אשת ירבעם מול אחיה הנביא (י"ד, א-יח) | 6

ו. על האירוניה בסיפורנו

1. מבוא

סדר העונשים בנבואת אחיה – הכרתת בית ירבעם (י–יא); מות הילד החולה (יב–יג); חורבן ממלכת ישראל וגלות העם (טו–טז) – מעורר תמיהה:

ראוי היה לפתוח במות הילד, ורק אחר כך לתאר את עונש ההכרתה של בית ירבעם. או אז, היו העונשים מסודרים בסדר הכרונולוגי הנכון, וגם מבחינת חומרתם, היה כאן קו של התרחבות ושל החמרה גוברת והולכת: העונש הראשון – בן אחד במשפחת ירבעם ימות, אך עוד יזכה להספד ולקבורה כנהוג; העונש השני – כל בית ירבעם יושמד בביזוי, וגם קבורה לא תהיה להם; העונש השלישי הוא עונש לישראל כולם, והוא החמור בעונשים – גלות מארצם.

בעיון המבוא לסדרת עיונים זאת (בסעיף 3 הערה 8) כתבנו כי בהמשך סדרת עיונים זאת נבאר את הסיבה לדחיית העונש של מות הילד למקום השני בסדר העונשים, והנה הגיעה השעה לעשות זאת.^[1]

 

פעמים אחדות במהלך סדרת עיונים זאת רמזנו לכך שהאירוניה תופסת מקום חשוב בסיפורנו.דומה כי סדר העונשים בנאום אחיה קשור ביסוד האירוני בסיפורנו, והדבר יתבאר בעיון זה (בסעיף 3).

ב'מילון מונחי הספרות' של פרופסור יוסף אבן[2] מבחין המחבר בין שני סוגי אירוניה המשמשים בספרות:

·        'אירוניה לשונית' – אמירה המשתמעת בדרך כלל לחלק מן הנמענים באופן אחד, על פי רוב מוטעה, בעוד שחלק אחר מֵבין שכל כוונתה של האמירה לדבר אחר... לעתים מתגלה המשמעות השנייה, האמתית, של האירוניה רק כעבור זמן, לאחר שצבר השומע המֵבין מידע חדש, המבהיר את מעמדה של התופעה שעליה מוסבת האירוניה... הקורא... מבין בתחילה רק את המשמעות הגלויה והמוטעית של האמירה, ורק בנקודה מאוחרת יותר ברצף הסיפורי הוא עומד על טעותו.^[3]

·        'אירוניה של מצב או של עלילה' – מצב או מהלך עלילתי נתפסים בשלב מסוים באורח מוטעה, ורק לאחר מהלכים נוספים... מתברר, שטיבם וכיווני המשמעות שלהם שונים עד מאוד ממה שהיה צפוי.^[4]

 

2. האירוניה המתבטאת בעלילת הסיפור

בסיפורנו ניתן להצביע על קיומם של שני סוגי האירוניה הללו. ראשית, נצביע על האירוניה מן הסוג השני, המתבטאת במהלך עלילתו של סיפורנו:

א.      ירבעם מצווה על אשתו להשתנות כדי שהנביא לא יוכל לזהותה, וכך אכן עושה האישה.

אל הטשטוש המכוון הזה של זהותה, המתואר בראש פסוק ד, מצטרף גורם נוסף המתואר בסופו של אותו פסוק: "וַאֲחִיָּהוּ לֹא יָכֹל לִרְאוֹת, כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ". לכאורה, אין כל סיכוי שאחיה יזהה את אשת ירבעם: הוא כלל אינו רואה, ואף לו יצליח לראות ראייה קלושה, הרי אשת ירבעם 'השתנתה'.[5]

מה שציפו ירבעם ואשתו, התהפך על פיו בפועל: "כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח", עוד בטרם התייצבה לפניו, הוא קורא לה "בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם! לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה?" ובכן, לא זו בלבד שהוא יודע מי האישה הבאה לביתו ללא שראה אותה כלל, אלא הוא גם יודע שהיא 'מתנכרה', ובשאלתו נשמע צליל של לעג. [6]

מטרתה של הסיטואציה האירונית הזו היא להלעיג על תפיסת הנבואה של ירבעם ושל אשתו, ולהוכיח להם עד כמה הם שוגים בהבנת מעמדו של הנביא. הנביא אינו מגיד עתידות אלא שליח ה'. ה' מגלה לנביא את מה שמנסים ירבעם ואשתו להסתיר ממנו, ועל כן אין כל אפשרות להערים עליו![7]

ב.       מטרתו של ירבעם בצוותו על אשתו להשתנות הייתה למנוע מן הנביא להוכיחו על חטאיו, ובעיקר למנוע ממנו לתת תשובה בעניינו של הילד החולה שתהא נגזרת מתוכחתו של הנביא.

אך כשם שניסיון טשטוש הזהות התברר כניסיון נלעג, כך גם המטרה של ניסיון זה התבררה כמטרה בלתי אפשרית להשגה: ירבעם ואשתו לומדים כי אין הפרדה בין השואל לשאלה! תשובת הנביא לאשת ירבעם איננה אלא נאום תוכחה חריף המיועד לירבעם עצמו, ובו מפורטים עונשיו שייענש בהם כמלך, אשר מות הילד הוא אחד מהם.

ג.        בשולחו את אשתו אל אחיה הנביא, מתאר אותו ירבעם באזניה כך: "הוּא דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ עַל הָעָם הַזֶּה" (ב), ועל כן ראוי לסמוך על דבריו גם בעניין גורלו של הילד, שהרי 'דבריו עלי' התקיימו במלואם.

ירבעם לא חל ולא הרגיש בתביעה המוסרית-דתית הבוקעת מן המשפט שהוא עצמו משמיע באזני אשתו, משפט שאותו אמר למרבה האירוניה, דווקא במסגרת ניסיון ההתחמקות שלו מתוכחתו של הנביא.

והנה משפט זה בדברי ירבעם הופך להיות התשתית להאשמת ירבעם בנאום התוכחה של אחיה:

                   ז              יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

                   ח             וָאֶקְרַע אֶת הַמַּמְלָכָה מִבֵּית דָּוִד וָאֶתְּנֶהָ לָךְ...

                   י              לָכֵן...

 

היפוך רב פנים זה בין ציפיותיהם והלך מחשבתם של ירבעם ואשתו המתבטאים בדבריהם ובמעשיהם, לבין התוצאה בפועל של מעשיהם אלו, הוא היפוך אירוני חריף. לולי היה היפוך זה נוגע למותו של הילד החולה ולהכרתה האכזרית של בית ירבעם, היינו מגדירים אותו כהיפוך קומי. אולם תוכנו של היפוך זה מביאנו להגדירו דווקא כהיפוך אירוני טראגי.

 3. האירוניה בפיו של אחיהו

האירוניה בסיפורנו מתבטאת אף בדבריו של אחיהו לאשת ירבעם, ובכך אנו עוברים לסוג האירוניה הראשון שנידון בדברי פרופסור אבן – 'אירוניה לשונית'.

המילים "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה" (ו) משמשות בפי אחיה כהקדמה לנאומו. לְמה מצפה אשת ירבעם, ויחד עמה הקורא, למשמע דברים אלה?

הן ההקשר שבו באה אשת ירבעם אל הנביא כמצוות ירבעם אישה – "וּבָאת אֵלָיו, הוּא יַגִּיד לָךְ מַה יִּהְיֶה לַנָּעַר" (ג), והן הרושם המתקבל מדבר ה' לאחיהו – "הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל בְּנָהּ כִּי חֹלֶה הוּא, כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ" (ה), יוצרים את הציפייה שדבר ה' אל אשת ירבעם באמצעות אחיהו יהיה תשובה על גורל הילד החולה. ומכיוון שאחיהו מקדים ואומר "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה" ברור שהשליחות הקשה הזאת היא תשובה כי הילד ימות ממחלתו.

אפס, כאשר ממשיך אחיהו לשאת את דבריו באזני אשת ירבעם "לְכִי אִמְרִי לְיָרָבְעָם: כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל...", מתברר כי השליחות הקשה הזאת היא נאום תוכחה חמור שנושא אחיהו, והדבר הקשה בו הוא דווקא העונש הכולל של הכרתת בית ירבעם באכזריות:

                           י              וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר, עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל

וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ

                           יא           הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם

כִּי ה' דִּבֵּר!

בכל החלק הזה של הנאום הנבואי שבפי אחיהו, מפסוק ז עד פסוק יא, אין מוזכר כלל בנו החולה של ירבעם. ובאמת, גורל הילד הזה נראה חסר חשיבות לאחר הדברים הקשים הנאמרים לאשת ירבעם: כיוון שכל בית ירבעם עומד להיכרת מן העולם, אין משמעות רבה לשאלה מה יהא גורל הילד החולה: אם לא ימות ממחלתו בשעה זו, ימות בהמשך הזמן, כשתתקיים גזרת ההכרתה של כל בית ירבעם בידי המלך אשר "יַכְרִית אֶת בֵּית יָרָבְעָם זֶה הַיּוֹם וּמֶה גַּם עָתָּה".[8]

והנה בפסוקים יב–יג נידון בכל זאת גורל הילד הזה, וזאת, דווקא ביחס לאמו:[9]

                           יב            וְאַתְּ, קוּמִי לְכִי לְבֵיתֵךְ

בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ הָעִירָה – וּמֵת הַיָּלֶד.

לכאורה גם הודעה זו לאם האומללה כלולה במילים שהקדים אחיהו לנאומו "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה". אלא שהמשך דבריו של הנביא בפסוק יג מהפך את היוצרות:

                                           וְסָפְדוּ לוֹ כָל יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ

כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר

יַעַן נִמְצָא בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם.

על רקע הנבואה הקודמת על הכרתת בית ירבעם באכזריות, תוך ביזוי המתים ואי הבאתם לקבורה כלל, מתבררת הנבואה על מות הילד, המיועדת להתקיים בשלב מוקדם יותר, בטרם תתגשם נבואת ההכרתה הזאת, דווקא כבשורה טובה לאמו!ילד זה הוא היחיד מצאצאיו של ירבעם שיזכה להספד ולקבורה, וייזכר לטובה מבית המלוכה הזה!

נמצא כי המשפט "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה" הוא משפט אירוני, כפי שהגדירו אבן במילונו:

לעתים מתגלה 'המשמעות השנייה', האמתית, של האירוניה רק כעבור זמן, לאחר שצבר השומע המבין מידע חדש, המבהיר את מעמדה של התופעה שעליה מוסבת האירוניה...

מתברר כי המשפט שבפי אחיה אינו מכוון כלל לבשורה על מות הילד, כפי שהיה מצופה בתחילה. בשורה זו היא דווקא השליחות 'הרכה' בנבואתו של אחיהו בהשוואה לנבואה הקשה באמת על הכרתת בית ירבעם.

המשמעות האירונית הזאת של דברי אחיהו מתאפשרת, הודות לשינוי סדר העונשים בנאומו, החורג מן הסדר הכרונולוגי הצפוי. לו הייתה הנבואה על מות הילד באה ראשונה, הייתה זו מתפרשת בצדק כ'שליחות הקשה', ואילו הכרתת בית ירבעם הייתה נתפסת כהתרחבות שלה, לאמור: לא רק הילד הזה ימות, אלא גם שאר בית ירבעם ייכרת מן העולם. והרי בראש עיון זה (בסעיף 1) הראינו כי סדר עונשים זה היה יוצר קו של החמרה גוברת והולכת ושל התרחבות. ובכן, דווקא משום ההדרגתיות הזאת, הייתה מתקפחת המשמעות האירונית של הפתיחה שפתח אחיהו את נאומו: "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה".

על כן הופך אחיהו את הסדר ומקדים את העונש הקשה: הפירוט להודעתו "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה" –הוא בנבואה על הכרתת בית ירבעם; רק עתה, ועל רקע הדברים הקודמים, מתברר שהנבואה על מות הילד איננה שליחות קשה באמת, ויש בה דווקא ריכוך של העונש.  

וכך, באספקלריית הנבואה, הרע העכשווי מתברר כטוב ביחס לרע הצפוי בהמשך הזמן. דבר זה מתברר לאשת ירבעם ולקורא גם יחד רק במהלך שמיעת דברי אחיהו במלואם על פי סדר זה של אמירתם.

 

מהי מטרתו של אחיה ביצירת האפקט האירוני באמרו "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה"? מדוע יוצר אחיהו אצל אשת ירבעם ציפייה אשר בהמשך הנאום הנבואי תתהפך על פיה?

בעוד שהאירוניה המתבטאת במהלך העלילה בסיפורנו, ואשר נידונה בסעיף הקודם היא אירוניה קשה, לגלגנית ואף טראגית, ונועדה להבהיר לירבעם ולאשתו את חומרת גורלם חרף ניסיונות ההתחמקות שלהם מגורל זה, הרי שהאירוניה המתגלה עכשיו בדבריו של אחיהו, ניתנת להגדרה כ'אירוניה רחומה'. מטרתה דווקא להקל מעט את כאבה של האם האומללה על הבשורה הקשה על מות בנה, ולהראות לה כי דווקא בו "נִמְצָא דָּבָר טוֹב", וכי הוא אינו כלול בגורל בית ירבעם.[10] מות הבן אינו מוצג בנאום הנבואי כנדבך ראשון בהכרתת בית ירבעם (מה שהיה משתמע אילו היה עונש זה פותח את הנאום ורק לאחריו היה בא עונש ההכרתה), אלא אדרבה, מות הילד עומד בניגוד מסוים לעונש ההכרתה, כיוצא מן הכלל – "כִּי זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל קָבֶר...".[11]

הקדמת זמן מותו של בן זה, אינה נובעת רק מסיבה טכנית – מהיותו חולה בשעה זו, אלא יש בה כדי להציל אותו מעונשו של בית ירבעם כולו. שהרי כשיבוא זמנו של המלך שיקים ה' להכרית את בית ירבעם, לא יספדו למתים מבית ירבעם, ולא יביאום אל קבר.

נתקיים בו בבן זה אפוא דבר הנביא:

                           ישעיהו נ"ז, א       ...כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק.[12]

                                                ב         יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ.