אשת ירבעם מול אחיה הנביא (י"ד, א-יח) | 3

ג. ירבעם שולח את אשתו של אחיה (א-ד₁)

 

                א             בָּעֵת הַהִיא חָלָה אֲבִיָּה בֶן יָרָבְעָם.

ב              וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם לְאִשְׁתּוֹ:

קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית, וְלֹא יֵדְעוּ כִּי אַתְּ אֵשֶׁת יָרָבְעָם

וְהָלַכְתְּ שִׁלֹה, הִנֵּה שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא

הוּא דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ עַל הָעָם הַזֶּה.

ג              וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ

וּבָאת אֵלָיו

הוּא יַגִּיד לָךְ מַה יִּהְיֶה לַנָּעַר.

ד              וַתַּעַשׂ כֵּן אֵשֶׁת יָרָבְעָם

וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה, וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה...

1. מוטיב החולים הדורשים את ה' במקרא

סיפורנו פותח במחלתו של אביה בן ירבעם (פסוק א) ובשליחת אמו אל אחיה הנביא על מנת ש'יגיד לה מה יהיה לנער' (פסוקים ב–ג).

מעשים מעין אלה – פניית חולים או באי כוחם אל אנשי א-לוהים כדי לברר מה יעלה בגורלם – הם נורמה מקובלת בעת ההיא, בייחוד בבתי מלוכה. להלן נזכיר את המקומות במקרא שבהם מופיע מוטיב זה, ונציין את ייחודו של כל מקרה ומקרה כזה.

א. רבקה – על רבקה בעת הריונה מסופר:

בראשית כ"ה, כב וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ

וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?

וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'.

הדרישה את ה' היא פנייה לנביא "שיגיד לה מה תהא בסופה" (לשון רש"י). זהו מקרה יחיד במקרא שאישה בהיריון היא הפונה לדרוש בנביא. אמנם רבקה אינה חולה, אך ההיריון הקשה שהיא עוברת, בלא לדעת שסיבת הדבר היא שזהו היריון של תאומים, מביא אותה לדרוש את ה'.

ב. אחזיה – בתחילת ספר מלכים ב אנו קוראים על אחזיה בן אחאב מלך ישראל:

           א', ב       וַיִּפֹּל אֲחַזְיָה בְּעַד הַשְּׂבָכָה בַּעֲלִיָּתוֹ אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן וַיָּחַל

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:

לְכוּ דִרְשׁוּ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן

אִם אֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה.

זהו המקרה היחיד במקרא שבו החולה דורש (באמצעות מלאכיו) בכהני דת נוכריים (– פלשתים), המשרתים אלוהות זרה. לפיכך נשלח אליהו הנביא להקדים את תשובתו למלאכי אחזיה:

           ג              הַמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל,

אַתֶּם הֹלְכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן?!

           ד              וְלָכֵן, כֹּה אָמַר ה':

הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם, לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה, כִּי מוֹת תָּמוּת'.[1]

 

ג. בן הדד – זמן לא רב לאחר הסיפור הקודם, אנו קוראים על מקרה הפוך, אף הוא מקרה יחיד במקרא, של מלך נוכרי חולה הדורש (באמצעות שלוחו) בנביא ישראלי:[2]

           מל"ב ח', ז             וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק, וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם חֹלֶה

וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר: בָּא אִישׁ הָאֱלֹהִים עַד הֵנָּה.

ח             וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל חֲזָהאֵל:

קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱלֹהִים

וְדָרַשְׁתָּ אֶת ה' מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר: הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה?

ד. חזקיהו – מקרה זה שונה מעט מסדרת האירועים שאנו דנים בהם, כיוון שאין בו פניית מלך לנביא אלא ההפך:

           ישעיהו ל"ח, א     בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת

וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו:

כֹּה אָמַר ה': צַו לְבֵיתֶךָ, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה.

אפשר שחזקיהו לא הספיק לדרוש בה' אם יחיה מחוליו, עד שהקדימו ישעיהו הנביא וענה לו כי ימות. אך אפשר  שמחלתו של חזקיהו הייתה כה חמורה ("חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת"), עד שהדרישה בה' נראתה כמיותרת. אף על פי כן, נדרש ה' למי שלא שאלו, אולי כדי לעוררו לתפילה ולבכי. אלה אכן קרעו את גזר דינו של חזקיהו, והוסיפו לו חמש-עשרה שנה.

ה. אסא – האירוע האחרון שנדון בו, לפני שנשוב לדון בסיפורנו, הוא ביקורת על מי שלא דרש בה' בחוליו:

           דה"ב ט"ז, יב        וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו

עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ

וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה', כִּי בָּרֹפְאִים.[3]

נראה כי דרישת החולה ברופאים אינה דבר אסור כשלעצמו,[4]  אך הדרישה בהם בלבד, תוך הימנעות מדרישה בה', נחשבת לאסא כחטא.

הבה נשוב לסיפורנו. מעשה ירבעם דומה למעשים דומים המתוארים במקרא, שכמעט בכולם מי ששולח לדרוש בה' הוא מלך (מלבד בסיפור על רבקה). אך סיפורנו נבדל מהמקרים האחרים בכך שאין המלך דורש בדבר גורל מחלתו שלו, אלא בדבר מחלת בנו.

ועוד דבר מייחד את סיפורנו: זהו הסיפור היחיד שבו המלך שולח את אשתו ולא את אחד מעבדיו, ומצווה עליה להסתיר את זהותה מפני הנביא שאליו הוא שולח אותה.

 

2. 'דעה זרה מאוד' – הפרדוכס בהתנכרות אשת אחיה

מדוע ביקש ירבעם להסתיר את זהותה של אשתו – "וְלֹא יֵדְעוּ כִּי אַתְּ אֵשֶׁת יָרָבְעָם"? כבר עמדנו על כך, ונביא עתה את הדברים בלשונו של רד"ק בראש פירושו לסיפורנו:

לפי שידע כי אחיה היה שונא אותו, לפי שסר מאחרי ה', אמר בלבו: אם ידע אחיה שהיא אשתי, לא יתנבא לי כי אם רע. לפיכך אמר לאשתו שתשתנה, כדי שלא יכירו כי היא אשת ירבעם.

מאחר שירבעם מנסה להסתיר את זהותו, אין הוא שולח שליח כשאר המלכים ששלחו את עבדיהם לדרוש בעניין מחלתם, אלא הוא שולח את אשתו. לו היה ירבעם משתמש בשליח מטעמו היה צורך שהשליח ישקר באופן פעיל כדי להסתיר את זהות משלחו או את עצם היותו שליח של אחר. אולם אישה (שאין ניכר עליה כי אשת המלך היא) הבאה לדרוש את הנביא בדבר מחלת בנה, אינה מעוררת כל חשד, והיא לא תעורר שאלות מיותרות מצד הנביא.

אולם מעשהו זה של ירבעם מעורר קושי, שכן יש בו סתירה הגיונית. נביא את הקושי מתוך הפירוש 'מקרא כפשוטו' של ארנולד אהרליך (המכנה עצמו בפירושו בגרסתו העברית 'שבתי אבן בודד') בראש פירושו לפרקנו.[5]

תחילה מברר הפרשן את דברי ירבעם בפסוק ב "הוּא דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ":

לא אמר ירבעם אל אשתו את הדברים האלה, להגיד לה שאחיה השילוני המדבר עליו למלך – חפצו בו, ובגלל הדבר הזה יגיד לה מה יהיה לנער, שהרי אשת ירבעם מתנכרה. ועוד, שאחיה דיבר טוב על ירבעם על מנת שילך בדרכי ה' לעשות הישר בעיניו, והוא לא כן עשה. וירבעם אמר לאשתו ככתוב (– "הוּא דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ") להגיד לה שאחיה נאמן לנביא, וכל אשר ידבר, בוא יבוא, שהרי דיבר עליו למלך – והוא מלך![6]

עתה מעלה הפרשן את הסתירה במעשיו ובדיבוריו של ירבעם:

ולמדנו מכאן דעת הראשונים (– הקדמונים) בנביא, והיא דעה זרה מאד: כי הדבר ברור שלא היו נותנים לנביא דעת הכול, לפי שאם כן, אין להתנכר אליו. וירבעם אומר שיֵדע אחיה מה יהיה לנער, ולא יֵדע שהדורשת מאתו על דבר הנער היא אשת ירבעם?!

ובכן, מה העלה ירבעם על דעתו? מחד, הוא מכיר בכוחו של הנביא הזה, שאליו הוא שולח את אשתו, לדעת את העתיד, שהרי הוא עצמו התנסה בכך, ועל כן הוא סומך על כל מה שיגיד ביחס למחלת בנו. מאידך, הוא מורה לאשתו להתנכר, וחושב שהנביא הזה לא יֵדע מי היא האישה ומי השולח אותה אליו?!

הפתרון שמציע אהרליך הוא פסיכולוגי ברוח תנועת המוסר:

והדעת (– הידיעה) שהיה ירבעם חפץ בה – נתן (– ייחס) לנביא; והדעת שלא היה חפץ בה – לא נתן לו. כי זה יצר לב האדם, להאמין במה שהוא רוצה בו, ולהפליג (– להרחיק) למה שאינו רוצה בו.

באמת, עדיין הדבר קשה: נניח שהסתרת זהותה של אשת ירבעם תצליח, ואחיה הנביא לא יֵדע מיהי האישה הבאה לדרוש את ה' מאתו, כפי שתכנן ירבעם. נשאלת השאלה, מה טעם יש בהתנכרות זו? הרי התשובה שבפי אחיה בדבר מחלת הילד תהא תשובת אמת, בכך הרי מאמין ירבעם, שהרי "הוּא דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ", ולשם כך הוא שואל את אחיה. ואם כך, תשובתו של אחיה הרי תהא מותאמת לשואל האמתי – ירבעם החוטא, אף אם הנביא עצמו לא יֵדע את זהותו, ואם כן ההתנכרות מיותרת!

כדי לענות על כך, עלינו לשוב אל דברי רד"ק שהובאו בראש סעיף זה, המסביר את התנכרות אשת ירבעם:

           לפי שידע כי אחיה היה שונא אותו... אמר בלבו:

           אם יֵדע אחיה שהיא אשתי, לא יתנבא לי כי אם רע.

מדבריו משמע כי לדעת ירבעם ישנה תשובה 'אובייקטיבית' בעניין מחלת הילד, ואותה חפץ ירבעם לחלץ מאחיה. אך הוא חושש שתשובה זו עשויה להתהפך לרעה לוּ יכיר הנביא את השואלת, מחמת שנאתו של אחיה לירבעם. אף אז תהא זו תשובה אמתית, כלומר היא תתגשם במציאות, אלא שמה שיגרום לכך יהא יחסו של אחיה לירבעם!

נדמה אפוא, שיש צורך להעמיק יותר בניסיון להבין את יחסו המורכב של ירבעם אל הנבואה ואל הנביא.

 

3. כפל התפקידים של הנביא בישראל

בתקופה הקדומה במקרא חבש הנביא בישראל שני 'כובעים': ב'כובעו' האחד היה הנביא מגיד עתידות ומגלה נסתרות, המעניק את שירותיו אלו אף ליחידים שנזקקו להם; ב'כובעו' השני היה הנביא שליח ה', מוכיחם של מלכים ושל העם כולו, מתערב בדברי ימיהם של ישראל ומשנה את מהלכם, על פי מעשיהם אם זכאים הם או אם חייבים.

יסודה של כפילות זו מצוי כבר בפרשת הנביא בספר דברים בפרק י"ח. בפרשה זו אוסרת התורה את קיומם בישראל של מגידי עתידות וקוסמים למיניהם כפי תועבות הגויים, והיא מונה שמונה בעלי מקצועות מאגיים כאלה (ט–יב). עתה באה התורה להציג את האלטרנטיבה המותרת לישראל:

 

           יג             תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.

יד            כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה...  אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ...

הספרי (פסקה קעד) מוסיף במקום זה את המתבקש:

                           שמא תאמר: להם יש במה להישאל, ולי – אין לי!

                           תלמוד לומר: (וכאן בא המשך פסוק יד):

                           וְאַתָּה, לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ.

           טו           נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ

אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.

ובכן, הנביא הישראלי מוצג כאן כתחליף כשר לאותם קוסמים ומכשפים באומות העולם. אולם מה המבדיל בינו לבינם? הללו מאומות העולם פועלים מטעם עצמם על פי חכמת סתרים שלמדו, והם מתיימרים בגאוותם האלילית לדעת את רזי העולם ולפענח את סודותיו. זהו חלק מן המֶרי האלילי בשלטונו של א-ל יחיד. אולם את הנביא הישראלי הקים ה', והוא שהעניק לו בחסדו את היכולות להיענות לשואליו.[7]

בהקשר הזה הנביא הישראלי הוא אכן מגיד עתידות ומגלה נסתרות הנענה לשואליו, אף ליחידים, וזאת הוא עושה על פי ה'. בכך הוא משמש כמחליפם הכשר של אותם מכשפים מעוננים וקוסמים באומות העולם. דרישת החולים בנביא כדי לברר את גורלם, אשר נידונה בסעיף הקודם, שייכת לתפקידו זה של הנביא.

אולם באותו פסוק עצמו – טו – משווה משה את הנביא הזה שיקים ה' לישראל לעצמו – "כָּמֹנִי"! ומשה הן היה שליח ה' לישראל להוציאם ממצרים ולתת להם את התורה. בהמשך פרשה זו מוצג הנביא הישראלי דווקא בהיבט הנוסף של תפקידו:

           יח            נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ

                           וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ.

אם כן, שני תפקידים לו לנביא בישראל, תפקיד "עממי" כמגלה נסתרות, ותפקיד דתי כשליח האל במהלך ההיסטוריה. יסוד שני התפקידים מצוי בפרשה זו שבספר דברים.

ברבות הימים, השתחררו נביאי ישראל מן התפקיד הראשון (שלא נועד אלא לספק תשובה לשאלה "להם יש במה להישאל, ולי – אין לי"), ונותרו שלוחי ה' הדוברים אל ישראל את דברו. אולם בשעה ההיסטורית שבה מתרחש סיפורנו עדיין מחזיק הנביא בשני תפקידיו.

כאשר המקרא מספר על מעשיהם של נביאי ישראל, גם הקדומים שבהם, הוא בדרך כלל עוסק באותם מעשים שבהם פועלים הנביאים כשליחי ה' ביחס לישראל ולמלכיו. ההיבט העממי בפעולתם של אותם נביאים, כנותני שירות אישי ליחידים בישראל, כמעט ואינו מתואר במקרא. ובכל זאת, 'מציץ' היבט זה בפעולתם של הנביאים הקדומים בסיפורי המקרא, כאשר יש בכך תרומה לסיפור על מעשיהם כשלוחי ה' בקרב ישראל.

ההיבט העממי בפעולתו של נביא מופיע, מלבד בסיפורנו, גם בסיפור על שאול המחפש את אתונות אביו, ופונה לשמואל כמגלה נסתרות, כדי ש'יגיד לו את דרכו' למציאת האתונות (שמ"א ט'). שם גם מופיע הכינוי לנביא בהיבט זה, כפועל לטובתם של יחידים בגילוי נסתרות:

           שמ"א ט, ט           לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱ-לֹהִים:

'לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה'

כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים 'הָרֹאֶה'.

קווי דמיון אחדים מקשרים בין הסיפור ההוא לסיפורנו, וכמה מהם יידונו בשלב מאוחר יותר בסדרת עיונים זאת. נזכיר כאן רק שניים מהם:

·         בשני הסיפורים הדמות שמציעה לפנות אל איש הא-לוהים, מוכיחה כי נביא זה הוא 'בעל קבלות' בהגדת עתידות ובגילוי נסתרות. נערו של שאול מתאר את איש הא-לוהים באוזני שאול: "וְהָאִישׁ נִכְבָּד, כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא", ועל כן "אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ" (שם פסוק ו).

אף ירבעם אומר לאשתו "הוּא דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ עַל הָעָם הַזֶּה" (ב), וכיוון שהדבר התקיים, "הוּא יַגִּיד לָךְ מַה יִּהְיֶה לַנָּעַר" (ג).

·         בשני הסיפורים כרוכה הפנייה לאיש הא-לוהים לשם קבלת שירות אישי בהבאת מתנה (סמלית או ממשית). לפיכך מסתייג שאול מהצעת נערו: "וְהִנֵּה נֵלֵךְ, וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ?... וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, מָה אִתָּנוּ" (שמ"א ט', ז), ולא נחה דעתו אלא בתשובת נערו "הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף, וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ" (ח).

בסיפורנו מצייד ירבעם את אשתו ב"עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ".[8]

 

כיצד תפס העם את יכולותיו של הנביא בכובעו כמגיד עתידות ומגלה נסתרות ("רואה")? על פי רמזים שונים במקרא ועל פי המסתבר, נראה כי התפיסה העממית של הנביא בהיבט זה הייתה קרובה לדרך שבה תפסו העמים האחרים את מגידי העתידות שלהם. מסתבר שבתפקידו זה לא נחשב הנביא כמי שמקבל את ידיעתו ישירות מאת ה', אלא כמי שה' חנן אותו בכישרון כללי מיוחד לגלות נסתרות ולענות לשואליו (תחליף חכמת הסתרים של בעלי המאגיה), אך אין זה הופכו ליודע כל דבר. לפיכך אין זה בלתי אפשרי לפנות אליו בדרך אנונימית, כך שהנביא לא יֵדע מיהו הפונה אליו, אולם יֵדע בכל זאת לענות לו על שאלתו. המציאות הנסתרת או העתיד שאותם מגלה הנביא בתפקידו זה, נתפסו בקרב העם כנתונים אובייקטיביים קבועים במציאות שאין להם שום שייכות להשגחת ה' על בריותיו או למתן שכר ועונש על מעשיהם.

בתפקידו השני של הנביא כשליח ה', הוא מוכיח את הבריות ומצביע על שכר ועונש מאת ה' באירועים המתרחשים במציאות. את פעולתו בתחום הנהגת המציאות בממד הדתי של גמול והשגחה, הוא פועל באמצעות התגלות ישירה של ה' אליו.

ככל הנראה הייתה קיימת הבחנה דיכוטומית בין שני תפקידיו אלה של הנביא בתפיסה העממית. הבחנה זו בין שני תפקידי הנביא, אפשר שהייתה קיימת באופן רחב יותר גם בין שני ממדים של המציאות בכללה. כמובן שהמקרא אינו מצדד בהבחנה זו, ובסיפורים אחדים הוא אף נלחם בה, אך אל נקדים את מה שנדון בו רק בהמשך סדרה זו.

עתה נוכל לנסות להבין את התפיסה העומדת מאחורי מעשיו של ירבעם בראש סיפורנו:

ירבעם שולח את אשתו לאחיה השילוני כ'רואה', כמגיד עתידות – "הוּא יַגִּיד לָךְ מַה יִּהְיֶה לַנָּעַר". בהקשר הזה פועל ירבעם כמקובל, והוא מורה לאשתו לקחת מתנה לנביא (אין זה אמנם 'רבע שקל', אך המתנה אינה מופרזת כלל). לדעת ירבעם, יכולתו של אחיה 'להגיד מה יהיה לנער' אינה קשורה בנבואה מאת ה', אלא בכישרון המוטבע בו, המאפשר לו לראות את העתיד.

אם ידע אחיה את זהותה של הפונה אליו, הדבר יעביר אותו באחת מתפקודו כ'רואה', לתפקיד של נביא-שליח-מוכיח, ואז יתייחס למחלתו של הבן, לא כמציאות 'אובייקטיבית' שצריך לִצפות את המשכה בעתיד, אלא כעונש לירבעם על חטאותיו. התייחסות זו תשפיע לרעה על גורלו של הילד.

משום כך מעוניין ירבעם להסתיר מאחיה את זהותה של אשתו, ולקבל את שירותיו כ'רואה' בלבד. לתפיסת ירבעם, אי ידיעת זהות השואלת, לא תפגע ביכולתו של אחיה לראות את גורל בנה החולה.

 

4. 'נשף מסכות'^[9] – מצעד המתחפשים במקרא

מוטיב מקראי נוסף בסיפורנו, מלבד מוטיב הפנייה לנביא בעת מחלה, הוא מוטיב ההתנכרות. התנכרותה של אשת ירבעם כדי להסתיר את זהותה מזכירה לנו אישים נוספים במקרא, אשר למען השגת מטרתם 'מתחפשים' או 'מתנכרים', כדי להסתיר את זהותם, או כדי להציג זהות של אדם אחר. רמת השינוי החיצוני שעליהם לחולל בהופעתם תלויה בנסיבות שבכל מקרה ומקרה.

להלן נסקור בקיצור את המתחפשים במקרא. נבחן את השינוי החיצוני שהיה על כל אחד מהם לעשות, את המטרה שלשמה פעל, ואת מידת ההצלחה של התחפשותו, עד לחשיפת זהותו האמתית לבסוף:

א. יעקב מתחזה לעשו (בראשית כ"ז): יעקב אינו צריך לשנות את מראהו החיצוני, שהרי יצחק אביו הוא עיוור. התחפשותו לעשו נועדה להטעות את חוש המישוש ואת חוש הריח והטעם של אביו. לפיכך מלבישה אותו רבקה בבגדי החמודות של עשו (אשר ריחם 'ריח שדה'), ומכסה את ידיו ואת חלקת צווארו בעורות גדיי העזים כדי שיהא שעיר כעשו, ואף נותנת בידו מטעמים מעין אלו שעשו היה מאכיל בהם את אביו. האם השיגו רבקה ויעקב את מטרתם, לשכנע את יצחק כי העומד לפניו הוא עשו? ספק הוא, שכן חוש אחד של יצחק – חוש השמע – לא ניתן היה להטעות –  "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב". ואף על פי כן, המטרה הושגה, ויצחק נתן את ברכתו לעומד לפניו.^[10] רק בבוא עשו מן השדה אל אביו נתגלתה האמת, כי מקבל הברכה במרמה היה יעקב. אך בשלב הזה הדבר כבר לא ניתן לשינוי: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה".

ב. תמר מתחזה לזונה ויושבת בפתח עיניים (בראשית ל"ח): מעשה ההתחזות של תמר– "וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם" (פסוק יד) – הועיל לה משתי בחינות: מנהג הזונה לכסות פניה אִפשֵר לה להסתיר את זהותה האמתית מיהודה, וישיבתה כך בפתח העיר גרמה ליהודה לחשוב אותה לזונה ולבוא אליה. כך הושגה מטרתה של תמר להרות ליהודה. רק לאחר שלושה חודשים – משהוכר הריונה של תמר, ומששלחה אל חמיה את סימני זהותו שלו – נתגלתה זהותה של אותה אישה שישבה בפתח עיניים מכוסה בצעיף, אך אז ניצל הריונה.

ג. יוסף מתנכר לאחיו (בראשית מ"ב): הכתוב מעיד על יוסף – "וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם" (מ"ב, ז). אמנם יוסף לא היה צריך לשנות את מראהו ואת לבושו לשם כך. לבושו כשליט מצרי קדם לבואם של אחיו ושיקף את זהותו הנוכחית. התנכרותו באה לידי ביטוי בכך שהוא גם התנהג כשליט מצרי חשדן ביחס לאחיו, והאשימם כמרגלים. בכך ניצל את זהותו האמתית כדי להתחזות לפני אחיו. מטרתו הושגה – האחים האמינו כי מי שמאשימם בריגול הוא "אֲדֹנֵי הָאָרֶץ", ויוסף יכול היה להמשיך בהתנכרותו עד למיצוי התוצאות שהתכוון להשיג בהסתרת זהותו מאחיו. לכשהוכח כי הושגו התוצאות בנאומו של יהודה, התוודע יוסף אל אחיו וגילה להם את זהותו האמתית – "אֲנִי יוֹסֵף".

ד. הגבעונים מתחזים לאנשים שבאו מרחוק (יהושע ט'): הגבעונים אינם מוכרים לישראל, ועל כן אינם צריכים לשנות את מראה פניהם. אולם הם זקוקים לתפאורה מתאימה, שתהלום את טענתם השקרית כי באו מארץ רחוקה מאוד. לפיכך הם מצטיידים ב"שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים". ואף את לבושם הם מתאימים לטענתם: "וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם", ואפילו את מאכלם הם מכינים בקפידה "וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים".^[11] כאשר מתעורר החשש של איש ישראל: "אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית?" מביאים הגבעונים את לחמם ואת נאדות היין שלהם, ואת נעליהם ובגדיהם כראיה. התחזותם צלחה בידם, ויהושע כורת להם ברית, ונשיאי העדה נשבעים להם. כעבור שלושה ימים התגלתה האמת, "כִּי קְרֹבִים הֵם", בלא שהמקרא מבאר כיצד התגלתה, אלא שאת השבועה שנשבעו להם הנשיאים כבר לא ניתן היה להפר, ואם כן התחזותם הועילה להם.

ה. דוד מתחזה למשוגע בבית אכיש מלך גת (שמ"א כ"א): בבריחתו מפני שאול, בא דוד אל אכיש מלך גת לקבל בממלכתו חסות. ברם עבדי אכיש מזהים אותו כ"דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ", מכה הפלשתים במלחמותיו. דוד בסכנה גדולה. הוא אינו יכול להכחיש את זהותו, ומאוחר מדי לנסות לשנות את מראהו. מתוך תושייה מופלאה מתחזה דוד למשוגע: "וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָיו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ". ההתחזות כאן אינה תלויה בשינוי בגדים או חפצים, אלא אך בשינוי ההתנהגות. השינוי הזה כה קיצוני עד שיש בו החלפת הזהות מאדם שפוי למשוגע. עברוֹ של דוד אינו רלוונטי עוד לאדם מסכן זה שהפך למשוגע. שינוי זהות זה הציל את דוד: אכיש גוער בעבדיו שהביאו אליו איש משתגע, דוד מגורש מגת, וחייו ניצלו. מסתבר שכאשר בא דוד עם גדודו כעבור זמן רב לשבת עם אכיש בגת (שמ"א כ"ז), נודעה לפלשתים האמת כי דוד מעולם לא היה משוגע.

ו. שאול מתחפש כדי שבעלת האוב לא תדע מיהו (שמ"א כ"ח): שאול יודע שאם יבוא אל בעלת האוב לדרוש בה בבגדיו המלכותיים, לא תסכים זו להיענות לבקשתו מפחדה מפניו, שהרי הוא הכרית מן הארץ את האובות ואת הידעונים (פסוק ג ופסוק ט). לפיכך "וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים" (פסוק ח). התחפשותו של שאול הצליחה, ובעלת האוב נענתה לו והעלתה לו את שמואל המת כפי בקשתו. אלא שהופעת שמואל לפניה גילתה לה (בדרך שאינה מוסברת במקרא) את זהותו האמתית של שאול "וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל, וַתֹּאמֶר... לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל?!" (פסוק יב). אך את הנעשה אין להשיב: שאול כבר השיג את מבוקשו ונכנס בדו-שיח עם שמואל.^[12]

ז. האישה החכמה מתקוע מתחזה לאישה אבלה על בעלה (שמ"ב י"ד): זהו הראשון מבין שני מקרים במקרא שאדם מתחפש במסגרת הצגה שהוא עורך, דוגמת שחקן במחזה, המתלבש בהתאמה לתפקידו באותו מחזה. יואב מבקש לשכנע את דוד להשיב את אבשלום הגולֶה, ולשם כך הוא מגייס אישה חכמה מתקוע, שחכמתה היא כנראה כישרונה להציג. יואב מצווה עליה "לִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת" (פסוק ב). האישה מופיעה לפני דוד ומציגה עצמה: "אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי." (פסוק ה). הצגתה משכנעת את דוד, והיא מצליחה לחלץ ממנו שבועה שבנה (הדמיוני) לא ייפגע מגואלי הדם (הדמיוניים אף הם). או אז היא נושאת באוזני דוד נאום החושף את מטרתה האמתית, ודוד מבין כי יואב שלח את האישה להציג לפניו, והוא שנתן את הדברים בפיה. ברם ההצגה השיגה את מטרתה, דוד התחייב לאישה התחייבות שמשמעותה היא שאבשלום ישוב לביתו, וכך נעשה.

ח. איש מבני הנביאים מתחפש לחייל פצוע ומוכה לפני אחאב (מל"א כ'): זהו המקרה השני שאדם מתחפש במסגרת הצגה שהוא עורך. זהו נביא המוכר לאחאב מהופעות קודמות שלו לפניו,^[13] ועל כן התחפשותו, כמו זו של תמר לפניו, היא דו-תכליתית: מחד, תפקיד התחפושת להסתיר את פניו כדי שאחאב לא יכירנו, ומאידך להלום את הזהות השונה שהוא מאמץ לו לאותה שעה. הנביא הזה מופיע לפני אחאב כחייל שהוכה ונפצע בידי מפקדו, כעונש על כך שהתרשל בשמירת שבוי ארמי שנפל בידי ישראל במלחמה שנערכה באותה שעה. השבוי ברח והחייל נענש קשות, והוא בא להתלונן על כך לפני אחאב, כדי שאחאב דווקא יצדיק את העונש, ובכך יגזור את דין עצמו על ששחרר את בן הדד מלך ארם. התחפושת של אותו נביא כוללת מכות ופצעים שהיכה אותו חברו במצוות ה'. בנוסף לפצעים אמתיים אלו – "וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר (– בצעיף) עַל עֵינָיו" – כנראה הניח תחבושת על פצעים במצחו שכיסתה את עיניו כך שאחאב לא יוכל להכירו. ההצגה הצליחה, ואחאב פעל כמצופה, והצדיק את המפקד המעניש. או אז – "וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו, וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא", והנביא מבהיר לאחאב את משמעות ההצגה.^[14]

ט. אחאב מתחפש לחייל פשוט במלחמת רמות גלעד (מל"א כ"ב): הנביא מיכיהו בן ימלה הודיע לאחאב בשם ה' כי אם יֵצא למלחמה ברמות גלעד ימות בה. אחאב החליט לצאת בכל זאת למלחמה, והוא מצווה: "שִׂימוּ אֶת זֶה (– את מיכיהו) בֵּית הַכֶּלֶא ... עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם" (פסוק כז). בעת הכניסה למלחמה, אומר אחאב לשותפו למלחמה יהושפט מלך יהודה: "הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ"^[15], ובפועל: "וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָה". התחפשותו של אחאב, דהיינו הופעתו בשדה הקרב כחייל פשוט, נועדה להצילו ממוות, שכן בטרם פרוץ המלחמה ציווה מלך ארם את מפקדי צבאו "לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ" (פסוק לא). ואכן, חיילי ארם לא יכלו לזהות את אחאב, וסברו תחילה כי יהושפט (שלא התחפש) הוא אחאב, ורצו להורגו. אך כשנוכחו כי לא מלך ישראל הוא, עזבוהו. אולם לבסוף: "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ (רד"ק: בלא מתכווין לאחאב) וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן", ובבוא הערב מת אחאב מלך ישראל במרכבתו (פסוקים לד–לה). התחפשותו של אחאב לא עזרה לו.

כעת נחזור לסיפורנו כדי לדון באשת ירבעם המתנכרת בפני אחיה. אשת ירבעם אינה  מוכרת לאחיה הנביא, ועל כן אינה צריכה לשנות את מראה. כדי 'להתנכר' די לה שתשנה את בגדיה כך שלא תזוהה כאשת מלך, אלא תיראה כאישה רגילה. זאת כוונת ירבעם כשציווה עליה "וְהִשְׁתַּנִּית, וְלֹא יֵדְעוּ כִּי אַתְּ אֵשֶׁת יָרָבְעָם". בכך דומה אשת ירבעם לשאול בהליכתו לבעלת האוב ולאחאב בצאתו למלחמה בארמים: גם בעלת האוב אינה מכירה את שאול וגם חיילי ארם אינם מכירים את אחאב. אולם אם יופיעו הללו בבגדיהם המלכותיים – תיחשף זהותם, ועל כן, די להם ללבוש בגדים רגילים כדי להסתיר את זהותם.  

מבין המקרים שסקרנו בסעיף זה, כל המתחפשים השיגו את מטרתם, מלבד שניים: התחפשותו של אחאב נכשלה בכך שלא השיגה את מטרתה להציל את חייו, שכן הוא נהרג במלחמה; התנכרותה של אשת ירבעם בסיפורנו, אף היא לא השיגה את מטרתה, שכן אחיה זיהה אותה מיד בבואה!

כישלון התנכרותה של אשת ירבעם מתואר בפסקה הבאה (בפסוקים ה–ו). לפיכך נדון בכך בעיון הבא, אשר יוקדש לפסקה זו, ושם נברר מדוע דווקא שני מקרי ההתחפשות הללו נכשלו – מהו המכנה המשותף ביניהם.