דילוג לתוכן העיקרי

תרומת סיפור יהודה ותמר לרצף סיפור יוסף ואחיו

שיעור 25 - תרומת סיפור יהודה ותמר לרצף סיפור יוסף ואחיו

בשיעור הקודם עמדנו על שלושה אופנים שונים של הסתכלות על מבנה סיפור יהודה ותמר. כעת ברצוני לדון בשאלת יחס הסיפור לסיפור יוסף הרחב בו נוטל חלק, ולתהות על תרומתו למהלך הכולל של הסיפור.

התאמת הסיפור

מאז שפינוזה רבו המערערים במחקר המודרני על התאמתו של סיפור יהודה ותמר לרצף הסיפורי של יוסף הנמכר לעבד במצרים. פרק ל"ז מתאר את מכירתו של יוסף לפוטיפר ("וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים"), ופרק ל"ט ממשיך ישר מנקודה זו ("וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה"). והנה, בתווך, עוזב רצף הסיפור את יוסף והקורות אותו ופונה לתיאור קורות יהודה בארץ כנען.

בקריאה פשוטה של הסיפור אכן קשה לראות כיצד מערכת היחסים של יהודה ותמר משתלבת בסיפור יוסף ואחיו, ועל כן במחקר המודרני היו שטענו שאכן סיפור זה שובץ כאן 'בטעות'. כך למשל התנסח ספייזר, שאמר שהסיפור מהווה 'יחידה נפרדת לגמרי',[1] וכן כתב פון-ראד שאין 'כל קשר בין סיפור זה למה שסובב אותו',[2] או בלשונו של אמרטון, 'שהסיפור אינו עולה בקנה אחד עם סיפור יוסף'.[3]

עם זאת, החוקרים המודרניים שאחזו בדרך הקריאה הספרותית עמדו על זיקות מעניינות ומשכנעות בין סיפור יהודה ותמר למה שלפניו (מכירת יוסף) ולמה שאחריו (יוסף ואשת פוטיפר).[4] למעשה, כבר חז"ל עמדו על הזיקה הספרותית שבין דברי אחי יוסף לאביהם: "וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לא" (ל"ז, לב), לבין מה ששלחה תמר ליהודה: "וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (ל"ח, כה): "א"ר יוחנן אמר הקב"ה ליהודה: אתה אמרת 'הכר נא' חייך שתמר אומרת לך 'הכר נא'" (בראשית רבה, פר' פ"ד, י"ט).[5] קשרים לשוניים וספרותיים אלו יוצרים חוויית קריאה של רציפות, אולם עדיין נותרת בעינה השאלה מה תרומת מעשה יהודה ותמר לרצף הסיפורי של סיפור יוסף: מה היה חסר סיפור יוסף ואחיו לולא סיפור יהודה ותמר הנטוע בתוכו? מדרך הטבע שאלה זו קשורה במישרין בשאלת מגמתו של סיפור יהודה ותמר ומה בדיוק הנקודה המתבררת בו. מאחר שמצאנו שניתן לעמוד על שלוש מגמות שונות לסיפור לאור שלושת המבנים שהוצעו, יש לבחון על פי כל הצעה מה התרומה של סיפור קטן זה לסיפור הרחב בתוכו הוא משולב.

מבנה העלילה -הקמת משפחה למרות הכל

כזכור, ניתן להציג את מבנה סיפור יהודה ותמר כבעל חמשה שלבים ועל פי מבנה זה עולה שנקודת הסיבוך של הסיפור היא אלמנותה וערירותה של תמר המהווים לכאורה סיום למשפחת יהודה; נקודת התפנית היא שיהודה שכב עמה והיא הרתה לו; ולאחר שיהודה חזר בו מהחלטתו לשרוף את תמר ובחר לקיים את עובריה (ואותה עצמה) הגיע שלב התרת הסיבוך ואכן נולדו בניה שהנם בני יהודה. על פי מבנה זה שאלת המשכיות המשפחה עומדת במוקד הסיפור: תמר נטלה את עתידה בידיה ולא המשיכה לשבת אלמנה בבית אביה, ובזכות כך זכו היא ויהודה להמשך השושלת.

דומה שבהקשר זה ברורה תרומת הסיפור הקטן לרצף הסיפורי השלם של סיפור יוסף ואחיו. המשכיות משפחת יעקב קיבלה מכה עם מכירת יוסף כעבד למצרים. האם בכור רחל לא יוכל להוות ענף של שושלת יעקב? יש לזכור שכותרת החטיבה בה אנו מצויים היא "אלה תולדות יעקב..." (ל"ז, א), כלומר, הסיפור מבקש לברר את תולדותיו של יעקב: כיצד בניו הקימו את משפחתם.[6] מבחינה זו עוקב הסיפור במקביל אחר שני הבנים המייצגים את שתי האימהות בנקודה זו עצמה - קשייו של יהודה בהקמת משפחתו וקשייו של יוסף בהקמת משפחתו שלו.[7]

יהודה בארץ כנען "ירד מעם אחיו" - התנתק ממשפחתו ומבית אביו והחל להיטמע בסביבה הכנענית (בת שוע כאישה וחירם כחבר), בהמשך הוא שָכַל את שני בניו. בדומה, גם יוסף נותק (אומנם בעל כורחו) ממשפחתו ומבית אביו, הורד למצרים כעבד והחל להתערות בסביבה מצרית זרה ונכריה. ברור בשלב זה של הסיפור שיוסף לא עתיד לזכות להקמת משפחה משלו. האירוניה של מצבו מתחדדת עת שמים לב לזוגיות היחידה העומדת לפתחו: ניסיון פיתויה של אשת אדוניו אותו! אולם, כשם שבזכות תמר זכה בסופו של דבר יהודה לזרע ולהמשכיות, ובסוף הסיפור נולדים לו שני בנים (פרץ וזרח), כך גם, בדרך מפותלת ומורכבת זכה גם יוסף להעמיד שני בנים (מנשה ואפרים) 'בטרם תבוא שנת הרעב'.

כך, אם כן, סיפור יהודה ותמר מקביל לסיפור יוסף ושניהם גם יחד משלימים את רצף 'תולדות יעקב' - הקמת משפחה למרות הקשיים שהוערמו בדרך, קשיים הנובעים מניתוק הבן ממשפחתו ומבית אביו.

מבנה העומק - הסתרה וגילוי

בקוראנו את הסיפור על פי 'מבנה העומק' שלו, עמדנו על עקרון ההסתרה והמסכה הרוחש לכל אורך הסיפור. כבר אונן מסתיר את מעשיו מפני שאינו רוצה להקים שם לאחיו; גם יהודה מסתיר את מניעיו מפני תמר; תמר עצמה מסתירה פניה בכדי שיהודה לא יזהה אותה; ולבסוף - אף פרץ עוקף את אחיו ונולד לפניו. על פי קריאה זו התברר שהסיפור שופט את ההסתרות והרמיות השונות על פי מגמתן - לו הדבר נעשה לשם יצירת חיים וקיום המשפחה (תמר ופרץ) יש להסתרה מקום, אולם כשמעשה ההסתרה נעשה לשם חידלון של קיום (אונן ויהודה) הרי שיש ביקורת חריפה על מעשה זה.

דומה, כי הזיקה שבין סיפור תמר לסיפור יוסף בהקשר זה ברורה לעין. דומני כי רבים יסכימו עמי שאין עוד סיפור בתורה שנקשר עם מעשי רמייה והסתרה כמו סיפור יוסף ואחיו. בתחילה (ל"ז) האחים פועלים בניכור נורא לאחיהם יוסף ומוכרים אותו לעבד (או זורקים אותו לבור, לשיטת רשב"ם). הם מסתירים את האמת הנוראה מאביהם עת שולחים לו את כתונת יוסף ספוגה בדם, והוא ממאן להתנחם. יוסף מגיע במצרים לבית פוטיפר, וגם שם מנסה אשת אדונו לנצל את יוסף ומרמה את אנשי ביתה ובעלה עת היא מנופפת בבגדו של יוסף ומעלילה עליו שהוא זה שניסה לאונסה. אין צורך לומר שהתנכרות יוסף לאחים נשענת כולה על מעשה רמייה והסתרה, ועל הזיקות שבין התנכרות יוסף לאחיו במצרים ובין התנכלות האחים ליוסף בשכם, כבר עמדו רבים.[8] למעשה, ההסתרות והרמיות שבסיפור יהודה ותמר ובסיפור יוסף דומים גם במימוש הקונקרטי שלהן, שהרי בשני הסיפורים מדובר תחילה על אחים שאינם מוכנים לקיים את אחיהם (אונן שאינו מוכן להקים את שם אחיו ואחי יוסף שזרקו את אחיהם לבור ומכרוהו למצרים) ובהמשך מסתירים דבר זה מאביהם. רמייה זו באה בסיום שני הסיפורים על פתרונה: לידת פרץ וזרח שמהווים 'ייבום' לבנים שמתו; והתהליך שמעביר יוסף את אחיו בשעה שהוא מתנכר אליהם. בין רמיית האחים לתיקון המעשה, באים בשני הסיפורים תמונות של 'רמייה זוגית': תמר מול יהודה ואשת פוטיפר מול יוסף (ומול בעלה).

ניתן לנסח זאת גם כך: בסיפור יהודה ותמר, כמו גם בהתנכרות יוסף לאחיו, דמויות בסיפור עוברות תהליך בעמידה מול בן משפחה המסתיר את זהותו. תמר פועלת בשל רמאותו של יהודה ויהודה זוכה להמשך קיום משפחתו בזכות רמאותה של תמר; יוסף הופך לשליט במצרים בשל התנכלות אחיו אליו, והם זוכים לתהליך של תיקון בשל הסתרת זהותו האמיתית מהם. הסתרת זהות אחד הגיבורים, מצליחה להעלות זהויות פנימיות יותר של הדמויות, ובשני הסיפורים ההסתרה הופכת לכלי לשם גילוי עמוק ופנימי יותר.

יוצא, אם כן, שמבחינת מבנה העומק המלבן את סוגיית המרמה, ההסתרה והגילוי, משתלב סיפור יהודה ותמר היטב בסיפור הרחב של יוסף ואחיו, וייתכן שאף תורם לו מבחינת הבנת הערך הנצרך לעתים של מעשה ההסתרה לשם קיום משפחה מאוחדת בסופו של דבר.

מבנה אומנותי (קונצנטרי) - ערבונו של יהודה

כאמור, על פי המבנה הקונצנטרי שהוצע לסיפור, הציר המרכזי שבו הוא העירבון שנותן יהודה לתמר המסמל את זהותו. החלפת זהות יהודה מיד ליד קשורה כמובן לנתינת זרעו של יהודה לתמר, ובכך המשך משפחתו מתרחש אצל תמר, בעל כורחו וללא ידיעתו של יהודה.

אולם, כפי שכבר אמרנו, סוגיית 'זהותו' של יהודה אינה פורצת לראשונה בנתינת החפצים האישיים שלו לתמר. כבר בירידתו מאת אחיו והתערותו בחברה הכנענית שסביבו חש הקורא בזניחה מסוימת של 'הזהות המשפחתית-העברית' של יהודה. ברגע שיהודה מוותר על חפציו האישיים הוא, מבחינתו, עובר שלב נוסף באיבוד הזהות שלו, אלא, שבניגוד למחשבתו של יהודה, 'זהותו' עוברת לתמר כלתו; המקום בו יהודה מאבד את זהותו לחלוטין, הוא המקום שבו הסיפור מתהפך ונזרע המשך מפתיע למשפחתו.

סוגיית הזהות העברית של יהודה תובלט אם נאמץ את הצעתו של לאמב. לאמב עמד על חילופי הכינויים לתמר המחופשת בפרשה: כשיהודה רואה אותה בתחילה נאמר "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ" (טו), אולם אחר כך, כשרעהו מחפש את תמר על הדרך ולא מוצא אותה מתחלף הכינוי לקדשה: "וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה" (כא-כב). לדעתו של לאמב חילוף זה מבקש להעמיד את יהודה במתח שבין 'עבריות' ו'לא-עבריות', כלומר, בכינוי 'קדשה' מוזמן הקורא לראות בתמר המחופשת 'זונה דתית', כחלק מפולחן אלילי-כנעני, ואילו הכינוי 'זונה' אינו קשור כלל כמובן בתרבות דתית כזו או אחרת. ממילא, עת הכתוב מתאר את תמר כמחופשת 'לזונה' הוא משתמש בשפה עברית, אך כשעובר הכתוב לתארה 'כקדשה' מתלוות אסוציאציות כנעניות פולחניות, דבר המבליט עוד את התערותו של יהודה בתרבות הכנענית (אף הדתית!).[9]

בין אם הצדק עמו ובין אם לאו, על פי המבנה הקונצנטרי של הסיפור, עולה שהסיפור סובב סביב יהודה וסביב שאלת זהותו ומנהיגותו ('מטהו' הניתן כעירבון). בתחילה יהודה גוזר על תמר לשבת 'אלמנה בבית אביה' ולבסוף מודה שהיא 'צדקה ממנו'. מוטיב זה של העירבון פורץ שוב בסיפור יוסף, וגם שם הוא קשור ביהודה. כוונתי לעירבון שיהודה שם על עצמו תמורת שלומו של בנימין: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים" (מ"ג, ט). ואומנם, כשיהודה עומד מול יוסף ומבקש להמיר את עבדותו של בנימין בעבדותו שלו הוא מזכיר עירבון זה: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים" (מ"ד, לב). הערבות בה מצוי יהודה מייצגת יותר מכל את התאמתו להיות מנהיג בישראל, וכבר עמדו רבים על כך שלאורך סיפור יוסף חש הקורא כיצד מנהיגות המשפחה עוברת מיד ראובן ליד יהודה. ממילא, עיצוב סיפור יהודה ותמר כסובב סביב העירבון, קושר את הסיפור הספציפי שאירע ליהודה עם הסיפור השלם של יוסף. התהליך שעבר יהודה בעומדו מול תמר, מהווה בסיס לעמידתו האיתנה גם מול יוסף ולנטילת אחריות על המשך המשפחה וקיומה (בנימין).[10]

ואכן, הזיקה בין סיפור יהודה ותמר לעמידת יהודה מול יוסף בולטת גם באספקטים אחרים: בנאום יהודה הוא אומר ליוסף בשם אביו:

"וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה (מ"ד, כז-כט).

אמירה זו המושמעת בשם יעקב מתאימה ביותר גם לאומרה הממשי - ליהודה. גם הוא יכול לומר ששני בנים שילדה לו אשתו מתו (ער ואונן), והוא הרי חש הזדהות פנימית עם כאבו של יעקב אביו.

יתר על כן: קיימת אנאלוגיה עמוקה בין שני המצבים המתוארים. תמר הסתירה את זהותה האמיתית מפני יהודה, ומתוך חוסר ידיעה זו פעל יהודה (תוך שהוא נותן לה עירבון). בפעולתו הוא הצליח - ללא כוונה ולא הבנה כלל - להביא לשלמות משפחתו מחדש עם לידת שני בניו. ממש כך, יוסף הסתיר את זהותו האמיתית מפני יהודה ואחיו, מתוך חוסר ידיעה זו פעל יהודה (תוך שהוא מפעיל את 'העירבון' שקיבל על עצמו), ובפעולתו הוא הצליח - ללא כוונה וללא הבנה - להביא לשלמות המשפחה מחדש עם שיבת יוסף לחיק המשפחה. כמעט וניתן לומר שיוסף עבר תהליך של 'ייבום' - 'מת' בתחילה (כעבד במצרים ובתודעת אביו), אך זכה שוב לחיות בקרב משפחתו ולהקים מחדש את שמו העברי. לאור זיקה זו נדמה כי ניתן לומר שסיפור יהודה ותמר מוצג כאחד מהגורמים שתרמו לבניית אישיות יהודה כמי שלוקחת אחריות מתוך ערבות, כראוי למנהיג. למעשה יוצא, שתמר היא זו שלימדה אותו לעשות כן, וממילא, תמר היא זו שהביאה (גם אם בעקיפין) לפתרון הסיבוך שבין יוסף ואחיו...

לסיכום: לפנינו שלושה מבנים אפשריים לסיפור אחד, הגוררים בעקבותיהם שלוש קריאות לסיפור, שגוררות שלוש משמעויות לסיפור וממילא שלושה הקשרים שונים. לא נותר אלא לתהות האם התורה אכן התכוונה לכל שלוש הקריאות הללו והמשמעויות הנלוות אליהן, או שמא עלינו לברור את הקריאה האחת שנראית לנו היציבה ביותר ולהכריע שאליה רומז הכתוב.

 

[1] E. A. Speiser, Genesis, AB, New York 1964, p. 299

[2] G. von Rad, Genesis, OTL, Philadelphia 1972, p. 356

[3] J. A. Emerton, "Some Problems in Genesis XXXVIII", VT 25 (1975), p. 347

[4] ראו למשל:J. P. Fokkelman, "Genesis 37 and 38 at the Interface of Structural Analysis and Hermeneutics", in: Literary Structure and Rhetorical Strategies in the Hebrew Bible, Assen 1996, pp. 152-187. והשוו לשיעורים שניתנו מעל במה זו בשנים עברו, על פרשת וישב: "מכירת יוסף ומיתת בני יהודה" (שנכתב על ידי כותב שיעור זה); "סיפור יהודה ותמר" (שנכתב על ידי הרב אלחנן סמט).

[5] ראוי לציין כי השוואה זו מפתיעה ביותר, ולצד הזיקה שעולה כאן רמוז גם ניגוד חריף בין הדמויות, שהרי על פי הזיקה הלשונית ניצבת תמר שהוליכה שולל את יהודה כמקבילה לאחי יוסף שמוליכים שולל את יעקב (ויעקב המזהה את הכותונת ניצב כמקבילו של יהודה המזהה את חפציו האישיים). האומנם שיפוט תמר בל"ח מקביל לשיפוט האחים בל"ז?! (ואכן, המדרש מתמקד ביהודה ולא בתמר).

[6] ראו במיוחד את דברי רשב"ם לבר' ל"ז, ב: "ועתה כותב 'אלה תולדות יעקב' בני בניו שהיו שבעים והיאך נולדו; כיצד יוסף היה בן שבע עשרה שנה ונתקנאו בו אחיו, ומתוך כך ירד יהודה מאת אחיו והיה לו בנים בכזיב ובעדולם שלה ופרץ וזרח, ונתגלגל הדבר שיוסף הורד מצרימה ונולדו לו במצרים מנשה ואפרים, ושלח יוסף בשביל אביו וביתו עד שהיו שבעים. וכל זה היה צריך משה רבינו לכתוב שעל זה הוכיחם בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו'".

[7] השוו: הרב א' סמט, עיונים בפרשות השבוע, לפרשת מקץ.

[8] ראו למשל במאמרו של הרב י' מדן, "במקום שבעלי תשובה עומדים", מגדים ב (תשמ"ז), עמ' 54­-78.

[9] A. J. Lambe, "Judah's Development: The Pattern of Departure-Transition-Return", JSOT 83 (1999), pp. 57.

[10] בכיוון זה הלך גם לאמב הנזכר לעיל (ראו במיוחד עמ' 57-58).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)