אלישע מרפא את נעמן מצרעתו | 7

אלישע - 'הנביא בישראל' מרפא את נעמן 'שר צבא ארם' מצרעתו (ה', א-כז)

ז. פסקה רביעית (כ-כז) חטאו של גיחזי וענשו

1. מניעיו של גיחזי

וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי נַעַר אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱ-לֹהִים:
הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיא
חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה. (כ)

ברור לנו לחלוטין כי המניע למעשיו של גיחזי המתוארים בפסקה האחרונה של סיפורנו, הוא רדיפת בצע גסה. רדיפת הבצע מביאה אותו לעבור על המתחייב ממעשיו של אלישע (הוא סרב לקבל את מתנת נעמן), ומביאה אותו לרמות את נעמן ולטפול באוזניו שקר על רבו ("אדני שלחני… תנה נא…") ולרמות אחר כך את אלישע בהכחישו את מעשיו.

אולם חוטאים רבים מחפשים צידוק למעשיהם, והם ממציאים 'אידיאולוגיה' שתהפוך את מעשיהם למעשים כשרים, ולעתים אף למצוות גדולות. האם ניתן להצביע על הלך מחשבה כזה גם אצל גיחזי? האם ניסה לתרץ את מעשיו בעיני עצמו ולהצדיקם?

תשובה לשאלתנו מצויה בעדות הכתוב על ההתדיינות הפנימית שערך גיחזי בינו לבין עצמו. עוד בטרם נעיין במשמעות דבריו, בולטת שבועתו של גיחזי "חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי…". אין אדם נשבע בשם ה' לחייב עצמו במעשה, אלא אם כן הוא סבור (או שהוא מרמה עצמו להיות סבור כך) שמעשה זה רצוי בעיני ה'. כה רצוי המעשה, עד שיש לו לזרז עצמו בשבועה כדי שלא יתעצל לעשותו…[1]

אף בנוסח השבועה אנו מוצאים ניסיון לטשטש את המניע האמיתי - רדיפת בצע: "ולקחתי מאתו מאומה" אומר גיחזי בשבועתו, ובכך מקטין את כמות השלל שבדעתו ליטול מנעמן. כביכול, לא טובת ההנאה שלו היא החשובה, אלא עצם הלקיחה מנעמן, ואף שתהא לקיחה מועטה - "מאומה" - היא 'המצווה' ויש להזדרז לעשותה.[2]

ובכן, מדוע סבור גיחזי שיש 'מצווה' בנטילה מנעמן? תשובה לכך נרמזת ברישא של דבריו: "הנה חשך אדני את נעמן הארמי הזה מקחת מידו את אשר הביא". דברים אלו נאמרים בביקורת כלפי אלישע והמשתמע מהם הוא: 'ולא נכון עשה אדוני, ויש לתקן זאת'.

ודאי הדבר שגיחזי לא עמד על כוונתו העמוקה של אלישע בסירובו הנחרץ לקבל את מתנת נעמן (כוונה שעמדנו עליה בעיון הקודם). אולם איזו חשיבות יש, לדעת גיחזי, בנטילה מנעמן, עד כדי מחשבת ביקורת על רבו ושבועה בשם ה'?

המפתח נמצא בשתי מילים בדברי גיחזי: "הארמי הזה". מילים אלו אינן מוסיפות דבר לאחר הזכרת שמו של נעמן לפניהן, והן נראות מיותרות. אולם הקשבה בתשומת לב לדבריו אלו של גיחזי תגלה את הבוז והשנאה לנעמן הרוחשים במילים אלו. בכנותו את נעמן 'הארמי', נרמז בדברי גיחזי כי נעמן שייך לעם האויב את ישראל ומצר לו; בהוסיפו לכנותו 'הזה', מביע גיחזי בלבו זלזול כלפי נעמן.[3] הכלל העולה מדברי הביקורת הללו הוא אפוא: 'מדוע זה סרב אדוני לקחת את אשר הציע נעמן? הרי בכך הוא חסך הוצאה כספית מנעמן 'הארמי הזה', ומצווה לחסר את הנוכרי הזה, שר צבא ארם ואויב ישראל, וליטול ממנו מה אפשר!'.

מסתבר כי גיחזי היה עד לכל ההתרחשות בסיפורנו, מתחילת הופעתו של נעמן בארץ ישראל, ובודאי התעוררה תמיהה בלבו: מדוע אלישע מציע את סיועו לשם ריפוי נעמן? ומדוע שלחו להתרפא בירדן? הרי נעמן, מגדולי אויבי ישראל הוא, וטוב שיימק בצרעתו! ומה פשר היחלצותו של אלישע לטובתו? גיחזי ודאי לא תפס את התכנית הא-לוהית שעל פיה פעל רבו, להפוך את נעמן מאויב לאוהב, מנוכרי עובד עבודה זרה ל'גר תושב', ובכך להקל את הלחץ הארמי על ישראל.[4]

את הקושיות הללו שהיו לגיחזי על רבו עוד יכול היה לתרץ לעצמו ולומר כי מחמת אונס פעל אלישע כפי שפעל. הרי נעמן הגיע למלך ישראל עם פקודה מפורשת ממלך ארם שעליו לרפא את נעמן עבדו, ומלך ישראל קרע את בגדיו באימה. אם כן, סבר גיחזי, לא לטובת נעמן הארמי פעל אלישע כפי שפעל, אלא כדי להציל את מלך ישראל ואת עם ישראל מאותה 'תואנה' שמחפש מלך ארם כנגדם. תפיסה זו (שהיא כמובן מוטעית) דווקא מתיישבת יפה עם התנהגותו המסויגת של אלישע כלפי נעמן. זו עשויה הייתה להתפרש לגיחזי כעדות לכך שרבו פועל מתוך הכרח, ולא מתוך שמחה והזדהות (ואילו האמת ביחס להתנהגותו של אלישע היא אחרת כמובן, כפי שהסברנו בעיונים הקודמים).[5]

אולם על פי מחשבתו של גיחזי, אם מחמת האונס בלבד פעל אלישע כפי שפעל, היה עליו לפחות ליטול שכר על פעולתו, שכן פעולה שלילית הנעשית מחמת האונס, ראוי שיוכר בה צד האונס ככל האפשר. ברפאו את נעמן בחינם, טשטש אלישע את האונס שבפעולתו! כזאת או כעין זאת חשב גיחזי על אלישע רבו.

דברים אלו מנוסחים בלשון ההלכה בדברי הרמב"ם הללו (הלכות עבודה זרה י, ב):

אסור לרפאות גוי (- עובד עבודה זרה) אפילו בשכר. ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה, מרפא בשכר, אבל בחינם אסור.[6]

וכך אכן פירש המלבי"ם את הרהורי הביקורת של גיחזי:

גיחזי התרעם שלא לקח ממנו על כל פנים שכר רפואה, כי על פי הדין אין לרפאות עכו"ם (- עובד כוכבים), ואם יצטרך לרפאותו, אין לרפאותו בחינם. ואם כן, הגם שהוצרך לרפאותו… [נשבע גיחזי] "חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה" - רוצה לומר: שכר רפואה.[7]

אלא שכל ההתדיינות הזאת של גיחזי אינה אמת. אמנם אין לבוא כנגדו בטענה על כך שלא הבין את מטרת ההתרחשות מתחילתה. אולם השלב שבו אנו עומדים עתה בסיפור הוא לאחר שובו של נעמן אל אלישע ולאחר שהצהיר: "הנה נא ידעתי כי אין א-להים בכל הארץ כי אם בישראל". הופעתו השנייה של נעמן מגלה למפרע את מטרת ההתרחשות, גם למי שטחו עיניו מראות זאת בתחילה. הרי מדבריו אלו של נעמן בעמדו לפני אלישע משתמע שינוי כביר שחל באישיותו וביחסו לישראל![8] וכיוון שהזדקקנו לעיל ללשון ההלכה כפי ניסוחו של הרמב"ם, נשוב לסופה של אותה הלכה שהבאנו למעלה:

וגר תושב, הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאים אותו בחינם.

ונעמן, הן כבר ראינו (בעיון ה) הפך להיות גר תושב![9] מחשבת הביקורת של גיחזי מתעלמת אפוא מן השינוי הגדול שחל בנעמן: גיחזי ממשיך להתייחס אליו כאל "הארמי הזה", אף שהוא עתה 'גר תושב', ובכך הוא מנסה להצדיק את רצונו ליטול ממנו "מאומה".

לפנינו אפוא מוצגת דמות המשרת שאינו מבין את גדולת רבו ואת גדולת מעשיו, ואשר רואה בעיניו הטרוטות רק את הצד החיצוני של המעשים. הוא אינו חודר למשמעותם הפנימית, אף כשזו זועקת באוזניו במילים ברורות.

תפיסה שטחית זו של האירועים מספקת לגיחזי תירוץ, 'אידיאולוגיה', לממש תאוות בצע פשוטה וגסה. באמצעות כסות עיניים אידיאולוגית זו, מצליח גיחזי לרמות אפילו את עצמו. אולם בהמשך ירמה גיחזי את נעמן, ואף את רבו , ובכך יגלה כי לא מתוך אדיאולוגיה פעל כפי שפעל, אלא מחמת מניעים שפלים. מסיבה זו אין הוא מוכן לעמוד לפני רבו ולהודות במה שעשה.

2. משמעות חטאו של גיחזי מבחינת נעמן

אם סירובו של אלישע לקחת את מתנת נעמן נועד לקדש שם שמים ולא לאפשר לנעמן להיפטר מחובתו כלפי א-לוהי ישראל וכלפי עמו באמצעות תשלום כספי,[10] בא מעשהו של גיחזי וסתר מגמה זו. נעמן יכול בסופו של דבר לחוש הקלה מסוימת: הוא הצליח 'לשלם' תשלום חלקי לנביא ולבני עמו על חסד ההיטהרות שזכה בו במימי ארצם. משא המתנות, שהוא שב עמן כלעומת שבא, הוקל מעט.

ודאי תמוהה הייתה בעיני נעמן העובדה, שלאחר שאלישע סרב לקבל את מתנתו, ואף נשבע על כך, שלח את נערו לבקש חלק מן המתנה.

אמנם גיחזי ניסה לשוות לבקשתו בשם רבו כביכול, טעם הגיוני:

אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי לֵאמֹר: הִנֵּה עַתָּה זֶה בָּאוּ אֵלַי שְׁנֵי נְעָרִים מֵהַר אֶפְרַיִם מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים. תְּנָה נָּא לָהֶם...(כב)

וביאר המלבי"ם את התחכום שבדברי רמאות אלה:

כי יתפלא נעמן, שתחילה לא רצה לקחת, ואיך ישלח עתה ויבקש? השיב לו: (א) "הנה עתה זה באו" - שהתחדש דבר שלא היה תחילה, כי אלה באו עתה, ולוקח בעבורם דרך נדבה.

(ב) "תנה להם" - שאין הנביא לוקח לצרכו, רק להם ובעבורם.

ובכל זאת יש מקום לנעמן לתמוה: הרי אלישע, כרבם של בני הנביאים, ודאי דואג תדיר למחסורם, ואם למענם הוא מוכן ליטול את מתנת נעמן, מדוע לא נטלה כולה מלכתחילה, כדי ליהנות בה את תלמידיו העניים הרבים? האם לא צפה אלישע את אפשרות בואם של שני הנערים מבני הנביאים? והרי בין היום למחר יגיעו עוד שניים ועוד שניים, וכיצד יוכל אלישע לדאוג לטובתם של הללו לאחר שיסתלק נעמן עם מתנותיו?

ועוד יש לנעמן לתמוה: מניין יודע אלישע על תכולת המתנות שהביא עמו מארם - כסף וחליפות בגדים? הרי נעמן לא פרט לפני אלישע את הצעתו, ואין זה מתקבל על הדעת שאלישע התעניין בכך![11]

אין ספק: בקשתו של גיחזי בשם רבו מעוררת חשד.[12] נעמן עשוי היה להסיק מבקשתו זו אחת מן השתיים: אם יאמין לדברי גיחזי דמותו של אלישע תתגמד בעיניו, ואם לא יאמין יסיק כי נערו זה של הנביא, בן לעם ישראל, הוא דובר שקרים ורודף בצע בזוי. ומכלל ספק לא יֵצא נעמן ביחס לשתי האפשרויות הללו.

נראה כי נעמן אינו מתעמק בשאלה זו, ושמח לתת אף יותר ממה שנתבקש, אולם בהתלהבותו הקודמת, ביחסו החדש לישראל, נמהלת עתה טיפה של לעג מפוכח.

נעמן יכול היה לומר עתה לעצמו: 'ובכן, ככל העמים בית ישראל. גם בהם מצויים רודפי בצע. ואם כך הדבר, שילמתי את חובי לעם הזה באמצעות נערו של הנביא, לפחות באופן חלקי'.

3. משמעות חטאו של גיחזי מבחינת הכוונה הצפונה בהתרחשות

על פי הדברים הללו, נוכל להבין את תוכחתו הנוקבת של אלישע, המעמידה את גיחזי על הנקודה החמורה ביותר בחטאו (אף שיש לחטאו היבטים אחדים):

הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף
וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת?[13] (כו)

ויפה פירש ר"י אברבנאל שאלה רטורית זו:

האם היה העת הזה, אשר התקדש השם לעיני העמים, ראוי והגון לשתקח כסף ובגדים?

רדיפת בצע היא דבר מכוער בכל עת, וביתר שאת כשהיא קשורה בגנבה. אמירת דברי שקר - אף היא דבר מגונה בכל עת. אולם לא על אלה מוכיח אלישע את גיחזי. על מה הוא מוכיחו? על כך שרוקן מתוכן את רוממותו של הרגע הזה, רגע שבו הפך נוכרי מפורסם ורב כוח להיות עובדו של א-לוהי ישראל, ולמעריץ עמו וארצו; על כך שהפך קידוש השם לחילול השם; על כך שהחמיץ את השעה הזאת וקלקלה קלקול שאין לו תקנה.[14]

מפגשיו של נעמן עם נציגים שונים של עם ישראל במהלך סיפורנו, הראוהו שעם ישראל הוא עם מגוון ומכיל סתירות פנימיות. הוא נפגש (בעקיפין) עם נערה קטנה מארץ ישראל ועם מלך ישראל, וכבר אלו הראוהו צדדים שונים וסותרים בעם ישראל.

אולם עיקר כוונתה של ההתרחשות בסיפורנו הייתה להפגיש את נעמן עם אלישע 'הנביא שבישראל'. מפגש זה, למרות צלליו של המפגש שהיה לנעמן עם מלך ישראל, הוליד בקרבו את ההכרה הבאה לידי ביטוי בהצהרתו (טו):

הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱ-לֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל.

סירובו הגאה של אלישע לקבל את מתנתו של נעמן, רק הגדיל בעיני נעמן את כבודו של הנביא ושל מה שהלה מייצג.

אולם מפגשו האחרון של נעמן בסיפורנו עם נציג של עם ישראל הוא מפגשו עם גיחזי. גיחזי הוא דמות הפוכה מזו של הנביא, ומבחינת האפיון שהוא מאפיין את עם ישראל, הוא ממשיכו של מלך ישראל, אלא שהוא מעמיק לאין שיעור את הרושם הרע על נעמן.

כפי שאמרנו בסעיף הקודם, מסתבר שנעמן חש כי הישראלי הרץ אחריו אינו אלא נוכל. מול כל מה שלמד נעמן על ישראל ממפגשו עם אלישע, ניצבת עתה רדיפת הבצע הקטנה של אדם מישראל, ומורידה לטמיון כל הישג רוחני שהושג. ועם טעמו המר של מפגש אחרון זה, שב נעמן לארצו.

לא ייפלא אפוא כי לסיפורנו אין תוצאות המתוארות במקרא. אין אנו שומעים עוד על נעמן ועל מעשיו בארם, וגם אין עדות להפסקת המתח הצבאי בין ישראל לארם אלא ההפך מכך, כמוכח מפרק ו', ח-י. אפשר שדבר זה נובע מכך שניסיונו של אלישע להביא איש מצמרת ההנהגה הארמית, את נעמן שר צבא ארם, לעמדה של הערכה עמוקה לישראל הושם לאל עקב המציאות העכורה הקיימת בישראל. מציאות זו מגולמת במעשיו של גיחזי.

בעיון ה5 לעיל ציינו כי בהכרתו הדתית הבאה לידי ביטוי בדבריו לאלישע (פסוק טו) מקדים נעמן ומטרים את חזון המקרא לאחרית הימים, חזון שבו יכירו אומות העולם בא-לוהי ישראל ויבואו לעבדו בקרב עמו ובקרב ארצו. אלא שסנונית זו - נעמן - אינה מבשרת את בוא האביב - את הכרת העמים כולם במה שהכיר נעמן.

הסיבה לכך היא אותה סתירה בין האידיאל הישראלי, שהנביא 'איש א-להים קדוש' מייצג, לבין המציאות הישראלית היומיומית שיש בה גם אישים המצויים בקוטב ההפוך לזה של הנביא.[15]

ועד ליום שבו יתקיים בישראל "ועמך כלם צדיקים" ודעת ה' תהיה "כמים לים מכסים", תמשיך להדהד תוכחתו של אלישע בקרב הדורות, ועד לדורנו תגיע, בהצביעה על הגורם המרכזי הסותר אפשרות של קידוש השם והמונע קירובם של רחוקים:

הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף?