דילוג לתוכן העיקרי

עולם הזה, עולם הבא | 2

קובץ טקסט

עולם הזה ועולם הבא (ב')

הקדמה

בשיעורינו האחרונים פיתחנו בו זמנית שני נושאים. הנושא המרכזי שלנו היה בדיקת המקורות התורניים - ותחושותינו הפנימיות - כדי לגלות את היחס לעולם שבו אנו חיים: האם מן הראוי שנרגיש פה "בבית", או האם אמור העולם הזה לעורר בנו רצון לברוח ולהיות במקום אחר? בד בבד, הרהרנו בלקחים שיש להפיק מכאן ללימוד המוסר בכלל. בהמשך נחזור ללמוד יותר על היחס שבין עולם הזה לעולם הבא, אבל קודם כל הייתי רוצה לפתח את אחד הנושאי הנוגעים לאופיו הכללי של מקצוע המוסר.

כזכור, העלינו בשיעור האחרון את שאלת הבחירה האישית לטקסטים ולגישות. בעקבות המפגש שלנו עם מקורות מגוונים החולקים בצורה תהומית בגישתם לשאלות יסוד, הגענו למסקנה שאי אפשר לאמץ את כל הגישות; מן הראוי, אם כן, לפתח את עולמנו הרוחני לאור הגישה הקרובה ללבנו.

שיטת ה"תניא" בנוגע ללימוד מוסר

מעניין לציין כי בעיית התאמת הספר ללומד זכתה להתייחסותו של אדמו"ר הזקן, הרב שניאור זלמן מליאדי, בהקדמתו לחיבורו הקלאסי "ליקוטי אמרים", המוכר על פי רוב בשם "תניא". האדמו"ר משווה בין מי ששומע דברי מוסר בעל פה לבין מי שקורא ולומד אותם מתוך ספר:

הנה, מודעת זאת ומרגלא בפומי דאינישי בכל אנשי שלומנו לאמר, כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראייה וקריאה בספרים; שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם, ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשיכה יתהלכו בעבודת ה' - בקושי יוכל לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים, אף כי מתוק הוא לעיניים ומרפא לנפש. ובר מן דין: ספרי היראה, הבנויים על פי שכל אנושי, בוודאי אינן שווין לכל נפש, כי אין כל השכלים והדעות שוות ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חבירו, וכמו שאמרו רז"ל גבי ברכת חכם הרזים על ששים רבוא מישראל, שאין דעותיהם דומות זו לזו...אלא אפילו בספרי היראה אשר יסודתם בהררי קודש, מדרשי חז"ל אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם - ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, וכל ששים רבוא נשמות כללות ישראל ופרטיהם ופרטי פרטיהם עד ניצוץ קל שבקלים ופחותי הערך שבעמנו בני ישראל כולהו מתקשראן באורייתא, ואורייתא היא המקשר אותן להקדוש ברוך הוא, כנודע בזוהר הקדוש - הרי זה דרך כללות, לכללות ישראל. ואף שניתנה התורה לידרש בכלל ופרט ופרטי פרטות לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה - הרי אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי בתורה.

בעל התניא מבחין בין רב המנהל דו שיח עם תלמידו היושב לפניו לבין תלמיד שהספר הוא "רבו". הספר נכתב בצורה מנותקת מן הקורא: המחבר איננו מכיר את הקורא, ואין אפשרות לצפות את השפעת החיבור על הקורא המזדמן. דבר זה נכון בוודאי כאשר מדובר על ספרים המבוססים על הבנה אנושית או אפילו השראה אנושית. ואולם, ממשיך הרבי הזקן, בעיית ההתאמה שבין הספר לבין הקורא קיימת אפילו כאשר התוכן יונק ממקורות חז"ל. הטענה האחרונה מעניינת: ה"תניא" מבסס אותה על תורה קבלית, לפיה כל נשמה ישראלית מושרשת בתורה, ולכן לכל אחד יש הבנה משלו בתורה - שונה בהכרח מזו של חברו.

ברם, קשה להניח ש"התניא" סובר כי לפני כל לימוד בספר המעיין צריך לבדוק האם הספר הזה מתאים לשורש נשמתו בתורה; נראה כי הוא מתייחס בעיקר לספרי "יראה", דהיינו מוסר. בתחום זה חשובות נטיותיו האישיות של הלומד עד כדי כך שהן מציבות כמה שאלות קריטיות לפני הלימוד: האם הספר או ההדרכה המוסרית הזאת מתאימים לי? האם אני מזדהה - או מסוגל להזדהות - עם הנאמר כאן, במידה כזאת שאוכל להפיק מדברים אלו תועלת ושהם יעזרו לי להתפתח?

כלומר, בעל התניא מכיר בפער שבין הספר לבין הלומד ופער זה הוא מציאות נפשית פסיכולוגית שיש לה גם שורשים מטפיזיים. אפשרות קיומו של פער כזה הוא תכונה מהותית המאפיינת לימוד מוסר[1], ומכיוון שכך עלינו לצפות להיתקל בפער כזה לעיתים לא-רחוקות; לימוד מוסר רציני אינו יכול להתעלם מתופעה זו.

הסכנה שבניפוי מופרז

כאמור, אם מקור מסוים העניק לנו חוויה צורמת, אזי ההחלטה לחפש מקור אחר היא אפשרות המתקבלת על הדעת. אולם, יש להזהר בכך: סכנת ה"צנזורה" המלאכותית בהחלט קיימת; נטישת כל חיבור בגלל בחינה מסוימת או רעיון כלשהו שאתם התקשינו להזדהות אינה מעשה חכם. קחו שוב כדוגמה את המסילת ישרים; סביר להניח שגם מי שאינו יכול להסכים עם שיטתו בנוגע לעולם הזה, עשוי בהחלט להפיק תועלת משמעותית ממכלול הספר. זאת ועוד: "ניפוי" מופרז של מקורות עלול להתדרדר לגישה שיפוטית, הפוטרת את עצמה מאתגרים במשיכת כתפיים ואמירת "זה לא מתאים לי".

עם זאת, נדמה לי כי אדם המוטרד ממצבו הרוחני וחותר לשיפורו אינו נרתע מאתגרים, בדרך כלל, ועל כן אל לאדם כזה לחשוד בעצמו יותר מדי כי הוא מחפש את הדרך הקלה.

אם כן, למרות שחשוב שנהיה מודעים לקיומו של הסיכון, נראה לי כי השיקול החשוב יותר הוא יצירת התסיסה הנפשית השואפת להתקדמות, ועל כן הבכורה תוענק להזדהות האישית.

שיטת הגר"א ביחס לעולם הזה

כעת נחזור לסוגיית "עולם הזה", שלגביה כבר ניתחנו שלוש דעות.

המקור הבא שלנו הוא הערה קצרה יחסית של הגאון מווילנא, המגיעה לידינו דרך תלמידו, רבי חיים מוולוז'ין[2], בדרשה מפורסמת שאותה נשא התלמיד בתקופת הימים הנוראים[3]. נושא הדרשה הוא, כמובן, תשובה.

על כן מהראוי לכל איש הישראלי לשום עקרי בקשותיו באלה הימים הנוראים על נפשו העלובה, שלא תאבד חס ושלום. ובעוונותינו הרבים, היצר מסמא את עיני המון עם בשומו מענה ומשל בפיהם לומר שהעולם אומרים ש'גם העולם הזה הוא עולם, וגם בעדו יש לחשוב'. ובאמת, צדיקי עולם העובדים את ה' מאהבה בלי שום כוונה, זולתו שרצונם לעבוד ה', להם נאה לומר כן. כאשר שמעתי מפי קדשו של הגאון רבינו הגאון החסיד מורנו ורבנו הרב אליהו ז"ל נשמתו עדן: 'מה העולם חשוב הוא העולם הבא? שם אין יכולת לעבוד את ה' מאהבה ולעשות נחת רוח ליוצרנו ובוראנו'. ועיקר העולם הוא העולם הזה, ועל זה אמרו 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.' אבל אנחנו, שפלי ערך, איך נדמה לעזוב חיי הנפש מפני חיי הגוף?

הגאון מווילנא ביטא את שכנועו העמוק שהעולם הזה, עולם של "חיי הגוף", חשוב לאין-ערוך מן העולם הבא. הרגשתו זו נבעה ללא ספק משמחתו העצומה בעשיית רצון הבורא. אולם, ר' חיים, תלמידו, לא האמין כי האדם הממוצע עשוי להוציא מפיו את המשפט הזה ביושר. כאשר היהודי הפשוט מדבר על העולם הזה, אין הוא חושב על תורה ומצוות, אלא על עסקי חולין. מכאן סבור ר' חיים מוולוז'ין שבתור הדרכה לכלל, עלינו לצייר את העולם הבא כיעד.

כאמור, דברים אלו נכונים ביחס להמון, אך ביחס לשאלה המהותית אין ספק שר' חיים שותף לדעת רבו. בנקודה עקרונית זו יהיה זה מאלף להשוות את גישת הגר"א לעמדותיהם של הרב הירש ושל הגרי"ד סולובייצ'יק. שלושתם רואים את העולם הזה כזירה שבה עשוי האדם למצות את כוחותיו הרוחניים, אך אף על פי כן ישנם הבדלים בין השיטות. מהם ההבדלים? יתרה מזאת: מה היו הרב הירש והרב סולבייצ'יק אומרים על החילוק שמחלק ר' חיים בין האדם הגדול לבין אדם הממוצע?

אני משאיר את השאלות הללו לחוות דעתם של הקוראים.

עמדת הרב חרל"פ

כעת נעיין בדעה נוספת לגבי נושא העולם הבא. הקטע הבא לקוח מ"מי מרום" (חלק ז, פרק ו); המחבר הוא הרב יעקב משה חרל"פ ז"ל, שהיה תלמיד קרוב ומובהק של הרב קוק:[4]

לכאורה, נראה שהציור של העתיד הוא הגורם העיקרי של החיים. כל מה שמציירים ביותר את תקוות העתיד, יותר לוקחים ללב לקיים הכל, ועיקר המגמה הוא העתיד, וכל החיים מצטיירים רק לחיים גורמים להעתיד הנפלא, בבחינת אמצעים לתכלית המבוקש. אולם חכמינו ז"ל, יחד עם אומרם ז"ל 'יפה שעה אחת של קורת רוח בחיי העולם הבא מכל חיי העולם הזה', ידעו גם כן להגיד 'יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא'. ולא למשל אמרו כן, אלא שכן הוא דבר ד' אמת בפיהם, וכמה שהתועלת היוצא מהתורה והמצוות - דהיינו זיו ונועם עולם הבא - כמה שהתועלת הזה נשגב ונורא מאוד. הנה, עצם קיום המצוות, עצם לימוד התורה, עצם התשובה ומעשים טובים בעולם הזה, הם גדולים ונשגבים ביותר, כערך הדוגמא של פעולת הטוב (כלומר התוצאה של הטוב), לעצם הטוב. אף על פי שבצד ההשתמשות (כלומר מבחינה תועלתנית) יותר מרוויחים מפעולת הטוב, בכל זאת מה שנוגע לעניין השיווי (כלומר לערך העצמי), עצם הטוב הבלתי מתגלה ודאי יותר שווה מההפעלה לטובה היוצא (הנובע) מהטוב...שאין ערוך לשיווי העצם מהענפים היוצאים ממנו.

באופן שההרגשה בהווה היא הרבה יותר גבוהה ויותר עדינה מהרגשת העתיד. ועלינו להזדכך ולעמול להגיע לידי מדרגה זו, שכל חיים לא יהיו חיים גורמים בלבד, אלא חיים מהותיים; לא רק חיים אמצעיים, כי אם חיים תכליתיים, חיים אלקיים.

שוב, ההשוואה בין דעתו של הרב חרל"פ לבין השיטות האחרות שראינו היא מאלפת. גם כאן אני משאיר מלאכה זו לקורא; העיסוק שלי בנקודה זו יהיה פחות בתוכן ויותר בסגנון הייחודי של הפסקה שלעיל.

השפעתם של גורמים נוספים על הקורא

חשיבותו של סגנון המקור

סגנון זה נושא את חותם הפילוסופיה והקבלה העומדות ברקעו האישי של המחבר. הסגנון מבקש את הזדהותנו עם מושג מופשט, שניתן אולי להגדירו כמוסר האלקי המוחלט. יכולתנו להגיב בצורה אוהדת למה שנאמר כאן תלויה במידה שאנו "יודעים" על מה הרב חרל"פ מדבר; "ידיעה" זו היא ביסודה אינטואיטיבית: אם אנו חשים שהדברים מהדהדים בתוכנו, אנו עשויים לחוש את אותה רוח נשגבה המניעה את המחבר בכתיבתו.

דברים אלו קשורים לנקודה כללית נוספת. מקורות שונים העוסקים בנושא נתון נבדלים זה מזה לא רק בתוכן, אלא גם בצורה ובסגנון. לעיתים, היכולת לקלוט שיטה אינה עניין רק להסכמה רציונלית עם תכנם, אלא גם לקבלת הסגנון ודרכי הביטוי שלה. ייתכן מאוד ששני מחברים יאמרו את אותו הדבר, בעצם, ועם זאת רק אחד "קולע" לטעמו האישי של הלומד.

תופעה זו תלויה במספר גורמים, כגון אישיות, רקע ועוד, וברצוני להזכיר כאן סוג אחד מסויים של גורמים.

מצב הרוח של הקורא

פתיחותו של הקורא להשפעת מקור מסוים, תלויה לעיתים בגורמים אישיים-זמניים. לדוגמה: מהו מצב רוחי? האם אני מהורהר או נסער? מדוכא או שליו? רוחני ו"מיסטי" או מעשי? בהתאם לתשובה, אני עשוי להרגיש צורך בדבר המדבר אלי ואל מצבי כעת. אולי בכלל ההפך הוא הנכון: ייתכן כי עדיף לעיין במקור המנוגד להרגשה שלי כרגע, כדי שיאזן ויחזיר אותי לפרופורציה הנכונה או "יוציא אותי" מן ההסתכלות החד צדדית.

השלב הרוחני של הלומד

בדומה לכך, ייתכן שהתועלת של ספר מסויים תושפע מן השלב שבו נמצא הקורא. למשל, אדם יכול לגלות בתקופת התבגרותו המאוחרת שאין לו שפה משותפת עם מקורות מוסריים קלאסיים או ספרי חסידות, אך לאחר כמה שנים הוא עשוי לגלות שכן מתהווה אצלו פתיחות כלפיהם, או אפילו צורך בהם.

כמו כן, כולנו מכירים את תופעת "האסכולות" בתוך היהדות המסורתית. ישנם אנשי ברסלב, מרכזניקים, ליטאים, חב"דניקים ועוד. בחוגים אלו ניתן למצוא כאלה אשר "מצאו" את דרכם, ככל הנראה, והם יחיו את חייהם על פי דפוס מסוים, בלי כל ציפייה לעזוב אותו לטובת דבר אחר. הם יפרנסו את עולמם הקיומי במסגרת חוגם הנבחר, ספרותו ומנהגיו; זרמים חיצוניים בקושי יגעו בהם. אולם, עד כמה מדויק תיאור זה? האם זהו מצב ש"תוכו כברו", או שמא יש בו מידה של מלאכותיות, הנובעת מן הצורך האנושי ביציבות ובתחושת שייכות? אם לדבר בכנות, אני מתלבט מפעם לפעם בשאלות הללו.

בכל מקרה, על פי התרשמותי, יחד עם נטייתם של בני אדם לאמץ תג זיהוי קבוצתי, יש גם נטייה גוברת להפריה הדדית רעיונית, החודרת אפילו לחוגים המבוצרים והמבודדים; אנשים משתנים, וככל שהם משתנים סביר שהם ירצו להעמיק בחוכמה שאין להשיג אותה בסביבה המוכרת להם. כמו כן, הבידוד הרעיוני אפשרי פחות היום מאשר בעבר, עקב החשיפה העצומה הקיימת בדורנו לעושר ולגיוון הטמונים במורשתנו.

אין ספק שישנם כאלו המוצאים את ביטוים האמוני בסגנון חיים ודרך חשיבה מגוון מסוים, כדוגמת אלו שציינתי. אם תיאור זה נכון הוא לגביך, בוודאי שאין בכך כל פגם; אני מניח כי רבים שאינם נמצאים במצב שלך היו מאושרים לו יכלו להגיע לכך. אולם, אני פונה לכל מי שאינו רואה עצמו כשייך באופן מובהק לחוג אחד או לדרך אחת - בין מאונס ובין מרצון; זכרו שניתן דווקא להפיק תועלת חשובה מריבוי הדעות, סגנונות החשיבה ודרכי הביטוי. הביאו בחשבון שנטיותיכם וצורכיכם הרוחניים עשויים להשתנות במשך הזמן; רכישת התמצאות בסיסית במקורות מסוגים שונים עשויה להתברר כהשקעה חשובה במיוחד.

לסיום

בנקודה זו נסיים את דיוננו בנושא עולם הזה ועולם הבא. אני מקווה שלמדתם להעריך כמה מן ההשקפות השונות בסוגייה זו, ושנעזרתם בלימוד זה לברר את החשיבה האישית שלכם.

עד כאן השתדלנו להגדיר את מהות המוסר: לימוד שהוא חיפוש, בעל אופי אישי-פרטי, לימוד המזכיר לנו תמיד שיש צורך לבחור במה שנכון עבורנו כיחידים במובן העמוק והאמיתי ביותר, ולקבל על עצמנו מחויבות ואחריות כלפי בחירתנו. בעזרת השם, נמשיך גם להבא לברר את התהליך הזה, את הטכניקה שלו, ואת המחסומים העלולים להזדמן בדרכנו.

בשיעור הבא נתחיל להתמודד עם אחת מהסוגיות המרכזיות ביותר בתורת המוסר היהודי: גאווה וענווה.

 
 

[1] אולם בהמשך דבריו "התניא" אומר כי יסוד זה נכון אפילו לגבי ענייני הלכה, אם כי במידה פחותה.

[2] דרשת מהר"ח, ירושלים תשל"א, עמודים יב-יג.

[3] הציטוט הבא מדגים תופעה כללית: ר' חיים נזקק לעיתים קרובות, להבחין בין רעיונות שהתאימו להמון לבין כאלה שפרסומם עלול להשיג תוצאות הפוכות. בנו של ר' חיים, ר' יצחק מוולוז'ין, עמד על דפוס זה אצל אביו, בהקדמה שכתב לספרו של האב, "נפש החיים".

[4] על מנת להקל על הקורא, הדברים הובאו בקיצור מסויים ובתוספת הדגשות וביאורים (המובאים בסוגריים).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)