קטנה שהתקדשה על דעת עצמה

מקורות לשיעור:

 

1. קידושין מד: "אתמר... ניתנו".
2. לעיל יט. "אמר רבא אמר רב נחמן... לא שנא"; תוספות שם ד"ה אומר; רא"ש שם (סי' כה).
3. רשב"א מד: ד"ה איתמר.

 

שאלות:

 

1. כיצד ייתכן שקידושי קטנה שאינה ברת דעת יהיו תקפים אך ורק מחמת הסכמתו של האב בדיעבד?
2. מהו המנגנון ההלכתי המאפשר לאב להרשות לבתו להתקדש בכוחות עצמה בהיותה קטנה?
3. הרשב"א משווה את קידושי הקטנה התלויים בהסכמת אביה לקידושין אשר בכוונת הצדדים שיחולו לאחר ל' יום. מהי הבעייתיות בהשוואה זאת?

 

מקורות לשיעור: 1. קידושין מד: "אתמר... ניתנו". 2. לעיל יט. "אמר רבא אמר רב נחמן... לא שנא"; תוספות שם ד"ה אומר; רא"ש שם (סי' כה). 3. רשב"א מד: ד"ה איתמר. שאלות: 1. כיצד ייתכן שקידושי קטנה שאינה ברת דעת יהיו תקפים אך ורק מחמת הסכמתו של האב בדיעבד? 2. מהו המנגנון ההלכתי המאפשר לאב להרשות לבתו להתקדש בכוחות עצמה בהיותה קטנה? 3. הרשב"א משווה את קידושי הקטנה התלויים בהסכמת אביה לקידושין אשר בכוונת הצדדים שיחולו לאחר ל' יום. מהי הבעייתיות בהשוואה זאת?

הגמרא בסוגייתנו מביאה את מחלוקת האמוראים בשאלת חלות קידושי קטנה אשר התקדשה על דעת עצמה. רב ושמואל סבורים כי הבת צריכה גט לחומרא, שכן יש לחשוש שמא האב מסכים בשתיקה לקידושי הבת, ומחמת כן הקידושין חלים. עולא לעומת זאת, אינו חושש לאפשרות זאת, ולכן אינו דורש מהבת לקבל גט בכדי שתוכל להתקדש לאחר. מתוך הסוגיא ניתן להסיק כי אילו אכן היה ידוע שהאב סומך את ידיו על הקידושין, הקידושין תופסים לכולי עלמא.

מסקנה זאת נראית מפתיעה. כל עוד והבת היא קטנה הרי היא ברשותו המוחלטת של אביה. משום כך, אם קידש האב את בתו, אפילו כנגד רצונה, הקידושין תופסים (אלא שלכתחילה אין לנהוג כן, עיין לעיל מא, א). קידושי הבת, אפוא, צריכים היו להיות חסרי תוקף משתי סיבות: ראשית בתור קטנה הבת אינה ברת-דעת, ושנית, מאחר שנמצאת היא ברשות אביה, הרי שאין בסמכותה להתקדש.

ואכן, חלק מהראשונים סבורים כי הקידושין תקפים אך ורק אם ניתן לראות באב כצד לטקס הקידושין. לביסוס גישה זאת, מציינים הם לדברי רבא בשם רב נחמן לעיל (יט, א): "אומר אדם לבתו קטנה: 'צאי וקבלי קידושיך' ". לדבריהם, חששם של רב ושמואל היה כי עוד קודם לקידושין הורה האב לבתו לקבל את קידושיה. במקרה כזה הקידושים תקפים, מכיוון שרואים בבת כפועלת בשמו של אביה, וכדברי רב נחמן. באופן דומה הסביר הראב"ד, כי הנידון בסוגייתנו הוא מקרה בו קיבלה הבת את כסף קידושיה בפני אביה. במקרה כזה ניתן לפרש את הסכמתו בשתיקה של האב כהוראה חיובית לבת לקבל את כסף קידושיה. עם זאת, לדעת הרשב"א שני פירושים אלו אינם מתאימים ללשון סוגייתנו.

בדומה לראשונים הנזכרים, גם הרמב"ן סבור היה כי קידושי הקטנה תקפים רק אם ניתן לייחסם אל האב. אלא שלדעתו, ניתן להחשיב את הקידושין כמעשה האב, אפילו אם הסכמתו לקידושין ניתנה רק בדיעבד:

"קדושין ונשואין דבתו - אע"ג דחוב הוא לאב לעניין נדרים ומעשה ידיה (שלגביהם מאבד האב את זכויותיו), זכות הוא להשיאה ומצוה דרמיא עליה היא, וכהאי גוונא, היכא דחזינן דניחא ליה, זכין לאדם שלא בפניו".

(בהמשך דבריו עסקנו בשיעור הקודם).

באופן דומה לרמב"ן, גם הרי"ד ביאר כי די בהסכמתו בדיעבד של האב בכדי שקידושי הבת יהיו תקפים. לשיטתו, הסכמתו בדיעבד של האב מגלה למפרע כי, אילו היה מודע לטקס הקידושין, היה הוא מעניק לו את ברכתו. משום כך, ניתן להחשיב את הסכמתו כאילו ניתנה כבר בשעת מעשה, ומשום כך הקידושין תקפים.

במבט ראשון, הסבר זה בדברי רב ושמואל נראה קשה. הרי מאחר שמטרתנו היא לראות באב כבעל דבר בהליך הקידושין, הרי שנצרכת "דעת מקנה" מצידו, להקנות את בתו למקדש. מאחר שיש צורך ב"דעת מקנה", לא ניתן להסתפק בהנחה (המתאשרת לאור הסכמתו של האב בדיעבד) כי האב מעוניין בקידושין (עיין תוספות ר"י הזקן מה, ב). משום כך, שיטת הרי"ד, כי די בבירור למפרע כי הקידושין נעשו להסכמת האב נראית בלתי סבירה.

למעשה, הרי"ד חלק על הבנתנו הראשונית במחלוקת רב ושמואל עם עולא. לשיטתו, עולא חולק באופן עקרוני על רב ושמואל, ולשיטתו הסכמתו של האב בדיעבד אינה מספיקה בכדי להעניק תוקף לקידושין. לשיטתו, אף אילו היה ידוע בבירור כי האב העניק את הסכמתו לקידושין מששמע עליהם, אין לחשוש לקידושי הבת. יתרה מזאת, לדעת הרי"ד, עמדתו של עולא נפסקת להלכה. מעתה, תמיהתנו על הרי"ד פוחתת במידת מה, שכן עולא אכן דחה את שיטת רב ושמואל. עם זאת, שומה עלינו להבין את גישתם של עמודי התלמוד, רב ושמואל.

מעבר לקושי לקבל את ההסתמכות למפרע על גילוי דעתו של האב לאחר הקידושין, עיון בסוגיית הגמרא מעלה קושי נוסף. הגמרא מביאה ראיה לשיטת רב ושמואל מהברייתא המאפשרת לאב למכור את בתו לאמה לאחר שנתאלמנה מבעלה הראשון. כידוע, האב יכול למכור את בתו אך ורק בתקופת קטנותה, ואם כך מוכח כי הבת הייתה מקודשת לאיש עוד בהיותה קטנה. על כך מוסיפה הגמרא, כי לפי ההלכה, אין האב רשאי למכור את בתו לאמה לאחר שקידשה לאיש. אם כך, על כרחנו עוסקת הברייתא במקרה בו הקטנה התקדשה על דעת עצמה והתאלמנה, שבמקרה כזה עדיין זכאי האב למכרה לאמה. מכך מוכח אם כן שלדעת רב ושמואל, קטנה מסוגלת להתקדש על דעת עצמה.

מהלך זה של הגמרא מוכיח לכאורה כנגד פירוש הראשונים שציינו לעיל. אילו צדקו אותם הראשונים בפירושם, כי אכן מבחינה משפטית אין הבת יכולה להתקדש על דעת עצמה, אלא שיש לראות בהסכמת האב לקידושיה כמעשה פעיל מצידו, וכאילו הוא קידשה בעצמו, הרי שאז שבה ועולה השאלה כיצד לאחר שנתאלמנה רשאי האב למוכרה לאמה, והרי גם אם התקדשה הבת על דעת עצמה, תוקפם של הקידושין נובע מכך שמבחינה ההלכתית נחשבים הקידושין למעשה האב.

מכאן מוכח לכאורה שלא כפירוש אותם הראשונים אלא כי אכן כאשר מקבלת הבת את כסף קידושיה, מתקדשת היא בכוחות עצמה. הסכמת האב אינה יוצרת הקידושין אלא תנאי לחלותם גרידא. משום כך, משנתאלמנה הבת, זכאי אביה למוכרה לאמה, שכן כאמור, קידושיה הראשונים לא היו מעשי ידיו אלא מעשה ידי בתו.

הסבר זה, על אף חדשנותו, מסתייע גם מדבריו של הרשב"א על אתר:

"ויש לפרש שמא נתרצה ששמע, וכגון ששתק כששמע (ולא מחה)... דהוה ליה כ'התקדשי לי על מנת שירצה אביך', שמקודשת לכשישמע ולא ימחה, ואע"פ שלא חלו בשעת נתינה (של כסף הקידושין)... והכא אע"פ שנתאכלו המעות קודם ששמע האב, נמי חוששין לה, דהוי ליה כ'הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום', דאע"פ שנתאכלו המעות - מקודשת".

בהשוואת הנידון בסוגייתנו לדין האומר: "הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום", רומז הרשב"א, כי הקידושין בעיקרם נגמרים על ידי מעשי הקטנה, אלא שחלותם נדחית למועד הסכמת האב. מכך ניתן ללמוד כי לשיטתו, הבת היא הצד לקידושין ולא אביה. הסכמת האב אינה אלא תנאי חיצוני למעשה, הנדרש לשם חלות הקידושין.

בהשקפה ראשונה, גישה זאת נראית בלתי אפשרית. כאמור, קטנה אינה נחשבת לברת-דעת. כיצד אם כן ניתן להסתפק במעשי הקטנה חסרת הדעת כמעשה קידושין שלם, ולראות בדעתו של האב הנדרשת לחלות הקידושין כתנאי חיצוני ותו לא. וכי מעשה הקידושין מסתכם במעשה הנחת הטבעת על אצבעה של האישה? ודאי שלא! למה הדבר דומה, לאיש הנותן כסף קידושין לאישה בזמן היותה ישנה - וכי נאמר שדי בהסכמתה לאחר שתתעורר בכדי שיחולו הקידושין? הרי לכל המצוי בעולמה של הלכה ברור כי קידושין שכאלו אינם תקפים.

לשם יישוב קושי זה עלינו להניח כי אף שקטנה מוגדרת מבחינה הלכתית כמי שאינה ברת-דעת, אין לראות במעשיה כמעשי קוף בעלמא, אלא ניתן להכיר במעשיה כמשקפים את רצונה וכוונותיה. מסתבר כי די בכוונה זאת בכדי להחשיב את התנהלותה כמעשה קידושין. אכן, הרמב"ם (הל' אישות פ"ד ה"א) בבואו להגדיר את תפקיד האישה בקידושין, משתמש במונח "רצון" במקום "דעת". אף אם קטנה אינה ברת דעת מבחינה הלכתית, הרי ודאי כי יש להכיר בקיומם של רצונותיה.

אלא, שכפי שציינו לעיל, מלבד הבעיה כי קטנה אינה ברת-דעת, אשר לפי דברינו כעת למעשה אינה מתעוררת בנוגע לקידושין, הרי שקטנה אינה יכולה להתקדש על דעת עצמה מסיבה נוספת - הקטנה נמצאת ברשות אביה, ולכן ללא הסכמתו, אין קידושיה תקפים. הפיתרון לבעיה זאת הינו כי הסכמה זאת, אינה חלק ממעשה הקידושין עצמו, אלא תנאי חיצוני לחלות הקידושין. משום כך, די בהסכמתו המאוחרת של האב.

מעתה יכולים אנו להבין את שיטת הרי"ד, כי הסכמתו המאוחרת של האב מועילה, מפני שרואים אותו כאילו גילה את הסכמתו בשעת הקידושין. כפי שהערנו לעיל, אם דעתו של האב נדרשת לשם ביצוע תהליך הקידושין, ודאי שאין להסתפק בהסכמתו מכללא הנלמדת מהתנהגותו המאוחרת. עם זאת, לפי הצעתנו כעת, כי הקטנה היא פועלת הקידושין, וכי די לשם כך ברצונה ואין צורך בדעת, הרי שהסכמת האב, כאמור, היא רק תנאי חיצוני לחלות הקידושין. לאור זאת, אין צורך בדעת פעילה של האב היוצרת את הקידושין, אלא די בהסכמה. הסכמה זאת יכולה להילמד מהתנהגותו המאוחרת של האב, לאחר ששמע על הקידושין.

לפי דרכנו ניתן גם להבין באופן חדש את דין "צאי וקבלי קידושייך". בפתח דברינו הנחנו, כפי שאכן הבינו כמה מן הראשונים (ראו למשל רא"ש שם סי' כה), כי תקפות הקידושין נובעת מכך שהבת נחשבת כבאת-כוחו של אביה לביצוע הקידושין. כעת יכולים אנו לבאר באופן אחר, כי במקרה זה הקטנה היא הפועלת את פעולת הקידושין בכוחות עצמה, ודברי האב נדרשים אך ורק בכדי לבטא את הסכמתו לקידושין. כהבנה זאת נראה שהבינו התוספות שם (ד"ה אומר).

סיכום

בשיעורים שבשבועות האחרונים עמדנו על היחסים המשפטיים שבין האב ובתו בנוגע למעמדה האישי של הבת. בשיעורים הקודמים עסקנו בנערה, אשר מלבד הבעייתיות הנובעת מהיותה ברשות אביה, הרי שמדובר בגדולה הכשירה לכל פעולה משפטית. משום כך, דיוננו התמקד בשאלה מיהו בעל התפקיד הראשי לעניין הקידושין, האם האב או הבת?

בשיעור היום עסקנו בקטנה, אשר אילולא הסכמת אביה אינה נהנית מעצמאות להתקדש. משום כך הנחנו בתחילה כי רק לאב סמכות לקדש את בתו. עם זאת, לאחר עיון נוסף למדנו כי ייתכן שלבת יכולת להתקדש בכוחות עצמה, אלא שתוקף הקידושין תלוי בהסכמת האב.