אחאב נלחם בבן-הדד בליווי נבואי (כ', א-מג) | 3

ג. המשא ומתן בין אחאב ובן-הדד וכישלונו (כ', א–יב)

א        וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב

וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ. 

ב         וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הָעִירָה. 

ג         וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד, כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא, וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם. 

ד         וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי. 

ה        וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיֹּאמְרוּ: כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד לֵאמֹר 

כִּי שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ, לִי תִתֵּן. 

ו         כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ

וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ. 

ז         וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר: דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ 

כִּי שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי, וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ. 

ח        וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם:  אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה. 

ט        וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן-הֲדַד: אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ

כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה, וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת

וַיֵּלְכוּ הַמַּלְאָכִים וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר. 

י         וַיִּשְׁלַח אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיֹּאמֶר: כֹּה יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ

אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי. 

יא      וַיַּעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: דַּבְּרוּ, אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ. 

יב       וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְהוּא שֹׁתֶה הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת

וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: שִׂימוּ, וַיָּשִׂימוּ עַל הָעִיר.

 

פרקנו פותח בתיאור בן-הדד וחילו העולים על שומרון וצרים עליה להילחם בה: "וּבֶן הֲדַד... קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ...  וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ" (א). מילים אלו משמשות כמצג וככותרת למה שיפורט רק בהמשך, בחלקה השני של המחצית הראשונה, החל בפסוק יב – כיצד הוטל המצור ומה היה מהלך המלחמה בין ישראל לארם. פסוקים ב–יא מתארים משא ומתן על כניעה בין אחאב ובן-הדד, אשר קדם להטלת המצור ולמלחמה על שומרון. רק לאחר שנכשל משא ומתן זה מצווה בן הדד על עבדיו "שִׂימוּ (– מצור)", והמלחמה נפתחת בפועל: "וַיָּשִׂימוּ עַל הָעִיר" (יב). כלומר, רק עתה, מתממש הנאמר בסוף פסוק א "וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ" הלכה למעשה. 

בעיון הקודם ניסינו לברר מדוע זכו אחאב ודורו לניצחונות על ארם. זאת עשינו על-פי הידוע לנו מן האמור לפני פרקנו (בפרק י"ח), ועל פי הסקת מסקנות מתמונת המצב הדתי בישראל העולה מפרקנו בהשוואה למצב העולה מן הפרקים שלפניו. בעיון זה נגלה צדדים חיוביים בהתנהלותו של אחאב במשא ומתן עם בן הדד. נקודות זכות אלה בהתנהגותו של אחאב מוסיפות טעם לזכאותו לנצח בשתי המערכות הצבאיות.

 

1. שלושת השלבים במשא ומתן – מדוע שינה אחאב את תשובתו בשלב השני

בן-הדד ואחאב מנהלים משא ומתן על תנאי כניעתו של אחאב, והוא בן שלושה שלבים. ראשיתו של המשא ומתן בתביעה שמשמיע בן-הדד באוזני אחאב. אחאב נענה לתביעה זו בחיוב, וזוכה לתביעה נוספת. לתביעה זו מגיב אחאב בסירוב מנומס. על כך מגיב בן-הדד באיום, וזוכה בחזרה לתגובה אירונית, שכתוצאה ממנה מוטל המצור על שומרון. המענה שנותן אחאב לתביעותיו של בן-הדד עובר אפוא שינוי אחר שינוי, ועלינו לבאר את פשר השינויים הללו. תחילה נשווה את שלושת השלבים במשא-ומתן שבין שני המלכים:

 

 

 

תשובתו השנייה של אחאב מעוררת שאלה: מה החידוש בתביעתו השנייה של בן-הדד (בפסוק ו), שגרמה לו לאחאב לחזור בו מהיענותו לתביעתו הראשונה? והרי אין בה אלא יישומם של דבריו הראשונים ועיגונם בזמן ("כָּעֵת מָחָר") ובהליך ("אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי... וְחִפְּשׂוּ... יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ")?

לכאורה ניתן היה לענות, שאחאב חזר בו מהסכמתו הראשונה בעקבות עצת הזקנים וכל העם שיעצו לו "אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה" (ח). אולם תשובה זו אינה נכונה. כבר בפנייתו אל הזקנים לקבל מהם עצה, מבדיל אחאב בין תביעתו הראשונה של בן-הדד לתביעתו השנייה. על הראשונה הוא אומר: "כִּי שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי – וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ" (ז), ואילו על השנייה הוא מחווה דעתו: "דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ" (שם). ואדרבה: כוונת אחאב לומר שדווקא על רקע היענותו לתביעה הראשונה, מתפרשת זו השנייה כ'בקשת רעה', ודבר זה הוא שגורם לזקנים לייעץ לאחאב מה שיעצו.

כמו כן בתשובתו השנייה של אחאב מפורש שדרישתו של בן-הדד הפעם שונה מזו הראשונה. אין הוא חוזר בו מהיענותו הראשונה, והוא אף מאשר אותה: "כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה – אֶעֱשֶׂה" (ט). הוא דוחה רק את החידוש שבתביעה השנייה: "וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת" (שם). ובכן: מהו "הַדָּבָר הַזֶּה" שנתחדש בתביעתו השנייה של בן-הדד?

2. מדוע דחה אחאב את תביעתו השנייה של בן-הדד – תשובת המדרש

חז"ל במדרשם (תנחומא, שמות, כ"ט) מבארים מה היה "הַדָּבָר הַזֶּה" שתבע בן-הדד בפעם השנייה ושאותו סירב אחאב בנחרצות לספק:

כל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל. תדע לך, כששלח בן-הדד אצל מלך ישראל "כֹּה אָמַר בֶּן הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם" שלח לו מלך ישראל "כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי". שלח לו פעם שנייה: "כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי אֵלֶיךָ, וְחִפְּשׂוּ אֶת בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ, וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ". כל מה שתבע בראשונה, אינו חמדה?

ביקש כסף וזהב – והן חמדה, שנאמר "וּבָאוּ חֶמְדַּת כָּל הַגּוֹיִם וּמִלֵּאתִי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כָּבוֹד" (חגי, ב', ז).

ביקש נשים – והן חמדה, שנאמר "בֶּן אָדָם הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה" (יחזקאל, כ"ד, טז).

ביקש בנים – והן חמדה, שנאמר "וְהֵמַתִּי מַחֲמַדֵּי בִטְנָם" (הושע, ט', טז).

הוֵי: כל מה שתבע בראשונה – חמדה. ומה הוא "וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ"? – דבר שהוא חמדה מתוך חמדה. ואיזו?

זו התורה, שנאמר: "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב" (תהילים, י"ט, יא).

כיוון ששמע מלך ישראל כך, אמר: אין זו שלי, הדבר הזה של זקנים.

מיד (פס' ז –ח): "וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְכָל זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר: דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ, כִּי שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל הַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם: אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה".

כיוון ששמע לעצת הזקנים, מיד (פס' כא) " וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת הַסּוּס וְאֶת הָרָכֶב וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה". הוֵי: לעולם נמלכים בזקנים.

מדרש זה מבליט את זכותו של אחאב בכך שלא פעל על דעת עצמו אלא נמלך בזקנים, והנה בא מדרש אחר ומבליט את זכותו של אחאב בעצם הדבר שכיבד את התורה (מדרש הגדול, ויקהל, עמ' תשלו):

בוא וראה, שאין לך דור חייב כדורו של אחאב... ואין לך מלך רשע יותר מאחאב... וכששלח בן-הדד על ספר תורה לקחתו, אמר לו (פס' ט): "כֹּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֶל עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת".

אמר לו אחאב: הכול ברשותך והכול שלך, חוץ מספר תורה. באותה שעה עלה ספר תורה ונשתטח לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבש"ע, זה שחמל עלי יינתן ביד בן-הדד?

מיד (פס' יג): "וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה', הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'".

הנה ציינו מדרשים אלה את זכותו הגדולה של אחאב ואת זכותם של "הזקנים וכל העם" כשדחו את דרישת בן-הדד. רש"י, אשר הביא את מדרש תנחומא בקיצור, מסכם את משמעותו:

אף על פי שהיו עובדין עבודה זרה, היו מכבדים את התורה.

ובכך מוסבר טעם הניצחון המובטח לאחאב ולישראל על ידי נביא.^[1]

 

דרשה זו של חז"ל, מזכירה לנו דרשה דומה על פרשה אחרת, שאירעה למלך אחר בתקופה רחוקה, בסיטואציה קרובה לזו שלנו. בתחילת מלכותו של שאול עמדה העיר יבש גלעד בפני אולטימטום של מלך נכרי שצר עליה. הבה נשווה תחילה בין שני האירועים הללו:

והנה גם שם דרשו חז"ל, כי תביעתו של נחש העמוני לנקור את עין ימין של תושבי יביש קשורה בתורה (מדרש שמואל, י"ד; הובא בשינוי גם ברש"י וברד"ק):

רבי סימון אמר: אלו סנהדרין של ישראל, שהן גלגל עיניהם של ישראל, כמה דאת אמר: "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה" וגו' (במדבר, ט"ו, כד). ורבנין אמרי: זה ספר תורה. אמר להם נחש העמוני: הביאו לי ספר תורה ואעקרה מתוכה "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (דברים, כ"ג, ד).[2]

3. תשובת פרשני הפשט לשאלת סירובו של אחאב

דברי המדרשים שהבאנו אינם מוציאים אותנו ידי חובת הפשט. כיצד פותרים בעלי הפשט את הבעיה בפרקנו?^[3] מהו "הַדָּבָר הַזֶּה" שתבע בן-הדד, שביחס אליו הביע אחאב סירוב? נראה שדברי רד"ק (ובעקבותיו רלב"ג ומצודות) מיישבים יפה את הבעיה במקומנו. וכך דברי רד"ק על פסוק ד:

"לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי" – לא אמר על דעת שייקח, אלא שיהא הכול תחת ממשלתו להטיל מס ועבודה עליהם. והוא שלח לו אחר כן: "לִי תִתֵּן" כלומר: מה שאמרתי "לִי הֵם", על דעת כן אמרתי, כי מעתה תיתן אותם "כִּי אִם כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת עֲבָדַי" וגו'. וזה היה [ההבדל] בין הדברים הראשונים (– שתבע בן-הדד מאחאב) והאחרונים (– תביעתו השנייה). ומפני זה מיאן אחאב והזקנים בדבריו האחרונים. ומה שאמר (– אחאב לזקנים) "וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ" פירושו: לא מנעתי, אלא הודיתי. לא שיהו לו ולא שייקחם. לפיכך אמרו לו הזקנים: "אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה".

וכן פירש רד"ק את פסוק ט:

"וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת" – שתחפש את בתינו ותיקח כל המחמד והנשים והבנים הטובים. אלא מה ששלחת  בראשונה, שיהיו לך ותחת ממשלתך, הדבר ההוא אעשה, ואשמע לך בדבר ההוא.

לפי פירוש זה הייתה אי-הבנה בין בן-הדד לאחאב. אחאב הבין את דרישתו הראשונה של בן-הדד "כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי הוּא, וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי הֵם" – כמטונימיה: ביטוי השייכות "לִי הֵם" משמעותו שלטון מדיני, שעבוד, ולא שייכות ממשית, נטילת בעלות. שכך הבין אחאב, ניתן לדייק מתשובתו (ד): "כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי". הרי על אחאב עצמו לא דוּבּר בתביעת בן-הדד, מדוע אפוא מקדים אחאב "לְךָ אֲנִי"? מבאר זאת המלבי"ם:

לפי הבנתו השיב... כי אחר ששלךָ אני לְעֶבֶד, ממילא כל אשר לי עבדים לך.

אולם בן-הדד מעמיד את אחאב על טעותו: "כִּי שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ – לִי תִתֵּן!". מה שאמרתי בראשונה "לִי הֵם", התכוונתי למשמעות המילולית של דבריי: כל אלו יהיו שייכים לי ממש, ו"לִי תִתֵּן" אותם בפועל. בן-הדד ממשיך ומבאר מתי וכיצד מתכונן הוא לממש בעלות זו, ודרכי המימוש משפילות ביותר: עבדי בן-הדד 'יחפשו' את בית אחאב ואת בתי עבדיו ויקחו בידם כל מחמד עין (כסף וזהב, בנים ובנות ונשים) שימצאו בבתים הללו.

על פי פירוש זה ברור מדוע סירב אחאב, על-פי עצת הזקנים וכל העם, לדרישתו זו של בן-הדד: ישנן דרישות החורגות מ'כללי המשחק' הרגילים במלחמות שבין עמים ומלכיהם. כזאת הייתה דרישתו של בן-הדד, שכדברי ר"י אברבנאל היה "מבקש דברים שאין אדם בעולם שיודה בהם". עיקר דרישתו היא להעטות השפלה קשה על אחאב ועל ישראל. אין הוא חפץ בהישג מדיני, בהרחבת שלטונו – שהרי לכך נענה אחאב – אלא בהתעללות באחאב ובעמו. והוא הדבר שהסיק אחאב: "דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ". דרישות שזהו טעמן – אין עַם בן חורין רשאי לקבלן, אף אם לשם כך עליו לצאת למלחמה קשה! לפיכך אומרים הכול פה אחד לאחאב: "אַל תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה", אף שיודעים הם כי יחסי הכוחות הם לטובתו של בן-הדד.

 

האם ניתן לקרב את הפשט ואת הדרש זה לזה? האם ניתן לראות בסירובו של אחאב גם כפי שהסברנוהו על פי הפשט, זכות שבגינה זכה לנצח את ארם?

אם ננסה לתרגם את דרשת חז"ל ללשון מושגית, נראה כי רעיון משותף עומד בבסיסן של שתי דרשות חז"ל שהבאנו לעיל. חז"ל במדרשיהם חיפשו מה הסיבה לתביעות יוצאות הדופן של שני מלכי האומות הללו (נחש ובן-הדד) כלפי ישראל, החורגות מן הנוהג המקובל במאבקים בין עמים. הם מצאו אותה בהתבדלותו של עם ישראל מן העמים שסביבו. התבדלות זו 'מרגיזה' את העמים השכנים, ולכן כאשר רמה ידם על עם ישראל, הם חפצים להשפיל את העם 'היהיר' הזה המתבדל באמונתו ובאורחות חייו המוכתבים לו על ידי תורתו. כוונת דרשתם של חז"ל כי שני המלכים תבעו לקחת מישראל את התורה היא כי מלכים אלו ניסו לקחת מישראל את מה שהופך אותם לאומה נבדלת. התנגדותם של העמים לישראל מעוצבת כהתנגדות מעשית לספר התורה, שהוא המקור והוא הסיבה לכל מה שמבדיל בין ישראל לעמים.^[4]

אמנם הד של תקופות מאוחרות עולה ממדרשים אלו, תקופות שבהן גזרו הגויים על לימוד התורה בישראל (ומאוחר יותר אף גזרו שרֵפה על ספרי הקודש של עם ישראל). אולם לעתים עשויה תקופה מאוחרת לחשוף נקודת אמת בתקופה קדומה לה.

לפיכך, אף אם נבאר את סירובו של אחאב לדרישת בן-הדד בדרכם של בעלי הפשט (רד"ק וההולכים בעקבותיו), לא יהא הפְּשט כה רחוק מן הדרש: בגודל לבבו וברמות רוחו מנסה בן-הדד להשפיל את כבודם של ישראל עד עפר. אחאב מוכיח עמידה איתנה על כבודה של מלכות ישראל. בסירובו הוא הודף גילוי שנאה שמקורותיו הסמויים הם בהתנגדות לְמה שנושא עמו עם ישראל. ומי שמגן על כבודם של ישראל – על כבוד התורה הוא מגן, ומונע במעשיו חילול שם שמים. עמידתו הגאה של אחאב ונכונותו למסור נפשו על כבודם של ישראל – המתבטא גם בכבודו שלו כמלך ישראל – זכות היא לו. לפיכך, בדין הוא שהבא ליטהר – מסייעין בידו.

4. השלב השלישי במשא ומתן בין אחאב ובן-הדד

סירובו של אחאב לדרישתו המשפילה של בן-הדד גורר אחריו איום תוקפני של המלך הארמי, איום המנוסח כשבועה:

י              וַיִּשְׁלַח אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיֹּאמֶר:

כֹּה יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ

אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי.

מהי כוונת שבועה זו? רד"ק רואה בה התפארות של בן-הדד בריבוי חייליו. כך עולה משני פירושיו:

(1) כל כך העם רב אשר אתי, כי כל עפר שמרון ידבק בפרסות רגליהם (– שעלים=צעדים) ולא יספיק. ועל הדרך הזה תרגם יונתן...

(2) ויש לפרש: "לִשְׁעָלִים" עניין "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם" (ישעיה, מ', יב) שהוא האגרוף. ופירושו: אם כל אחד מן העם אשר אתי יקח מלוא אגרופו מן העפר אשר בשומרון – לא יספיק.

אלא שיש להשלים את פירושו: שבועה כמו זו של בן-הדד ודאי אינה רק התפארות בעלמא, אלא יש בה גם איום מעשי. מהו אפוא האיום הרמוז בדבריו? לדעת יוסף בן-מתתיהו (המפרש כפירושו השני של רד"ק) זוהי הודעה על מצור יעיל שעומד בן-הדד להטיל על שומרון (קדמוניות היהודים, ספר שמיני, י"ד, ב):

הדד... איים שאנשי צבאו יקחו עפר איש מלוא חופנו וישפכו סוללה גבוהה מן החומות שהוא (– אחאב) בוטח בהן. וגילה לו (– בכך) את רוב מספר חילותיו כדי להפחידו.

 

אולם יותר נראים דברי ר"י קיל ז"ל בפירוש דעת-מקרא:

עפר שומרון החרבה בידי חייליו (– של בן-הדד) לא יספיק למלא את בית הקיבול של כף ידם של חייליו הרבים.^[5]

יתרונו של פירוש זה עולה מתגובתו המלוטשת של אחאב לדברי ההתפארות של בן-הדד:

יא           דַּבְּרוּ, אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ.

בהקשר שבו נאמרים הדברים, יש לבארם כרלב"ג:

אין ראוי שיתהלל בניצוח המלחמה מי שהוא חוגר החרב ללכת למלחמה, ואע"פ שיש לו חיל רב, כמו שראוי להתהלל מי שהוא מפתח החרב אחר שובו ממלחמה ונוצח אויביו. כי לא ידע החוגר מה יקרה לו, כי לפעמים ינצחו החיל המועט [את] החיל הרב.

אין בכוח איומו של בן-הדד לשבור את רוחו של אחאב, ואדרבה, בתשובתו לדברי הרהב של בן-הדד, מתגלה אחאב כמי שאינו נבהל, ומוכן למלחמה מתוך אמונה שתוצאותיה אינן נוטות בהכרח לטובת הצד החזק.

דבריו אלו של אחאב לבן-הדד כבר אינם נאמרים בהכנעה כמקודם. הדבר ניכר כבר באופן הפנייה לבן-הדד. לא כמו בתשובה הקודמת (ט) "אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ", אלא "דַבְּרוּ!" שפירשוהו המפרשים 'אִמרו לו'. כך סתם, ללא גינוני כבוד.

ר"י אבן כספי מפרש בדרך אחרת את הפנייה "דַבְּרוּ" של אחאב. לדעתו אין זו פנייה לשלוחי בן-הדד לדבר אל מלכם, אלא זו חלק מתגובתו האירונית של אחאב לבן-הדד על דברי הרהב הקודמים, והיא מופנית לבן-הדד עצמו:

דברו כרצונכם הרבה, אבל אין ראוי שיתהלל חוגר חרבו... כמו המפתח.

כוונת דבריו האירוניים היא בעצם:

שמו"א, ב', ג         אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה, יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם...

 

אף תגובתו האמיצה של אחאב לדברי ההתפארות של בן-הדד בשלב האחרון, יש בה כדי ללמד על הזכות העומדת לו בניהול המשא ומתן, זכות שהביאה לניצחונו.

בצדק נתפסת תשובתו זו של אחאב בעיני בן-הדד כהזמנה לפתיחה במלחמה, ולכן:

יב            וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְהוּא שֹׁתֶה הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת  

וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: שִׂימוּ!

ופירש רש"י את פקודתו: "שימו כלי מצור על העיר". ומיד התבצעה הפקודה: "וַיָּשִׂימוּ עַל הָעִיר" – והמערכה הראשונה החלה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ה

 

עורכת: נחמה בן אדרת