתו של אלישע היא שריפאה את נעמן מצרעתו.

אם צודק רי"א, ואף שיקולים של קדושת המקום הנחו את בני הנביאים בבחירתם בשפת הירדן למקום ישיבתם החדש, ודאי משמש גם סיפור נעמן רקע לסיפורנו. [5]

2. בני הנביאים ביריחו (ב', טז-יח)

סיפורנו אינו הפעם הראשונה שאלישע מסתייג מהליכתם של בני הנביאים אל הירדן. בפעם הראשונה ארע הדבר בהיותו יושב ביריחו, זמן קצר אחר עליית אליהו רבו השמיימה. הבה נשווה:

אופיו של הדיאלוג בשני המקומות דומה: בקשה ארכנית של בני הנביאים מאלישע[6] המחולקת לשניים: הרקע לבקשתם פותח במילים "הנה נא...", והבקשה עצמה ללכת אל הירדן[7] פותחת ב"ילכו נא" או "נלכה נא".[8]

אף תגובתו של אלישע בשני המקומות דומה: היא קצרה ונחרצת. ואף שמבחינת התוכן, שתי תגובותיו נראות הפוכות זו לזו (- סירוב בראשונה לעומת הסכמה בשנייה), אין זה אלא מחמת טעות אופטית: ניתוח הדיאלוג בסיפורנו (בעיון ב) הביא אותנו לראות בתגובתו זו של אלישע כעס וסירוב להתלוות אל בני הנביאים. אלא שבסיפור שבפרק ב' ביקשו בני הנביאים ללכת בעצמם - בלא אלישע - ותגובתו של אלישע היא סירוב ישיר; ואילו בסיפורנו ביקשו שאלישע ילך עמם, ואלישע הגיב בסירוב עקיף - באישור שנתן להם כביכול ללכת בלעדיו. אולם באמת משמעות תגובתו בשני המקרים היא שאין המעשה כולו לרצון בעיניו.

בשני הסיפורים משתנה עמדת הסירוב של הנביא עקב ריכוך והפצרה:[9]

הצד השווה בין שני המקומות הוא בכך שאף שאלישע נענה להפצרת בני הנביאים, אין הוא נענה לה בלב שלם. אלא שהנסיבות אינן דומות בשני הסיפורים: ביריחו, הוא נענה לבני הנביאים כדי לאפשר להם להיווכח בטעותם מתוך התנסות עצמית[10] אך באמת "דבריו היו באופן שכשאמר 'שלחו' היה ראוי שיובן ממנו שלא ישלחו מצד דיבורו, כי פעמים יש הן שהוא כלאו" (רלב"ג שם). בסיפורנו, נראה לכאורה שבאמור אלישע "אני אלך" אין לשמוע עוד את התנגדותו הקודמת; אולם באמת זו לא בטלה, והנביא מצטרף לבני הנביאים כשלבו חלוק עליו. דבר זה בא לידי ביטוי במחצית השנייה של הסיפור, בתקלה שארעה ל'אחד' בנפול גרזנו למי הירדן.[11]

ההשוואה שעשינו בין שני הסיפורים הללו מגלה כי במערכת היחסים שבין אלישע לבין בני הנביאים קיימת לעתים מתיחות. בקיומה של זו ניווכח גם בסיפורים האחרים על אלישע ובני הנביאים.

המתיחות בסיפור שבפרק ב' הוסברה (בעיון המוקדש לסיפור זה) כנובעת מתוך ערעור עדין על ירושתו של אלישע את מקומו של אליהו, ורצון לשוב אל אליהו ולהשיבו להיות נביא הדור כמקודם.[12] המתיחות בסיפורנו הוסברה (לעיל עיון ב) על רקע רצונם של בני הנביאים היושבים לפני אלישע לשנות את מקומם דווקא אל שפת הירדן.

התנגדותו של אלישע לשתי ההליכות של בני הנביאים אל הירדן שורש אחד לה: ההגנה על דרכו הנבואית השונה כל כך מזו של אליהו רבו. ההליכה אחר אליהו בדרך המסמלת את פרישתו מישראל - הדרך לירדן - אינה לרוחו של אלישע.[13]

לא נוכל לסיים את השוואת שני הסיפורים הללו בלא לציין שבסופם הפוכים הסיפורים זה לזה. סופו של הסיפור שבפרק ב' הוא בשיבתם של בני הנביאים מן הירדן אל אלישע היושב ביריחו, והודאתם המשתמעת בכישלון חיפושיהם. זכות המילה האחרונה ניתנת שם לאלישע (ב', יח) "הלא אמרתי אליכם אל תלכו". משמעות כל זאת היא כי בני הנביאים חוזרים להכיר בירושתו של אלישע את אליהו וחוזרים לקבל את הנהגתו.

בסיפור שלנו, לעומת זאת, הפוך הדבר: אלישע הוא המצוי בחברתם של בני הנביאים שעמם הלך אל הירדן, והללו ממשיכים לבנות את מקום ישיבתם החדש שם. בחוללו את נס הצפת הגרזן ביטל אלישע את התקלה של נפילתו, ובכך מתבטאת התפייסות גמורה של הנביא עם תלמידיו. מילותיו האחרונות של סיפורנו הן "וישלח ידו ויקחהו" והקורא אמור להשלים בדמיונו 'וימשיכו בני הנביאים בעבודתם'. ובכן, אלישע הוא שהודה לבני הנביאים בצדקתם.

3. בני הנביאים בגלגל (ד', לח-מד)

סיפורנו נראה כממשיכם של שני הסיפורים הקצרים שבסוף פרק ד' - הסיפור על נס ריפוי הנזיד (לח-מא) והסיפור על האכלת מאה איש בעשרים לחם (מב-מד).

הקשרים בין סיפורנו לאותם שני הסיפורים הם בכמה ממדים:

· בסיפורים אלו, ורק בהם, יושב אלישע בחברתם של בני הנביאים באופן קבוע.[14]

· בסיפורים אלו נאמר שבני הנביאים 'יושבים לפני אלישע'[15] ועל משמעות הדבר עמדנו לעיל.[16]

· בסיפורים אלו ניכרת דאגתו של אלישע לבני הנביאים, ובכלל זאת לצרכיהם הכלכליים. בסוף פרק ד' דאג אלישע לאכילתם של תלמידיו, שכן הייתה זאת עת רעב, והוא חולל לשם כך שני נסי מזון. בסיפורנו נידונה 'מצוקת הדיור' של בני הנביאים בעירו של אלישע.[17] בנס הצפת הגרזן והשבתו ל'אחד' מבני הנביאים, מסייע אלישע לפעולתם של בני הנביאים בבניית המקום החדש לישיבתם.[18]

· קיים ממד של מתיחות ביחסים שבין אלישע לתלמידיו, או לאחד מהם, הן בסיפורים שבסוף פרק ד' והן בסיפורנו.[19]

לסיום ההשוואה בין סיפורנו לסיפורים ההם נצביע על שני הבדלים ביניהם:

א. סיבת המתיחות בין אלישע לתלמידיו שונה בשני המקומות: בסיפורים שבסוף פרק ד' נובעת המתיחות מהבעת חוסר אמון של אחד מתלמידיו של אלישע ברבו, וביכולתו לפתור את בעיית הרעב בדרך נס; הסיבה למתיחות בסיפורנו שונה מאד, והיא נובעת מהסתייגותו של אלישע מתוכניתם של בני הנביאים לעקור אל הירדן. בסיפורים שם, גבר אלישע על חוסר האמון, בחוללו נסים שאפשרו למאה תלמידיו לאכול; במקומנו חזר בו אלישע מהסתייגותו, והתפייס עם מעשיהם של תלמידיו.

ב. בשני הסיפורים שבסוף פרק ד' ה'אחד' (או משרתו של אלישע) הוא שמביע את חוסר האמון באלישע, ואילו הנסים שחולל אלישע שם, נועדו לכל מאת בני הנביאים. בסיפורנו התמונה הפוכה: דמותו של 'האחד' מתבלטת לטובה, ועולה על זו של שאר חבריו, ואילו הנס שחולל אלישע, אף שיש לו משמעות סמלית ביחס לכל ציבור בני הנביאים, נעשה בפועל לטובת 'האחד' הזה. דבר זה מביאנו אל ההשוואה האחרונה בעיון זה.

4. "ואשה אחת מנשי בני הנביאים..." (ד', א-ז)

סיפור נס אסוך השמן אמנם אינו סיפור על אלישע ובני הנביאים, אולם בכל זאת יש לשייכו לסדרת סיפורים זו. זאת כיוון שהאישה הצועקת שם אל אלישע היא "אשה אחת מנשי בני הנביאים" שנתאלמנה מבעלה, ובאה לתבוע את שכר צדקתו של בעלה המנוח - "ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה', והנשה בא לקחת...". כמו בסיפורים האחרים על אלישע ובני הנביאים, מתגלה גם בסיפור נס אסוך השמן מה עגום היה מצבם הכלכלי של בני הנביאים, וכמו בשאר הסיפורים מחולל אלישע נס כדי לשפר את מצבם.

הדמיון העיקרי בין סיפור נס אסוך השמן לבין סיפורנו הוא בכך שבשניהם מסייע אלישע לאחד מבני הנביאים, המיוחד במידותיו הטובות, והשרוי במצוקה. שהרי בסייעו לאלמנת בן הנביאים מסייע אלישע גם לבעלה המנוח, ומציל את בניו מעבדות. לעומת זאת, בשני הסיפורים שבסוף פרק ד' מסייע אלישע לחבורת בני הנביאים כולה.

בין סיפורנו לסיפור נס אסוך השמן קיימים עוד כמה קווי דמיון:

· בשניהם צועקים השרויים במצוקה אל הנביא:

וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע... (ד', א).

וַיְהִי הָאֶחָד וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ אֲדֹנִי... (ו', ה).

צעקה זו נועדה להתלונן לפני הנביא על עוול שהצועקים חשים שנעשה להם.[20]

· בשני הסיפורים נובעת מצוקת הצועקים מחמת הצורך להשיב דבר לבעל חובם וקוצר ידם לעשות זאת מחמת עוניים:

...ְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים(ד', א).

אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל (ו', ה).

· אף בדרך הבאת הנס, יש דמיון בין שני המקומות. לפני הבאת הנס מקדים אלישע שאלה, ובהתאם לתשובה שקיבל הוא פועל להבאת הנס:

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לכי (לָךְ) בַּבָּיִת ?(ד', ב).

ובעקבות תשובתה "אסוך שמן" מורה לה אלישע כיצד לנהוג כדי שיתרחש הנס.

ובמקומנו:

וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים: אָנָה נָפָל?(ו', ו).

בעקבות התשובה "ויראהו את המקום" פועל אלישע להציף את הברזל.

· ולבסוף, אף האפילוג בשני הנסים דומה: חתימת הנס היא בהוראת אלישע ל'מוטב' הנס לפעול בעצמו כדי ליהנות מניסו:

וַיֹּאמֶר: לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נשיכי (נִשְׁיֵךְ)... (ד', ז).

וַיֹּאמֶר: הָרֶם לָךְ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֵהוּ (ו', ז).

* * *

ההשוואות שנעשו בעיון זה הראו לנו כי הסיפורים הקצרים על אלישע ובני הנביאים (הארוכים בהם הם בני שבעה פסוקים), מהווים חטיבה מיוחדת של סיפורים בכלל הסיפורים על אלישע: הם קשורים זה לזה וביניהם ניכרים קווי דמיון רבים.