אחאב נלחם בבן הדד בליווי נבואי (כ', א-מג) | 1

 

א.    מבוא

עיון זה, המשמש כמבוא לסדרת העיונים על פרק כ', יעסוק בשלושה עניינים שונים: בחלקו הראשון נסקור בקצרה את יחסי ישראל–ארם כפי שהם מתוארים במקרא עד לסיפורנו; בחלקו השני נעמוד על הפתעות לא מעטות ועל תהפוכות המצויות בסיפורנו, שעל טעמן יהא עלינו לעמוד בהמשך, בניסיוננו להעמיק בסיפור; בחלק השלישי נתאר תיאור ראשוני את מבנה הסיפור כהכנה לעיון הסיכום בסדרה זו.

1. יחסי ישראל וארם במקרא עד הנה

בתחילת סיפורנו אנו מוצאים את בן-הדד מלך ארם מטיל מצור על העיר שומרון. אירוע זה מפתיע אותנו, בהיעדר כל רקע מדיני-צבאי שקדם לו. הפרקים הקודמים לפרקנו עוסקים בענייניה הפנימיים של ממלכת ישראל בהנהגתו של אחאב, ובהם פועל אליהו נביא הדור הנאבק באחאב ואיזבל. נדמה כי  מבחינה מדינית וצבאית היה מעמדה של ממלכת עמרי ואחאב איתן. להפתעתנו, מתפרץ אל לב ממלכת ישראל בבת-אחת אויב חזק, והוא זוכה בהישג מידי: כניעה מוחלטת של אחאב (פסוק ד).

מיהו אותו אויב – ממלכת ארם, והיכן פגשנו בה במקרא לפני כן? נסקור בזאת בקצרה את יחסי ישראל וארם עד עתה, כפי שהם מתוארים במקרא. סקירה זו תשמש מבוא לאירועים שבפרקנו ובפרקים רבים בהמשך, העוסקים אף הם ביחסי ישראל וארם.

 

בעת התייסדות המלוכה בישראל, נחלק העם הארמי לממלכות אחדות שהחשובה שבהן הייתה ארם-צובה. בסיכום מלחמותיו של שאול, מלך ישראל הראשון, נאמר:

           שמ"א י"ד, מז      וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל-אֹיְבָיו

בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים

וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ.

דוד ערך כמה מלחמות עם הארמים, והן מתוארות בשמ"ב בפרק ח' ובפרק י'. כתוצאה ממלחמות אלו, נשתעבדו רוב הממלכות הארמיות לישראל במידה רבה או מועטת עד סוף ימי דוד וגם לאחר מכן בימי שלמה.

           שמ"ב ח', ו             וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה.

           שמ"ב י', יט           וַיִּרְאוּ כָל הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁלִמוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּעַבְדוּם.

 

עם התרופפות ממלכת שלמה בעת זקנתו, בטל השלטון הישראלי על ממלכות ארם. רזון בן אלידע, אחד משרי הדדעזר מלך ארם-צובא, הקים מלוכה בדמשק, והפך לשטן לשלמה.

                מל"א י"א, כג–כה וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת-רְזוֹן בֶּן-אֶלְיָדָע

אֲשֶׁר בָּרַח מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה אֲדֹנָיו.

וַיִּקְבֹּץ עָלָיו אֲנָשִׁים וַיְהִי שַׂר גְּדוּד בַּהֲרֹג דָּוִד אֹתָם,

וַיֵּלְכוּ דַמֶּשֶׂק וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּמְלְכוּ בְּדַמָּשֶׂק.

וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי שְׁלֹמֹה...

וַיָּקָץ בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ עַל אֲרָם.[1]

מאז, הלך והתחזק מעמדה של ארם-דמשק, והיא הפכה להיות הממלכה הארמית הראשית, עד לאיחודן של כל מדינות ארם לממלכה גדולה וחזקה תחת הנהגתה, כמתואר בפרקנו (פס' כד–כה).

בימי המאבק בין בעשא מלך ישראל ואסא מלך יהודה (מל"א ט"ו, טז–כב), כשנות דור לפני האירועים המתרחשים בפרקנו, מתאר המקרא לראשונה התערבות ארמית צבאית בארץ ישראל. באותם ימים הייתה ארם תחת הנהגתו של "בֶּן-הֲדַד בֶּן טַבְרִמֹּן בֶּן חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק" (לדעת רבים הוא נכדו של רזון, מייסד השושלת בימי שלמה). התערבות זו באה ביזמתו של אסא מלך יהודה, שביקש לשחרר בדרך זו את לחצו של בעשא עליו. צבאו של בן הדד פלש לצפון הארץ:

           מל"א ט"ו, כ          וַיַּךְ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֵת כָּל כִּנְרוֹת עַל כָּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי.

יש המשערים, על סמך פסוק זה, כי בתקופה זו התפשטה ארם לעבר חבלי הבשן וצפון הגלעד על חשבון ממלכת ישראל. אפשר שסמך נוסף לכך מצוי בפרקנו. אנו שומעים בסיפורנו את דברי בן-הדד (כנראה בנו של בן-הדד שפלש לארץ בימי בעשא) המתחייב לאחאב:

                           לד           הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח-אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב

וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן.

אם כוונתו של בן הדד לאביו של אחאב ממש, עמרי מלך ישראל, הרי מתברר לנו מדבריו, כי בן הדד 'הראשון' כבש ערים ישראליות מאת עמרי, מסתבר שבעבר הירדן המזרחי, ואף כפה עליו לתת לו זכויות מסחריות כלשהן בשומרון (חוצות=שווקים). עובדות אלו אינן נזכרות בדברי ימי עמרי (מל"א ט"ז כא–כח).

אולם אפשר שדברי בן-הדד הללו מתייחסים לְמה שאירע בימי בעשא (ו'אביו' של אחאב, היינו מלך ישראל שקדמוֹ, ולאו דווקא אביו ממש), ואם כך הוא, למדנו שבן-הדד 'הראשון' ממש כבש ערים ישראליות, ולא רק 'היכה' אותן במסע צבאי של שוד והרס.

עוד אנו שומעים בפרקנו, כי המלחמות הרצופות שניהל בן-הדד עם אחאב שנה אחר שנה, החישו את תהליך האיחוד של מדינות ארם וצבאותיהן תחת שלטונו של בן-הדד והשלימו אותו. כך יועצים עבדי בן-הדד למלכם בעקבות התבוסה הראשונה שנחלו:

                           כד           וְאֶת הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה: הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ וְשִׂים פַּחוֹת תַּחְתֵּיהֶם.

זוהי עצה לביצוע רפורמה במבנה המדינה הארמית: במקום שלושים ושניים מלכים העומדים בראש ממלכות קטנות וצבאות קטנים תחת פיקוד מרכזי של ארם-דמשק (פסוקים א, טז) – הופכות הממלכות הקטנות למחוזות מִנהליים שבראשם עומדים 'פחות' – פקידים הכפופים ישירות לבן-הדד. בכך מתאחדים אף הצבאות הקטנים לצבא אחד גדול.

החל מן האירועים המתוארים בפרקנו, ובמשך כמה דורות, ארם המאוחדת והגדולה היא אויבתה הראשית של ממלכת ישראל, כשלעתים גוברת ארם, ולעתים – ישראל. מאבק ממושך זה יסתיים כמאה ועשרים שנה אחר האירועים שבפרקנו, עם כיבוש דמשק בידי תגלת-פלאסר מלך אשור. הוא הורג את רצין מלך ארם ומַגלה את יושבי ארם (מל"ב ט"ז, ט).

ביטול קיומה העצמאי של ארם הקדים רק במעט את גורלה של 'הבאה בתור' – ממלכת ישראל. זמן קצר אחר כך נכבשה אף ממלכת ישראל בידי אשור, ותושביה הוגלו. ארם וישראל הפכו שתיהן לפחוות אשוריות.

 

2. הפתעות ותהפוכות בסיפורנו

הסיפור הכלול בפרקנו הוא סיפור מלא הפתעות ורב תהפוכות. נסקור אותן בזאת על פי סדר הופעתן. סקירה זו תשמש כתשתית לעיונים הבאים, שבהם ננסה לבאר את הרקע לאירועים המפתיעים המתוארים בסיפור ואת הסיבות למהפכים החלים במהלכו.

א.      ההפתעה הראשונה מופיעה בראש הסיפור, כשאנו מוצאים את בן-הדד וצבאו מופיעים בלב לבה של ממלכת ישראל, ואף זוכים לכניעה מוחלטת של אחאב. בראש הסעיף הקודם כבר עמדנו על כך שאין כל רקע לאירוע זה בפרקים שלפניו. בסקירת יחסי ישראל וארם שהבאנו בהמשך אותו סעיף נוכחנו כי יש לאירוע זה בכל זאת רקע מסוים בדברי ימיהם של מלכים קודמים.

ב.       במהלך המשא ומתן בין בן-הדד לאחאב חלה התהפכות בלתי מובנת בין עמדת הכניעה הגמורה של אחאב בתחילה (פסוק ד), לסירובו המנומס בהמשך (פסוק ט). מה נשתנה בין דרישתו הראשונה של בן הדד (פסוק ג) לזו השניה (ה–ו) שגרם לו לאחאב לשנות את עמדתו? (בפסוק ט מבואר מדברי אחאב ששינוי עמדתו נובע מהשוני בבקשת בן-הדד, אולם לא ברור מה השוני). עמדתו של אחאב מתקשחת עוד יותר בתגובתו השלישית (פסוק יא), שהיא בוטה, גאה וחסרה את כל סימני הנימוס שאפיינו את דבריו הקודמים.

ג.        הופעתו של "נָבִיא אֶחָד" לפני אחאב (פסוק יג) מעוררת בנו שתי פליאות:

ראשית, עצם מציאותו של נביא חופשי המסוגל להופיע לפני המלך, אינה עולה בקנה אחד עם הידיעות בפרקים הקודמים על כך שנביאי ה' נרדפו על ידי איזבל, הוכרתו במצוותה או נאלצו להתחבא במערה מחמת רדיפותיה (י"ח, ד; י"ט, ב–ג; י"ט, י). נדמה היה לנו שאליהו לבדו נשאר נביא לה' (י"ח, כב; י"ט, י). והנה לכל אורך פרקנו מתרחשת פעילות נבואית גלויה וגאה, המבשרת ניצחון לאחאב ומדריכה אותו כיצד לפעול, אך גם מותחת עליו ביקורת נוקבת ומבשרת את עונשו.

שנית, מדוע ממלא נביא אלמוני את שליחות ה' בפרקנו? מדוע לא נבחר אליהו נביא הדור, הפועל כדמות מרכזית לפני פרק זה ואחריו, לעמוד מול אחאב בעימות עם ארם?

ד.       לוּ היינו צריכים לשער בעצמנו מה יהיה דבר ה' לאחאב בשעתו הקשה, כשהוא מוקף במצור על ידי אויב מרושע החזק ממנו עשרות מונים, היינו מצפים לשמוע תוכחה קשה על חטאות אחאב ואיזבל או נבואת פורענות שתבוא כעונש על חטאים אלה. הרי רק בסופו של הפרק הקודם נרמז כי מארם יבוא עונש חמור על ישראל ותונף עליהם חרבו של מלך ארם (י"ט, יז; אמנם שם נזכר חזאל ולא בן-הדד). והנה להפתעתנו אנו שומעים נבואת פדות והצלה לאחאב: "הֲרָאִיתָ אֵת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה, הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם". במה זכה אחאב לכך?

ה.      בהמשך הפרק חל מהפך דרמטי, וחילו המצומצם של אחאב מצליח להביס את חילו העדיף לאין שיעור של בן-הדד. אין אנו מופתעים מכך, שהרי הנביא בישר זאת מראש. אולם בכל זאת אנו תמהים כיצד חל מהפך זה בשדה הקרב בפועל? ברור שהדרכת הנביא את אחאב גרמה לכך, אולם נראה שניצחון זה לא הושג בנס שיש בו חריגה מחוקי הטבע. ובכן, האם ניתן להסביר ניצחון זה בדרך הגיונית?

ו.        ההפתעה הבאה היא המשכה של זו המצוינת בסעיף ד, ולכן היא אינה כה מפתיעה: שוב נוחל אחאב ניצחון גדול על ארם, ניצחון שלקראתו הדריך הנביא את אחאב שנה מראש (פסוק כב), ושעליו בישר לאחאב בשדה הקרב זמן קצר לפני בואו (פסוק כח). אף כאן אנו תוהים במה זכה אחאב לניצחון נוסף זה?

ז.        עם סיום המערכה השנייה חל מהפך מפתיע ביחסו של אחאב המנצח לבן-הדד אויבו המנוצח. לאחר יחסו השחצני והמרושע של בן-הדד לאחאב בשעה שצר על שומרון (פסוקים ב–י), היינו מצפים שאחאב ימית אותו מיד בשעה שייפול בידיו חסר כוח ומובס. אולם אחאב חונן ומְחַיה את 'מבקש רעתו' (ז), ולא זו בלבד, אלא שהוא עוד מביע שמחה גלויה על שנותר בחיים (לב) "הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא!". הוא מעלה אותו על מרכבתו ומשלחו חזרה כמלך על ארם, תוך שהוא כורת עמו ברית ידידות. מהו פשר יחסו זה של אחאב לאויבו המר?

ח.      פרשה מפליאה היא פרשת אחד מבני הנביאים הדורש מחברו בדבר ה' להכותו (פסוקים לה–לז). מה פשרה של דרישה מוזרה זו, שאי ההיענות לה גורר עונש מידי חמור כל כך? ולשם מה נועדה ההכאה שהוכה הנביא לבסוף?

ט.      לבסוף, מהפך מפתיע מתרחש בסופו של פרקנו: הנבואה אשר עד עתה, לאורך כל הסיפור, בישרה טוב לאחאב והדריכה אותו ללכת מחיל אל חיל, חוזרת במפתיע לעמדה הפוכה, והופכת לנבואת תוכחה שהולמת יותר את יחס הנבואה למלך זה לאורך ספרנו. תוכחה זו מלווה בבשורת עונש: (מב) "כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד – וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ". הסיפור, שהובילנו עד עתה מנקודת גובה מפתיעה אחת למשנֶהָ, ושהרחיב את לבנו בניצחונות שבו ובהרמוניה השוררת בין המלך לנביא ה', מסתיים בנימה מינורית – בקרע בין השניים הללו, ובדיכאון המשתלט על אחאב המנצח עקב דברי התוכחה הקשים: "וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה" (מג).

כאן אנו שואלים: 'מה חרי האף הגדול הזה' על אחאב? במה היה חטאו חמור כל כך? האם לא היו מניעים חיוביים ביסוד התנהגותו כלפי בן-הדד? עונשו החמור של אחאב אינו מובן לנו, כמו גם העבירה שבה הוא נאשם.

הנה, כפי שציינו, סיפור רב תהפוכות ומלא בהפתעות ותמיהות. בעיונינו הבאים ננסה לבארן.

 

3. מבנה הסיפור

תיחומו של סיפורנו אינו מעורר כל קושי – הוא חופף את גבולות פרק כ' מראשו ועד סופו.[2] ארבעים ושלושת פסוקיו של סיפורנו נחלקים בבירור לשתי מחציות שוות: המערכה הראשונה בין ישראל לארם ותוצאותיה (א–כב); המערכה השנייה והמסתעף ממנה (כג–מג). בסיום תיאור המערכה הראשונה מצוי פסוק כב המכין את אחאב ואותנו, קוראי הסיפור, לאירועים המתוארים במחצית השנייה:

                           וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לוֹ: לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה

כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ.

מבחינת זמנו ומקומו שייך המתואר בפסוק זה למערכה הראשונה, ואכן הוא מצוי בפרשת מסורה אחת עם תיאור מערכה זו, וכך אכן נתייחס אליו בניתוח מבנה הפרק. אולם מבחינת תוכנו, הרי דבר הנביא הזה צופה את פני המערכה השנייה ונועד להכין את אחאב ואת ישראל לקראתה. בכך מקביל הפסוק לפסוקים כג–כה שבפתח המחצית השנייה של הסיפור, שבהם מכינים עבדי מלך ארם את מלכם לקראת המערכה השנייה.

מאידך, בהיותו פסוק החתימה של המערכה הראשונה, מצוי פסוק זה בהקבלה ניגודית לפסוק מב שבסוף המערכה השנייה, שם מופיע הנביא לפני אחאב בבשורה הפוכה:

                           מב           יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד – וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ.

כשם שפסוק כב מסיים את המערכה הראשונה תוך שהוא מבשר את הבאות ומכין לקראת המערכה השנייה כעבור שנה, כך מסיים פסוק מב את המערכה השנייה תוך שהוא מבשר ברמיזה על המערכה הבאה, השלישית, שתתרחש כעבור שלוש שנים ברמות גלעד, כמתואר בפרק כ"ב.

העובדה כי פסוק כב מקביל הן לפסוקים כג–כה הבאים מיד לאחריו, בפתחה של המערכה השנייה, והן לפסוק מב הבא בסיומה של מערכה זו, מאפשרת לתאר את היחסים בין שתי המחציות של סיפורנו בשתי דרכים שונות. נדגים בשני תרשימים את שתי הדרכים להצגת מבנה הסיפור:

א.      המבנה הכיאסטי

מערכה ראשונה (א–כא)

העצה לאחאב להתכונן למערכה השנייה (כב)

העצה לבן-הדד להתכונן למערכה השנייה (כג–כה)

מערכה שנייה (כו–מג)

מבנה זה מצביע על הדמיון הבסיסי הקיים בין שני הרכיבים הגדולים של פרקנו: המערכה הצבאית הראשונה, וזו השנייה – שתיהן נערכו בין אותם אויבים, ונסתיימו בדרך דומה: בניצחון ישראל. ובשתיהן ניגש נביא אל אחאב קודם לפרוץ המלחמה ובישר לו מראש על ניצחונו.[3]

 

 

ב.       מבנה של הקבלה ישרה ניגודית

 

מבנה זה מצביע על השוני הקיים בין שתי המערכות הצבאיות בסיומן, הן מבחינת מעשיו של אחאב והן מבחינת ההשלכות שיש למעשיו על יחסה של הנבואה כלפיו.

 

כל אחת משתי המחציות שמהן בנוי סיפורנו ראויה להתחלק לחלקי משנה לפי העניינים המתחלפים בה. אולם שתי המחציות שונות זו מזו בטיב היחסים שבין רכיביהן הפנימיים.

במחצית הראשונה מתקיימת בין האירועים אחדות של זמן ומקום, וחלקי הסיפור משתלשלים זה מזה בזרימה רצופה בדרך שקשה להפריד ביניהם. הדבר בא לידי ביטוי בכך שכל המחצית הראשונה היא פרשה אחת בחלוקת המסורה. אף על פי כן, ניתן להבחין בארבעה חלקים שונים במחצית זו, הנבדלים זה מזה בתוכנם:

1.       פסוקים א–יב: תיאור כישלון המשא ומתן בין אחאב לבן הדד ותוצאתו – הטלת המצור על שומרון.

2.       פסוקים יג–יד: הופעת נביא לפני אחאב המודיע לו על ניצחונו ומדריכו לקראתו.

3.       פסוקים טו–כא: תיאור המערכה הצבאית והניצחון בה.

4.       פסוק כב: הנביא מכין את אחאב למערכה נוספת ולניצחון בה. 

במחצית השנייה, ההבחנה בין חלקי המשנה היא אובייקטיבית וניכרת לעין. בחלוקת המסורה מחולקת המחצית השנייה לשלוש פרשות שהן שלוש סצנות נפרדות:

1.       פסוקים כג–כה, שבהם מובאות עצות עבדי בן-הדד לקראת המערכה השנייה, הם פרשה בפני עצמה, על אף שייכותם ההגיונית להמשך. זאת משום שהאירוע המתואר בהם מתרחש במקום אחר ובזמן אחר מההתרחשות העיקרית – המערכה באפק.

2.       פסוקים כט–לד בפרשת המסורה השנייה, שבהם מתוארת המערכה השנייה.[4]

3.       פסוקים לה–מג אף הם פרשה בפני עצמה בחלוקת המסורה, משום הנושא האחר, הניכר בעליל, של פסוקים אלו, והוא: הביקורת הנבואית על התנהגותו של אחאב בסופה של המערכה השנייה. פרשה זו אינה חלק מתיאור המערכה השנייה, שכן מערכה זו כבר תמה. דבר הנביא למלך הוא תוצאה מאוחרת יותר של אותה מערכה.

בעיון הסיכום לסדרה זו נשוב אל מבנה הסיפור ואל ההקבלה הישרה בין שתי מחציותיו, וננסה להראות כי מבנה זה רומז למגמה העיקרית של סיפורנו.