גבורת המלך וגדולת מרדכי

הפרק האחרון והקצר של המגילה (שלושה פסוקים סך הכול) חותם באופן חד ונוקב את הכתיבה הכפולה של המגילה. כפי שראינו לאורך הספר כולו, אין ללכת שולל אחר הכתיבה הגלויה המפארת את הדמויות, ויש להקשיב גם לרמזים אותם טמן מחבר המגילה, לקריאה נסתרת שלעתים ניצבת בהיפוך מהמסר הגלוי.

לפני בחינת דבר זה יש להעיר שהפסוקים הקצרים של פרק י' ניצבים כבבואה, במרקם המלים שלהם, לפרק הקודם, לשליחת אגרות אסתר בסיום פרק ט':

בדבר זה יש בכדי להציג בחתימת הסיפור את שני מנהיגי העם היהודי, את "אסתר המלכה" ואת "מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש" כשפניהם אל העם היהודי. אסתר מנצלת את סמכותה לקביעת ימי החג ומרדכי מנצל את מעמדו בכדי לדרוש טוב לעמו. כפי שהערנו בעבר, הסיפור התחיל כשמרדכי היה הגיבור ואסתר הוצגה כעושת דברו. בהמשך, אסתר נטלה את המושכות, ומרדכי עשה "ככל אשר צותה עליו אסתר" (ד', יז). בסיום הסיפור פועלים מרדכי ואסתר במשותף, כשני גיבורים שווים.

כאמור, אין ללכת שולל אחר הכתיבה הגלויה של הסיפור ויש לבחון את הפסוקים ואת הרמיזות המשוקעות בהן.

בתחילה מתואר מעשה המלך:

"וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש [קרי: אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ] מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם" (י', א).

נתון זה מוקשה מאוד. מה תפקידו בסיפור ומה תרומתו? מה אכפת לקורא הסיפור חוק המס החדש שהמלך שם "על הארץ ואיי הים"?

הצעה מעניינת הועלתה על ידי דאוב, על פיה יש לראות את מרדכי כיוזם מס זה, כתגובה להפסד הכספי שנגרם למלך בשל אי מימוש תוכנית המן, עליה אמורה הייתה הממלכה לקבל "עשרת אלפים ככר כסף" (ג', ט).[1] הבעיה בהצעה זו היא שבפשטות נדמה היה שהמלך וויתר על סכום זה, וקשה להניח שלאחר המהפכות שעברו על השלטון המלך מתגעגע דווקא להצעה הכספית הזו.

הקריאה הפשוטה יותר היא שבנתון זה באה לידי ביטוי מלכות אחשורוש ותוקפה. נתינת מס היא ביטוי ראשון במעלה לשליטה על אזור מסוים (יהושע ט"ז, י; י"ז, יג; מל"א ט', כ). ממילא מבין הקורא שהמלך שולט "על הארץ ואיי הים". סיום הספר, אם כן, חותם בתוקף מלכות המלך אחשורוש.[2] הדבר בולט עוד יותר בפסוק הבא, עת המגילה תחתום במלכות אחשורוש, כביכול הוא גיבור הסיפור ואת פעולותיו יש לסכם:

"וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ... הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס" (י', ב - ראו על פסוק זה בהמשך).

לדבר זה משמעות רבה שהרי המגילה פתחה בהצגת אחשורוש ובהצגת מלכותו הגדולה והמרשימה ("עשר כבוד מלכותו") והנה גם נחתמת במבע שכזה. כזכור, גם המבנה הספרותי הכללי של המגילה (מבנה קונצנטרי כפי שנידון בשיעור על אודות הרכבת מרדכי על סוס) מעמיד את פתיחת הסיפור מול סיומו, ובכך מציג את המלך כגיבור הסיפור.

אין צורך לומר, והדבר התלבן זה מכבר, שהמלך מוצג למראית עין כגיבור שעל פיו יישק כל דבר, אולם למעשה המלך קרוב יותר להגדרה המקובלת 'אנטי גיבור' מאשר גיבור שבאמת משפיע על מהלך המאורעות. מעבר לכך, חתימת הסיפור בתיאור גבורת המלך - הבאה לידי ביטוי בשימת מס על הארץ - סוגרת את הסיפור ולועגת למלך גם מכיוון אחר. בתחילת הסיפור (פרק א') הוצג המלך כנדיב ביותר: עריכת משתאות לכל שרי המדינות ("מים רבים") ולכל יושבי שושן (שבוע ימים), והנחה למדינות בעקבות המלכת אסתר. והנה, בסיום הסיפור פוגש הקורא את מקורות המימון של המלך לנדיבות לבו הגדולה: הוא משים מס על הארץ. ובלשון אחר: המלך אולי נדיב לאזרחיו, אולם הם עתידים לשלם תמורת נדיבותו.

לאחר תיאור המס שהוטל על אזרחי הממלכה, נחתם הסיפור כולו בביטוי שבודאי מוכר לקוראים מספר מלכים:

"וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס" (י', ב).

פורמולה זו נזכרת באופן קבוע בסיום תיאור כל מלך בספר מלכים, כדוגמת:

"וְיֶתֶר דִּבְרֵי בַעְשָׁא וַאֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל" (מל"א ט"ז, ה),

או:

"וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹשָׁפָט וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַאֲשֶׁר נִלְחָם הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה" (מל"א כ"ב, מו).

מה ראה מחבר המגילה לחתום את ספרו בביטוי כל כך מאפיין של ספר מלכים? דומה בעיני כי שוב, לצד התיאור המפאר והמשבח רומזת המגילה לקריאה נסתרת המלאה בלעג ואולי אף בביקורת. מחד, הקורא מגיע לרגיעה המיוחלת בסופו של סיפור, ואין מתאים מחתימה זו המבטאת את הפריצה הרגעית של הסיפור לתוך היסטוריה רחבה (של המלך!). אולם, הקורא שכאמור נזכר במלכי ישראל ויהודה נוכח הביטוי הנידון, מעמיד מול עיניו את הפער שבין מלכות אחשורוש ובין מלכות ישראל בארצה; הפער שבין "ספר דברי הימים למלכי פרס ומדי" ובין "ספר דברי הימים למלכי ישראל / יהודה".

לשון אחר, כל הסיפור שתואר במגילה אינו אלא סיפורם של הפרסים; סיפורו של אחשורוש ומלכותו! ביטוי זה הוא עוקצני במידה רבה דווקא בשל הופעתו בסיום הסיפור. כביכול אומר מחבר המגילה לקרואיו: בסופו של דבר, הגלות אותה גלות; יהודי שושן נשארו במקומם; זהו לא הסיפור האמיתי של היהודים, גם אם היה להם תפקיד בסיפור של הפרסים, של "מלכי מדי ופרס".

על רקע זה קשה להתייחס ברצינות רבה מידי גם לפסוק החותם את המגילה כולה:

"כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (י', ג).

אכן, מרדכי מגיע למעמד מרשים בשלטון הפרסי והוא אף ניצל אותו לשם 'דרישת טוב לעמו' - תיאור כה מוכר גם מתקופות אחרות של העם היהודי - אולם האומנם למעמד זה היו נשואות עיני הקורא? הביטוי "גדול ליהודים" מופיע בתנ"ך כולו שתי פעמים בלבד, ושתיהן מתוך מגילת אסתר. בתחילה היה זה בתיאור אבלם של היהודים עת שמעו את גזירת המן:

"וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים" (ד', ג).

שם כזכור, מרדכי היה מנודה מבית המלך בשל לבושו: "כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק" (ד', ב). המקום השני בו נזכר הביטוי הנידון הוא אצלנו:

"כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו".

אם זיקה זו מכוונת - דבר שמסופק בעיני אך אפשרי - הרי שניתן כמובן לפענח אותה '"בעין טובה' ולומר שזהו ביטוי נוסף למהפכה שמתרחשת בסיפור: בתחילה היה אבל גדול ליהודים רבים, ובסופו של הסיפור, מרדכי הוא הגדול ליהודים רבים. אולם תחושתי היא שבזיקה זו (שוב, אם היא מכוונת),[3] המגילה מבקשת ללעוג אף לגדולת מרדכי - אם היא באה מאת המלך. גדולה זו אינה אלא '"כאבל". אין הבדל גדול, במלכות ההפכפכה של המלך, אם "שק ואפר יוצע לרבים" או שהמשנה למלך "רצוי לרב אחיו". כל עמדה שלטונית יכולה להתחלף בין רגע, ויעיד על כך סיפור המגילה כמאה עדים.

לטעמי זהו המסר העולה מתוך ההשוואה הרחבה שבין סיפור המגילה ובין סיפור יוסף. עצם ההשוואה (הן לשונית והן תוכנית) ידועה זה מכבר ורבות נכתב עליה, אולם היא פוענחה באופנים שונים.[4] בראשית הדיון ברצוני להדגיש כי גם מרדכי וגם אסתר מושווים ליוסף. כך למשל בעניין גדולת מרדכי:

"וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי... וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה" (אס' ח', ב, טו)

תיאור זה הוא בעל זיקה לתיאור גדולת יוסף במצרים:

"וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ" (בר' מ"א, מב).

ומנגד, תהליך בחירת אסתר למלכה:

"וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל בֵּית הַנָּשִׁים אֶל יַד הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים וְנָתוֹן תַּמְרוּקֵיהֶן... וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן" (ב', ג-ד) ניצב מול דברי יוסף לפרעה: "יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה... וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו" (בר' מ"א, לד-לז).

התחלופה בגיבור המגילה המושווה ליוסף משתלב בטענתנו קודם לכן, בדבר הגיבור המתחלף של הסיפור.[5]

מה משמעות זיקה רחבה זו ששום קורא אינו יכול שלא לחוש בה?

כמה גישות הוצעו בעניין זה. יש שראו במסכת הזיקות לסיפור יוסף ערך אומנותי גרידא. לשון אחר, המגילה מקבלת נופך אסתטי מיוחד, עת הקורא חש שהוא פוגש בביטויים מוכרים הלקוחים מספר בראשית, וכבר בדבר זה יש בכדי תרומה להנאת הקריאה. בנוסח אחר הובעה לעתים העמדה שמחבר המגילה ביקש לשוות למגילה אופי של ספרי מקרא קדומים, ולפיכך ברר את לשונות ספר בראשית.[6]

אולם גישה זו בעינינו, מפספסת את מגמת ההשוואה. מאחר ומדובר בזיקה עקבית הרוחשת מתחת לסיפור לכל אורכו, קשה להניח שאין בדבר זה בכדי תרומה למשמעות הסיפור ולמסר שהוא נושא בחובו.

ג"ח כהן במבוא שכתב לאסתר בסדרת דעת מקרא הציע את המשמעות הבאה:

"אפשר שמחבר המגילה מבקש להבליט, שהמסופר במגילה אינו מאורע חד-פעמי, אלא יש בו אופי על-היסטורי. ההיסטוריה היהודית כאילו חוזרת על עצמה כאשר יד ההשגחה מכוונת אותה תמיד".[7]

כהרחבה לדבריו ניתן להוסיף, שמחבר מגילת אסתר רומז לקוראיו שישליכו את מה שמפורש בסיפור יוסף על מה שנעלם במגילת אסתר - יד ההשגחה. עלייתו של נער עברי למעמד של משנה למלך מפוענח בסיפור יוסף כרצון ה', וכדבריו של יוסף לאחיו: "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם" (בר' מ"ה, ה). אמירה מפורשת כזו נעדרת מסיפור המגילה אולם היא נרמזת בדרכים שונות, וייתכן כי ההשוואה לסיפור יוסף מבקש להעלות תודעה זו גם במגילת אסתר.

מעבר לכך, דומה בעיני כי משמעות הזיקה אינה אופטימית בעיקרה. מגילת אסתר מתארת לכל אורכה את הצלחת מרדכי ואסתר בארץ נוכריה - ממש כהצלחת יוסף במצרים. אולם, הקורא, המכיר את המשך סיפור יוסף מודע לכך שהצלחה זו הייתה רגעית, וכבר בתחילת ספר שמות פורצת מציאות חדשה:

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ... וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם" (שמ' א', ח-יא).

תהילת יוסף חלפה מן העולם, וישראל המשוקעים עד צוואר במצרים נכנסים לתקופה ארוכה של עינוי ושיעבוד. לטעמי, זהו המסר הסמוי של השוואת הסיפורים. סיום מגילת אסתר הוא כסיום ספר בראשית: בשלטון הנכרי יש נציג יהודי הדורש טוב לעמו, אולם הקורא המודע להמשך קורות ישראל במצרים מבין את ההמשך העלול להתרגש על היהודים גם בשושן. הרמז לקריאה זו הוא בנתון הנזכר בפרק י', עליו תמהנו בראשית דיונינו - "וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אחשרש [קרי: אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ] מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם". מלך שנותן מס על נתיניו נזכר בכמה סיפורים נוספים. אולם הצירוף 'לשים מס' נזכר רק בתחילת ספר שמות:

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים"[8]

ובכך נרמז הקורא להמשך סיפור המגילה שעלול להתרחש כהמשך סיפור יוסף זה המתואר בתחילת ספר שמות, גם אם המשך זה חורג מגבולות סיפור המגילה!

בדברים אלו מסתיימת המגילה ועמה מסתיימים גם שיעורינו. צר לי שאקורד הסיום הוא אקורד פסימי, שמערער במשהו את צהלת ניצחון היהודים על אויביהם. אולם, כפי שראינו לאורך השיעורים, העמדת מלכות ישראל עצמאית כאלטרנטיבה לקורות היהודים בגלות, רוחשת מתחת לפני הסיפור, ורומזת ללומד המגילה שלא ילך שולל אחר התיאור התמים של המאורעות. קריאה נסתרת זו היא מיסודותיה של המגילה, באשר חלק ממוסר ההשכל שלה הוא שהאמת הרחבה נסתרת במציאות, או במלים אחרות: זה שיחפש את שם ה' במגילה לא ימצא אותו בגלוי. עם זאת, המגילה כולה טוענת להשגחה נסתרת מבעד למאורעות, וזה המוכן להיעתר לה ימצאה בכל צעד וצעד בהתפתחות סיפור המגילה. במובן זה, באופן אבסורדי, דווקא הסתרת ה', אי הזכרתו המפורשת, מגלה את פעילותו הרבה והיום-יומית במאורעות הפשוטים ביותר. השגחת ה' על עמו אינה מופיעה רק בניסים הגדולים כחציית ים או כהפיכת יאור לדם, אלא גם בתחרות יופי בארמון, וגם במשתאות של שיכורים.

אכן, ראוי יותר לסיים באקורד זה: מגילת אסתר מגלה שאהבת ה' את עמו לא נגרעת גם כשישראל בגלות, וחסד ה' על עמו יכול להופיע גם בין סובאי יין, גם מבעד למלך שוטה כאחשורוש, כל עוד ישנם יהודים שמוכנים למסור את נפשם להצלת עמם.

 

---