דילוג לתוכן העיקרי

אחאב נלחם בבן-הדד בליווי נבואי (כ', א-מג) | 4

קובץ טקסט

ד. המערכה הראשונה – "לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ" (כ', יג–כב)

1. הדרכת הנביא את אחאב

לאחר שנכשל המשא ומתן בין אחאב לבן-הדד והוטל המצור על שומרון, ובטרם פרץ עימות צבאי בין ישראל לארם, הופיע נביא והבטיח לאחאב ניצחון במלחמה:

יג             וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר:

כֹּה אָמַר ה', הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה

הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'. 

נבואה זו על ניצחון ישראל במערכה הקרובה היא בגדר חידה המצריכה את פתרונה. יחסי הכוחות בין ארם לישראל הם בלתי סבירים לחלוטין. בן-הדד "קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב" (א).[1] הוא מתפאר בריבויָם של חייליו באומרו: "אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי" (י). ואף הנביא פותח את דבריו לאחאב בשאלה רטורית: "הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה?"

לרשות אחאב מאידך, עומד חיל קטן ביותר: "וַיִּפְקֹד אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת כָּל הָעָם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים" (טו). בסיטואציה הזאת צריכה הנבואה המבשרת את הניצחון להבהיר גם את דרכי הפעולה הנחוצות לשם השגתו. על כן פונה אחאב לנביא ושואל כיצד יושג ניצחון זה, מי יהיו מגשימיו בפועל, ובאיזו שיטה צבאית עליו לנקוט. אף הנביא אינו מסתפק בעצם בשורת הניצחון. הוא ממשיך דבריו ומַנחה את אחאב כיצד לפעול:

יד            וַיֹּאמֶר אַחְאָב: בְּמִי?

וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה', בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת

וַיֹּאמֶר: מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה?

וַיֹּאמֶר: אָתָּה. 

תשובת הנביא לשאלת אחאב "בְּמִי" פותחת במלים "כֹּה אָמַר ה'...", ללמדך שגם הוראות הפעולה הללו הן חלק מן הנבואה.[2]

כוונתה של שאלת אחאב "בְּמִי?" היא, 'במי יושג הניצחון, מי יהיו החיילים שיביאו אותו'.

כדי להבין את שאלתו השנייה של אחאב עלינו להקדים ולתת רקע: יתרונו של אחאב ביחס לארם הוא בהיותו מבוצר בין חומות שומרון, שבתוכן הוא מסוגל להחזיק מעמד במצור ממושך. ובכן, האם עליו לנצל יתרון זה, ולחכות לניסיון תקיפה מצד ארם ואז להדפם, או שמא עליו לוותר על ההגנה שמספקות חומות שומרון, וליזום התקפה על הארמים מחוץ לחומות, וכך להשיג את הניצחון? זו כוונת שאלתו השנייה של אחאב "מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה?" – האם אנו או הארמים?[3] תשובת הנביא על שאלה זו היא: כדי לזכות בניצחון עליך להיות היוזם, חייליך הם שיפתחו במלחמה!

הנבואה אינה דורשת מאחאב לסמוך על הנס, אלא פוקחת את עיניו לנקיטת יזמה ודרכי פעולה נועזות ובלתי שגרתיות, והללו ישיגו את נס הניצחון בדרכי הטבע. דברים אלה יובהרו להלן.

אחאב פועל בהתאם להדרכת הנביא, ושולח את נערי שרי המדינות בראשונה אל חיל ארם. נערי שרי המדינות והחיל אשר אחריהם מצליחים להניס את ארם ולהכות בהם מכה גדולה:

טו           וַיִּפְקֹד אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים

וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת כָּל הָעָם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים.

טז           וַיֵּצְאוּ בַּצָּהֳרָיִם, וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת

הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ.

יז             וַיֵּצְאוּ נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת בָּרִאשֹׁנָה

וַיִּשְׁלַח בֶּן הֲדַד וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר: אֲנָשִׁים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן. 

יח            וַיֹּאמֶר: אִם לְשָׁלוֹם יָצָאוּ, תִּפְשׂוּם חַיִּים

וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ, חַיִּים תִּפְשׂוּם. 

יט           וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן הָעִיר נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהַחַיִל אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם. 

כ              וַיַּכּוּ אִישׁ אִישׁוֹ, וַיָּנֻסוּ אֲרָם וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל

וַיִּמָּלֵט בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם עַל סוּס וּפָרָשִׁים. 

כא           וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת הַסּוּס וְאֶת הָרָכֶב וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה. 

המערכה המתוארת כאן מזכירה לנו שתי מערכות מלחמה קודמות במקרא, המקבילות בכמה היבטים לזו שלנו. המערכה האחת היא מלחמת גדעון במדיינים (שופטים ו'–ז') והאחרת היא מלחמת יהונתן ונערו במוצב פלשתים בכמש (שמו"א י"ד).

2. המלקקים של גדעון ונערי שרי המדינות של אחאב

א. "אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט"

גם גדעון, כמו אחאב, זכה להבטחה מראש מאת ה' כי ינצח את המדיינים, והוא נשלח בידי ה' לעמוד בראש הלוחמים שישיגו ניצחון זה (שופטים ו', יא–טז). גם שם יחסי הכוחות נטו באופן ניכר לטובת המדיינים ובני בריתם:

ז', יב       וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים בָּעֵמֶק כָּאַרְבֶּה לָרֹב

וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר, כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב.

לפיכך, גם שם אין הנבואה מסתפקת בעצם בשורת הניצחון על מדיין, אלא היא אף מדריכה את גדעון כיצד עליו להשיג ניצחון זה. לא בגיוס רחב של אוכלוסי ישראל יוכל גדעון להתמודד עם ריבויָם העצום של המדיינים, כפי שחשב בתחילה (ו', לד–לה). דרך זו אינה מתאימה לנסיבות הצבאיות הקיימות, 'כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים' המתקיפים. על כן משמשת מערכה זו כהזדמנות נאותה לחנך את ישראל להכרה כי ישועתו תלויה בא-לוהיו, אשר אין לפניו מעצור להושיעו ברב או במעט:

ז', ב         וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן:

רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם

פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי.

וכך מַנחה דבר ה' את גדעון לצרוף את העם צירוף אחר צירוף, עד אשר נותרים לו שלוש מאות המלקקים בלבד:

ז', ז         וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן:

בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם

וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ.

וכאן אנו נזכרים בפרקנו:

יג             כֹּה אָמַר ה': הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה?

הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'.

יד            וַיֹּאמֶר אַחְאָב: בְּמִי

וַיֹּאמֶר, כֹּה אָמַר ה': בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת...

טו           וַיִּפְקֹד אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים...

קרבת המספרים בשני הסיפורים מעידה על קרבה במטרתה של ההוראה הנבואית בשניהם. וכך מפרש ר"י אברבנאל את הוראת הנביא לאחאב:

והודיעוֹ בשם ה' שייתן את כל ההמון הרב ההוא בידו, ושיהיה ביד נערי שרי המדינות... ולהיותם הפחותים שבעם והשפלים שבהם ומספרם מועט, כמו שאמר "מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים", רצה האל יתברך שתהיה התשועה בידיהם, כדי שיֵדעו שאין מעצור ביד ה' להושיע ברב או במעט, ושלא יתפאר ישראל בגבורתו.[4]

בנסיבות ההן, כשישראל עמדו לפני כוח עדיף מהם לאין שיעור, הורתה הנבואה כי אין לנסות להתמודד עם הכוח העדיף בדרך המקובלת של העמדת כוח שכנגד. במצב כזה יש לנקוט בפעולה נועזת ובלתי שגרתית. פעולה כזאת מחייבת מעצם טבעה דווקא כוח קטן וגמיש. על כן הורתה הנבואה בשתי המערכות שאנו דנים בהן למנהיגי ישראל להשתמש במספר מועט להפליא של לוחמים.

המאמין בדבר ה' ויודע כי "אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט", עיניו נפקחות להבין כי גם באמצעות כוח צבאי קטן ביותר ניתן להיוושע, בתנאי שיודעים להשתמש בו בתושייה, באומץ לב ובדרכי לחימה בלתי צפויות. לדרך פעולה כזו כיוונה הנבואה הן את גדעון והן את אחאב בהדריכה אותם להקטין את הכוח הלוחם. ועוד ציוותה הנבואה את שניהם כי כוח מצומצם זה יהיה הכוח היוזם את ההתקפה על האויב. הוא זה שיבחר את זמן ההתקפה, את מקומה ואת אופייה, ויפתיע את האויב בעצם תעוזתו לפעול כנגדו.

אולם יש לשים לב: בשני המקומות הנידונים, קבעה הנבואה רק את המסגרת לפעולה: את גודל הכוח ואת היותו יוזם התקיפה. את עיבוד התכנית הצבאית לפרטיה משאירה הנבואה למנהיגי העם, לגדעון ולאחאב. גדעון הוא שמעבד את תכנית התקיפה שלו ומוביל אותה (ז', טז–יח), ואחאב הוא שמחליט על זמן התקיפה ועל סדר הפעולות שיהיו במהלכה. בכך הופכים ראשי העם לשותפים פעילים בתשועת ה'.

ב. ניצול נקודת התורפה של האויב

לכל פעולה צבאית כזו, יש כמובן גם צד שני שיש להתחשב בו: טיבו של האויב שעליו יש להתגבר. בכל אחד מהמקרים שאנו דנים בהם מדריכה הנבואה את מנהיג העם לפעולה המתאימה לאופי האויב המסוים העומד מולו, תוך חשיפת נקודת התורפה של אותו אויב. בכך נבדלים שני המקרים שלפנינו מאוד.

נקודת התורפה של המדיינים העומדים מול גדעון, מתגלה בחרדה הגדולה שהם חרדים מפניו. דבר ה' לגדעון מוליכהו בלילה למחנה מדיין, ושם הוא שומע דו-שיח בין מדייני שחלם חלום לבין רעהו הפותר לו את חלומו. וכה דברי הפותר:

ז', יד       אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל

נָתַן הָאֱ-לֹהִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה.

דו-שיח זה, נועד לא רק לחזק את ידי גדעון (ז', יא; ז', טו) אלא אף ללמדו מה עליו לעשות: מחנה צבאי עצום ומגושם הנתון בחרדה מפני אויב בלתי נראה (שהרי גדעון שלח את אנשי ישראל איש למקומו), אין טוב מלהפתיעו באמצע הלילה כשכולם ישנים (יט), בהתקפה שיש בה אפקטים פסיכולוגיים יותר מלחימה ממשית. ניפוץ הכדים, התקיעה בשופרות והקריאה "חֶרֶב לַָה' וּלְגִדְעוֹן" (כ), כמו גם אורם של הלפידים, כאשר כל אלו באים משלושה כיוונים שונים "סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה" (יח) – עשו את שלהם. חייליו של גדעון רק עמדו "אִישׁ תַּחְתָּיו, סָבִיב לַמַּחֲנֶה" (כא), והמשיכו בתקיעותיהם ובקריאותיהם (כא–כב). הישועה באה מיד: "וַיָּשֶׂם ה' אֵת חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וּבְכָל הַמַּחֲנֶה" (כב). אז החלה המנוסה הגדולה והמרדף אחרי המדיינים. רק בשלב זה נזקק גדעון לכוחות גדולים ולשימוש בנשק.

לעומת זאת, נקודת התורפה של ארם בפרקנו הפוכה עד הקצה: בן-הדד ושלושים ושניים המלכים אשר אתו מצויים במצב של עודף ביטחון עצמי הגובל בזחיחות דעת. דבר זה למד אחאב מדרישתו השחצנית של בן-הדד אשר אינו מסתפק ב'כניעה רגילה' של אחאב (פסוקים ה–ו; ראה עיון ג סעיף 3). על ביטחונם של ארם בכוחם למד אחאב אף משבועתו היהירה של בן-הדד "אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי" (י), ועל כך הרי הוא 'מוכיחו' "אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (יא). 'תוכחתו' של אחאב לא השפיעה כלל על בן-הדד, ותגובתו:

יב            וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה – וְהוּא שֹׁתֶה, הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת – וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: שִׂימוּ! וַיָּשִׂימוּ עַל הָעִיר.

בפקדו על הטלת המצור על שומרון והתחלת המלחמה, אין בן-הדד ושלושים ושניים המלכים הכפופים לו מטריחים עצמם אל שדה המערכה. הם יושבים ושותים בסוכות (על פי פס' טז מתברר כי שותים הם יין!), ומנהלים את המערכה באמצעות פקודות מרחוק. בהתנהגות זאת מפגין בן-הדד זלזול בישראל אויבו וביטחון מוחלט בניצחונו. אף פקודת המצור הלקונית "שִׁימוּ!" מבטאת אותה יהירות: כביכול, חבל להשחית מלים מיותרות על אלו. 

אחאב מודע כמובן לשאננותם של הארמים ולביטחון העצמי המופרז של מלכם, ובונה את תכניתו הצבאית במידה רבה על ידיעתו זו.

3. יונתן ונושא כליו ונערי שרי המדינות

א. תקיפה לאור יום

נקודת התורפה של בן הדד – היהירות והשאננות –– מנוצלת על ידי אחאב להתקפת פתע דווקא בצהרי היום, בשעה שבה יושבים בן-הדד ואנשיו ושותים. אחאב מוציא אל מחנה הארמים את הכוח הצבאי הקטן של נערי שרי המדינות. כוח קטן ובלתי מאיים כזה, הפועל באמצע היום, אינו מעורר חשש למתקפה צבאית, וכאשר זו הגיעה – היה זה בגדר הפתעה שהכריעה את המערכה.

נקודת תורפה דומה במחנה אויב אחר נתגלתה ליהונתן ולנושא כליו במלחמתם בפלשתים במכמש (שמו"א י"ד). המבחן שערך יהונתן לחיילי פלשתים השומרים על "מַצַּב פְּלִשְׁתִּים" הקדמי ביותר, הנתון במעבורת הנחל מול מחנה ישראל, נועד לברר נקודה זו:

שמו"א, י"ד, ט     אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ:

דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם –

וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם.

כלומר, אם יתברר שהחיילים הפלשתים זהירים והם נוהגים בהתאם לנוהל צבאי מקובל, נסיק מכך כי הם מצויים בכוננות להתקפה ישראלית אפשרית, וניאלץ להסגיר עצמנו בידם וללכת בשבי. אולם:

י"ד, י      אִם כֹּה יֹאמְרוּ:

עֲלוּ עָלֵינוּ –

וְעָלִינוּ, כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ. וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת.

כלומר, אם החיילים לא יפעלו באופן זהיר, סימן הוא שדעתם זחוחה עליהם, ואין הם יראים מכל הפתעה. חיילים המופקדים על שמירת מוצב בנקודה כה רגישה ונוהגים בדרך כזו (מסתבר, בניגוד גמור לכל פקודה), ודאי אף נשקם אינו עליהם, וניתן יהיה להגיע עד אליהם, להפתיעם ולהרגם.

ואכן כך היה. כשהגיעו יונתן ונושא כליו אל מצב פלשתים הצליחו בנקל להכות בחייליו. השמועה על פריצה ישראלית למחנה הפלשתי העצום והבוטח בעצמו, מערערת את ביטחון הפלשתים באחת:

י"ד, טו                   וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה... וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים.

וכמו במלחמת גדעון, לא נותר עתה לשאוּל אלא להזעיק את בני עמו המתחבאים ולרדוף אחר הפלשתים הנסוגים.

 

יכולתו של יהונתן ליזום ולתכנן התקפה כה נועזת מעין זאת ולבצעה, היא פרי תפיסתו כי:

י"ד, ו                      אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ, כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט.

שלא כמו בפרקנו, אין נביא מדריך את יהונתן לפעול כפי שפעל, אלא לבו הוא שהורה לו דרך זו, כפי שמגיב נושא כליו על הצעתו: "עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ, נְטֵה לָךְ, הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ" (ז). וביאר שם מלבי"ם: "כי הלב הוא החוזה הא-לוהי בעניינים גדולים כאלה, ואיש הרוח יוכל לסמוך על חזיון לבו בזה".

ועוד הבדל בין מעשה יהונתן לבין פרקנו: במלחמה כנגד הפלשתים, היו רק החיילים הפשוטים המופקדים על שמירת נקודה צבאית רגישה נגועים בביטחון עצמי מופרז. אולם בפרקנו, בן-הדד מלך ארם הוא הנגוע העיקרי בנגע זה, ויחד עמו גם חייליו הארמים.

ב. "עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים" – "אֲנָשִׁים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן"

הדמיון בין פעולת יהונתן אל מול הפלשתים ובין המערכה המתוארת בסיפורנו מתבטא לא רק בנקודת התורפה הזהה בשני המקרים, אלא אף בדרך הפעולה אשר התבססה על נקודת התורפה הזאת, ואשר הביאה לניצחון בשני המקומות.

יהונתן ונערו עולים על ידיהם ועל רגליהם במצוק התלול מתחתית הנחל (יג) ומתגלים לחיילי פלשתים באמצע היום. צמד אנשים המטפסים באור היום אל מחנה פלשתים, לא רק שאינו מעורר בלב הפלשתים כל חשש, אלא אף מביא אותם לידי קריאת זלזול אל יונתן ונערו, מתוך ביטחון עצמי מוחלט:

י"ד, יא                              וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים

וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים: הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם.

       יב                                עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר!

הם משוכנעים כי השניים באו כדי ליפול בשבי, אולם ההפך מכך הוא שמתרחש. בשאננותם גזרו הפלשתים את דין עצמם:

י"ד, יג                               וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן, וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו.

 

בסיפורנו נבחרים על-פי מצוות הנביא מאתיים שלושים ושניים "נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת" כדי לצאת אל מחנה האויב. קשה לדעת בוודאות מי הם, והמפרשים אומרים זה בכה וזה בכה. אולם אפשר כי צודק ר"י אברבנאל שאין אלו המובחרים שבחיילים, אלא "נערים" שבהם, כלומר חיילים צעירים וחסרי ניסיון. קבוצה זו של נערים הנשלחת על ידי אחאב באמצע היום, נראית בלתי מסוכנת, הן מפאת גודלה והן מפאת איכותה. בנסיבות אלה, נראה שיציאתם אינה מעוררת חשש רציני בקרב הארמים הבוטחים בעצמם, והחיילים הארמים מדווחים למלכם דיווח סתמי שאינו רומז לכל סכנה:

יז             אֲנָשִׁים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן.

אין הם אומרים: "חיילים באים עלינו למלחמה משומרון", אלא "אֲנָשִׁים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן", אנשים סתם. מהי אפוא מטרת יציאתם, לדעת המדווחים? אולי להתמסר בשבי, אולי לקבל את תנאי הכניעה. הדבר אינו ידוע עדיין.

4. פקודת בן-הדד ותרומתה לניצחון

מלך אחראי וזהיר היה פוקד על חייליו לנהוג בחשדנות, ולהתכונן לאפשרות של הפתעה מצד היוצאים משומרון. אולם לא כזה הוא בן-הדד הבוטח בעָצמתו ובריבוי חייליו, ואינו מעלה על דעתו אפשרות של כישלון צבאי. על כן הוא פוקד:

יח            וַיֹּאמֶר: אִם לְשָׁלוֹם             יָצָאוּ –    תִּפְשׂוּם חַיִּים

                                וְאִם לְמִלְחָמָה       יָצָאוּ –    חַיִּים תִּפְשׂוּם.

משונה פקודה זו בעינינו, הן מפאת תוכנה והן מפאת סגנונה. מצד תוכנה: מדוע אם יצאו למלחמה יש לתופשם חיים ולא להורגם? ואם כדי לחקור אותם, די בשבוי אחד או באחדים, ומה טעם בתפישתם של מאתיים ושלושים? מצד הסגנון: הרי בשני המשפטים שבפי בן-הדד ניתנת פקודה אחת, לתופשם חיים, מדוע אפוא הוא כופל את דבריו ומחלקם לשני מקרים?

כך פירש רד"ק את פקודת בן-הדד:

מה שכתוב "תִּפְשׂוּם חַיִּים... חַיִּים תִּפְשׂוּם" (כלומר: היפוך סדר המלים) אחד הוא, אלא ששינה מפני הכפל. רוצה לומר: בין יצאו למלחמה בין יצאו לשלום – תפשום חיים. כי היה בדעתו כי יהיו מתגברים עליהם האנשים אשר היה הוא שולח אליהם, עד שאם ירצו לתופשם חיים, שיוכלו. כי לא יעלה בלב אנשי שומרון שיצאו להילחם עמם, כיוון שיגיעו אליהם מפחדם, לפיכך אמר "תִּפְשׂוּם חַיִּים". ובגאווה ובגודל לבב אמר.

את עצם הכפילות בדברי בן-הדד לא ביאר רד"ק. את שינוי סדר המלים שבתוך הכפילות ביאר בדרך המקובלת "כפל עניין במלים שונות" (במקרה זה אין אלה מילים שונות, אלא אותן מילים בשינוי סדר). גם על שאלתנו ביחס לתוכן הפקודה לא ענה: לוּ היה בן-הדד פוקד רק "תִּפְשׂוּם חַיִּים", ולא יותר, היה מקום לדבריו אלו של רד"ק כי פקודת בן-הדד מבוססת על ההנחה "כי לא יעלה בלב אנשי שומרון שיצאו להילחם עמם, כיוון שיגיעו אליהם מפחדם". אולם בן-הדד עצמו הוא זה שמעלה בדבריו את האפשרות כי "לְמִלְחָמָה יָצָאוּ". מדוע אם כן אין הוא מתייחס ברצינות לאפשרות זו, ומדוע הוא מצווה גם ביחס אליה "חַיִּים תִּפְשׂוּם"?

 

 

מלבי"ם, על פי שיטתו הפרשנית לבאר כל ייתור וכל כפל לשון במקרא באופן שלא יהא "כפל עניין במלים שונות", שואל כאן: "למה כפל דבריו? ולמה בזה אמר 'תִּפְשׂוּם חַיִּים', ובזה אמר 'חַיִּים תִּפְשׂוּם'?"

והוא מתרץ את שתי שאלותיו כך:

"אִם לְשָׁלוֹם יָצָאוּ, תִּפְשׂוּם חַיִּים" – הקדים מלת "תִּפְשׂוּם" שהוא עיקר החידוש: שאף שיצאו לשלום, יתפשו אותם;

"וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ, חַיִּים תִּפְשׂוּם" – הקדים מלת "חַיִּים" שהוא עיקר החידוש: הגם שיצאו למלחמה לא ימיתום רק יתפשום חיים; וּכְלל בלשון: שדבר שהוא עיקר החידוש יקדים במאמרו.

מלבד מה שהתעלם מלבי"ם מן הקושי ההגיוני בפקודתו השנייה של בן-הדד, נדמה שלא כאן הוא המקום הראוי ליישום שיטתו הפרשנית של מלבי"ם, מן הטעם שיוסבר להלן.

 

בשעה שהגיע אל בן-הדד הדיווח על יציאת אנשים משומרון, ובשעה שהלה פקד את פקודתו הנידונה כאן, עדיין היו הוא והמלכים שעמו מצויים במשתה שערכו בסוכות. משתה זה התחיל כבר בשעות הבוקר, בשעה שהתנהל עדיין משא ומתן עם אחאב. בתחילתו של משתה זה נאמר רק:

יב            וְהוּא שֹׁתֶה, הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת

אלא שבינתיים נותנת השתייה את אותותיה בבן-הדד, ועתה בשעת הצהריים כבר נאמר:

טז           וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת, הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ.

נראה שבן-הדד לא שָׁנה את המשנה במסכת אבות (ג', יד): "שינה של שחרית, ויין של צהרים... מוציאין את האדם מן העולם". ואף מקרא מפורש בספר החכמה לא קרא: "אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן וּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר" (משלי ל"א, ד).[5]

ואם כל אדם אינו ראוי שישתה יין בצהריים, ומלך אינו ראוי שישתה יין בכל עת, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, למלך המצוי בשעת הצהריים, ונתון בעיצומה של מערכה צבאית נגד אויביו, בשעה שעליו לשקול מצבים משתנים ולהגיב עליהם בפקודותיו.

שכרותו זו של בן-הדד, המודגשת בלשון הכתוב בפסוק טז, משמשת כמבוא לדבריו של בן-הדד בהמשך. שכרות זו היא שהולידה את 'משפט המופת' שלו, שאנו כה מתלבטים בביאורו:

יח            אִם לְשָׁלוֹם יָצָאוּ –  תִּפְשׂוּם חַיִּים

וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ – חַיִּים תִּפְשׂוּם

נראה כי לפנינו תיאור הומוריסטי של מלך שיכור, וכך יש להתייחס לשיקול הדעת שהוליד פקודה מגוחכת זו.[6] היחס המנוגד שבין שני חלקי התנאי בפקודה מכין את השומע לניגוד בין שני חלקי התוצאה בהתאמה: "אִם לְשָׁלוֹם יָצָאוּ" – נהגו בדרך אחת. ולעומת זאת (הוי"ו של "וְאִם" מתפרשת כוי"ו הניגוד) "אִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ" – נהגו בדרך הפוכה. והנה, בניגוד לציפיית השומע ולמבנה התחבירי של המשפט, מתברר שהתוצאה בשתי פסוקיות התנאי המנוגדות הללו – זהה ('תפשום חיים'), ורק סדר המלים בין שני החלקים מתחלף.

אף שאין מקום לנסות להסביר את דברי בן-הדד הללו ולדייק בהם כפי שעושים בדברי אדם פיכח וכפי שעשו רד"ק ומלבי"ם בפירושיהם שהובאו לעיל, ננסה בכל זאת לבאר את התהליך המחשבתי שעבר על בן-הדד והשתבש בשכרותו. המבנה התחבירי שהצבענו עליו לעיל, רומז אולי לכוונתו המקורית של בן-הדד, יותר ממה שמלמדות המלים עצמן. לו היה פיכח אולי כך היה אומר:

אם לשלום יצאו – תפשום חיים

ואם למלחמה יצאו – מתים תפשום!

אולם מה שיצא מפיו בסיפא בפועל, התהפך. אולי הייתה זו סתם 'תאונה' מילולית אופיינית למי שנתון בשכרות, ואינו מודע לכשלים תחביריים ולסתירות הגיוניות בדבריו.[7]

אולם יותר מסתבר, שכשבא לסיים את פקודתו ולומר "הִרגום" (או "מתים תפשום"), נכנסה מחשבת גדלות בלבו מחמת היותו שיכור, ואמר לעצמו 'וכי ראויים הללו שחיילַי יילחמו בהם? לא כי, אלא גם כי יצאו למלחמה, אפקוד על חיילי לצוד אותם חיים', כדברי רד"ק לעיל: "ובגאווה ובגודל לבב אמר". גאוותו של בן-הדד גברה על השיקול הרציונלי-התועלתי שהיה עליו לשקול. וכך מתאר המדרש את השיכור ואת הלך רוחו (תנחומא נח, יג): "שתה כהוגן – הרי הוא גיבור כארי, ואומר אין כמותו בעולם".

וכאן מקום לשאול: וכי אין מי שיעמיד את המלך השיכור על מקומו ויבקר את דבריו חסרי האחריות? והרי בן-הדד ישב ב'מועצת מלחמה' שכללה את שלושים ושניים המלכים העוזרים אותו? אלא ש'מועצת מלחמה' זו, הייתה נתונה אף היא באותו המצב שבו היה נתון בן-הדד: בשתייה כדת מן הבוקר ועד הצהריים, וכפי שמבואר בפסוק טז "וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת, הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ"[8]. הייתה זו אפוא מועצת שיכורים. אותם "גאווה וגודל לבב" המתורגמים לביטחון עצמי מופרז, אינם רק נחלת המלך השיכור. הרי כבר ראינו (בדיוננו לעיל על פסוק יז "אֲנָשִׁים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן"), שהחיילים הארמים, אף הם נהגו בשאננות ולא יראו מפני הפתעה.

כך קרה, שהחיילים הארמים יצאו לקראת מאתים שלושים ושנים נערי שרי המדינות כשנשקם נצור בפקודת מלכם השיכור. הם היו מנועים מלהשיב מלחמה, מחמת שחזקה עליהם הפקודה האבסורדית "חַיִּים תִּפְשׂוּם" בכל מקרה, אף אם "לְמִלְחָמָה יָצָאוּ". וכך הִכּוּ  נערי שרי המדינות "אִישׁ אִישׁוֹ" הבא מולו (כ), ופרצו בנקל פרצה ממשית, ועוד יותר מכך פִּרצה מוראלית, בחייל הארמי הנבוך והמתוסכל, עד התוצאה המתבקשת: "וַיָּנֻסוּ אֲרָם". כאן מצטרפים כמובן, אותם שבעת אלפים לוחמים ישראלים, "הַחַיִל אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם" (יט), שהיו בהמתנה עד לרגע זה, וכעת – "וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל". המלך השיכור, האחראי למפלת צבאו, מתפכח סוף סוף מיינו "וַיִּמָּלֵט... עַל סוּס וּפָרָשִׁים" (כ). או-אז יוצא אחאב משומרון ומסיים את המלאכה: "וַיַּךְ אֶת הַסּוּס וְאֶת הָרָכֶב וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה" (כא).

דבר ה' בפי נביאו מתגשם במציאות על ידי הצטרפות של שלושה גורמים: הגורם האחד הוא שאננותם של הארמים הבוטחים בעצמם, וגאוותו המופרזת של מלכם בן-הדד. הגורם השני הוא פעילותו של אחאב, המאמין בדבר ה' שמבטיחו ניצחון מעטים על רבים. מתוך אמונה זו בדבר ה', הוא מתכנן, כפי שהכווינו הנביא, פעולה צבאית נועזת באופן בלתי רגיל: כוח צבאי קטן יוצא בצהרי היום אל הארמים ומפתיע אותם בהילחמו בהם. אחאב, המודע לשאננותם של הארמים ולביטחון העצמי הרב של מלכם, בונה את תכניתו הצבאית במידה רבה על ידיעתו זאת. מובן שאין ידיעתו זאת מקטינה במאומה את האמונה ואת אומץ הלב המשוקעים בתכניתו הצבאית ובביצועה. אולם הגורם השלישי לניצחון לא היה ידוע לאחאב, ובו לא היה יכול להתחשב כשתכנן את הפעולה הצבאית שלו. גורם זה – שכרותו של בן-הדד והפקודה האבסורדית שהוציא מפיו ושכבלה את ידי חייליו – התברר כגורם מרכזי בהצלחת תכניתו. במרכיב זה בניצחונם של ישראל מתבטאת התערבותו הנסתרת של מסובב הסיבות:

משלי כ"א, א        פַּלְגֵי מַיִם לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה', עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ.

מלבד במגילת אסתר (ראה אסתר א', י–יב), נראה שאין עוד דוגמה במקרא לכך שהנהגתו הנסתרת של ה' מתגלה בהתנהגותו של מלך נכרי השותה לשכרה.[9]

 

 

5. "לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ" (ירמיהו ט', ב)

נסיים את עיוננו בכך שנשוב אל השאלה שעמדה לפנינו בשני העיונים שלפניו: במה זכה אחאב לניצחון הגדול הכפול על הארמים?

על-פי מה שנתברר מתחילת העיון, יש לראות את הנבואה לאחאב בעת המצור על שומרון לא רק כמבטיחה ניצחון, אלא גם כמַתְנָה ניצחון זה בעמידתו של אחאב במבחן אמונה: האם יישמע להוראות הנביא, וייזום פעולה נועזת ומסוכנת מתוך אמונה בדבר ה' שאין לפניו מעצור להושיע מעטים מול רבים, או שמא ידחה את הוראותיו ויסתגר בין חומות שומרון, כפי שנהגו בדרך כלל מלכים במצבים דומים? היענותו של אחאב לדרכי הפעולה שהותוו לו מפי הנבואה זיכתה את אחאב בניצחון. לא כמתנת חינם ולא מתוך אפס מאמץ הושג הניצחון, בחינת "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות י"ד, יד), אלא כתוצאה של התגברות רבה, התגברות של אמונה ושל תעוזה צבאית. ניצחונו של אחאב, כפי שראינו, נושק בנקודות אחדות בניצחונו הרחוק של גדעון ואנשיו את המדיינים, ובניצחונם של יהונתן ונושא כליו את הפלשתים.

*         *

*

בשלושת העיונים האחרונים מצאנו שלוש זכויות שהיו באחאב ובבני דורו בשעה שעלה עליהם בן-הדד למלחמה, והן שזיכו אותם בניצחון עליו: בעיון ב ציינו את השינוי לטובה שחל בעם ישראל ובאחאב בתקופה זו כפי המתואר בסוף פרק י"ח וכפי המסתבר מפרקנו בהשואה לפרקים קודמים; בעיון ג עמדנו על סירובו הגאה של אחאב לתביעותיו המשפילות של בן-הדד, סירוב המביע עמידה על כבודם של ישראל; בעיון הנוכחי נוכחנו כי אחאב עמד במבחן אמונה כשהיה נכון להוציא לקרב כוח מצומצם מול צבא גדול, מתוך תודעה כי אין מעצור לה' להושיעו. במערכה השנייה שוב לא היה צורך להדריך את אחאב ולהעמידו במבחן, והוא זכאי היה לניצחון אף בלא זאת, ולפיכך ניגש אליו הנביא ומודיעו כי עליו להתכונן בעצמו למערכה השנייה:

כב           וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לוֹ:

לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה

כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ. 

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

עורכת: נחמה בן אדרת 

 


[1] מהמשך הפרק, מתיאור המערכה השנייה, אנו מקבלים מושג על מספר חייליו העצום של בן-הדד (פסוק כט).

[2] כאשר אנו משווים את הופעת הנביא לפני אחאב ערב המערכה הראשונה (יג–יד), להופעתו לפניו ערב המערכה השנייה (כח), בולט הדמיון המילולי בין שתי בשורות הניצחון שבפיו (וראה טבלת השוואה של שתי הבשורות הללו בעיון ב). אולם מעֵבר לדמיון זה, בולט שוני עקרוני בין שתי הופעותיו של הנביא: בהופעתו לפני המערכה השנייה, אין כל הנחיה מעשית. נראה כי הסיבה לכך פשוטה: במערכה הראשונה היו יחסי הכוחות לרעת ישראל במידה כה רבה עד שהיה צורך לכוון את אחאב כיצד להשיג את הניצחון. במערכה השנייה, שאליה התכונן אחאב שנה מראש על-פי הנחיית הנביא, לא היו יחסי הכוחות בין ישראל וארם בלתי סבירים. אמנם גם במערכה השנייה רבו כנראה חיילי ארם מחיילי ישראל, כנרמז בפסוק כז "וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". אולם ישראל וארם חנו אלו מול אלו בשטח פתוח, כדרך מחנות שווים העומדים לפני קרב הכרעה. הניצחון הושג על ידי הכרעה רגילה בשדה הקרב, והמיוחד והמפתיע בו היה בשלמותו ומהירותו: "וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד" (כט).

[3] פירוש אחר לשאלת אחאב מביא רד"ק. פירושו הובא בעיון ב וראה בהערה 1 שם, מה שכתבנו על פירושו.

[4] בסוף דבריו משתמש רי"א בשני פסוקים, הלקוחים מתוך שתי המערכות שאנו משווים אותן למלחמת אחאב בארמים. הפסוק הראשון מצוטט מדברי יונתן לנושא כליו "כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט" (שמו"א י"ד, ו); הפסוק השני שרי"א משתמש בו הוא מתוך דבר ה' לגדעון "פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי" (שופטים, ז', ב).

[5] פסוק זה בשלמותו, "אַל לַמְלָכִים, לְמוֹאֵל, אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִןוּלְרוֹזְנִים אֵי שֵׁכָר", משמש בדרשת חז"ל (סנהדרין ע, ע"ב) בסיס לתוכחת בת-שבע לשלמה בנה: "אמרה לו: מה לך אצל מלכים ששותים יין ומשתכרים ואומרים: למה לנו אל." דרשה אגדית זו לבשה צורה של הלכה קבועה בהלכות מלכים לרמב"ם פרק ג הלכה ה: "המלך אסור לשתות דרך שכרות. שנאמר 'אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ יָיִן'. אלא יהיה עוסק בתורה ובצורכי ישראל ביום ובלילה..."

[6] והנה, יחיד הוא ר"י אברבנאל מבין פרשנינו המעלה אפשרות פירוש כזה: "...ואולי שלהיותו שותה שיכור בסוכות, כפל דבריו ואמר 'חַיִּים תִּפְשׂוּם... תִּפְשׂוּם חַיִּים'". בזאת הוא בא לענות רק על השאלה, מדוע כפל בן-הדד את דבריו ולא כללם במשפט אחד, וגם מפירושו זה הוא נסוג מיד וממשיך: "ויותר נכון לפרש..." ומנסה להעניק משמעות הגיונית מדוקדקת לדברי בן-הדד.

[7] "דרגה של שכרות בינונית מתבטאת בדברנות יתרה וערבוב לשון" (אנצ' עברית, אלכהליזם, כרך ג עמ' 590).

[8] במה עזרו לו הללו? נראה שכוונת הכתוב כאן, לרמוז כי הללו עזרו לו בשתייה כדת.

[9] אחרי כתבי כל זאת, מצאתי כי נ"ה טור-סיני (בספרו 'פשוטו של מקרא', כרך ב, עמוד 239) מציע לתקן את גִרסת הפסוק שאנו דנים בו, וכך הוא כותב: "העניין דורש לדעתי משפט כגון: 'אם לשלום יצאו – תפשום חיים, ואם למלחמה יצאו – תפשום והמיתום'". הצעתו דומה לְמה שכתבנו למעלה כשניסינו לשחזר את כוונתו המקורית של בן-הדד. אלא שהוא מביא זאת כהצעה לתיקון גרסה, היינו שכך אמר בן-הדד למעשה, ובכך הוא מאבד את משמעות הסיפור. זו דוגמה אחת מני רבות לכך שהחופש שנוטל לעצמו המבקר בהצעת תיקוני גרסה, במקום לעמול על פירושה של הגרסה הקיימת, מסתיר מפניו דרך להבנת 'פשוטו של מקרא'. במקרה זה תיקון הגרסה גורם לא רק להחמצת הבנת הפסוק הבודד הנידון כאן, אלא לחוסר הבנה של הסיטואציה הקומית כולה, ובסופו של דבר להחמצת כוונת סיפור הניצחון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)