דילוג לתוכן העיקרי

הצפת הגרזן על פני הירדן | 1

קובץ טקסט

אלישע מציף את הגרזן על פני הירדן (ו', א-ז)

וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע:
הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ.
נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת
וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם
וַיֹּאמֶר: לֵכוּ.
וַיֹּאמֶר הָאֶחָד: הוֹאֶל נָא וְלֵךְ אֶת עֲבָדֶיךָ
וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֵלֵךְ.
וַיֵּלֶךְ אִתָּם, וַיָּבֹאוּ הַיַּרְדֵּנָה, וַיִּגְזְרוּ הָעֵצִים.
וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה, וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם
וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל!
וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים: אָנָה נָפָל?
וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם, וַיִּקְצָב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה, וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל.
וַיֹּאמֶר: הָרֶם לָךְ
וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֵהוּ. (ו',א'-ז')

א. מבוא: מבנה הסיפור

כמו בשני הסיפורים הקצרים בסוף פרק ד', שוב מצוי אלישע בחברתם של תלמידיו בני הנביאים, ושוב הוא מחולל נס לצורכם, אך הפעם לצורך אחד מהם בלבד.

סיפור זה קצר, וכל אורכו אינו אלא שבעה פסוקים. נראה שכל עניינו הוא לספר על הנס המופלא שחולל הנביא: במעשהו הביא את הברזל ששקע בירדן לצוף על פני המים; דבר זה הוא בניגוד לטבעו ומפליא ביותר.

כבר אמרנו פעמים אחדות כי תפיסה כזו של סיפורי הנס של אלישע אינה מקובלת עלינו, וגם נוכחנו עד עתה, כי אין אף לא סיפור אחד על נס שחולל אלישע שההתפעלות מן הנס כשלעצמו היא מטרת הסיפור ותכליתו. לעולם מתואר הנס במסגרת סיפורית קצרה או ארוכה המעצבת בתוכה איזו דילמה אנושית, חינוכית, חברתית או דתית, והנס עצמו ואופיו הספציפי מותאמים לפתרונה של אותה דילמה. לעולם מהווה הנס בסיפורי אלישע פתרון לבעיות אנושיות מסוגים שונים, ובמעשה הנס מעוצב בדרך כלל מסר נחוץ, הכרוך בנושא הסיפור, כשלעתים הוא גלוי ולעתים הוא מוצפן בדרכים שונות. כללו של דבר, הנס אינו אלא מכשיר עבודה ביד הנביא, ולעולם אינו מתואר בסיפור לשם עצמו, כדי להתפאר ביכולתו של הנביא לחולל נסים.

מובן הדבר, שאף סיפורנו אינו יוצא מן הכלל בעניין זה. דבר זה ניכר כבר מתוך עיון שטחי במרכיביו של סיפורנו: סיפור הנס עצמו תופס בעצם רק פסוק אחד - פסוק ו - ואף אם נצרף אליו את הפסוק שלפניו, המתאר את הבעיה שהצריכה את עשיית הנס, ואת הפסוק שאחריו, המהווה סיום למעשה הנס, עדיין תיאור הנס מהווה יחידה בת שלושה פסוקים בסיפור הכולל שבעה פסוקים. מה תפקידם של ארבעת הפסוקים הראשונים בסיפור א-ד? לכאורה, תפקידם לשמש מצג (אקספוזיציה) לסיפור הנס - לתת בידנו את הנתונים הטכניים לעיקרו של הסיפור הבא לאחר מכן. פסוקי הפתיחה מבהירים כיצד הגיעו בכלל אלישע ובני הנביאים אל הירדן, ומה פשר שימושו של אחד מבני הנביאים בגרזן, דבר שגרם לתאונה המצערת שבה נפל הגרזן ושקע במים.

אולם אם כך הדבר, יש לטעון כי המצג של הסיפור ארוך יתר על המידה, ואינו עומד ביחס הגיוני למה שנראה כעיקרו ותכליתו של הסיפור - לתיאור הנס: אין זה סביר שהמצג יהא ארוך יותר מן הסיפור עצמו, והדבר נראה כפגם ספרותי.

על כך עשוי הטוען לטעון, כי לעתים יש הכרח לפרוש את היריעה, ולפרט את הרקע שלפני הסיפור בשלמות, ובמקום שהסיפור קצר ביותר, אין מנוס לעיתים ממצג שיהא ארוך ממנו. אולם במקרה שלנו טענה זו אינה עומדת במבחן, שהרי בנקל ניתן היה לדחוס את האינפורמציה הנחוצה להבנת מעשה הנס בפסוק אחר מעין זה: 'וילכו בני הנביאים ואלישע אתם עד הירדן, לכרות קורות לעשות להם מקום לשבת שם, כי צר להם במקומם'. מכאן ניתן לעבור ישירות לפסוק ה "ויהי האחד מפיל הקורה...". הפסוק שהצענו מכיל בתוכו את כל המידע הטכני הנחוץ המצוי בפסוקים א-ד, ובדרך כלל אף באותה לשון. מה גרם אפוא את האריכות בפסוקים א-ד?

נקל להבחין בתשובה על כך: תיאור הליכת בני הנביאים אל הירדן ואלישע עמם נמסר רק בפסוק ד, משום שקדמו לו שני דיאלוגים שרק הם הביאו להליכה זו. הדיאלוג הראשון הוא בין בני הנביאים לאלישע, ואילו השני הוא בין "האחד" מהם לאלישע.

במקום שיש דו-שיח בין שנים, הט אוזנך כאפרכסת והאזן למדובר ביניהם, ולא רק למילים המפורשות, אלא גם למה שמסתתר מאחרי המילים ונרמז בסיפור בדרכים שונות. מהאזנה זו ניתן ללמוד רבות על המעשים ועל כוונותיהם של העושים.

אולם אם כך הדבר, פסוקים אלו חורגים מן התפקיד של המצג שייעדנו להם, ומתברר שבקוראנו אותם אנו מצויים כבר בלבו של הסיפור עצמו.

בחינה מדוקדקת יותר של מבנה הסיפור מגלה שהסיפור נחלק, מבחינת מהלך העלילה ומקומה, לשתי מחציות שיש ביניהן הקבלה: בכל אחת מהן מופיעות הדמויות של הסיפור בסדר קבוע: א. בני הנביאים ב. "האחד" מהם ג. אלישע. קו החצייה עובר באמצע פסוק ד ומחלק את הסיפור לשתי מחציות בנות שלושה פסוקים וחצי כל אחת.[1]

הנה אפוא סיפורנו כשהוא מחולק לשתי מחציות מקבילות:

 

מחצית א' - בעירו של אלישע

מחצית ב' - על הירדן

בני הנביאים

א. וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע - הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ.

ב. נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם; וַיֹּאמֶר: לֵכוּ.

 

האחד

ג. וַיֹּאמֶר הָאֶחָד: הוֹאֶל נָא וְלֵךְ אֶת עֲבָדֶיךָ

ה. וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר: אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל

אלישע

וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֵלֵךְ.
ד. וַיֵּלֶךְ אִתָּם

ו. וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים: אָנָה נָפָל? וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם, וַיִּקְצָב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה, וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל. ז. וַיֹּאמֶר: הָרֶם לָךְ, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֵהוּ.

מבנה זה של הסיפור מצביע על קשר פנימי בין שני חלקיו, ועל כך שהמחצית השנייה המכילה את סיפור הנס, נעוצה באופן מהותי (ולא רק טכני) בסיפור שבמחצית הראשונה. את זאת נבאר בהמשך בעיונים ב- ג.

את עיון ד נקדיש לעיון במעשה הנס עצמו - מה טיבו של נס זה, ומה יש ללמוד ממנו על 'תורת הנס' במקרא. בהקשר לכך נדון במחלוקת המפרשים בביאור מעשה הנס ובביאור מהותו.

את העיון החמישי והאחרון נקדיש להשוואת סיפורנו לסיפורים אחרים במחזור סיפורי אלישע, בעיקר לאותם סיפורים המתארים את אלישע בחברת בני הנביאים, אך גם לסיפור על אודות אלמנת אחד מבני הנביאים ולסיפור הקודם על אלישע ונעמן.

ב. המחצית הראשונה של הסיפור (א-ד1): הכעס וההתרצות

כאמור בעיון המבוא, בנויה מחצית זו בעיקר משני דיאלוגים אך גם מפעולה אחת:

וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע...
וַיֹּאמֶר... (דו-שיח א' )

וַיֹּאמֶר הָאֶחָד...
וַיֹּאמֶר... (דו-שיח ב' )

וַיֵּלֶךְ אִתָּם. (פעולה)

אופיו של הדו-שיח הראשון מצטיין באריכות הרבה של דברי בני הנביאים - הללו משתרעים על פני שני פסוקים ובהם עשרים וחמש מילים - לעומתם תגובתו של אלישע קצרה ובה מילה אחת בלבד: "לכו!". יחס כמותי זה משתנה בדו-שיח השני: בפי "האחד" מבני הנביאים חמש מילים, ובתשובת אלישע שתיים, וזהו יחס מתקבל על הדעת.

הבה נבחן עתה את תוכן הדברים בפי הדוברים השונים, ואת משמעותם - הן המשמעות הגלויה והן זו הנסתרת.

דברי בני הנביאים נחלקים לשני חלקים: בפסוק א הם פורסים את בעייתם על פני עשר מילים:

הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ.

פסוק זה מקשרנו עם פסוק לח בפרק ד', פסוק המכיל את המצג לשני הספורים הזעירים הבאים אחריו על נסי המזון שחולל אלישע לבני הנביאים בעת הרעב:

וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה, וְהָרָעָב בָּאָרֶץ, וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו.

מן הסיפורים שבסוף פרק ד' למדנו כי אלישע חי לעתים בחברת בני הנביאים תלמידיו, ודאג לצורכיהם, אף לאלו החומריים. עוד למדנו שם כי מספרם של בני הנביאים שישבו לפניו אז היה מאה (פסוק מג), ומקום ישיבתם לפניו היה בגלגל, וכבר ביררנו בעיונים קודמים כי הגלגל הזאת אינה זו המפורסמת שהייתה סמוכה ליריחו, אלא הייתה על גב הר אפרים.

מסתבר שהסיפור שלנו מהווה המשך לאותם סיפורים. בגלגל - מקום ישיבתו של אלישע כאשר לא נדד בערי ישראל - התקיימה "ישיבה" של בני הנביאים, כמעט במובן המקובל בימינו.[2] ישיבתם של בני הנביאים לפני אלישע קשורה במקום מסוים, היינו במבנה שבו ישבו לפני הנביא, כעין בית המדרש בישיבה של ימינו. נראה שתלמידיו של אלישע נתרבו, שהרי כבר בפרק ד' היה מספרם מאה - כפליים ממספרם ביריחו (ב', ז), ובית מדרשם כבר לא הכיל אותם. כך אכן הבינו חז"ל בתלמוד הירושלמי, סנהדרין פ"י ה"ב:

לא אסחין אוכלוסייא דתלמידייא דהוו תמן

ובעברית: לא החזיק (- המקום) את המון התלמידים שהיו שם.

הרחבת מקום ישיבתם במקום שבו הם מצויים, נראה שהייתה יקרה, וידם לא השיגה זאת. אפשר שגם יוקר המחיה בעיר זו שבלב הממלכה הקשתה עליהם את ישיבתם לפני אלישע, ואף זה כלול באמירתם כי המקום "צר ממנו". כך אכן הבין המלבי"ם את דבריהם:

ואמרו אליו שהמקום צר מהם, כי ישב (- אלישע) בשומרון[3] וישיבת כרכים קשה[4], ושאין משיגים שם מעון וצרכים.

ובכן, מה מציעים בני הנביאים כדי לפתור את מצוקתם? הצעה זו באה בהמשך דבריהם, בפסוק ב, והוא דיבורם העיקרי והגדול - חמש עשרה מילים:

נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת
וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם.

על שפת הירדן, מחוץ למקום יישוב, יוכלו בני הנביאים לרווח את מקום ישיבתם: המקום רחב ופנוי לכול, וחומרי הגלם לבנייה מצויים שם חינם אין כסף. אם כן, מציעים בני הנביאים, שהם עצמם יבנו לעצמם במאמץ משותף מקום חדש ומרווח לישיבתם, ואפשר שגם הוצאות המחיה יוקלו שם.

האם התכוונו בני הנביאים לכלול את אלישע עמם? האם כלולה בדבריהם בקשה שאלישע ירד עמם הירדנה? לדעת בעל כלי יקר, ר' שמואל לניאדו,[5] אין בכך כל ספק:

מאמר "נלכה" כולל את אלישע עמהם, כי הוא העיקר, כי כוונתם ללמוד שם סמוך לירדן, כמה שאמרו "ונעשה לנו שם מקום לשבת שם".

ואכן, נראה כי צודקים דבריו. זאת נוכל ללמוד מהשוואת דבריהם בהצגת הבעיה להצעת הפתרון:

הבעיה: הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ.

הפתרון: וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם.

ברור אפוא שהם חפצים להעתיק את מקום 'הישיבה' שלפני אלישע רבם מן העיר הצפופה אל שפת הירדן. והרי הצפיפות במקום הנוכחי ונובעת מהאספות תלמידים רבים לפני אלישע. איך יתכן להציע פתרון, שיפתור את בעיית הצפיפות, אך יפרידם מעל רבם?[6]

אולם אם כך הדבר, לא מובנת בקשתו של "האחד" מבני הנביאים את אלישע "הואל נא ולך את עבדיך". היעלה על הדעת שבני הנביאים ילכו בלעדי רבם? והרי כבר בדבריהם הייתה כלולה בקשה זו!

כדי לענות על כך עלינו להאזין היטב לתגובתו של אלישע לדברי בני הנביאים:

וַיֹּאמֶר: לֵכוּ.

אין צורך באוזניים רגישות במיוחד כדי לקלוט כי זוהי תשובה כעוסה, ומשמעה האמיתי הוא סירוב להצטרף לבני הנביאים, כאומר: 'לכו לכם כרצונכם אך אנוכי לא ארד עמכם'. מכאן ההסבר לחוסר הפרופורציה בין אריכות דבריהם של בני הנביאים, לבין תגובתו הנחרצת של אלישע - תשובה בת מילה אחת - "לכו". מילה קצרה זו מביעה כעס וחוסר היענות.

כאן עלינו לשאול: במה חטאו בני הנביאים שאלישע כועס עליהם? הרי הללו פרשו את נימוקיהם כראוי, וביקשו מה שביקשו בדרך ארץ רבה!

הנה דברי בעל הכלי יקר (קריאתו בסיפורנו רגישה יותר מזו של שאר המפרשים):

ואולי הקפיד אלישע, לפי שלא שאלו לו עצה האם נלכה שם לכרות [עצים], כי שינוי מקום היה ראוי לשאול את פיו, ולא היה להם לומר "נלכה נא עד הירדן", בפשיטות. ולזה השיב "לכו" - אתם, דרך כעס.

יש קושי בדבריו: הרי בני הנביאים באו ליטול רשות מאלישע ("נלכה נא") ואינם אומרים דבריהם 'בפשיטות'. הם אינם אומרים שהחליטו ללכת, אלא הם מבקשים ללכת בעתיד. ואם אין רע בתוכניתם, והיא עשויה להתיישב על לבו של אלישע, מדוע לאי ייתן להם את אישורו בשמחה ויתלווה אליהם?

נעלה אפוא השערה אחרת בדבר סיבת כעסו של אלישע, סיבה הקשורה בעצם תוכניתם של בני הנביאים, ולא ב'פרוצדורה' של הצגתה לפניו. הישיבה על שפת הירדן, כפי הידוע לנו מתקופה מאוחרת יותר - מימי בית שני, הייתה ביטוי לפרישה מן היישוב. יחידים וקבוצות שחפצו בחיי טהרה ופרישות, היו עוזבים את מרכז היישוב הישראלי שעל גב ההר ובשפלה, ויורדים לחיות על שפת הירדן. במימי הירדן היו טובלים, ושם היו חיים חיי קדושה כשהם מנותקים מהמולת החברה וקלקוליה. ובאמת, אף בני הנביאים, היושבים לפני אלישע במרכז הממלכה, בהר אפרים, מבקשים להימלט מישיבת כרכים הקשה אל שפת הירדן. אמנם אין סיבתם אותה הסיבה של עריקי החברה מימי בית שני, אלא סיבה טכנית כלכלית, "המקום... צר ממנו", אולם המשמעות בפועל של בקשתם היא אותה משמעות.

אישור לתפיסה בדבר קדושתו של הירדן (וממילא לקשר של דבר זה לפרישה מן החברה) יכולים אנו למצוא בפרקי אליהו ובפרקי אלישע עצמם. הרי קדושת הירדן באה לידי ביטוי מופתי בסיפור הקודם: הטבילה במימי הירדן על פי הוראתו של אלישע היא שריפאה את נעמן מצרעתו, ובכך התברר כי טובים מימי הירדן הישראלי להיטהר בהם מכל נהרות דמשק העצומים.

אף מסע הפרדה של אליהו מעל ישראל החל בגלגל שבהר אפרים (וייתכן שהיא היא המקום שבו יושבים בני הנביאים לפני אלישע[7]), והסתיים באזור הירדן. בכך הומחשה היטב פרישתו של אליהו מחייהם הלאומיים של ישראל ומארצם, בסמוך לעלייתו בסערה השמים.

ר"י אברבנאל ביאר בעזרת עובדה אחרונה זו את רצונם של בני הנביאים ללכת דווקא אל שפת הירדן כדי לקבוע שם את המקום החדש של ישיבתם:

בחרו שיהיה זה אצל שפת הירדן, אולי בעבור שנלקח אליהו שמה ראוי שיימצא באותו מקום יותר שפע וקדושה רבה.

אולם אלישע אינו הנביא שיוביל תנועה רוחנית של פליטי חברה ומתבודדים קדושים לחיות על שפת הירדן!

אחר שאלישע ראה את אליהו עולה בסערה השמים על שפת הירדן המזרחי הוא שב על עקבותיו, אותם עקבות שבהם הלך קודם לכן עם רבו. הוא חצה את הירדן בכיוון מערב, ומשם הלך ליריחו. מיריחו עלה לבית אל, ולאחר גלגולים רבים שב לביתו שבגלגל (ד', לח). דרכו זו של אלישע, שהיא הפוכה לדרך הסתלקותו של אליהו רבו, מה היא מסמלת? היא מבטאת את כניסתו של אלישע לתפקיד נביא הדור כיורשו של אליהו, אך בסגנון פעולה הפוך משל רבו! אלישע יהא מעורב בחיים הישראליים הפרטיים והלאומיים, ויפעל בלבה של ממלכת ישראל. [8]

כשמואל בדורו, נע גם אלישע בין ערי ישראל השונות המצויות בלב היישוב ובטווח לא רחוק משומרון הבירה, ותשובתו הגלגלה כי שם ביתו, ושם מקומם של תלמידיו בני הנביאים היושבים לפניו (הללו כמובן אינם יכולים לנוע כמותו מעיר לעיר, אך גם הם יושבים בעיר המצויה בלב הממלכה).

בקשת בני הנביאים ללכת עד הירדן ולהשתקע שם, על אף היותה מנומקת היטב בנימוק שאין בו דופי, מהווה מבחינתו של אלישע שיבה לאחור, חזרה אל סגנון פעילותו של אליהו רבו. מעשה זה מהווה פרישה סמלית, אך גם ממשית, ממרכז החיים הישראליים, מלב ההתרחשות הלאומית, ועל כן עוררה את הסתייגותו של אלישע ואת תגובתו הכעוסה. "לכו" - אמר לתלמידיו, אולם אני לא ארד עמכם.

עתה נפתח דו-שיח שני, בין "האחד" לבין אלישע, ועתה מתרצה אלישע לבקשה. במה שונה דו-שיח זה מקודמו? הנה תשובת בעל כלי יקר:

"ויאמר האחד" - הגדול והמיוחד שבהם.

"הואל נא" והתרצה "ללכת את עבדיך" - כי עבדיך אנחנו, וכמתחטאים לפניך אמרנו "נלכה נא" וכו', אבל הכול ברצונך וחפצך. וזהו שאמר "הואל נא" - לשון בקשה.

לדברי פרשן זה פייס 'האחד' את אלישע באותה נקודה שבה פגעו בו חבריו, כפי שפירש הכלי יקר עצמו את דבריהם הקודמים. ועל כן מובנת עתה תשובת אלישע:

"ויאמר: אני אלך" - קיבל הריצוי מיד - נח להתרצות.

אלישע מקדים את כינוי הגוף "אני" לפועל הכולל בהטייתו ממילא את כינוי הגוף - "אלך". וכוונת אלישע: 'בניגוד ל"לכו" הקודם, הפעם אף אני אלך עמכם'.

אולם בדרך שבה הלכנו אנו בפירוש הסתייגותו הקודמת של אלישע יש עתה קושי: כיצד השיג "האחד" הזה את מה שלא השיגו חבריו? והרי החיסרון בתכניתם של בני הנביאים, כפי שהצענו בפרושנו, במקומו עומד!

נראה אפוא ש"האחד" ניסה לרצות את אלישע בל יכעס עליהם, אלא יסכים לבוא עמכם לירדן, על אף הסתייגותו ממעשיהם, ואלישע אכן נענה לאותו אחד.

אלישע אמנם קיבל את הריצוי, משום שהיה נח להתרצות, וחס מלהשיב פני תלמידיו ריקם, אולם מבחינה עקרונית עדיין אינו שלם עם מעשיהם, וודאי שאינו רואה עצמו משתקע עמם לאורך זמן על שפת הירדן, הרחק ממחוזות פעולתו. הליכתו עמם בסוף המחצית הראשונה של סיפורנו היא אפוא זמנית בלבד - ליווי בתחילת דרכם החדשה.

לפרשנות זו ישנה חשיבות רבה להבנת המשך ההתרחשות במחצית השנייה של סיפורנו.

* * *

כמו שאר הסיפורים על אלישע ובני הנביאים, שבהם מעוצבת מתיחות כזו או אחרת בין אלישע לבין תלמידיו (או לבין אחד מהם),[9] כך אף סיפורנו אינו סיפור נטול מתיחות. המתח הפעם נסב סביב השאלה האם "ללכת" אל הירדן כדי "לשבת" שם, או להמשיך "לשבת" במקום הנוכחי, והאם אלישע יאות "ללכת" עם תלמידיו אם לאו.

התהליך הדרמטי המעוצב במחצית הראשונה של סיפורנו, כפי שתיארנו בעיון זה, נרקם מסביב ל'צמד הפכים מנחה' המורכב משני הפעלים הנגזרים מן השורשים יש"ב והל"ך. מספר הופעותיהם של שני הפעלים יחדיו בשלושת הפסוקים וחצי הפסוק הוא שבע פעמים, כדין 'צמד ההפכים המנחה' במקרא[10] (במחצית השנייה של סיפורנו שורשים אלו אינם מופיעים כלל):

1. הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ. (א)
2. נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן...
3. וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם
4. וַיֹּאמֶר: לֵכוּ. (ב)
5. ...הוֹאֶל נָא וְלֵךְ אֶת עֲבָדֶיךָ
6. וַיֹּאמֶר: אֲנִי אֵלֵךְ. (ג)
7. וַיֵּלֶךְ אִתָּם (ד)

בהופעה 1 מציבים בני הנביאים את בעייתם: מקום 'ישיבתם' הנוכחי צר מהם; בהופעה 2 הם מציעים את הפתרון: 'ללכת' עד הירדן ולעשותם שם (3) מקום 'ישיבה' חדש; אלישע מגיב בכעס מוסתר (4) באמרו: 'לכו' - אך בלעדי; תגובה זו מעוררת את 'האחד' לבקש מאלישע (5) שיתרצה 'וילך' עמם, ואלישע מתרצה (6) ומסכים ללכת עמם; ולסיום מתוארת פעולתם המשותפת של אלישע ותלמידיו (7) "וילך אתם".

 

[1] אמנם המחצית הראשונה ארוכה במידה ניכרת מן השנייה. הדבר נובע מהאופי השונה של שתי המחציות. למחצית הראשונה אופי רטורי - עיקרה בשני דיאלוגים; מאידך אופייה של המחצית השנייה הוא בתיאור פעולות, והדיבורים בה קצרים ונמרצים, ונועדו לשרת את הפעולות הבאות אחריהם.

[2] על זיהויה של הגלגל, ועל היותה עיר מושבו של אלישע בעת שלא נדד בין ערי ישראל, ומקום מושבם של תלמידיו, עמדנו בסדרת העיונים "עליית אליהו בסערה..." עיון ב2, ובקיצור בסדרת העיונים "הנזיד והלחם" עיון א הערה 4.

[3] נראה שהמלבי"ם כתב כן בהשפעת הסיפור הקודם, שבו אמרה הנערה הקטנה מארץ ישראל לאשת נעמן "אחלי אדני לפני הנביא אשר בשמרון" (ה', ג). אף אם היה מקום ישיבתו של אלישע בעיר שומרון באותה עת (מה שאינו מתחייב מדברי הנערה), אפשר שבסיפורנו מקומו בכל זאת בגלגל. שאלה זו אינה מעלה ואינה מורידה ביחס לסיפורנו ודי לנו בכך שאלישע ותלמידיו מצויים בעיר הנמצאת בלב הר אפרים.

[4] מקור המאמר "ישיבת כרכים קשה" בכתובות קי ע"ב ושם מובאת לכך ראיה מן הפסוק בנחמיה יא', ב..

[5] רבה של חלב שבסוריה ותלמידו של ר' יוסף קארו. פירושו לנביאים ראשונים 'כלי יקר' נדפס לראשונה בוונציא שס"ג, ולאחרונה יצא לאור מחדש על ידי הרב עזרא בצרי בהוצאת מכון הכתב בתשעה כרכים (תשמ"ה-תשנ"ד). הפירוש לסיפורנו נמצא בכרך התשיעי (מלכים ב), ירושלים תשנ"ד.

[6] נראה שלא כך הבינו רלב"ג ור"י אברבנאל. לדעתם נראה שרק בבקשתו של 'האחד' נתחדש הרעיון שאלישע יבוא עמם, ואף אז, לא כדי ש'ישבו לפניו' שם, אלא כדברי רלב"ג: "אמר (- האחד) זה, כדי שיהיה להם לעזר במתחדש להם שם", ורי"א כתב: "והלך עמהם להגן בעדם אם יקראם אסון". משמע מדבריהם כי בני הנביאים בדבריהם לאלישע לא התכוונו להזמינו לבוא עמהם, אף לא לצורך עזר והגנה.

[7] ראה הערות 3-2.

[8] עמדנו על כך בסדרת העיונים "עליית אליהו בסערה..." בכמה מקומות.

[9] הסיפורים הללו נמצאים בפרק ב' (סיפור חציית הירדן וחיפושיהם של בני הנביאים אחר אליהו יג-יח), ובפרק ד' (שני נסי המזון לח-מד). במידת מה אף הסיפור על אלמנת בן הנביאים (נס נסוך השמן ד', א-ז) שייך לכאן.

[10] להבהרת המונח 'צמד הפכים מנחה' ולהדגמה שלו בסיפור המקראי הקדשנו את הנספח הראשון לסדרת העיונים אחזיה בספר פרקי אליהו, עמ' 458-459.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)