סדר ארגון הנתונים בסיפור | 3

לא רק 'דילוגים להמשך' או 'נסיגות לעבר' טומנים בחובם קריאות נסתרות, אלא גם סיפור הנראה כערוך בסדר טבעי מעביר את מסריו מבעד לארגון הנתונים שבו ולסדרם.

פריצות של המספר (סגנון של 'היתממות')

נפתח את דיונינו הנוכחי בנקודה בה סיימנו את דיונינו הקודם - פריצת המספר לסיפור (מה שמכונה לעתים 'המספר המתערב'). פריצות אלו ניחנות פעמים רבות בסגנון של היתממות, כביכול הכתוב אינו אומר דברים מפורשים אלא רק מבקש למסור לקורא כבדרך אגב נתון זה או אחר, ולמעשה באגביות מיתממת זו, ובעזרת המיקום שבו הנתון נמסר, מוצעת משמעות נסתרת למאורעות. נדגים את הדבר מבעד לפריצה שכזו תוך כדי תיאור תלונת המתאווים (במדבר י"א). תלונת ישראל מתוארת באופן הבא (במדבר י"א, ד-ו):

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה
וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר.
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם
אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים.
וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל
בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".

הביקורת על המתלוננים בולטת כבר בתחילת תיאור התלונה שהרי הכתוב מתאר תלונה זו כנובעת מתאוות 'האספסוף אשר בקרבו' וישראל מצטרפים או נגררים ('שבים' בלשון הכתוב) לתלונה זו.[1] האירוניה בה מוצגים המתלוננים באה לידי ביטוי גם בפער שבין תוכן בקשתם להיזכרותם במצרים: הם מבקשים בשר, אך כבר בפיהם שומע הקורא שלמעשה בשר לא היה גם במצרים אלא רק 'דגה' וצמחייה. אין צורך לומר שגם הגדרת "חינם" לעם העבדים שבמצרים היא הגדרה מוזרה במקצת. האירוניה ממשיכה גם מבעד לרשימה המפורטת של התפריט שהוצע לישראלים במצרים. עצם אריכות הרשימה (הבולטת בשל האנפורה של "את") נותנת תחושה של תפריט מסעדות מוגזם, אך גם תוכנו מפתיע למדי, שהרי ניתן להתגעגע לאכילת דגים, קישואים ואבטיחים, אך האומנם בתפריט אליו נשואות עיני המתאווים יש גם "חציר"?! בכל אופן, מול השפע שניתן להם במצרים חינם ניצב המן שגורם לנפשם של המתאווים להיות "יבשה", חסרת חידוש ומשועממת מאיסוף המן מידי יום.

בשלב זה של הסיפור, בין אזכור תלונת המתאווים למסירת תגובת משה פורץ 'המספר' ומתעכב לרגע על תיאור המן תכונותיו (פס' ז-ט):

"וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח.
שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת
וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן.
וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו".

בפריצה זו רומז הכתוב לקורא עד כמה אין ממש בתלונת ישראל. הדברים אינם נאמרים במפורש אולם עולים מאליהם מעצם תיאורו התמים של המן, ובלשונו של רש"י על פריצה זו: "והמן כזרע גד - מי שאמר זו לא אמר זו: ישראל אומרים 'בלתי אל המן עינינו', והקב"ה הכתיב בתורה 'והמן כזרע גד וגו' ', כלו' ראו באי עולם על מה מתלוננים בני והמן כך וכך הוא חשוב" (פירוש רש"י לבמ' י"א, ז).

בעוד ישראל התלוננו "בלתי אל המן עינינו" הנה מגיב המספר - "ועינו (של המן) - כעין הבדלח", כלומר, צבעו לבן ומרהיב. יש לזכור שמאחר שהבדולח היא אבן יקרה הרי שהאסוציאציות שנלוות אליה הן חיוביות ביותר וכנראה בשל כך נבחרה דווקא אבן הבדולח לדוגמה של דבר לבן. בעוד ישראל התלוננו על שעמום הנובע מאכילה חד-גונית של המן ("נפשנו יבשה... בלתי אל המן עינינו"), מעיד המספר שאופני הכנתו של המן מגוונים: "טחנו ברחים או דחו במדכה ובשלו בפרור". בעוד ישראל רמזו שבמצרים האוכל ניתן "חינם", משיב המספר ורומז שדבר לא השתנה - "שטו העם ולקטו" - גם המן ניתן להם חינם; אין אלא למתוח את היד ולקחתו. בעוד ישראל טענו "ועתה נפשנו יבשה", עוקץ המספר ומתאר את המן כרטוב - "כטעם לשד השמן, וברדת הטל לילה ירד המן עליו".[2] בתיאור זה שב המספר ומבליט את המאכל הקבוע והיציב לו זוכים ישראל במן - בכל לילה ובקביעות מנת המזון היומית מגיעה לאוכלים עד פתח אוהליהם.

מעבר לכך לא צריך הכתוב לומר מאומה. עצם תיאורו את המן במקום זה, מיד לאחר תלונתם, מקעקעת למעשה את תלונתם. אומנם, גם אם הצגת המן הייתה נעשית בפתח הסיפור היה מבין הקורא שאין ממש בתלונת המתאווים, אולם שיבוץ אפיון המן במקום זה דווקא מבליט עניין זה ביותר, באירוניה עוקצנית.

מצג (אקספוזיציה)

בשלב הפותח את הסיפור, בשלב המצג, המספר מצוי בעמדה מיתממת מעצם הגדרתו כמי שמספר לקורא על מי עומד הוא לספר את סיפורו. די בהטיה קלה של אפיון דמות לצד או אחר בכדי שהקורא ייכנס למסע הסיפורי כשדעתו מוטה בהתאם לרצון הכתוב. בדרך כלל זהו הנתון בו הסיפור נפתח ויש בו השפעה רבה על תהליך הקריאה כולו.[3] קורא סיפור דוד, נבל ואביגיל מתקשה מאד לשפוט את הדמויות באופן עצמאי שהרי כבר בתחילה, עם הצגת הדמויות, מסר לו המספר: "וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים" (שמ"א כ"ה, ג). נתון זה מלווה את הקורא בעל כורחו מתחילת קריאתו את הסיפור וממילא הוא מגיב למעשי נבל כמעשים של איש 'קשה ורע מעללים', ואת מעשי אביגיל רואה הקורא כמעשים שמתאימים להיעשות על ידי אישה 'טובת שכל'.[4]

'מצג שיפוטי' מעין זה אינו רווח כל כך בסיפורי המקרא. סימון מנה ששה מקרים כאלו סך הכול: הנחש (בר' ג', א); נח (בר' ו', ט); בני עלי (שמ"א ב', יב); נבל הכרמלי (שמ"א כ"ה, ג); שבע בן בכרי (שמ"ב כ', א); איוב (איוב א', א).[5] ייתכן שניתן להוסיף לרשימה זו עוד כמה מקרים בודדים (דבר זה עצמו תלוי כבר בפרשנות ובהגדרת 'שיפוט'), אך בכל מקרה ביחס לכמות הסיפורים הנפתחים במצג אכן מדובר במקרים בודדים.

כאמור, לא רק במצג שיפוטי משפיע הכתוב על חוויית הקריאה ומשמעות הסיפור. גם נתון ניטראלי הנמסר במצג יכול להשפיע על הקורא ועל צפייתו להמשך עלילתי כזה או אחר. סיפור צרעת נעמן פותח בהצגת הדמויות תוך הדגשת מעמדן ההיררכי: "וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם... וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן" (מל"ב ה', א-ב). התמקדות זו מכניסה את הקורא לאווירה של מעמדות ושל היררכיה, והיא משפיעה באופן ניכר על המשך הקריאה ועל משמעות הסיפור כולו.[6]

כך למשל, פרשת וישב פותחת בתיאור ישיבת יעקב בארץ כנען: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בר' ל"ז, א). לכאורה, מתאים היה לפתוח את היחידה הבאה (סיפור יוסף ואחיו) בפסוק ב' בו מופיעה נוסחת פתיחה קבועה בספר בראשית: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן..." (ב). לו היחידה החדשה הייתה נפתחת בכותרת "אלה תולדות יעקב" הרי שאת תיאור ישיבת יעקב בארץ כנען הנזכרת לפני כן היינו מפענחים כסיום הסיפור הקודם - תיאור התנחלות בני עשיו בהר שעיר, הר אדום. כלומר, כניגוד לעשיו ובניו שהתיישבו בארץ אדום, הנה יעקב יושב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (וראו בפירושי רש"י, ראב"ע, רשב"ם ורמב"ן שהתייחסו כולם לזיקה זו).

למרות אפשרות סבירה זו, כל מחלקי הפרשיות הקלאסיים פתחו את סיפור יוסף ואחיו במשפט - "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". כך חלוקת הפרקים (בפסוק זה נפתח פרק ל"ז); כך חלוקת הסדרים (בפסוק זה נפתח סדר לג); וכך כמובן חלוקת הפרשות (פרשת וישב פותחת בפסוק זה). תהא הסיבה אשר תהא לחלוקה המקובלת אשר פותחת את סיפור יוסף בפסוק זה, ברצוני כעת להתמקד באפקט הספרותי שנוצר עת מתחילים את הסיפור בנתון זה. לאחר נדודיו הארוכים של יעקב זוכה סוף סוף יעקב והוא 'יושב בארץ מגורי אביו בארץ כנען'. זכה יעקב ושב לבית אביו וזכה ושב לארץ המיוחדת. פתיחה שכזו מעוררת תחושת רגיעה ותחושה של שלווה, בודאי נוכח ההקשר הרחב של סיפורי יעקב. והנה, להפתעת הקורא, גם בארץ כנען בה יעקב יושב נפתחת טרגדיה חדשה בחייו, והוא מתנתק לשנים ארוכות מבנו האהוב יוסף. לחוויית קריאה זו נעתר המדרש שהביא רש"י במקום: "ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז".

'מצג מפענח'

השפעת פתיחת הסיפור על משמעותו בולטת ביותר במה שניתן לכנות 'מצג מפענח', כלומר שכבר במצג המספר מוסר לקוראיו נתון שנעלם מעיני הדמויות ושמתברר לדמות רק תוך כדי הסיפור (צהר כינתה זאת 'מצג חושפני').[7] במקרים רבים, חלק נכבד ממתח הסיפור אובד במצג שכזה, אולם למעשה אין זאת אלא שמוקד הקריאה עובר למקום אחר. יפה העיר טלמון שבעזרת המצג (באופן מיוחד לטעמי בעיקר בעזרת המצג המפענח) - הקורא היודע יותר מהגיבורים "כאילו מתעלה מעליהם ומשתף עצמו עם יוצרם, עם מחבר הסיפור".[8]

כך למשל כבר בפתיחת ניסיון העקידה מוסר המספר לקורא שמדובר בניסיון בלבד: "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בר' כ"ב, א). כלומר, כבר מתחילת קריאת הסיפור יודע הקורא שאלוקים אינו מעוניין באמת בקורבנות בנים (כמקובל העולם האלילי הקדום) ואין זה אלא ניסיון. במקרה זה המתח נשמר שהרי עדיין ייתכן שאברהם אכן יידרש להקריב את בנו, אולם מבחינה תיאולוגית נדמה שהיה חשוב לכתוב לומר כבר מתחילתו, שבין אם יצחק יוקרב ובין אם לאו, אין זה אלא ניסיון לאברהם, ולא רצון אלוקי אמיתי בקורבנות אדם.[9]

בפתיחת תמונת מפגש רות ובעז בשדה (רות ב') מוסר המספר לקוראיו על דבר היחס המשפחתי של בעז למשפחת נעמי: "וּלְנָעֳמִי מידע [קרי: מוֹדַע] לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז" (רות ב', א). משלב קריאה זה הקורא יודע את אשר רות אינה יודעת - השדה אליו התגלגלה רות 'במקרה' שייך לקרוב משפחה. לכאורה, בכך איבד הסיפור משהו מיסוד ההפתעה שיכול היה להתממש בו - לו הקורא היה שומע לראשונה שבעז הוא קרוב משפחה רק בשלב בסיפור בו הדמות בסיפור (רות) שמעה על כך (כששבה מהשדה לבית נעמי) - הייתה גדלה הזדהותו עם רות וגילוי הקשר המשפחתי היה מקבל את המקום הראוי לו. מדוע אם כן מסר המספר לקורא על דבר הקשר המשפחתי לפני שרות למדה על אודותיו? דומני שהצדק עם ידידי יושי פרג'ון שטען שהעובדה שהיחס המשפחתי עולה כבר בתחילת הסיפור גורם לצפיית הקורא לשמוע על התממשותו במהלך המפגש בשדה, וממילא העובדה שקשר זה נשמר בסוד עד לשיבת רות לבית נעמי מפתיע ביותר ואומר דרשני. לשם בירור נקודה זו הבה נפנה לדיאלוג הקצר שבין רות לבעז בשעת מפגשם בשדה. לאחר שבעז שמע את זהות הנערה שבשדהו מפי הנער הניצב על הקוצרים הוא ניגש אליה ואמר לה: "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי..." (ב', ח). רות מופתעת ביותר מהחסד הגדול שמושפע עליה לפתע, והיא מבטאת את הפתעתה בשאלה גלויה: "וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (ב', י).

בשלב זה בטוח הקורא שהנה עומד להתגלות הסוד ועל השאלה של רות "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה" יענה בעז ויאמר - אינך נוכריה כלל ועיקר: אנו קרובי משפחה וברור שאדאג למשפחתי שנקלעה לצרות. יש לזכור שמשמעות הביטוי 'נכרי' בתנ"ך היא גם: 'מחוץ למשפחה' (כך לפי חז"ל כוונת הפסוק: "לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה" (שמ' כ"א, ח), וכתרגום אונקלוס במקום: "לגבר אחרן").[10] ראו גם: איוב י"ט, טו; קהלת ו', ב). ממילא, לאחר שרות השתמשה בביטוי זה - "ואנכי נכריה" - מצופה שבעז יעמידה על טעותה ויבאר לה שהוא גומל עמה חסד בשל המחויבות המשפחתית שיש לו.

להפתעתו הגדולה של הקורא, בעז בתשובתו מתעלם לחלוטין מהקשר המשפחתי ומבסס את פעילותו על חסדה המרשים של רות עם נעמי חמותה: "וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם..." (יא). בשלב זה של הסיפור ההתנגשות בין ידיעת הקורא - הנסמכת על הנתון אותו מסר המספר בפתיחת התמונה - לבין ידיעת רות הופכת למטרידה. מדוע גם בשלב זה לא בא הנתון המשפחתי לידי ביטוי? מדוע בעז לא מגלה לרות את האמת בדבר יחסיהם הקרובים יותר ממה שרות מעלה על דעתה?

למעשה, לא די בזה שאין כאן העלמת האמת מרות, אלא אדרבא: יש בתמונה זו הדגשה של האמת העמוקה יותר גם לאוזני הקורא. דווקא משום שהמספר העלה את הנושא המשפחתי בפתח התמונה חש הקורא שלא הקשר המשפחתי הוא המפעיל את הדמויות. בעז אינו גומל חסד עם רות בשל מחויבות משפחתית שיש לו אלא כתגובה לחסד הגדול שעשתה רות קודם לכן עם נעמי. הדמויות בסיפור אינן פועלות מתוך מחויבות כלל - לא מחויבות של חוק (וערפה והגואל האלמוני יוכיחו) ולא מחויבות הנשענת על נימוסים חברתיים או קשרים משפחתיים. פעילותן מושתתת על מידת חסד חופשית ועל מפגש אינטימי עם האחר, מפגש המוביל לחמלה. רעיון זה מודגש בסיפור דווקא בשל הודעת המספר כבר בתחילה שבעז הוא קרוב משפחה של נעמי (ושל רות). הודעה זו מצפה למימושה בפועל, ואי מימושה מדגיש בפני הקורא את הדבר שכן ממומש בסיפור בסופו של דבר.

מצג מאוחר

מדרך הטבע, לו המצג נדחה ממקומו הטבעי - בפתח הסיפור - ומופיע רק במהלך הסיפור, לאחר שהקורא כבר מתוודע להתרחשות העלילה, הרי שיש לדבר השפעה גדולה על הקריאה. המקום המדויק בו בחר המספר להציג את גיבוריו מקבל משנה חשיבות לו אין הצגה זו נעשית בתחילת הסיפור. ניתן לכנות תופעה זו בשם 'מצג מאוחר' (או כהצעתו של פרנק פולק 'מצג דחוי')[11] - הצגה של הדמויות או של מרכיב חיוני אחר בעלילה, במהלך הסיפור ולא בפתיחתו. תשומת הלב מוסבת לדחיית מצג שהרי דרך הכתיבה השכיחה במקרא הוא להציג את הדמויות בפתח הסיפור. מבחינה זו, מזכירה תופעה זו את ה'נסיגה לעבר' עליה עמדנו, אלא שכאן אין מדובר בהשלמה של חומרי עלילה אלא בקונוונציה ספרותית שנשברת.

אומנם לעתים נדמה שהנתון המובא במצג המאוחר מובא במקום שבו יש בו רלוונטיות, ושעד כה לא היה צורך בהזכרתו.[12] אך גם במקומות אלו, הקורא מגיב לנתון שהתחדש לו לאור מיקומו הטקסטואלי: על רקע מה שהוא יודע עד כה ולאור ההקשר בו נזכר לראשונה המצג הנידון.

דרך משל, עובדת היות מלך מואב אדם שמן לא נזכר בסיפור אהוד בן גרא בפתח הסיפור אלא רק תוך כדי תיאור הבאת המנחה של אהוד למלך: "וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד" (שופטים ג', יז). יכול הטוען לטעון שרק בשלב זה של הסיפור נתון זה רלוונטי - להבנת התנקשות אהוד במלך מבלי שעבדיו שמים לב לדבר.[13] אולם, בסופו של דבר, הקורא מגיב למשפט השלם: אהוד הביא את המנחה לעגלון המלך, והוא אדם שמן מאד. לאור ההקשר, נדמה שהכתוב מבקש ללעוג למלך שמן זה שמוצג כמי שמביאים לפניו מנחה גדולה, ויש להרבות במנחות כאלו שהרי עגלון (כמו עגל קטן?) אוהב לאכול הרבה. דחיית הצגת המלך לשלב זה של הסיפור מכילה קריאה נוספת, רמוזה ועוקצנית, שלא הייתה באה לידי מימוש לו נתון אקספוזיציוני זה היה נזכר בפתיחת הסיפור.[14]

בשיעורינו למגילת אסתר, שנכתבו מעל במה זו, הערנו על תופעת המצג המאוחר בהצגת מרדכי ואסתר תוך כדי פרק ב' במגילה (ולא בפתיחת תמונה זו). בתחילה נמסר לקורא שמחפשים נערה חדשה שתמלוך תחת ושתי, שהרי כך נאמר עוד לפני הצגת מרדכי ואסתר:

"... וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן. וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן" (ב', ג-ד).

רק לאחר מסירת נתון זה מציגה המגילה את מרדכי ואת אסתר (תוך הדגשת יופייה של אסתר):

"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי... וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת" (ב', ה-ז).

ממילא, הקורא אינו נפגש בהצגת הדמויות במקרה זה באופן ניטראלי; אין מדובר בהצגת דמויות בחלל ריק, בפתיחת סיפור שהקורא אינו יודע עדיין מה עתיד להתרחש. מאחר שכבר מחפשים אישה למלך, הקורא הנבון מבין שככל הנראה אסתר תיקשר בעניין זה.[15] כפי שכבר הערנו בשיעורים על אסתר, מדרש רבה עמד במקום על נקודה זו ואף הביא מקרים נוספים בהם מצג הדמויות בא תוך כדי העלילה, בשלב בו מחפשים מישהו מתאים לאיזה תפקיד בסיפור:

"'והנערה אשר תיטב בעיני המלך' וגו', מי הגון לדבר זה? מרדכי: 'איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי'. ודכוותיה 'וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים' (שמ' ב', כה), מי הגון לדבר זה? משה: 'ומשה היה רועה'. ודכוותיה 'ויאמר שמואל אל העם לכו איש לעירו' וגו' (שמ"א ח', כב), מי הגון לדבר זה? שאול שנאמר: 'ויהי איש מבנימין ושמו קיש'. ודכוותיה 'וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי ויחתו ויראו מאד' (שמ"א י"ז, יא), מי הגון לדבר זה? דוד: 'ודוד בן איש אפרתי היה'" (אסתר רבה, פר' ה', ד').

בכינוס ארבעת הסיפורים הללו - בחירת משה, בחירת שאול, בחירת דוד ובחירת מרדכי - תחת קורת גג אחת, עומד המדרש על 'המצג המאוחר' המתממש בכל הסיפורים הללו. כאמור, הדבר המשתף את כל הצגת הדמויות הללו הוא שההצגה אינה באה בחלל ריק. ישנה צפייה מוקדמת של הקורא, הקודמת להצגת הדמות, וממילא כבר בעצם הצגת הדמות חש הקורא במענה לצפייתו, והוא מתחיל לעקוב אחר אופן התנהלות הדמות כך שתתאים למה שמצופה ממנה.[16]

במקרה הספציפי של דחיית הצגת מרדכי ואסתר לאחר שכבר מחפשים נערה למלך, הרוויח המספר תרומה נוספת. מעתה מופיעים בפני הקורא בסמיכות שתי "לקיחות" של אסתר:

המצג המאוחר (פס' ז): "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר... וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת"

חזרה לרציפות העלילה (פס' ח): "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי שֹׁמֵר הַנָּשִׁים".

אומנם, הרמיזה לעימות שבין שתי הלקיחות הללו הייתה יכולה לעלות על פני השטח גם לו המצג היה במקומו הרגיל, בפתיחת הסיפור, אולם כעת שתי 'לקיחות' אלו מוצבים האחת ליד השנייה, ובכך נרמז הקורא באופן ברור יותר על המתח שבין אימוצו של מרדכי את אסתר ללקיחתה לבית המלך.[17]

ראוי היה המצג המאוחר לדיון רחב הרבה יותר, אולם אנו נסתפק בהערה זו. קוראי השיעור מוזמנים לעיין במצגים מאוחרים נוספים ולתהות על תרומתם איחורם לסיפור.

בעז"ה, בשיעור הבא ננתח סיפור שלם מתוך הפרספקטיבה של סדר ארגון הנתונים שבו ובכך נוכל לסכם נושא יסודי זה.