מבט על הרוע הנאצי ויחסו להשמדת יהודות אירופה

א. האומנם קיים 'רוע לשם רוע'?

רוע לשם רוע - בחינה סמנטית

בשיעור הפתיחה כתבנו כי בשואה הופיע רוע שההיקף, האינטנסיביות והזדוניות שבו היו חידוש ב'היסטוריה של הרוע'. טענּו כי היה זה 'רוע לשם רוע'; לא רוע אינטרסנטי או אופורטוניסטי, אלא רוע אידאליסטי. מתוך כך באנו אל הטענה כי לפנינו התגלות של רוע שטני, שזו בדיוק משמעותו: אין הוא כוח המשמש ברשותו של אידאל אחר, אלא זו מהותו - שהוא מעוניין להרע.

הראינו גם שההיגד 'פלוני רוצה לעשות רע' הוא בעייתי לא רק מנקודת מבט תאורטית, אלא גם מתוך עיון בסמנטיקה של המושגים. המילה 'טוב' מציינת בשפה דברים שהאדם המשתמש בה חושב שנכון וראוי לעשותם, והמילה 'רע' - את ההפך. מכאן שאיני יכול לרצות לעשות דבר שאני מאמין שהוא באמת רע. ייתכן שאני אומר כי ברצוני לעשות 'רע' לפי דעתו של פלוני או 'רע' לפי הדעה המקובלת, אך מושא רצוני חייב להיות טוב לפי דעתי, שכן אבסורד הוא לרצות לעשות את מה שאני חושב כי אין לעשותו (כלומר: שהוא רע).

האומנם עשו הנאצים רע מנקודת מבטם הם - כלומר: הם רצו ברע לפי תודעתם העצמית - או שמא רצו ברע רק לפי תפיסות עולם אחרות, אך לפי תפיסת עולמם הם פעלו לטוב? לבירור שאלה זו יוקדש חלקו הראשון של השיעור.

פרדוכס הרע ואי-הידיעה - בעקבות סוקרטס

בדיאלוג "פרוטגורס" טוען סוקרטס כי כל מעשה רע הנו תוצאה של אי-ידיעת הטוב, כלומר: אדם עושה רע מפני שאינו יודע שהמעשה הוא אכן רע; לוּ ידע האדם שהמעשה הוא רע - לא היה עושה אותו.

טענה זו מתקשרת לבעיית 'חולשת הרצון': האם ייתכן שרצון חלש הוא הגורם למעשה הרע? האם ייתכן מצב בו אני יודע באופן החלטי כי המעשה שאני עתיד לעשות הוא רע, ואני עושה אותו רק מחמת חולשת רצוני להישמע להכרתי? לדעת סוקרטס, מצב כזה הוא בלתי-אפשרי. נבהיר את עמדתו באמצעות טיעון שמעלה הרב דסלר, המסביר באחת משיחותיו (מכתב מאליהו, קונטרס הבחירה, עמ' 111) כי המעשן, בנטלו סיגריה, בוודאי איננו חושב שהעישון רע. ייתכן אפילו שהוא יודע באופן כללי כי הדבר רע, אך ברגע העישון עצמו הוא מוצא לו תירוצים: 'זה לא כל כך נורא', 'יש לזה גם יתרונות' וכו'. לוּ ידע המעשן ידיעה ודאית וממשית, ברגע ההחלטה לקחת סיגריה, מה הם נזקי העישון עבורו - לא היה מעשן. מכאן רוצה הרב דסלר ללמד, שאם נכיר את הדברים הרעים היכרות חדה וברורה, לא נעשה אותם. זוהי בעצם טענתו הקלסית של סוקרטס: העושה רע איננו יודע את הרע. נמצא שלפי דעתו, רע זדוני איננו קיים, שכן המודע לרוע מודעות מוחלטת - לא ייתכן שיעשה אותו.

ברם, אפילו נניח שטענתו של סוקרטס קיצונית מדי, ולפעמים תורם למעשה הרע גם רצון חלש, הרי מכל מקום, אין כאן רע זדוני. אם נעמת את העושה מחמת חולשת הרצון עם מעשהו - הוא לא יעמוד מאחריו: הוא יאמר שנכשל, שהוא מצטער או שיש לו נקיפות מצפון. מצד שני, העושה רע מחמת טעות (חוסר ידיעה), יהיה מוכן להגן אידאולוגית על הרע שעשה; גם אם לפי דעתנו הוא טועה, הרי מנקודת ראותו אין הוא רע, וכוונתו הייתה לטובה.

הבנת הטיעון הזה מעמידה אותנו בפני הפרדוכס של הרוע. נקדים ונקבע, כי המשמעות העיקרית של הרוע טמונה בכוונת העושה: מעשה ייחשב כמעשה רע רק אם קדמה לו כוונה להרע; מעשה שאין מאחריו כוונה רעה אך הביא לתוצאה רעה - אינו מעשה רע. קביעה זו ברורה ביחס למעשים שאין מאחוריהם רצון מכוון, כגון דברים שנעשו בשוגג או באונס. אך מה באשר למצבים המכונים בתלמוד "אומר מותר" (מכות ט ע"א, ועיין שם)? האם מחשבתו של אדם כי המעשה שהוא עושה הוא טוב, משחררת אותו מאשמת מעשהו הרע?

אם נתמקד בכוונה, לכאורה התשובה חיובית. הבה נחשוב לרגע על הרוצח האידאליסטי (כגון רוצח פוליטי). הוא טוען: רצחתי את פלוני כי חשבתי שטוב לעשות כן. ייתכן שאינך מסכים עמו, וייתכן שהחברה כולה אינה יכולה להסכים עמו; ייתכן גם שהוא מסוכן, ושאסור לתת לכל אחד לעשות כרצונו רק מפני שהוא סבור כי רצונו טוב. אך מנקודת ראותו, ומנקודת הראות האובייקטיבית של הכוונה - האם אותו רוצח הוא רשע? האם נכון לכלול אדם שמתכוון לעשות טוב בקטגוריה 'רשע'? האם מי שמנקודת ראותו עושה טוב לעם, לחברה או לאנושות הוא רשע? הלוא הוא נתכוון לטוב, ומנקודת מבטו אף עשה טוב.

התוצאה ההגיונית של מהלך מחשבתי זה היא פרדוכס ואבסורד גם יחד. זהו פרדוכס, מפני שלכאורה נוכחנו לדעת כי הרשע אינו רשע, כלומר: אותו אדם שאנו מייחסים לו רשעה, במובן של עשיית רוע בזדון, איננו יכול להיות כזה מעצם ההגדרה של רשע - וזוהי סתירה. זהו אבסורד, מפני שמבחינה מוסרית איננו יכולים לשאת את המחשבה שהאדם האכזרי, האלים, המתעלל, המכה, ההורג - איננו באמת רשע, מפני שלפי דעתו הוא עושה טוב! אנו זקוקים למונח 'רשע' מבחינה מוסרית, מפני שהוא מגדיר עבורנו את הטוב ואת הרע; הוא מהווה את המטרה של מאבקנו המוסרי, ולכן הוא אחד מאבני הבניין החשובות של כל תפיסה מוסרית.

הקדמונים לא נקלעו לבעיה זו, מפני שהם הניחו שהאמת המוסרית ניתנת לידיעה מוחלטת - בין אם לפי התפיסה האפלטונית כי קיימות אידאות מוחלטות, הניתנות להכרה, של טוב וצדק, ובין אם לפי התפיסה האריסטוטלית של שכל, משכיל ומושכל, לפיה כל ידיעה היא התאחדות של התבונה (הכוח המשכיל) עם השכל הפועל, שהוא שפע השופע מאת הא-ל. הרמב"ם, למשל, אימץ את התפיסה השנייה, ובהתאם לכך הגדיר את היצר הרע כדמיון, דהיינו, כהסקת מסקנה מטפיזית/מוסרית שאינה נאמנה לשכל; לדידו, כל רע הוא תוצאה של פעילות על פי הדמיון, ולא על פי השכל.[1] אבל עבורנו, שאין לנו מטפיזיקה של ידיעה מוחלטת (משום סוג שהוא), ואנו מפקפקים בכל הכרזה על ידיעה ודאית, מציב פרדוכס הידיעה אתגר בפני כל עמדה מוסרית שהיא. אם הרשע בעיניי הוא צדיק בעיניו - מפני שלפי מושגיו שלו, המעשה הרע אינו רע אלא טוב - כיצד ניתן לדונו כרשע?! ייתכן אדם ששגג, טעה או אף נכשל - אך לא רשע, העושה רע בזדון.

ניתן להתמודד עם טענה זו בדרכים שונות. תגובה אחת, אותה נכנה 'תפיסה מוסרית תמימה', תאמר כי האמונה בערכים מוסריים יסודיים, אף שאינה ניתנת להוכחה, היא משכנעת וודאית עבור מי שמאמין בה, ואחד ההיבטים המרכזיים שלה הוא המאבק נגד מי שפועל כנגד אותם ערכים. אדם המאמין בקדושת החיים כערך מוסרי, יילחם נגד אלימות ורצח גם אם אין לו הוכחה מטפיזית לצדקת אמונתו, שהרי, לפי עמדה זו, זוהי בדיוק משמעותו של המוסר: שכנוע פנימי בערכים, המחייב פעולה במציאות להגשמתם או למניעת פעולה הפוגעת בהם. הרשע האומר לרע טוב, אינו נהיה פחות רשע רק מפני שאיני יכול להוכיח במופת את האמת שבטוב שלי.

תיתכן תפיסה שתקבל באופן עקרוני את הטענה שלמעלה ותסיק מכך 'פלורליזם מוסרי', דהיינו, קבלה של עמדות מוסריות שונות ומנוגדות, או בלשון אחרת: הכרה במציאותן של תפיסות שונות בדבר תוכנם של הטוב והרע. על מנת למנוע השתוללות אנרכיסטית, קובעת החברה, לפי שיטה זו, מערכת של חוקים מינימליים, קרי: מערכת חוקים שבסיסה המוסרי הוקטן עד כדי איפוס, והיא שואפת ליצור סדרי חברה תקינים על בסיס מדיני/חברתי א-מוסרי, תוך התאמה, פחות או יותר, לעקרון הנזק הליברלי שהציע ג"ס מיל, לפיו מותר לאדם לעשות ככל העולה על רוחו, ובלבד שלא יפגע בזולתו.

ברם, התבוננות ברוע הנאצי עשויה להוביל אותנו לכיוון מחשבה שונה לחלוטין. הנאצים רצחו יהודים לא מפני שחשבו שהדבר טוב, כי אם על אף שידעו שהוא רע - כיוון שחפצו ברע לשמו. אין זה רוע הנובע מחוסר ידיעה, מטעות או ממחלוקת על ערכים; זהו רע המודע לעצמו. אם כנים דברינו, כי אז טעה סוקרטס. יש בעולם רע שאיננו תוצאה של אי-ידיעת הטוב, אלא הוא עימות מכוּון ומודע עם אותו טוב, בניסיון לחסלו.

טענות 'ההגנה' כלפי ההאשמה ב'רוע לשם רוע'

ניתן לטעון: הנאצי ברחוב האמין בדימויים שיצרה התעמולה הנאצית על אודות היהודים. אולי יותר מזה: שמא האמינו היטלר וחבר מרעיו עצמם בשקרים שפיזרו על היהודים. כידוע, היטלר, ובעקבותיו התעמולה שלו, הרבו להשתמש בדימויים פתולוגיים, ודיברו על היהודים כעל חיידקים טפילים, המהווים סכנה לאנושות כולה. אם הם, או מי ששוכנע מהם, האמין שכך אכן פני הדברים, כי אז ייתכן, לכאורה, שמנקודת מבטם הם מילאו שליחות אידאליסטית. אם באמת האמינו הנאצים באמיתות הפרוטוקולים של זקני ציון, אותם חזרו וציטטו - שמא סברו כי בפתרון הסופי הם ממלאים שליחות אידאליסטית של הצלת העולם ממשימת השתלטות זדונית (כפי שאכן טענו כמה מראשי המערכת הנאצית במשפטי נירנברג).

מה נאמר לנאצי שיטען כי האמין בכך? אם נאמר לו שזהו שקר גס, יוכל להתגונן בטענה כי גם אם אמנם כך הדבר - הוא לא ידע זאת או לא יכול היה לדעת זאת, ואם כן, אין מעשיו מעשי רשעה אלא טעות שבתום לב. ואפילו ברור לנו שמנקודת ראות משפטית אין זו טענת הגנה - כלום יש טיעון מוסרי או עובדתי המפריך אותה? אין ספק שלתעמולה הנאצית היה תפקיד ניכר בעיצוב דעת הקהל - אך האם חולשה שמגלים אנשים בביקורתם כלפי המידע שהם מקבלים הופכת אותם לרשעים, או שמא לטועים בלבד?[2]

הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל (בראשית ג', יג)

...וכיון שראו מלאכי השרת אמרו: אם אין אנו באים בעצה על אדם שיחטא לפני בוראו, אין אנו יכולין בו. והיה סמאל השר הגדול שבשמים... לקח את הכת שלו וירד, וראה כל הבריות שברא הקדוש ברוך הוא, ולא מצא חכם להרע כנחש, שנאמר 'והנחש היה ערום מכל חית השדה' (בראשית ג', א), והיה דמותו כמין גמל, ועלה ורכב עליו... משל למה הדבר דומה? לאדם שיש בו רוח רעה, וכל המעשים שהוא עושה וכל הדברים שהוא מדבר - מדעתו הוא מדבר?! והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו! כך הנחש, כל מעשיו שעשה וכל דבריו שדבר, לא דבר ולא עשה אלא מדעתו של סמאל
(פרקי דרבי אליעזר פרק יג).

מה ביקש המדרש לבטא בדמוֹתוֹ את הנחש לגמל, ואת סמאל - שמו של השטן - לרוכבו? ברצוני להציע פירוש לקריאה החז"לית של מעשה גן עדן לאור דברינו.

מה טוען הנחש כשהוא משכנע את האישה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע ולעבור על מצוות ה'? "כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג', ה), כלומר: ה' רק מפחד מכם; לאיסור אין שום תכלית טובה, הוא מוּנע מפחד; אבל אתם יכולים להתגבר, ולאכול, ולהתחרות עמו. קבלת האיסור היא בבחינת 'מוסר של עבדים',[3] לאמור: הוא נועד להגן על המצַווה, מחמת פחדיו וחולשותיו. אך עלינו לשאול: מה מניע את הנחש? הרי הוא יודע את האמת? מדוע הוא אומר לאישה דברים שכאלה? ואם תאמר: הנחש ממלא את שליחותו של ה' לנסות את האדם - אם כן, מדוע הענישוֹ ה' לבסוף?

התשובה של חז"ל מפרידה בין הנחש לבין משלחו - סמאל. האינטרס של סמאל הוא לעשות רע - בהקשר המקראי: לגרום למרד בקב"ה. סמאל - קרי: הרצון להרע עצמו - הוא הרוכב, המוביל. אך הוא זקוק לתועמלנים, דהיינו: למי שיספקו הצדקות ודימויים מתאימים, שיקלו על האדם לחטוא. הדברים שאומר הנחש אינם כל הסיפור. הם התעמולה המאפשרת את החטא, אך לא מהות החטא. בהמשך מדגישה התורה שני היבטים של מקורות החטא:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם (שם, ו).

הדמיון שהחטא טוב הוא תוצאה של תעמולת הנחש; אך התאווה היא מקורית משל האישה.

באנלוגיה סוציולוגית לסיפור הנאצי, היטלר הוא הרוכב: הרצון לעשות רע, להילחם בא-ל. ומיהו הרכוב? אלו הם גבלס ושטרייכר ורוזנברג ושאר חבר מרעיו ימ"ש, הנחשים המייצרים את הדימויים וההצדקות המתאימים. אמנם ההפרדה בין היטלר לבין התועמלנים והאידאולוגים, ובין כל אלה לבין האזרח הגרמני, נכונה רק לשם ההמחשה וההמשלה. במציאות, היסוד 'ההיטלרי' המרושע פעל אצל כל אחד ברמה שונה של דומיננטיות, כשם שגם היטלר נתפס בתעמולה שלו עצמו.

מדוע לא נזכר סמאל בסיפור המקראי לפי פשוטו? נראה כי הגורם המרושע קיים בדרך כלל רק מתחת לפני השטח, ואינו פורץ למישור הנגלה. הוא מצוי מתחת לסף ההכרה ולסף התרבות. הרע המצוי והנפוץ נתפס בדרך כלל כשילוב של התאווה - או באופן רחב יותר: יצרים, אינטרסים ודחפים אחרים - עם תפיסות מוטעות או שקרים, שמקורם בדמיוננו או בגורמים חיצוניים.[4] הופעתו הגלויה של סמאל הרוכב היא התגלות של היסוד העמוק של הרוע - של הרצון להילחם בטוב עצמו, בא-לוהים. זוהי הופעת הצד האחר של המציאות. במהלך ההיסטוריה מציץ סמאל מדי פעם. בגרמניה הנאצית הוא קנה לעצמו את השלטון על החברה ועל האישיות.

ב. אכן קיים 'רוע לשם רוע'

הטלת האשמה

מדוע האשים ה' את אדם וחוה? הלוא הם הוטעו! הרי הנחש סיפר לחוה סיפור מבלבל! דומני שהתשובה פשוטה, ובה טמונה משמעות הסיפור: ה' אסר על האדם לאכול - והוא הרי מכיר את ה' ויודע אותו. הווה אומר: יש לאדם - לאדם באשר הוא אדם - הידיעה הבטוחה והמספקת של הטוב; ואם סטה אחר כך, הרי זה רק ממנו ובו. המנגנונים השונים המאפשרים מבחינה פסיכולוגית וסוציולוגית את המרי ואת החטא, אינם יוצרים הצדקה או הגנה אמתיות. התורה רוצה לומר לנו באופן כללי: אדם ביסודו יודע מהו הטוב, מה מותר ומה אסור; ואם אחר כך התפתה להאמין לשקר, לתעמולה או לדמיונות שלו עצמו - הוא נושא באחריות מלאה. התעמולה אינה כופה עצמה על האדם. הוא הבוחר אם להישמע לה או להיות נאמן להכרתו והרגשתו.

גם הימצאותו של אדם בתוך תרבות מסוימת אינה כופה אותו להשתעבד לה ולעמדותיה. אחת הראיות לכך היא תופעת חסידי אומות העולם: בכל זאת, יש בתוך הסיפור הזה אנשים שלא שכחו מה מותר ומה אסור; הם לא שכחו מהו אדם, מהו מוסר ומה הם טוב ורע. אין זה מפני שלא ספגו תעמולה או מפני שלא היו חלק מהתרבות. הם פשוט בחרו בטוב למרות הכול.[5]

השקר שב'הגנת הטעות האידאולוגית'

הקריאה בפרשת חטא אדם וחוה הראתה לנו, שהאדם אינו יכול להתחמק מאחריותו לחטא בטענת "הנחש השיאני", לאמור: 'הגנת הטעות האידאולוגית' אינה תקפה לפני ה'. קביעה זו נכונה לגבי כל אדם חוטא, אפילו התפתה באמת לפיתויו האידאולוגי של הנחש. אך במקרה הנאצי, דומני שהדיון הזה אינו רלוונטי, מפני שטענת הנאצי 'מילאתי שליחות אידאליסטית' אינה אלא שקר וסילוף. טענת 'ההגנה' כאילו השמדת היהודים נעשתה מתוך אמונה שהם סכנה לעולם, אינה אלא התלבשות מודעת, ברמה זו או אחרת, במחלצות של מרמה וכחש. אמנה כמה ראיות עובדתיות התומכות בטענתי:

א. המאבק נגד היהדות. הנאצים לא עסקו רק בהשמדה פיזית, כאילו מדובר בהשמדת חיידקים גרידא. לא פחות מההשמדה הפיזית של היהודים, רצו הנאצים להשמיד את היהדות. חילול ספרי תורה וחפצי קדושה ושרֵפת ספרי קודש במאות ואולי באלפי מקומות; ביזוי בתי הכנסת ושימוש מכוון בהם כמקומות רצח ופוגרומים; ההתנכלות לרבנים ואדמו"רים ורדיפתם; איסור קיומם של טקסים וחיים דתיים והענישה על כך - כל אלה מוכיחים שהנאצים לא חשבו על היהודים באמת כעל חיידקים. חיידקים הורגים, וחסל! הם יצאו להשמיד תרבות של אמונה ומוסר - דבר שאינו מתיישב כלל לא עם ההצדקה הפוליטית (הפרוטוקולים של זקני ציון) ולא עם ההצדקה הפתולוגית (חיידקים).

ב. דה-הומניזציה. לוּ היו היהודים איום פיזי או פוליטי גרידא, די היה בהשמדתם. אך הנאצים לא הסתפקו בכך. להשמדה קדם תהליך ארוך ומדוקדק של דה-הומניזציה, כלומר: של ניסיון להפוך את היהודים לתת-אדם. אם היהודים הם כבר תת-אדם, וזו הסיבה שהורגים אותם - מדוע צריך להפוך אותם לכאלה באמצעי כפייה נוראיים? חיידק אין צורך להפוך לחיידק. מה ביקשו הגרמנים להוכיח כשניסו לבחון היכן כלה כוח אנוש להיות אנושי? אין זאת, אלא שאצילותם וגבורתם המוסרית של היהודים סתרו את ההצדקות של הנאצים והתריסו כנגדן, וכדי להקל על עצמם הצטרכו הללו לנסות להפוך את היהודי לאבק אדם, שאינו ראוי לכבוד אדם.

ג. שיתוף הפעולה. היודנרט, הזונדר-קומנדו, הקאפוס ויתר תפקידי שיתוף הפעולה שיצרו הנאצים - לשם מה נועדו? היסטוריונים מדגישים בעיקר את מרכיבי הערמה והניצול שבאסטרטגיה 'ארגונית' זו, אשר הקלה על הנאצים לבצע את מזימותיהם על ידי הקטנת ההתנגדות והצורך בהסוואה. אלא שבמקרים רבים מאוד אין הסבר זה מספק. מה היו, אם כן, מטרותיהם הנוספות של תפקידים אלו? ובכן, בממד אחד, הרחיק שיתוף הפעולה את הנאצים פעמים רבות ממגע ישיר עם ההרג, ובכך הקל על מצפונם. בממד עמוק יותר, טיהר שיתוף הפעולה את הנאצים, על פי דעתם המעוותת, מרגשות האשם שהם אכן חשו: אם היהודים שותפים למעשינו, אין הם יכולים להאשים אותנו ברוע באופן חד-צדדי, ויותר מכך - שמא אין כאן בכלל רע...

ד. ההסתרה. מובן שהסתרת הפשעים, השקרים שהפיצו בעולם והעלמת הראיות השיטתית נבעו מפחדם של הנאצים מפני העולם ומרצונם שלא יפריע. אבל גם להתנהגות זו יש היבט נוסף, עמוק יותר: תעשיית ההסתרה הגרמנית נועדה להסתיר את הנעשה לא רק מעיני העולם, אלא גם מעיני עצמם; גם הם עצמם רוצים היו שלא לדעת, שלא לזכור, להתכחש למה שנעשה. המניע העמוק של ההסתרה הוא הבושה.

ה. המפגש הממשי. מטבע הדברים, חיו הנאצים בגרמניה עם יהודים ולידם, הן לפני המלחמה הן במהלכה. הם לא יכלו שלא לפגוש אותם - על אנושיותם, על ילדיהם, על מעלותיהם וחסרונותיהם. מערכות היחסים המורכבות שנקשרו בין הרוצחים ובין הקרבנות באלפים רבים של מקרים, אינם כאלה שבין אדם לחיידק או לפושע בינלאומי. אלה מערכות יחסים בין בני אדם. למרות זאת, ההשמדה המשיכה, מפני שהרוע גבר - למעט מקרים בודדים בהם שכנע המפגש האנושי את הנאצי שלא לשתף פעולה עם השקר, כמו במקרהו הידוע של אוסקר שינדלר בקרקוב.

העובדות הללו, יחד עם עובדות נוספות שלא הזכרתי כאן, מצטרפות לתמונה כוללת: ההכרעה בעד ההשמדה, העינויים וההשפלה, לא נעשתה מפני שהנאצים סברו שהם עושים מעשה נעלה עבור האנושות, אלא למרות ידיעתם כי מדובר במעשים רעים. הם עשו הרבה כדי להקל מעליהם את העול המוסרי ולהקטין את הבושה ורגשות האשם - ובדרך כלל גם 'הצליחו'.

מעמדן של המילים 'טוב' ו'רע' בז'רגון הנאצי

מסתבר שהנאצי לא היה אומר: 'אני עושה רע'. אלא שבהקשר התרבותי-אידאולוגי של הרייך השלישי, התרוקנו המילים 'טוב' ו'רע' מתוכנן הרגיל בשפה, ואיבדו את משמעותן. ההיגד 'אני עושה טוב' לא הובן עוד במשמע ערכי, קרי: אני פועל למען ערך חיובי, למען אידאה נעלה, למען הזולת וכדומה. למילים לא נותר אלא ערך סוגסטיבי בלבד - 'זה טוב' משמעו: יפה עשית כך, שהרי זו דרכה של המפלגה, של הפיהרר וכו', ועליך להשלים זאת. המונח 'טוב' גם הפך אינסטרומנטלי לחלוטין - 'טוב' למטרות ההשמדה או המלחמה - ואיבד את הוראתו המוחלטת והערכית. לפיכך גם לא הייתה ההשמדה רעה במונחי גרמניה הנאצית, שהרי גם המילה 'רע' איבדה את הקונוטציה המוסרית שלה.

ג. הסיבה האמתית להשמדה

האיום היהודי האמתי

על התפיסות המוסריות-ערכיות של התרבות הגרמנית אשר קדמו להשמדה דיברנו בשיעור שעבר. ראינו כי התרבות היהודית, על השקפת עולמה ואמונותיה, ניצבה כאנטיתזה לאידאולוגיה הנאצית ולתרבות הגרמנית שקדמה לה ושהייתה הקרקע ממנה צמחה. דווקא חולשתו של העם היהודי העצימה את הביקורת שהפנה עצם קיומו כלפי האידאולוגיה הנאצית. אל מול הברית עם השטן, חי העם היהודי בברית עם א-לוהים; כנגד שלילת המוסר, שאפה היהדות לקיום מוסרי אידאלי; לעומת השאיפה לעוצמה ושלילת הצדק והחסד כעקרונות מכוננים, העמידו היהודים תרבות שאין לה כל עוצמה, אך היא שואפת לצדקה וחסד.

העם היהודי נידון להשמדה, מפני שהדוגמה היהודית סתרה את עקרונות היסוד של האידאולוגיה הנאצית. ואת העם היהודי צריך היה להשפיל ולדכא, כדי שתהיה לנאצים 'הוכחה לכאורה' לעצמם, שהעם היהודי איננו באמת מוסרי, אנושי ורוחני כפי שנראה להם. לשון אחר, הנאצים ראו הכרח להשמיד את היהודים לא מפני שחשבו כי הם רעים, אלא מהסיבה ההפוכה: מפני שידעו שהיהודים באמת טובים, ומשום שהטוב שלהם סתר את הרצון לעוצמה בלתי-מוגבלת ואת השאיפה לשחרור מכל הגבלה מוסרית והפריע למימושם. וכיוון שחיסול פוליטי לא יספיק, שהרי כוחה של היהדות לא נקנה לה עקב מעמדה המדיני, לא נותרה אלא הברֵרה של החיסול המוחלט.

מי נלחם בטוב?

מי שהכריז מלחמת חרמה כנגד העם היהודי, עשה כן מפני שראה בו את ההתגלמות המוחלטת של הטוב. ומי נלחם בטוב מפני שהוא טוב? הרי זהו הרע האולטימטיבי - השטן.

ראיית העולם כממלכת השטן במשנת לותר, הוויתור על ערכים מוחלטים במשנת קאנט, הברית עם השטן כדי להשיג כוח בלתי-מוגבל במיתוס פאוסט של גתה, השאיפה לעוצמה של ניטשה והפגניזם הווגנרי - כל אלה היו התשתיות התרבותיות ליצירת השיטה המוסרית הנאצית, שהיא הפוכה לתפיסות המוסר היהודית והמערבית. אין זה מקרה שמתוך מערכת הערכים הנאצית הזו באה גם הקריאה לרצח המוני של העם היהודי. המרד בא-ל, ובכל מערכת מוסרית נורמטיבית מקובלת, והפיכת השאיפה לעוצמה ולכוח לאידאל המוסרי העליון, הובילו באופן טבעי לניסיון לחסל את כל מי שמפריע. הרצון הפרטי והלאומי לעוצמה משתמש בכוח כדי שיוכל לממש את עצמיותו/עוצמתו - והכוח מכוון כלפי כל מי שמפריע למימוש הרצון. מימושו הקיצוני ביותר של הכוח נעשה כלפי מי שהפריע לאידאל הגרמני/נאצי הפרעה מטפיזית ואתית - כלפי העם היהודי.

סיכום ביניים

בשיעור הראשון הצענו לראשונה לתפוס את השואה כאירוע של 'התגלות השטן', כלומר: כהופעה שיטתית של רוע חדש, 'רוע אידאליסטי'. ניתוחנו התבסס בעיקר על מבט היסטורי והיסטוריוסופי על השואה, המביא להכרה כי אין כל הסבר מדעי/רציונלי למה שהתרחש בשואה, וכי רק מושגי האגדה/המיתוס יכולים לייצג היטב את האירועים, כלומר: זוהי התרחשות היסטורית שהרוע שהתגלה בה איננו ניתן להבנה בשום קטגוריה מלבד 'רוע שטני'.

בשיעור השני נגענו באותה נקודה מתוך התבוננות דתית-שירית, שהראתה כי השואה לא הייתה אנרכיה, אלא הופעה של סדר א-לוהי מהופך, מעין תשליל של המציאות האמתית, שמשמעותו - שלטון 'הסטרא אחרא' במציאות והנהגתה על פי כלליו, למשל: את הכלל הדתי כי הצדיק נגזר לחיים, החליף הכלל השטני שהחזק נגזר לחיים.

בשיעור השלישי הצענו את המקורות התרבותיים והאידאולוגיים לממלכת השטן של הרייך השלישי. ראינו כי בתרבות הנאצית יש מיתוס של ברית עם השטן ואמונה בשלטונו בעולם ההווה. עוד ראינו, כי הערכים הפוזיטיביים של התרבות הגרמנית משקפים היפוך של המוסר היהודי והמערבי גם יחד, כיאה לממלכתו של השטן.

בשיעור הנוכחי (הרביעי) תיארנו את 'הרוע השטני' והבדלנו בינו לבין גילויים אחרים של רוע. הסברנו שהנאצים אינם יכולים להתגונן בטענה 'לא ידענו שזה רע', וחמור מכך: הם אכן ידעו, ו'הביטו לרע בעיניים' קודם שעשו אותו. מבט היסטורי על השמדת היהודים מגלה שהיא נעשתה דווקא מפני שהיהודים ייצגו את 'הטוב' שהנאצים ביקשו להדחיק ולשלול, ושהם ראו בהשמדת היהודים באופן פיזי גם חיסול של הטוב באופן מטפיזי.

בשיעור הבא נעמוד בע"ה על הזיקה בין הערכים הפוזיטיביים של התרבות הגרמנית, שהפכה לנאצית, אותם תיארנו בשיעורים הקודמים, ובין הפיכתם לאומה רוצחת - מצד אחד; ובין המוסר היהודי והפיכת העם היהודי לנרצח - מצד שני.