אמונה ללא 'אני מאמין': על אפשרות האמונה ללא תקווה
שיעור 27: אמונה ללא "אני מאמין" - על אפשרות האמונה ללא תקווה
א. סיפור: "אני מאמין"
סיפורו של הניגון המפורסם ל"אני מאמין", שהולחן כמרש דבקות אטי, הוא מהסיפורים המופלאים של האמונה בשואה. עבור מי שאינו מכיר את הסיפור, הנה תקציר שערכתי על פי האתר של חסידות מודז'יץ:[1]
קולו הערב של ר' עזריאל פסטיג היה שם דבר בוורשה כולה. רבים נהרו אל בית הכנסת שבו נהגו ר' עזריאל-דוד ואחיו, אף הם משוררים בחסד, להתפלל בימים הנוראים. ר' עזריאל-דוד היה עובר לפני התיבה והם ליוו אותו כמקהלה. הוא ניחן בקול רם, צלול ומרגש, שסחף את כל שומעיו. חייו החומריים היו צנועים למדיי. הייתה לו חנות גלנטריה קטנה, וממנה התפרנס בכבוד, את עיקר סיפוקו ואושרו שאב ממקור אחר - מעולם הנגינה. ניגוניו המרגשים עשו את דרכם היישר לאוטווצק, אל בית-מדרשו של רבו, רבי שאול ידידיה אלעזר ממודזיץ, אמן ניגון בזכות עצמו, שחיבב מאוד את ניגוניו. לאחר שהחלה המלחמה הוברח הרבי לווילנה, ומשם דרך יפן לארצות-הברית.
ר' עזריאל-דוד הובל מגטו ורשה, יחד עם אלפים מאחיו היהודים, באחת מרכבות המוות, בדרך מוורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. האוויר בקרון הבקר העמוס היה מחניק. אנשים, נשים וטף, ששיוועו למעט אוויר ומים, נדחסו באכזריות על-ידי החיות הנאציות. ר' עזריאל-דוד היה מכונס בתוך עצמו. שקשוק הגלגלים המונוטוני, עם מעט האוויר שחדר פנימה מבעד לחלון הקטן, השקיטו במקצת את האווירה. האנשים עמדו דבוקים זה לזה, נאנחים ונאנקים בשקט. מול עיניו של ר' עזריאל-דוד קמו לפתע מילות העיקר הי"ב: 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'. הוא עצם את עיניו והתעמק במילים ובתוכנן. דווקא עכשיו, אמר בלבו, כשהכול נראה אבוד, נבחנת אמונתו של יהודי. ופתאום החלו שפתיו לפזם נעימה שקטה וחרישית. הנעימה השתפכה לה, ואט-אט חברה אל המילים עד שהתאחדה עמן. דבקותו של ר' עזריאל-דוד גברה והלכה מרגע לרגע. עיניו עצומות וגופו דחוס, אבל רוחו מתנתקת מנסיבות הזמן והמקום ונוסקת אל-על. הוא לא חש כלל בשקט המוחלט שהשתרר בקרון ובמאות האוזניים הכרויות בתדהמה למשמע הצלילים המופלאים, שכאילו נלקחו מעולם אחר לגמרי. הוא גם לא שמע את הקולות המצטרפים בהמשך לשירתו, בתחילה בשקט, ומרגע לרגע בקול גובר והולך. קרון שלם, דחוס באנשים מושפלים, מורעבים ומדוכאים, העושים דרכם לטרבלינקה, שר בעוז: 'אני מאמין... בביאת המשיח... ואף-על-פי שיתמהמה'. שעה ארוכה נמשכה השירה המופלאה הזאת. לפתע, כמתעורר מחלום רחוק, פקח ר' עזריאל-דוד את עיניו והביט נכחו. עיניו היו אדומות מבכי ולחייו רטובות מדמעות. הוא היה נסער מאוד. 'אחים יקרים!', פנה אל הסובבים אותו, 'הניגון הזה הוא ניגונה של הנשמה היהודית. זהו ניגון האמונה הטהורה, שגם אלפי שנות גלות ורדיפות לא יכלו לה'. קולו נחנק לרגע. 'רוצה אני להציע לכל מאן דבעי עסקה בלתי-שגרתית: מי שיקפוץ מהרכבת, יציל את עצמו ויצליח להביא את הניגון הזה אל מורי ורבי אדמו"ר ממודזיץ, מעניק אני לו מחצית מחלקי בעולם-הבא...'.
ר' עזריאל-דוד התרומם על קצות בהונותיו וסקר את ראשי האנשים. כעבור רגע הורמו שתי ידיים. אלה היו שני בחורים צעירים שכוחם עוד עמד להם. 'מקבל עליי', אמר האחד. 'מוכן לעִסקה', החרה-החזיק האחר. כעבור שעה קלה הצליחו השניים בעזרתם של האחרים, לפרק את הקרשים שסגרו על החלון הקטן שבמרומי הקרון. הם נפרדו מאחיהם וקפצו בזה אחר זה מתוך הרכבת השועטת. המלחמה חלפה, ומעט אחריה התייצב על סף דלתו של הרבי ממודזיץ בארצות-הברית אחד מהשניים. התברר, כי חברו התרסק אל מותו בקפיצה מהרכבת, ואולם הוא ניצל והצליח להימלט מהתופת. הוא נכנס אל חדרו של הרבי, גולל באוזניו את הסיפור המלא ושר לפניו את ניגונו של ר' עזריאל-דוד, חסידו. כל אותה שעה ישב מולו הרבי ומירר בבכי. הרבי ממודזיץ הוא שהפיץ את ניגונו של ר' עזריאל-דוד פסטג בכל העולם כולו. 'עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים', אמר, 'ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח-צדקנו'.
דומני כי לא יהיה זה משום גוזמה להתייחס לסיפור הזה כאל מיתוס מכונן של גבורת האמונה בשואה, ובמיוחד האמונה החסידית. הרכבת נוסעת מוורשה לטרבלינקה - נסיעה שאין אחריה כלום, אלא המוות. המרחק מוורשה לטרבלינקה הוא פחות משעתיים, ובטרבלינקה אין סלקציות, אין בתי חרושת ואין צריפים לעובדים כבמחנות אחרים. לטרבלינקה פשוט מגיעים ונרצחים. חצי שעה, לכל היותר שעה, ואלפי יהודים שנסעו ברכבת אחת עולים בלהבות. ומהדרך הנוראה הזו, בזמן הדחוק הזה, בוקע ניגון, שאיננו סתם ניגון.
לכל מנגינה יש מילים המצפות לה; לכל צירוף מילים - מנגינה המתאימה לו, ורק לו. מנגינות טועות רבות יש בעולם, ומילים רבות שלא זכו למנגינה. ורק לפעמים, ברגע של חסד או ברגע של אמת פנימית עמוקה, בהברקה גאונית או בגילוי הלב, מתרחש נס החיבור בין המנגינה למילים, חיבור שכמו בזיווג נכון, נראה כאילו הוא מוכן מששת ימי בראשית. הניגון שחיבר ר' עזריאל פסטיג הי"ד למילים "אני מאמין" הוא אחד המקרים המיוחדים האלה. האמונה הבלתי-מתפשרת והבלתי-מתאכזבת, שסוף סוף יגלה ריבונו של עולם פניו והעולם יהיה טוב, מתגברת כאן על האתגר הגדול ביותר שהוצב בפניה: כלל ישראל הולכים להריגה, בחוסר אונים מוחלט ובמצב סופי וחסר סיכוי; ורק נקודת האמונה עצמה היא זו שמבקיעה את הסיטואציה הנוראה.
כמה מוטיבים בסיפור נותנים לו את ערכו הייחודי:
א. היכולת לשיר למרות המצב הקודר והייאוש הכרוך בו.
ב. שירת "אני מאמין" דווקא - לאמור: הרצון להיאחז בהצהרת האמונה הנצחית, זו המופיעה בסידור אחרי תפילת שחרית, ולהידבק בה גם בשעה ההיסטורית בה נראתה הציפייה למשיח שיגעון ממש.
ג. סיפור הקפיצה ומסירת הניגון בהצלחה מעניק לסיפור כולו את שלמותו. כבר בממד הזמני של המציאות יש אישור לכך שיהיה המשך, שלא הכול נגמר, ויותר מכך: שיש השגחה פרטית - שאם לא כן, כיצד ניצלו חייו של החסיד הקופץ?
ד. האמונה בביאת המשיח - דהיינו: בהנהגת ה' את ההיסטוריה - מתלכדת עם האמונה בהשגחה הפרטית בהווה. אם ייתכן שחסיד אחד יקיים את משאלת מחבר הניגון וימסור אותו לאדמו"ר, ברי שגם האמונה במשיח תתגשם בסופו של דבר.
ה. ולבסוף: הכרזתו של האדמו"ר ממודז'יץ כי הניגון עמו הלכו יהודים לטרבלינקה הוא הניגון שעמו נקבל פני משיח, מביעה במפורש את המסר המשתמע מן הסיפור כולו: האמונה שאינה נכנעת גם בשערי המשרפות, היא הדלק המזין את ההתקדמות אל הגאולה גופה.
ב. אמונה בלי "אני מאמין"
בסיפור "אני מאמין" קשורה האמונה בתקווה. התקווה אפשרית מפני ש'אני מאמין' שהקב"ה משגיח. גם אם אין לי מושג מדוע "עוללת כה", אני בטוח שסוף סוף, אחרי החורבן והתופת, יהיה טוב, יהיה משיח. לפיכך יכול אני לשיר, ולא לאבד את אמונתי.
במכתבו של יוסל רקובר, בו עיינו בשבוע שעבר, פגשנו יהודי מלא אמונה אך חסר תקווה. אדרבה: יוסל רקובר ויתר על נס, ויתר על תפילה לישועה, ומכתבו - הוא עצמו ניסיון לנסח תפילה מסוג אחר, תפילה שיש בה וידוי ומשפט, אך התחינה חסרה בה. זאת ועוד: אבדן התקווה הוא בדיוק המקום ממנו צומחת האמונה של יוסל, שיש בה אהבת תורה ואהבת נותן התורה, והרגשה ודאית של הא-לוהי שעיצב את אישיותי - אך מבלי לצפות עוד להתערבות א-לוהית.
גם הסיפור החסידי איננו נאיבי. איש אינו סבור שם שהאמונה מבטיחה כי יהיה טוב, לו או לסביבתו. אך האמונה בכל זאת מפיחה תקווה. גם אם אינני בטוח מהיכן ייבקע האור, אני בטוח שבסופו של דבר הוא ייבקע. לא ייתכן שהניגון לא יגיע אל האדמו"ר, באיזו דרך שתהא, כשם שלא ייתכן לחשוב שמשיח לא יבוא בסופו של דבר.
האם ניתן להמשיך להאמין גם ללא תקווה? האם צודק לוינס בפירושו כי יוסל רקובר מציע אפשרות חדשה של אמונה, שכל כולה צומחת מפנימיותו של האדם, שעיקרה הומניזם הזהה לאמונה בתורה, ויש בה אך תביעה ואחריות, בלא בקשת תקווה ונחמה?
אינני חושב שמוקד הבעיה הוא פרשני. תפיסת האמונה שמנסח לוינס ראויה למחשבה מצד עצמה, אך דומני, שסיפור המודז'יצאי כדוגמה תרבותית אינו יכול לקבל אותה. אמונה ותקווה כרוכות זו בזו. אין זו תקווה נאיבית ופרימיטיבית שהדברים יסתדרו כפי רצוני; שכל משאלותיי יתקבלו; שאם אשב על ספסל ברחוב ואזעק "נס" - יהיה נס. ובכל זאת, תקווה יש כאן, המנוסחת היטב באמונה במשיח. ושוב: אין הכוונה לאמונה ב'משיח עכשיו'. גם זו נאיביות. מדובר באמונה שסוף סוף - אפילו יש אינסוף סיבות לרוע ולסבל בעולם - יופיע הטוב, וה' ישלח את חסדו על ישראל ועל העולם. אולי אני לא אזכה לכך, אפשר שאין בכך כדי להועיל בעת הזו - אך בסוף זה מוכרח לקרות. מהתקווה המשיחית נמשכים חוטים של תקווה אף אל ההווה. אין הם בטוחים כמותה, אך גם הם נותנים כוח, ותקווה שבכל זאת משהו ישתנה, ואולי אפילו עכשיו.
המכתב של יוסל רקובר נכתב עוד בטרם קמה מדינת ישראל - בטרם נראה אופק משמעותי של הישרדות לעם ישראל. עם זאת, יש לזכור שמדובר ביצירה ספרותית, ולכן יש חשיבות לא רק למה שנאמר, אלא גם לסיטואציה שצייר המחבר. הרגע האחרון של גטו ורשה הוא בדיוק הרגע שבו גם המאבק איבד סיכוי, כלומר: הרגע שבו באמת אין עוד סיבה לצפות לכלום. או אז עולה השאלה: האם בכל זאת יש לאמונה חיים, אף על פי שאין היא מפיחה בי שום תקווה?
אינני יודע אם ניתן להכריע בסוגיה זו. ברי לי, ששני גילויי האמונה, מגטו ורשה ומהרכבת לטרבלינקה, הם מרשימים ומשמעותיים. הן האמונה הכרוכה בתקווה הן זו שמעבר לה, שתיהן גילוי יוצא דופן של כוח האמונה. תפיסת האמונה אצל לוינס, ייתכן שהיא מחודדת יותר מדי; לא רק מפני שקשה להאמין כך, אלא גם מפני שהניתוק בין א-לוהי התורה לא-לוהי ההיסטוריה - בין הא-ל האומר לא-ל העושה - הוא באמת גדול מדי. אנו מאמינים שזהו עולמו של הקב"ה, ויש לו אחריות עליו. גם אם תפיסתנו את השגחת ה' אינה ילדותית, אין היא יכולה לוותר על היסוד הזה. מי שציווה על הטוב, מוכרח לדאוג לקיומו, ואיננו יכול לזנוח את העולם ואותנו.
ג. תורה ותפילה
ונקודה נוספת, הנמשכת מזו הקודמת. בפירושו למכתב של יוסל רקובר הדגיש לוינס את האמונה הקשורה בתורה. אף שהצדק עמו בדבריו, נראה לי כי לוינס לא נתן את היחס הראוי לממד אחר של המכתב, שהוא אולי הממד העיקרי בו: התפילה. יוסל רקובר איננו כותב ספר ואיננו נושא נאום לאומה. הוא מדבר עם רבש"ע. זוהי שיחה נוקבת, קשה, אבל שיחה.
פה נמצאת הרגל השנייה של אמונת ישראל, שאינני מוצא לה ביטוי אצל לוינס. לוינס הצביע, ובצדק, על המרכזיות של התורה באמונתנו. אך התפילה איננה לוקסוס עבורנו. האמונה היהודית החיה זקוקה לתפילה ונשענת עליה, בדיוק כשם שהיא נשענת על התורה.
כפי שכתבנו למעלה, אין זו תפילה רגילה. אין כאן לא סידור שבחים ולא תחינות ובקשות ולא הודאות, כבתבנית התפילה נורמטיבית. אבל תוכנה של התפילה מעולם לא היה עיקרה. בעלי מחשבה ובעלי הלכה[2] כאחד כבר עמדו על כך שעיקרה של התפילה בעמידה לפני ה', בזיקה אליו ובדיאלוג עמו. יש מצבים שבהם התפילה כסדרה איננה מתאימה עוד. יש מצבים בהם משוקעת מלוא משמעותה של התפילה בפסוקים בודדים, בשעה שכל האחרים נזנחים. יש שאדם פותח פיו לומר תפילה אחת, אך מזרמי לבו יוצאת תפילה אחרת לגמרי, שאין הוא יכול - ואולי אין הוא רוצה - להחזיקה בלבו. יש תפילה שכולה תודה. יש תפילה שכולה רחמים ותחנונים לפני המקום. יש תפילת שבח. יש תפילה שהיא בבחינת משפט. יש תפילה שהיא שאלה ותהייה. ויש תפילה שאינה אלא שיתוף דברים עם רבש"ע.
תפילתו של יוסל רקובר קרובה יותר לסוגות האחרונות, ובוודאי אינה מסוג התפילות הרגילות; אך דווקא בכך עוצמתה. ספק אם יכול היה יוסל רקובר לומר אותם דברים עצמם לוּ פנה לקהל שומעים או לחבריו. אכן, לא היה לו עם מי לדבר זולת רבש"ע, אך כבר הטעמנו: לבחירת הסיטואציה יש חשיבות כמו לדברים עצמם. ואמנם, יש מצבים - ולא רק ברגע האחרון של גטו ורשה - שאין ליהודי אל מי לפנות זולת רבש"ע. אלא שבין תיאור המצב ובין התפילה עצמה עוד יש מרחק; ואת המרחק הזה גמא יוסל בתפילתו. הוא הגיע לרבש"ע ברגע שבו בחר לא להרגיש לבד ולא לחשוב לבד ולא לכעוס לבד, אלא לפנות עם כל זאת אל קונו ולשפוך לפניו שיחו. גם דבריו על אהבת התורה שלו - אל הקב"ה הם נאמרים, לא לחלל האוויר. לוּ נאמרו לחלל האוויר, אפשר שהיו בבחינת "הטחת דברים כלפי מעלה", שגם אם יש לה נסיבות מקלות, ודאי אין היא יכולה לזכות באותה אהדה בה זוכה התפילה.
כשאב אומר לילדו "לא אסכים! בשום אופן לא אסכים!", יכול הילד לומר "אם כך, אין לי מה לדבר עמך, אבא". ברם, יכול הוא גם לומר: "יהי כן. ובכל זאת רוצה אני להמשיך לדבר". ייתכן שבסתר לבו הוא מאמין שבכל זאת, כנגד כל הסיכויים, אבא יסכים. וייתכן גם ששוכנע כי אין לו סיכוי, אך בכל מקרה איננו מוכן לחדול לדבר עם אביו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)