דילוג לתוכן העיקרי

קריאה נסתרת וקריאה חתרנית

שיעור 30 - סיכום: קריאה נסתרת וקריאה חתרנית

קריאה חתרנית

לאורך שיעורינו עמדנו על אספקטים שונים דרכם ניתן לדלות קריאות שנסתרות מתחת לפניו הגלויות של הסיפור. הנחת היסוד של הצעת קריאתנו הייתה שכל סיפור מחביא משהו באמתחתו; שאין הוא אומר את הדברים במפורש; שעל הקורא לעמול בכדי לדלות את המגמה הפנימית של הסיפור.

בדור האחרון הולכת ומתפתחת עמדת קריאה המגדירה עצמה כקריאה חתרנית של הטקסט, כלומר קריאה הדולה מהטקסט דברים שככל הנראה המחבר לא התכוון אליהם, ואדרבא - לעתים קרובות הצעות קריאה אלו יוצאות בגלוי כנגד עמדת המחבר ודולות מן הסיפור אלמנטים מוצנעים שדרכם מבקשים 'לספר את הסיפור מחדש'.

כך למשל, אחת הגישות בקריאה הפמיניסטית המודרנית (ושמא מדויק יותר לומר - זו הפוסט-מודרנית), מבקשת לעקוב אחר 'הסיפור הנשי' של עלילות שונות, מתוך מודעות לכך שלא זוהי המגמה של הסיפור ולא זוהי התמקדות המחבר או המספר. אדרבא: מודגש לעתים קרובות שהמספר נתון תחת הנחות מגדריות פרימיטיביות, והצעות הקריאה הפמיניסטיות הללו מבקשות להניע את הסיפור מחדש, ולהעניק לו פנים שלא היו לו קודם לכן.[1] גישות אלו נשענות במידה ידועה על איבוד הסמכות של המחבר וניתוקו מהסיפור שכתב ("מותו של המחבר" בלשונו של פוקו), שחל בתיאוריות מודרניות של הקריאה, ובמידה פחות בולטת אך מידה שניתן לחוש בה, גם על 'מותו של הטקסט', כלומר על הנחות היסוד של הדקונסטרוקציה מיסודו של הפילוסוף הצרפתי (היהודי) ז'אק דרידה. לפי הנחות אלו, קשה לדבר על 'טקסט יציב' בעל משמעות אחת. מטבעו, הטקסט הוא בעל תנועה ובעל שינוי, לאור הקורא שנפגש אתו, ולאור 'משחק הסימנים' שבתוכו מלים מתקשרות עם מלים אחרות גם ללא ידיעתן; רכיבים ספרותיים מתארגנים בראשו של הקורא באופן מפתיע וכד'.

קריאה נסתרת

איני שותף לעמדות אלו וברצוני להדגיש כי בדברנו לאורך הדיון כולו על 'קריאה נסתרת' לא התכוונו לקריאה חתרנית מעין זו, אלא לקריאה הדולה את מגמת הסיפור לאור דרכי העיצוב של הסיפור ולאור הרמיזות המצויות בטקסט עצמו. ממילא, סביר גם להניח שאכן זו הדרך בה המספר מוביל את קוראיו ושזו המגמה המקורית של הסיפור. כמובן שלא ניתן להוכיח את 'כוונתו המקורית של המחבר', אך ניתן לטעמי לחוש האם הקריאה המוצעת מבוססת על הטקסט או שחותרת תחתיו מתוך מגמה להציע משמעות חדשה לסיפור שאינה טמונה בין דפיו.

הגבול הוא עדין ביותר, וזה המוכן להיעתר לקריאות נסתרות ימצא עצמו לא פעם מתלבט האם למעשה הוא לא נפל ברשת הקריאה החתרנית ומעמיס על הסיפור יותר ממה שיש בו. ולמרות זאת, למרות הגבול העדין, דומני שהגבול קיים ובדברים הבאים ברצוני לנסות ולשרטט אותו.

'הקורא'

לפני שניגש למלאכת שרטוט הגבול, ברצוני להצביע על הנחת יסוד אחרת הנקשרת גם היא לעתים קרובות בקריאות חתרניות, ושאותה אימצנו ואף הסתמכנו עליה פעמים הרבה לאורך השיעורים.

לאורך עיוננו יכול היה הקורא לשים לב שהשתמשנו בביטוי 'הקורא' מתוך ניסיון להציג את חוויית הקריאה שעובר קורא הסיפור. דבר זה משקף תחושה שלשם פענוח שלם של הסיפור יש לשים לב לדיאלוג אותו הסיפור מעודד בינו לבין קוראו. לשון אחר, הסיפור מעצם טבעו מופנה כלפי קורא; ללא קורא שייעתר אליו הסיפור לא יתממש, לא יתרחש. ועדיין - הסיפור עצמו היווה את מוקד דיוננו גם אם עקבנו אחר תהליך הקריאה של 'הקורא'.

אסביר את דבריי: בדורות האחרונים, הרבה בזכות אינגארדן שביקש ליישם את התיאוריה של הוסרל על אודות הפנומנולוגיה גם לענף הספרות, הטקסט אומנם איבד מיציבותו ומלאכת הענקת המשמעות לסיפור עברה במובן רחב לידי הקורא. לא ניכנס ביריעה זו לעומק סוגיות רחבות אלו, רק נעיר שלפי אינגארדן יש להבחין בין אובייקטים אוטונומיים להטרונומיים. לאובייקטים אוטונומיים ישנם תכונות עצמיות הקיימות בזכות עצמם, ואילו אובייקטים הטרונומיים זקוקים לשילוב של תכונות עצמיות משל עצמם עם תכונות המיוחסות להם על ידי התודעה של הנפגש עמם. נתוני הסיפור הם כמובן נתונים הטרונומיים הזקוקים לתודעת הקורא על מנת לממשם. לכן מקובל לדבר על 'קונקרטיזציה' או על 'מימוש' של הסיפור על ידי הקורא. ממילא, יש גם חשיבות עליונה מיהו הקורא, ולמעשה כל סיפור ממוען לאיזה 'קורא אידיאלי', בלשונו של קאלר, או 'קורא מיודע', בלשונו של פיש, או כמקובל ביותר בעקבות בות': 'הקורא המובלע'.

ברצוני להדגיש שישנם הבדלים בין ההגדרות השונות של "הקורא" המוזכרות, שחלקן מכוונות לאיזה קורא ממשי אליו הסיפור פונה, בעוד אחרות רואות בקורא "קונסטרוקט תיאורטי" כלשונה של שלומית רמון-קינן,[2] או: "אפיון מטונימי של הטקסט" כלשונו של מנחם פרי,[3] כלומר 'הקורא' מייצג למעשה את תהליך הפרשנות המוזמן על ידי הטקסט; חוויית הקריאה אליה הסיפור חותר. עת אנו הזכרנו לאורך השיעורים את "הקורא" ואת תהליך הקריאה שהוא עובר התכוונו להגדרת 'הקורא המופשט', 'הקורא' כמייצג את תודעת הקריאה אליה מכוון הסיפור עצמו לאור דרכי העיצוב הספרותיים הבונים אותו.

משום כך, בדברנו על 'הקורא', לא התכוונו 'לעזוב' את הסיפור עצמו ולתהות על חוויית הקריאה של הקורא כמושא מחקר בפני עצמו, אלא כשיקוף של המסע אותו הסיפור מעודד. לאור כך, ברצוני לעמוד על המבדיל בין 'הקריאה הנסתרת' לבין 'קריאה חתרנית'.

הגבול בין שתי עמדות הקריאה הללו קשור בשלושה פרמטרים של מעשה הקריאה: הקורא; תהליך הקריאה; והיחס לטקסט עצמו.

הקורא

אולי ההבדל החשוב ביותר בין 'הקורא החתרן' לבין הקורא המחפש את הקריאה הנסתרת הוא בעמדה הנפשית הבסיסית שלו ביחס לטקסט אותו הוא קורא. זה שמאמץ קריאה חתרנית שם עצמו - מראש - כמבקר של הטקסט. הוא אינו מצוי בקהל היעד אליו הסיפור פונה. אדרבא, לעתים קרובות הוא מזלזל באותם קוראים שהולכים שולל אחר הרטוריקה המניפולטיבית של המספר ונכנעים למסריו. לטעמה של הקריאה החתרנית, על הקורא להיות משוחרר מכבלי מסגרת המספר, ובמובן זה אין יומרה לניהול דיאלוג עם הטקסט אלא ליצירת מונולוג חדש, מפתיע ומעורר, נוכח הטקסט.

לקריאות חתרניות אלו יש מקום גם נוכח הסיפור המקראי, וסביר שיש בכוחן להניע את הסיפור למחוזות מרעננים, אולם בדבר זה עצמו הופכת קריאה זו ללא רלוונטית עבור מי שמבקש להיות 'חלק מהסיפור', להיות חלק מהקהילה המקשיבה לסיפור. לפני זמן לא רב הלכתי עם חבר להופעה מוסיקאלית. בכניסתנו, הוצע לנו לעלות לקומה עליונה ולהשקיף על ההופעה ממקום מיוחד המאפשר לאלו האחראים על הקול ועל התאורה לראות את המתרחש מפרספקטיבה רחבה יותר. כך עשינו, ואכן בתחילת ההופעה המוסיקאלית ישבנו למעלה וצפינו במתרחש - הן במתרחש על הבמה והן על הצופים. לאחר כמה דקות הבנו את הטעות החמורה שעשינו וירדנו במהירות לאולם הרגיל. הטעות היא כמובן התחושה שבוטאה לפני משפט אחד - 'צפינו במתרחש'. לא היינו חלק 'מהמתרחש' כי אם 'צופים' בו מבחוץ. דומני כי חוויה זו מלווה את הקוראים החתרניים של סיפור - הם אינם הופכים להיות 'חלק מהסיפור' בתפקיד המסורתי המיועד להם כקוראים, אלא הופכים להיות צופים במתרחש, כמבקרים מבחוץ. גם המשך המשפט הכתוב לעיל נכון במידה רבה על הקוראים החתרניים - הם אינם צופים רק בסיפור מבחוץ לו, אלא אף 'בצופים', או מדיוק יותר יהיה לומר 'בקוראים'. תגובת הקורא הופכת להיות חלק ממושא החקירה שהם עצמם מבחוץ לו.

דברים אלו תקפים לקריאה החתרנית באשר היא, אך הם נכונים שבעתיים ביחס לסיפור המקראי. מאחר שעיקר מגמתו של הסיפור היא מגמה חינוכית, הרי שזה המציב עצמו מחוץ לקהל היעד של הסיפור, זה שאינו מוכן להיעתר למגמת המספר כי אם ליצור משמעות חדשה משל עצמו, אינו זוכה להתחנך. או במלים אחרות: הסיפור אינו משאיר עליו באמת את רושמו ואת חותמו, ובמובן זה, קורא זה לא יוכל לעמוד על המשמעות של הסיפור, שחלק ממנה היא גם הרושם הנפשי שנותר בקורא. הוא 'מחנך את עצמו', גם אם נוכח הסיפור.

תהליך הקריאה

מעבר לעמדת הקורא המונחת כהנחת יסוד עוד לפני המפגש עם הסיפור, הבדל יסודי נוסף בין שתי גישות הקריאה הנידונות הוא בתהליך הקריאה. מה מחפש הקורא ואחר מה הוא תר? זה כמו זה שואל עצמו מה מסתתר ממני, מה לא כתוב בפירוש אך ניתן לפגוש בו. ועם זאת, התהליך ששני הקוראים הנידונים עוברים שונה בתכלית. הקורא החתרן מחפש אחר המקומות הזניחים של הסיפור, אחר האלמנטים שהוזכרו בפריפריה של הסיפור (כפי שמופיע בפירוש בכמה מההוגים הנמנים עם הדקונסטרוקציה). דווקא במקומות אלו יוכל הקורא לעמוד על דמות שולית למשל, ולספר את הסיפור מחדש מנקודת מבטה; במקומות אלו הוא ימצא מוטיבים לא מפותחים שיעניקו לו שדה רחב ליצור בו את קריאתו החדשה. לעומתו, הקורא השואל עצמו מה מסתתר בסיפור, מבקש להיעתר לזרימה הטבעית של הסיפור. אדרבא, לו הוא יחוש שיש מוטיב שנדחה הצידה, הרי שתהיה בדבר זה הוכחה שהמספר אינו מעוניין לפתח אותו ועל כן הוא ניצב בעמדה צדדית. אומנם, בדבר זה יש להיות זהירים, מפני שלעתים חלק מההסתתרות המכוונת היא בהעלאת דבר מה כבדרך אגב, שנראה כצדדי, אך למעשה טמונה בו רמיזה חשובה למגמת הסיפור.

ממילא, בעוד הקורא החתרן מבקש להשתחרר מההגמוניה של המספר ומתהליך הקריאה אותו הוא מעודד, הרי שהקריאה הנסתרת מבקשת להיבלע בתוך הסיפור וללכת לאן שידיו של המספר יוליכו אותה, גם אם אין מדובר בידיים גלויות מכוונות אלא בקריצות רמוזות בלבד.

הסיפור

המוקד השלישי בו ניתן להבליט את הפער שבין שתי הקריאות קשור ביחס לסיפור עצמו. כאן למעשה מדובר על צדו השני של המטבע שהוזכר בתחילת דברנו על אודות עמדת הקורא.

קודם הזכרנו שהקורא החתרן אינו רואה עצמו חלק מהתרחשות הסיפור והוא חווה עצמו 'כאחר' ביחס לטקסט. דבר זה משפיע כמובן אף על היחס לסיפור עצמו. האם הסיפור קיים מחוץ לקורא? האם יש לו משמעות שנפרדת מהקורא, או שהוא - כאמירה המקובלת בתיאוריות קריאה פוסט-מודרניות - 'קם לתחייה בקרב הקורא'? שאלה זו נראית זניחה, אולם בבואנו לדון בסיפור המקראי שאלה זו מקבלת משנה חשיבות. כפי שכתבתי לעיל, רבים כיום מסכימים שבסופו של דבר מפגש הקורא עם הסיפור מוליד את משמעותו המלאה של הסיפור. על הקורא מוטלת החובה לפענח את הסיפור שלפניו, בודאי עת אנו מדברים על קריאות נסתרות שאינן בולטות כבר בקריאה ראשונית ותמימה של הסיפור. אולם, לאחר פענוח הסיפור ייתכנו שתי עמדות שונות: הקורא החתרן מספר למעשה את עצמו; בורא את הסיפור שלו, שבמוצהר הוא סיפור אלטרנטיבי לסיפור הכתוב. לעומתו, האוחז בגישת הקריאה הנסתרת, חווה את הסיפור כקיים באופן אובייקטיבי, מעבר לו. לטענתו, קוראים שונים יוכלו להגיע למשמעות הסיפור לו ייעתרו לרמזי הסיפור. גם אם מדובר ב"דיאלוג" של הקורא עם הסיפור, מדובר בדיאלוג קולקטיבי שרבים מוזמנים אליו, שהרי הסיפור עצמו הוא הדובר העיקרי בדיאלוג זה, והקורא בעיקר מקשיב.

לו נסקור את הפרמטר הראשון שהוזכר - 'הקורא' - ואת הפרמטר השלישי - 'הסיפור' - יחדיו, דומני כי נחוש שלמעשה מדובר בשני צדדים של אותו מטבע, שגם אם נראים בתחילה הפוכים, למעשה הם נובעים האחד מהשני. בקריאה החתרנית, הקורא רואה עצמו 'נפרד' מהטקסט, הוא קורא את הסיפור בחוויה של 'אחרות', ודווקא בשל כך הוא יכול לספר את הסיפור מחדש. ממילא, הסיפור אותו הוא ברא מתרחש בתוך עצמו, ולסיפור המקורי אין עמידה עצמית בפני עצמו, הוא מסופר מחדש. לעומת זאת, הקריאה הנסתרת היא קריאה מעורבת, או אולי נכון יותר לכנות אותה 'קריאה דיאלוגית' - הקורא מנהל תקשורת חיה עם הסיפור שלפניו. במובן זה הוא מקשיב לטקסט ומבקש להיעתר למה שחבוי בו מזה, ובסופו של דבר תחושתו היא שהוא דלה מתוך הכתוב עצמו את משמעותו ועל כן משמעות זו נותרת כמבע אובייקטיבי של הטקסט שנבדל מהקורא, גם אם רק קורא רגיש יכול לממש אותה. ממילא, ניתן לתאר את שני תהליכי הקריאה הנידונים כשני צירים הפוכים:

הקורא החתרן מתחיל את מסעו מעמדה מובדלת ומנוכרת לטקסט ולמגמותיו האותנטיות, ומסיים את קריאתו בסיפור חדש בו הוא מעורב לגמרי שהרי זהו 'הסיפור שלו', אותו הוא יצר מבעד למפגשו עם הסיפור המקורי. ואילו הקורא התר אחר המגמות הנסתרות של הסיפור מתחיל את מסעו מעמדה מעורבת, המנסה להיות חלק מ'קהילת היעד' אליו הסיפור פונה, ודווקא משום כך, בסופו של דבר קריאתו המוצעת מתיימרת להיות קריאה אובייקטיבית של הטקסט.

כפי שאמרתי קודם לכן, כיום רווחת במחקר 'פרשנות מגויסת', כזו שמבקשת מראש לקרוא את הסיפור תוך חיפוש מגמות מסוימות, בין אם זו מגמתו המקורית של הסיפור ובין אם לאו. אבל, למעשה, ובאופן מפתיע, גישה דומה (גם אם שונה בכמה אספקטים מהותיים) ניתן למצוא בקריאה החסידית את פרשיות התורה. רבות מהדרשות הללו מניעות את הסיפור מחדש ללא קשר למגמתו המקורית ומתוך נקודת מוצא אותה הקורא מאמץ עוד לפני פגישתו עם הסיפור הספציפי. כדוגמה קיצונית נבחן 'וורט' ידוע של ר' מנחם מנדל מקוצק. בדברים ה', ה אומר משה לעם: "אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם". המובן הפשוט הוא כמובן שמשה מתאר את מעמד הר סיני הנשגב, והוא מדגיש שהוא - משה - ניצב היה כמתווך בין העם ובין ה' בכדי להביא בפני העם את דבר ה'. מאחר שמשה מדבר בעדו, הוא משתמש בגוף ראשון - 'אנכי'.

עם זאת, ר' מנחם מנדל מקוצק הציע את הפירוש הבא: 'אנכי' - האנוכיות שבאדם, היא זו 'העומדת בין ה' וביניכם', כלומר היא המבדילה בין האדם ובין קונו; היא המווה מחסום וחומה המבדילה בין האדם לה'. אין צורך לומר שהצעת קריאה זו לפסוק חורגת מגבולות הפשט, וגם זה שיאמץ את הנחות היסוד של הקריאה הנסתרת, יחוש שמוצעת כאן קריאה שחורגת מתחום המותר (כל עוד מדובר בפשט הכתוב). אך למעשה מדוע? הרי באמת המלה 'אנכי' יכולה לעורר אסוציאציה לשונית-צלילית למלה 'אנוכיות', ואולי באמת חבויה איזו קריאה נסתרת בפסוק שרומזת לקריאתו של הקוצקר? דומני שאכן ניתן להגדיר את קריאתו של הקוצקר כ'קריאה חתרנית', במובן זה שברור לשומע הוורט שלא זו כוונת הכתוב אלא זו כוונת הפרשן. לשון אחר, ר' מנחם מנדל מקוצק ביקש לחנך את שומעי לקחו לחוסר אגוצנטריות, ליציאה מתוך האנוכיות האישית, והוא ניצל את הפסוק לשם השמעת דבריו.

הדבר יובהר אם נשוב לשלושת הפרמטרים דרכם בחנו את הגבול שבין הקריאה הנסתרת לקריאה החתרנית, ודרכם נוכל להיווכח שאכן הוורט של הקוצקר מתאים להגדרות הקריאה החתרנית:

כמובן שהקוצקר באופן כללי אינו מזלזל בכוונה המקורית של הכתוב, אולם במעשה הדרשה שהוא הציע הוא אכן שם עצמו 'כיוצר' ולא כמי שמקשיב לטקסט. מבחינת הקשר הדברים לא ניתן לקרוא את הפסוק כהצעתו של הקוצקר, עצם המילה 'אנוכיות' אינה מילה מקראית ולא נטען לטעון לקונוטציה מכוונת שכזו, ואף על פי כן, כמשוחרר מכבלי הפשט, כלומר כבלי הסיפור, כלומר כבלי כוונת המחבר, יוצר הקוצקר קריאה חדשה, מניע את הסיפור מחדש כך שיתאים למגמתו שלו. גם ביחס לתהליך הקריאה ניכר שהקוצקר בדרשתו אינו נעתר למקום אליו מוביל אותו 'המספר', אלא יוצר דרך חדשה, שאומנם מבריקה ומחודשת ויכולה לגרום להנאה רבה, אך תהליך קריאה זה אינו שואל את עצמו האם זהו המוקד העיקרי של הסיפור. אדרבא - לקח הקוצקר פסוק שפתוח נאום שלם, קטע את הפסוק בחציו, וטען למשמעות נסתרת. גם 'הסיפור' החדש שנוצר נוכח קריאת הקוצקר אינו מצוי באופן 'אובייקטיבי' בטקסט שמעבר לקוצקר. זהו סיפורו של הרב שביקש לדרבן את חסידיו שלא להיות אנוכיים. זהו 'סיפור אישי' שרק עמדת האחרוּת כנקודת מוצא ביחס לטקסט יכולה לאפשר אותה.

נמצאנו למדים, שיש מן המשותף לקריאות דרשניות חסידיות ולקריאות פמיניסטיות פוסט-מודרניות שאלו כמו אלו משוחררות מכבלי הסיפור ומכבלי המספר, ומבקשות לברוא סיפור חדש. בשונה מאלו, הקריאה הנסתרת כאמור מבקשת להתחבא תחת כנפיו של הסיפור; להתבטל בפני המספר; וליצור חוויית קריאה של הקשבה: הקשבה למה שכתוב מבעד למילים והקשבה למה שכתוב ברווח שבין המילים, רווח שנוצר מהמילים עצמן.

בדברים אלו מגיעים שיעורינו לידי סיום. אומנם ישנם עוד אספקטים ספרותיים רחבים וחשובים שכלל לא דנו בהם (כדוגמת ארמזים ואלוזיות; אנאלוגיות ספרותיות; מבנים של חזרה בתוך הסיפור; עיצוב הדמות; דרכי השיפוט ועוד), אולם מאחר ששנת הלימודים בבית המדרש הווירטואלי באה על סיומה, ומאחר שממילא לא אוכל בקוצר דעתי להקיף את הנושאים כולם, ראוי לעצור כעת. ישלח ה' לכולנו רוב ברכה ושלום, ובבניין ירושלים ננוחם.

 

[1] על 'קריאות פמיניסטיות' ועל 'קריאות חתרניות' ראו בספרה של אורלי לובין, אשה קוראת אשה, חיפה תשס"ג, בעיקר בפרק השני ("חתרנות").

[2] ש' רמון-קינן, הפואטיקה של הסיפורת בימינו (תירגמה ח' הרציג), תל אביב 1989, עמ' 113.

[3] מ' פרי, "הדינאמיקה של הטקסט הספרותי: איך קובע סדר הטקסט את משמעויותיו", הספרות 28 (תשל"ט), עמ' 10.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)