דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שמיטה -
שיעור 25

שביעית בשדה הנוכרי

קובץ טקסט

בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בשאלה, היכן נוהגת מצוות השמיטה. ראינו שהיא נוהגת רק בארץ ישראל, וניסינו לברר אילו מקומות נחשבים 'ארץ ישראל' לעניין זה. כעת נעסוק בפן אחר של השאלה: האם דיני השמיטה נוהגים רק בשדות השייכים ליהודים, או גם בשדות השייכים לנכרים (הכלולים בגבולות הארץ)? הגוי עצמו, כמובן, אינו מצֻווה בדיני השביעית, אולם יש לשאול: האם מותר ליהודי לעבוד בשדהו של הנכרי בשמיטה? ומה דינם של הפירות שגדלו באותה שנה בשדה הגוי - האם יש לנהוג בהם קדושת שביעית?

א. סוגיית הגמרא

הגמרא אינה דנה בפירוש בשאלה זו בנוגע לשביעית, אלא רק בשאלה מקבילה: האם פירות שגדלו בשדה הגוי בארץ ישראל חייבים במעשרות. בעניין זה מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים[1]:

"אמר רבה: אע"פ שאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: 'כי לי הארץ' - לי קדושת הארץ, אבל יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'. ורבי אלעזר אומר: אע"פ שיש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר, שנאמר: 'דגנך' - ולא דגן עובד כוכבים, אבל אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות, שנאמר: 'לה' הארץ'. במאי קמיפלגי? מר סבר: 'דגנך' - ולא דגן עובד כוכבים; ומר סבר: 'דיגונך' - ולא דיגון עובד כוכבים" (גיטין מז.).

רבה ור' אלעזר נחלקו כאן בשתי שאלות שונות. שאלה אחת נוגעת לתחום המשפטי-ממוני: האם גוי יכול לקנות קרקע בארץ ישראל ברמה מלאה ('קניין הגוף'), המתירה לו גם לקלקל את הקרקע ולחפור בה בורות, או שמא התורה אינה מאפשרת לגוי להגיע לרמה כזו של בעלות על קרקע בארץ ישראל, ואין לגוי אלא זכות שימוש בקרקע בלבד ('קניין פירות'). מחלוקת זו אינה מענייננו כאן.

המחלוקת השנייה אינה נוגעת לפן הממוני, אלא להשפעה שיש לו על הפן האיסורי: האם קניינו של הגוי בקרקע מצליח להפקיע ממנה את החיוב בתרומות ומעשרות (כלומר: האם יהודי שקונה פירות מגוי צריך לעשרם). כאן מתהפכות הדעות: דווקא רבה, המעצים את קניינו של הגוי, סבור שאין בכוח הקניין להפקיע מן הקרקע את החיוב במעשרות, ואילו ר' אלעזר, המגביל את קניינו הממוני של הגוי בקרקע, סבור שיש בו כדי להפקיע את החיוב במעשרות.

רבה מחלק באופן חד בין התחומים: הגוי יכול להיות שחקן פעיל במגרש העסקי ולקנות קרקעות כרצונו, אולם אין לו שום יכולת להשפיע על מעמדה של הארץ מבחינה רוחנית. קדושת הארץ נובע משייכותה לקב"ה ("כי לי הארץ"), וקניינו הארצי של הגוי אינו יכול לפגוע בה[2].

השאלה היא מה בדיוק סובר ר' אלעזר. הוא פותח את דבריו בנימה גורפת: "יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר" - משמע שקניינו של הגוי מצליח לקעקע משהו מהותי במעמדה של הארץ. גם מן ההקשר של הדיון: הסמיכות למחלוקת בעניין חפירת בורות, אזכור הפסוקים "כי לי הארץ", "והארץ נתן לבני אדם" וכו', נראה שאנו עוסקים כאן ביכולתו של הגוי להתבסס בקרקע ולשנות את מעמדה העקרוני.

ברם, בהמשך דבריו מסתמך ר' אלעזר על הדרשה: "דגנך" - "ולא דגן עובד כוכבים". דרשה זו אינה נוגעת לקרקע אלא לפירות, ולכאורה נראה שאין בה חתירה תחת מעמדה של הארץ, אלא רק פטור מקומי בהלכות תרומות ומעשרות: חיוב מעשרות אינו חל אלא על פירות שגדלו בקרקע של יהודי, ולא בקרקע של גוי.

הגמרא ממשיכה ותולה את המחלוקת בדרשת הפסוקים: ר' אלעזר דורש "דגנך" - "ולא דגן עובד כוכבים", ואילו רבה דורש "דיגונך" - "ולא דיגון עובד כוכבים". פעולת ה'דיגון', או עשיית הגורן, מוגדרת כ'גמר המלאכה', שבו מתחייבת התבואה במעשרות, ורבה מחדש, שכדי שהחיוב יחול, צריכה התבואה להיות בידי יהודי בשעת החיוב, היינו בגמר המלאכה. דין זה מוסכם גם על ר' אלעזר, ופשוט שאין לו קשר לקדושת הארץ, אלא רק לגדרי החיוב בתרומות ומעשרות.

השאלה היא, אם כן, האם גם דין "דגנך", בדומה לדין "דיגונך", הוא רק דין מקומי המגביל את החיוב במעשרות, או שמא דגנו של הגוי נתמעט מן החיוב, משום שבעלותו של הגוי על הקרקע מפקיעה ברמה זו או אחרת את הקדושה שיש בה[3].

הרמב"ם פסק להלכה כדעת רבה, אולם מדבריו ניתן להבין כיצד פירש את שיטת ר' אלעזר:

"גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות ומביא בכורים, והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם" (הל' תרומות פ"א, ה"י).

מדבריו נראה, שהבין את ר' אלעזר באופן קיצוני במיוחד: קניין הגוי לא סתם פוגע בקדושת הארץ, אלא מפקיע אותה כליל, עד שהקרקע נחשבת כחו"ל לכל דבר, כך שגם אם יהודי יחזור ויקנה אותה, יהיה לה מעמד של כיבוש יחיד, החייב במצוות התלויות בארץ רק מדרבנן[4]. לדעה זו, כשם שארץ ישראל התקדשה מלכתחילה ע"י ירושה וישיבה, כך לדורות אין לשום קרקע מעמד של 'ארץ ישראל', אלא אם היא שייכת לעם ישראל, אבל משעה שהיא נקנית ע"י גוי, היא יוצאת מכלל ארץ ישראל ונחשבת כחו"ל (ר' חיים על הרמב"ם).

מסברה, אין הכרח להגיע למסקנה קיצונית זו. גם אם שיטת ר' אלעזר מבוססת על הפגיעה בקדושת הארץ, ניתן להבין שעדיין זו 'ארץ ישראל', אלא שקדושתה נפגעה זמנית, כך שהמצוות התלויות בארץ אינן חלות כעת על הגדל בה. ממילא, אם תחזור הקרקע לרשותו של יהודי, היא תשוב ותתחייב בכל המצוות, וכך נראה מכמה ראשונים (עיין בחידושים המיוחסים לריטב"א גיטין מז. ד"ה "מתני' ", וראב"ד הל' ביכורים פ"ב, הט"ו).

דיון זה נוגע להבנת שיטתו של ר' אלעזר, אולם הרמב"ם כזכור פסק כרבה, שאין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, וכך פסקו גם ראשונים אחרים. מניסוחו הגורף של רבה נראה, שקניינו של הגוי אינו פוקע בקדושת הארץ כלל, כך שקרקעו של הגוי חייבת בכל המצוות התלויות בארץ, בדיוק כמו קרקעו של היהודי. אמנם, פירותיו של הנכרי חייבים במעשרות מן התורה, רק אם יהודי קנה אותם קודם גמר המלאכה, כפי שראינו לעיל.

ב. קדושת שביעית בפירות הגוי

כאמור, הגמרא אינה דנה בשום מקום בשאלה, האם דיני שביעית חלים בקרקע הגוי ובפירותיו. אולם לאור פסיקת ההלכה כדעת רבה, שאין קניין הגוי מפקיע את קדושת הארץ, אין לכאורה שום סיבה להניח, שישנו חילוק כלשהו בהלכות שביעית בין קרקע הגוי לקרקע היהודי[5]. וכן פסקו רבים מראשוני האחרונים: ר"י קורקוס (פ"ז, ה"ג), הר"ש סיריליאו (פ"ו, ה"א), המבי"ט (ח"א, סי' י"א ועוד), מהרי"ט (ח"א, סי' מ"ג), השל"ה (שער האותיות, ק'), החרדים (פרקים נ"ה-נ"ו) ועוד, שהקונה פירות מן הגויים בארץ ישראל, צריך לנהוג בהם קדושת שביעית.

אמנם, בנקודה אחת ניתן להקל יותר בפירות הגוי. הרמב"ם (פ"ד, הכ"ט) פוסק, שבפירות אלו אין איסור ספיחים, שכן איסור זה הוא גזירה מדרבנן, שנועדה למנוע מעוברי עבֵרה לזרוע בשביעית, ועל גויים לא שייך לגזור, מאחר שאינם אסורים בזריעה בשביעית. ברם, מדברי הרמב"ם ניתן לדייק, שאין חילוק בין פירות היהודי לפירות הנכרי אלא בנקודה זו, אבל בכל שאר הדינים הנוגעים לפירות שביעית אין שום חילוק ביניהם, וכפי שכתבו האחרונים הנ"ל.

דא עקא, שפסק זה סתר לחלוטין את המנהג הרווח בארץ ישראל באותה תקופה. כמה מן האחרונים העידו, שבכל הארץ כמעט לא ניתן למצוא מי שינהג ביעור שביעית, איסור סחורה, ושאר הדינים הכלולים בקדושת שביעית (מבי"ט ח"א, סי' של"ו; רדב"ז על הרמב"ם שם, ועוד). לדעת האחרונים שהזכרנו, אין הצדקה למנהג העולם, ויש להחמיר בדבר, אולם כנגדם עמד הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל, סי' כ"ד), וטען בתוקף שמנהג העולם הוא נכון, ואין קדושת שביעית בפירות הנכרי. הבית יוסף כמעט ולא הביא ראיות לדבריו, אלא הסתפק בדחיית הראיות השונות של המחמירים, כך שמנהג העולם יהיה מיושב[6]. אחרונים שבאו אחריו ניסו לבסס את שיטתו יותר.

במסגרת זו לא נדון בראיות השונות לכל צד, אלא נעמוד על הנקודה העקרונית: מדוע לדעת הבית יוסף וסיעתו פירות הנכרי מופקעים מקדושת שביעית, אף שנפסק כרבה, שאין קניין לגוי להפקיע את קדושת הארץ. לשאלה זו ניתנו שלוש תשובות מרכזיות.

א. צמצום שיטת רבה

הבית יוסף עצמו הקדיש לשאלה זו שורות ספורות בלבד:

"...שהרמב"ם מפרש בפ"א מהלכות תרומות, שמה שאמרו אין קנין לגוי בארץ להפקיע מן המצוות, היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד, אלא הרי היא כאילו לא נמכרה לגוי מעולם, אבל בעודה ביד גוי מופקעת היא, ומה שפירותיהם חייבים במעשר אינו אלא כשמירחם ישראל דוקא" (אבקת רוכל שם, ד"ה "ומ"ש וגם").

כפי שראינו לעיל, הרמב"ם מקצין את שיטתו של ר' אלעזר, וקובע שלדעתו קניין הגוי מחשיב את הקרקע כחו"ל, כך שגם לאחר שיהודי יקנה אותה, עדיין לא תתחייב במצוות התלויות בארץ מן התורה. הבית יוסף מאמץ את דברי הרמב"ם, והולך צעד נוסף. לדבריו, כל מחלוקתם של האמוראים אינה נוגעת אלא לשאלה זו: מה דינה של הקרקע לאחר שיהודי ישוב ויקנה אותה, אבל בזמן שהקרקע נמצאת אצל הגוי, גם רבה מודה שהיא מופקעת מן הקדושה[7]. ממילא, לכל הדעות אין קדושת שביעית בפירות הנכרי, שהרי הם גדלו בקרקע שאין בה קדושה.

הבית יוסף עושה אפוא מהפכה בסוגייה, ומבין שלכל הדעות יש קניין לגוי להפקיע את קדושת הארץ, והשאלה היא רק עד כמה: לפי ר' אלעזר קניין הגוי מחשיב את הקרקע כחו"ל, ואילו לפי רבה קניין זה מפקיע את קדושת הארץ באופן זמני, אך אינו הופך אותה לחו"ל. מה שהצגנו לעיל כמחלוקת ראשונים בהבנת ר' אלעזר, נתפס אצל הבית יוסף כמחלוקת ר' אלעזר ורבה.

האחרונים רובם ככולם דחו את חידושו של הבית יוסף, והערימו עליו חבילה של קושיות (ראה למשל מהרי"ט ח"א, סי' מ"ג). ראשית, שיטת רבה מבוססת על הפסוק "כי לי הארץ" - "לי קדושת הארץ", ואין בסוגייה שום מקור ורמז לכך, שקניין הגוי יכול לפגוע במאומה בקדושת הארץ. הירושלמי מבסס שיטה זו על מקור אחר:

" 'והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה' - הקיש אחוזה לעבדים: מה עבדים אתם קונין מהן והן אינן קונין מכם, אף אחוזה אתם קונין מהן והן אינן קונין מכם" (דמאי פ"ה, ה"ח).

וגם לפי המקור הזה, נראה שאין לגוי שום קניין בקרקע (לעניין קדושתה), כשם שאין לו שום קניין בעבדים, גם כאשר הם נמצאים תחת ידו.

אולם הקושי המרכזי בדעת הבית יוסף נוגע לתרומות ומעשרות: מהגמרא בגיטין עולה בבירור, שלדעת רבה פירות הגוי חייבים במעשרות, גם אם היהודי לא קנה את הקרקע, ואילו לפי הבית יוסף, הפירות אינם אמורים להתחייב כל זמן שהקרקע בידי הגוי וקדושתה מופקעת. הבית יוסף התקשה בעצמו בשאלה זו, וכתב שפירות אלו חייבים במעשרות רק אם גמר מלאכתם נעשה ע"י היהודי, ופעולה זו היא שיוצרת את החיוב, והאחרונים תמהו על כך, שבשום מקום לא נאמר שגמר המלאכה יכול להחיל חיוב במעשרות על פירות שכבר נפטרו מהם.

כדי ליישב את הבית יוסף, ניסו כמה אחרונים למתן את שיטתו. הגרש"ז (מעדני ארץ סי' ט', ה-ו), הרב ישראלי (ארץ חמדה סי' ה', אות ח') ואחרים הסבירו, שאף הבית יוסף מודה, שלדעת רבה אין קניין הגוי פוגע כלל בקדושת גופה של הקרקע אפילו בעודה אצל הגוי, אלא שלדעתו קניין הגוי מצליח להפקיע את קדושת הפירות, כך שהמצוות השונות אינן חלות עליהם. וזוהי בדיוק השוואת הירושלמי בין קרקע לעבדים, שכשם שגוי אינו יכול לקנות את גופו של העבד, אלא רק את מעשי ידיו (= פירותיו), כך קניין הגוי בקרקע אינו מפקיע את הקדושה שיש בגופה, אלא רק בפירותיה.

לדברי האחרונים הנ"ל, במצב זה, שבו קדושת הארץ קיימת וקדושת הפירות לא, לא חל על הפירות שום חיוב, אך גם לא ניתן לומר באופן חיובי שנפטרו מן המצוות, שהרי הם לא גדלו במקום המופקע מחיוב (כמו חו"ל). ממילא יהיה כאן הבדל בין תרומות ומעשרות לשביעית: החיוב במעשרות חל בשעת גמר המלאכה, ולכן אם פעולה זו נעשתה ע"י יהודי, הפירות יתחייבו במעשרות, ואף שאין בכוח פעולה זו לחייב פירות שכבר נפטרו, הרי הפירות כאן לא נפטרו אלא היו במצב נייטרלי כנ"ל. ואילו קדושת שביעית חלה עם הגידול, ואינה תלויה בפעולה שבאה אחר כך, ולכן מאחר שהחיוב לא חל בשעת הגידול, יישארו הפירות בלא קדושה מכאן ועד עולם.

ב. רבה מודה בזמן הזה

יש אחרונים שנימקו את שיטת הבית יוסף אחרת מהבית יוסף עצמו. כידוע, האזור המכונה בגמרא 'סוריא' (וקרוב לסוריה של היום), אינו נחשב 'ארץ ישראל' מן התורה, אולם חייב במצוות התלויות בארץ מדרבנן. בגמרא בגיטין שם מבואר, שרבה מודה לר' אלעזר, שבסוריא יש קניין לגוי להפקיע מידי מעשר, ופירות הגדלים שם בשדה הנכרי פטורים מתרומות ומעשרות. אפשר להסביר בפשטות, שמאחר שהקדושה שם היא רק מדרבנן, הגוי מצליח להפקיע אותה, או שחיוב דרבנן כלל אינו בגדר 'קדושה' אלא חיוב בעלמא, וחכמים לא גזרו על שדה הנכרי.

בעל ספר 'התרומה', אחד מבעלי התוספות, הסתפק (הלכות ארץ ישראל, דף עח), שמא ניתן לומר כך גם לגבי ארץ ישראל בזמן הזה, שמאחר שאינה חייבת במצוות התלויות בארץ אלא מדרבנן, גם רבה יודה לר' אלעזר, שיש קניין לגוי להפקיע את החיוב, ואין המצוות הללו נוהגות בשדה הנכרי אפילו מדרבנן.

וכן פסק הגר"א (יו"ד של"א, אות כח) להלכה, שבזמן הזה שתרומות ומעשרות מדרבנן, יש קניין לגוי להפקיע מצוות אלו, והבין כן גם בדעת הרמ"א[8]. וכך הצדיקו כמה אחרונים (פאת השולחן, סוף סי' כ"ג; שבת הארץ סי' ד', אות כ"ט ובמבוא אות י"א) את שיטת הבית יוסף, שאין קדושת שביעית ביבול נכרים.

ברם, החזון איש (כ', ז) ואחרים האריכו לדחות טענה זו. ראשית, הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש ואחרים פסקו דינים שונים המבוססים על שיטת רבה, ולא ציינו שבזמן הזה הדין הוא שונה. כנראה שהבינו, שאין להשוות בין סוריא, שעיקר חיובה מדרבנן, לבין ארץ ישראל, שחיובה המקורי היה מן התורה.

בית הלוי (ח"ג, סי' א', אות ו') הוסיף וטען, שאפילו התרומה לא הסתפק בכך אלא לשיטתו, שקדושה שנייה בטלה, כך שארץ ישראל דינה כסוריא, אבל אנחנו הרי פוסקים כרמב"ם, שקדושה שנייה לא בטלה, ומה שתרומות ומעשרות ושביעית נוהגים רק מדרבנן, הוא רק משום שלא מתקיימים התנאים של "ביאת כולכם" או "כל יושביה עליה", ולפי זה אין בכוח הגוי להפקיע את הקדושה, שהרי עיקרה של הקדושה הוא מן התורה, ורק החיוב הוא מדרבנן, מסיבות צדדיות.

גם הבית יוסף, המבי"ט וכל גדולי האחרונים שדנו במעמדו של יבול נכרי, לא ציינו כלל אפשרות שבזמן הזה קניינו של הגוי מפקיע את קדושת הארץ. בנוסף, מנהג ישראל מימות הבית יוסף ועד היום להפריש תרומות ומעשרות בברכה מיבול נכרי אם נגמרה מלאכתו ע"י ישראל, והרי מנהג זה מבוסס על כך, שגם בזמן הזה אין קניין לגוי להפקיע מידי מעשר[9].

ג. דין מיוחד בקדושת שביעית

נימוק נוסף לשיטת הבית יוסף מופיע בשורה בודדת בתשובתו (אבקת רוכל שם), וביתר הרחבה בפאת השולחן (סוף סי' כ"ג) ובשבת הארץ (קונטרס אחרון, אות כ'). לדבריהם, ייתכן שקניין הגוי באמת אינו פוגע כלל בקדושת הארץ אפילו בזמן הזה, אלא שישנו דין מקומי בהלכות שביעית, הקובע שדיני קדושת שביעית אינם חלים על פירות הגוי, כפי שדורשת התורת כהנים: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" - "לכם ולא לאחרים" (בהר, פרק א', ו), בהנחה ש"אחרים" הם נכרים.

החזון איש (שם) ואחרים דחו טענה זו, שכן פסוק זה עוסק בשאלה מה ניתן לעשות בפירות השביעית, ואינו מתייחס לזהות בעל הפירות, ולכן ברור שהדרשה "לכם ולא לאחרים" אינה ממעטת את פירות הגוי, אלא קובעת שאין להאכיל פירות שביעית לגויים, וכך אמנם פסקו להלכה הרמב"ם (פ"ה, הי"ג) ואחרים[10].

הרב פרנק (הר צבי זרעים ח"ב, סי' ל"ט) מתרץ קושיה זו על פי חידושו של רש"י בסוכה (מ.), שאותו ראינו בעבר[11]. לדברי רש"י, הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" מתפרש במקביל בשני אופנים:

א. הפירות נתונים לאכילה.

ב. הפירות קדושים אם הם מיועדים לאכילה.

ומכאן מסיק רש"י, שישנה תלות בין שני הדברים, ואם שימוש מסויים בפירות אינו נכלל בגדר "לאכלה", ואינו מותר בפירות שביעית, הרי שפירות שזהו עיקר שימושם אינם קדושים כלל.

לפי זה, גם הדרשה "לכם ולא לאחרים" יכולה להתפרש באופן כפול:

א. אין להאכיל פירות שביעת לגויים.

ב. פירות שגדלו בשדה הגוי ומיועדים מראש לצרכיו, אין בהם קדושת שביעית.

בעבר כבר הצענו, שאין מדובר בשני פירושים שונים לפסוק אחד, אלא בשני צדדיו של אותו מטבע. הפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" אינו מדבר על היתר, אלא על ייעוד. התורה מייעדת את פירות השביעית למטרה מסויימת, וממילא עולות מכאן שתי מסקנות:

א. אין להשתמש בפירות למטרות אחרות.

ב. פירות המשמשים בדרך כלל למטרות אחרות, אין ייעוד התורה שייך בהם, וממילא הם מופקעים מפרשת השביעית.

אם ניישם רעיון זה גם בנוגע לנכרים, נוכל להבין את הסברה בדעת הבית יוסף, שאין קדושת שביעית ביבול הנכרי. כל הדינים של קדושת השביעית אינם נובעים ממעמדם המטאפיזי של הפירות, אלא מן התכלית שייעדה להם התורה. התורה רצתה שפירות השביעית ייאכלו באופן חופשי ושוויוני ע"י עם ישראל כולו, בלי מסחר ובלי בעלות, וכדי לממש את החזון הזה הציבה התורה כמה מגבלות בשימוש בפירות. ברם, חזון זה נוגע לעם ישראל ולא לעמים אחרים, ולכן פירות הגדלים בשדה הנכרי מופקעים מדיני השביעית, ואין שום מגבלה באכילתם.

הלכה למעשה

למעשה, גם האחרונים שהחמירו, הבינו שלא ישנו את מנהג העולם. המבי"ט (ח"א, סי' של"ו) למשל כתב, שאם היה מורה להחמיר, "היה נראה עתה כמו תקנה חדשה מה שלא היו נוהגים עד עתה, והיתה תקנה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה מצד הגלות והשעבוד". לכן, מבחינה מעשית, המחלוקת התרכזה בעיקר בשאלה, האם יש להפריש תרומות ומעשרות מיבול הנכרי. כאן שיטת הבית יוסף היא לחומרא: מאחר שהפירות אינם קדושים, יש להפריש מהם מעשרות כמו בכל שנה (אם גמר המלאכה נעשה ע"י יהודי), ואילו שיטת המבי"ט וסיעתו היא לקולא: הפירות הם קדושים, ולכן פטורים ממעשרות[12]. לדברי הבית יוסף (אבקת רוכל, סי' כ"ה), חכמי צפת הכריזו נידוי על מי שלא יפריש תרומות ומעשרות מפירות הגוי בשביעית. מנגד, כמה אחרונים (מהרי"ט ח"א, סי' מ"ג; חרדים, פרק נ"ו ועוד) טענו, שהבית יוסף חזר בו בסוף ימיו, והודה לשיטת המבי"ט, שפירות הנכרי פטורים ממעשרות.

בעניין זה פסק הרמ"א (יו"ד של"א, יט) כדעת הבית יוסף, שפירות הנכרי שנגמרה מלאכתם בידי ישראל חייבים בתרומות ומעשרות[13], והאחרונים חששו לדעת המבי"ט וסיעתו, וכתבו שיש להפריש את המעשרות בלא ברכה (פאת השולחן סוף סי' כ"ג; חזון איש כ', ז).

ברם, בנוגע לשאר הדינים הנוגעים לקדושת שביעית, התקבל המנהג כדעת הבית יוסף, שאין קדושת שביעית בפירות הנכרי, כפי שכתבו פאת השולחן (שם), הרב קוק (שבת הארץ סי' ד', אות כ"ט), ספר השמיטה (פרק י', סי' ב', אות ב') ואחרים, שכך הוא המנהג בכל ארץ ישראל. וכך סיכם הגרש"ז:

"כי אע"פ שמכמה מקומות מוכח יותר כדעת המחמירים, עם כל זאת מנהג ישראל תורה, וכללא הוא, דכל הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה כיצד המנהג, והמנהג הוא מקדמת דנא לקולא... וגם הלכה כבתראי, שהכריעו רובם ככולם שההלכה מסכמת גם למנהג, שאין נוהג כלל דיני שביעית בגידולי שדה נכרים" (מעדני ארץ, ריש סי' ט').

ברם, החזון איש (כ', ז) האריך להוכיח את הדעה המחמירה, וטען שהמנהג להקל קיים רק מימי פאת השולחן ואילך, ולכן לדעתו יש לנהוג קדושת שביעית בפירות הגוי, ואין להקל בכך בשום אופן. וכך נוהגים עד היום בבני ברק, עירו של החזון איש, אבל בשאר ערי הארץ נוהגים להקל.

ג. עבודה בקרקע הגוי

מחלוקת האחרונים עסקה בעיקר בשאלה, האם יש קדושת שביעית בפירות הגוי. כעת נשאל: האם מותר ליהודי לעבוד בשמיטה בקרקעו של הגוי? שאלה זו תלויה במחלוקת ראשונים. הגמרא בסנהדרין (כו.) מספרת על כמה אמוראים שראו אדם חורש בשביעית, ולימדו עליו זכות, שמא הוא אגיסטון, היינו שכיר. מדוע מותר לשכיר לעבוד בשמיטה? לדברי רש"י (ד"ה "אגיסטון") בפירושו הראשון, מדובר בקרקע של גוי, ומותר ליהודי לעבוד בשדה כזה בשביעית. אולם רש"י מביא גם פירוש נוסף (עיין שם), וגם התוס' (ד"ה "אגיסטון") הסכימו לפירוש זה ודחו את הפירוש הראשון, בטענה שעל פי הגמרא בגיטין (סב.), אסור ליהודי לעבוד בשדה הגוי בשביעית.

מחלוקת זו תלויה כמובן בדיון הקודם. לפי המבי"ט וסיעתו, קניין הגוי אינו משנה מאומה לדיני שביעית, ולכן פשוט שעבודה בשדה הגוי אסורה מן התורה. ואילו לפי הבית יוסף, הדבר תלוי בנימוקים השונים שניתנו לשיטתו:

א. לפי פשט דברי הבית יוסף, שקניין הגוי מפקיע לגמרי את הקדושה, כל זמן שהקרקע נמצאת ברשות הגוי, לכאורה אין שום איסור לעבוד בשדהו. ברם, לפי מה שמיתנו האחרונים את דבריו, והבינו שקדושת הקרקע אינה מופקעת, אלא רק קדושת הפירות, העבודה בקרקע אסורה מן התורה. האחרונים באמת העירו, שכך עולה מדברי הכסף משנה (פ"ד, הכ"ט), שאסור ליהודי לעבוד בשדה הגוי, ואם עשה כן הפירות אסורים אפילו בדיעבד, מדין ספיחים. לפי דבריו שם, הרמב"ם לא הקל בספיחים אלא במצב שגוי עובד את אדמתו, ולא במצב שבו יהודי עובד בשדה הגוי.

ב. לפי חידושם של התרומה והגר"א, שבזמן הזה יש קניין לגוי להפקיע את קדושת הארץ, אין סיבה לאסור על היהודי לעבוד בשדה הגוי. ובאמת התרומה עצמו (שם) ביאר כך את פירושו הראשון של רש"י בסנהדרין, שהתיר לשכיר יהודי לעבוד בשדה הגוי.

ג. אם בונים על הדרשה "לכם ולא לאחרים", פשוט שאין להקל אלא בפירות הגוי, שאין בהם קדושת שביעית, אבל אין שום היתר ליהודי לעבוד בשדה הגוי.

נמצא שניתן להתיר את העבודה בשדה הגוי, רק אם בונים על פשט דברי הבית יוסף, או על חידושם של התרומה והגר"א. דא עקא, שהאחרונים האריכו לדחות את שתי הסברות הללו, כפי שראינו לעיל, ואינם מאמצים את שיטת הבית יוסף אלא על סמך הנימוקים האחרים שלה. לכן, לא ניתן להקל להלכה אלא בעניין קדושת שביעית בשדה הגוי, ולא בעניין עבודה בשדהו, במיוחד לאור העובדה שהכסף משנה עצמו החמיר בכך, כפי שציינּו (חזון איש שם, מעדני ארץ סוף סי' ט')[14].

ד. קניית פירות שביעית מנכרים

המחלוקת בעניין קדושת שביעית בפירות הנכרי משפיעה כמובן גם על האפשרות לשווק יבול נכרי בשנה זו. לפי המנהג ברוב ערי ישראל, שאין קדושת שביעית בפירות הגוי, ניתן עקרונית לקנות ולמכור פירות כאלו בלא שום הגבלה. אמנם, ישנן בכל זאת כמה בעיות הכרוכות בכך:

א. יש לוודא שהקרקע אמנם שייכת לגוי. לצערנו, קורה לפעמים שנכרים משתלטים על אדמות שאינן שלהם, ובמקרה זה ההלכה היא שקרקע אינה נגזלת, והקרקע נשארת בבעלות יהודית.

גם אם הקרקע רשומה על שמו של הגוי, הרי היא היתה שייכת בעבר לעם ישראל, ונלקחה ממנו ע"י כיבוש הנכרים, ולא ברור שכיבוש זה הועיל לנכרים לקנות את הקרקע. באופן עקרוני קובעת הגמרא בגיטין (לח.), שכיבוש מלחמה מועיל לקניין, אולם יש ראשונים הסבורים שארץ ישראל היא מקרה יוצא דופן, ואין כיבוש הגויים מועיל לקנות חלקים ממנה (שו"ת מהר"ם דפוס פראג, סי' תקל"ו, בשם רב נחשון גאון; ראב"ן, סי' ע"ט). לדעתם, הכיבוש אינו קניין בפני עצמו, אלא רק גורם לייאוש והפקר, ומאפשר לכובשים לקנות את הקרקע בחזקה, ומאחר שעם ישראל לעולם אינו מתייאש מאדמתו, אלא מתפלל תמיד לשוב אליה, אין הכובשים קונים אותה.

אמנם, יש ראשונים החולקים על כך, וסוברים שכיבוש מועיל לקניין גם בארץ ישראל (ספר התרומה, הלכות ארץ ישראל, דף עז; סמ"ג עשה קל"ג בסופו; וכן במהרי"ט ח"א, סי' מ"ג). לדעתם נראה שכיבוש הוא קניין עצמאי, שאינו תלוי בייאוש, או שהקניין תלוי בייאוש, אולם לעניין זה אין הולכים אחרי עם ישראל ככלל, אלא אחרי הבעלים הפרטי של כל קרקע, שמן הסתם התייאש ממנה.

ב. בנוסף, יש לוודא שמדובר באמת ביבול נכרי. ישנם חקלאים יהודיים שמערימים ומשווקים את פירותיהם ע"י נכרים, כך שיש צורך בהשגחה טובה על מקור היבול, ולא תמיד הדבר פשוט.

ג. לפעמים נעשה הסכם מראש עם הגוי בעניין שיווק פירותיו בשביעית, כך שהוא מגדל פירות במיוחד עבור יהודים. המשנה (פ"ד, מ"ג) מתירה אמנם לחזק את ידי הגויים בשביעית, אולם בירושלמי (שם) נחלקו אמוראים, האם הכוונה היא רק לאמירת דברי עידוד, או גם להבטחה שיקנו מהם את השדה או את הפירות מאוחר יותר. הרמב"ם (פ"ח, ה"ח) פסק שמותר לומר דברי עידוד בלבד, ומשמע שפסק כדעה הראשונה, ולא התיר לגרום לנכרי לעבוד בשביעית (וכן כתב מהר"י קורקוס).

אמנם, ברישא של המשנה נאמר ש"חוכרים נירים מן הגויים בשביעית", ולדעת הר"ש והרא"ש הכוונה היא להסכם שגורם לגוי לעבוד בשביעית, כדי שהיהודי יקבל שדה חרוש במוצאי השביעית[15]. לדעתם נראה, שאין מחלוקת בירושלמי, ולכל הדעות מותר לבצע פעולות הגורמות לנכרי לעבוד יותר בשביעית.

ד. קניית פירות וירקות מן הנכרים בכמות גדולה מחזקת את אחיזתם בארץ, ועוברת על רוח האיסור "לא תחֹנם" (גם אם לא על האיסור ממש). ובמיוחד חמור הדבר כאשר מדובר בנכרים הנמצאים עמנו במצב של מלחמה.

לפי הדעה שיש קדושת שביעית בפירות הנכרי, יש בשיווק פירות אלו כמה בעיות נוספות:

א. איסור סחורה - בקניית הפירות מן הגוי עצמו נראה שאין איסור סחורה, כיוון שהגוי אינו אסור בהפקת רווחים מן הפירות[16], אולם לאחר שסיטונאי או בעל חנות רוכש פירות מן הגוי, לכאורה אסור לו לסחור בהם ולמוכרם. לבעיה זו שני פתרונות אפשריים:

יש הסומכים על שיטת המבי"ט (ח"א, סי' של"ו) בשם הר"ש הזקן, שאין חובה לנהוג בפירות הגוי אלא את האיסורים הרובצים על הפירות, כמו איסור הפסד וכד', אבל את הדינים הנוגעים לממון, כמו חובת ביעור ואיסור סחורה אין חובה לנהוג, שכן הגוי שהחזיק בפירות היה פטור מדינים אלו, והיהודי המחזיק בפירות מכוח הגוי, קיבל גם את ההטבות שהיו כרוכות בכך[17].

ברם, הרבה אחרונים לא קיבלו את חידושו של הר"ש הזקן, וכן פסק החזון איש (כ"ה, כה; כ"ו, סדר השביעית ג), שבפירות הגוי נוהגים חובת ביעור ואיסור סחורה כמו בפירות היהודי. לדעה זו, מכירת פירות נכרי בשמיטה מתאפשרת רק ע"י הסכם מיוחד בין בעל החנות לקונים. לפי ההסכם, הקונים ממנים את בעל החנות כשליחם לקנות את הפירות מן הגוי (והוא יכול למנות מישהו אחר שיקנה את הפירות במקומו). בעל החנות משלם לגוי עבור הפירות, וגובה מהקונים את מחירם בתוספת שכר טרחה. הפירות בחנות אינם בבעלות המוכר אלא בבעלות הקונים. בדרך זו, הצרכן קונה את הפירות ישירות מן הגוי, ולא נעשה שום מסחר בפירות שביעית.

ב. מסירת דמי שביעית לעם הארץ - כמה אחרונים אסרו לקנות פירות שביעית מגוי, משום שהכסף שמקבל הגוי הופך להיות דמי שביעית, והגוי לא ינהג בו בקדושת שביעית, או שחוששים שימסור אותו לישראל, שלא ידע שהכסף קדוש (של"ה, שער האותיות אות ק'; בית רידב"ז ד', יג, דף נג ועוד). לדעה זו יש לקנות את הפירות מן הגוי באופן שאינו מחיל קדושה על הכסף, כגון בהבלעה או בהקפה.

ויש שהקלו בכך, משום שבניגוד לעם הארץ, הגוי אינו מצֻווה על השביעית, כך שהיהודי אינו גורם לו לחטוא. אמנם, הוא גורם לחילול הקדושה של דמי השביעית עצמם, אולם הכסף נעשה קדוש רק לאחר שהוא עוזב את היהודי ומגיע לגוי, וכל זמן שהכסף ביד היהודי, לא מוטלת עליו שום חובה ביחס אליו (מהרי"ט ח"א, סי' מ"ג)[18]. ויש שהקלו עוד יותר וטענו, שמאחר שהכסף מגיע לידי נכרי ולא לידי יהודי, קדושת שביעית כלל אינה חלה עליו (מהרי"ט שם; חזון איש י', יד ועוד).

 


[1] הירושלמי (דמאי פ"ה, ה"ח) תולה בשאלה זו מחלוקת תנאים.

[2] רש"י (מז: ד"ה "מדאורייתא") מעצים את החילוק, וקובע שבכל הנוגע לקדושת הארץ רואים את הקרקע כאילו היא עדיין שייכת ליהודי, ואינה נמצאת אצל הגוי אלא בגדר משכון. לכן, כאשר מבכירים הפירות בקרקע, היהודי חייב מן התורה לקנותם מן הגוי ולהביאם למקדש, שהרי הוא בעל הקרקע, ומצוות הביכורים מוטלת עליו. תוס' (מז. ד"ה "לוקח"), הרמב"ן (שם ד"ה "גרסת") ושאר הראשונים חלקו על רש"י, וכתבו שאמנם הפירות נחשבים ביכורים, אולם היהודי אינו נחשב בעל הקרקע, ואינו מחוייב מן התורה לקנות אותם ולהביאם. המכירה אינה פוגעת בקדושת הקרקע, אולם היא מפקיעה את בעלות המוכר, ולא שייך לדבר על בעלות לענייני קדושה בלבד.

[3] שאלה זו עשויה להשפיע גם על היקף שיטתו של ר' אלעזר. מהגמרא בהמשך עולה, ששיטתו נוגעת לא רק למעשרות אלא גם לביכורים, אולם לא מבואר האם מצוות אחרות, כמו ערלה, כלאיים ושביעית, נוהגות לדעתו בקרקע הגוי, והראשונים נחלקו בדבר: עיין תוס' בגיטין (סב. ד"ה "אין"), תוס' בעבודה זרה (סד. ד"ה "אין עודרין") ואור זרוע (ח"א, סי' שכ"ו), לעומת שו"ת הרא"ש (כלל ב', אות א'). לכאורה, אם ר' אלעזר סבור שקניין הגוי מפקיע את קדושת הארץ, גם מצוות אחרות התלויות בארץ לא ינהגו בה, אולם אם שיטתו מבוססת על דין מקומי בהלכות תרומות ומעשרות, אין להרחיב אותה אוטומטית למצוות אחרות. החזון איש (א', ג), למשל, הציע, שדעת ר' אלעזר נוגעת רק למצוות עשה, כמו מעשרות וביכורים, ולא לאיסורים, כמו ערלה, כלאיים ושביעית. הסברה היא, שמצוות עשה רובצות על בעל השדה, וכאשר הלה אינו בר חיוב, גם הפירות פטורים, ואילו איסורים רובצים על הפירות, ולכן אינם תלויים בזהותו של הבעלים (וכמו שבשר בחלב אסור גם אם הוא של גוי). ועיין גם ארץ חמדה (סי' ה', אות ו'), ובמאמרו של מו"ר הרב ליכטנשטיין בעלון שבות 136-135.

[4] וכך הבינו הכסף משנה, הגר"א (יו"ד של"א, אות ח') ואחרים בדעת הרמב"ם. אמנם, ר' חיים (שם) והחזון איש (א', ב) הקשו על הבנה זו ופירשו את הרמב"ם אחרת, ועיין ארץ חמדה (סי' ה', אות ה') שתירץ קושייתם.

[5] אדרבה, לפי החזון איש דלעיל (הערה 3), ייתכן שר' אלעזר יודה לרבה לעניין שביעית. אמנם, מדברי תוס' בגיטין (סב. ד"ה אין") נראה שר' אלעזר חולק גם שם, והחזון איש הציע בדעתם, שעיקרה של השביעית הוא במצוות העשה המוטלת על האדם להשבית את הארץ, ולא במעמדם של הקרקע והפירות.

[6] בנוגע לרמב"ם הסביר הבית יוסף, שפשוט היה בעיניו שאין קדושת שביעית בפירות הגוי, אלא שבכל זאת היתה הווא-אמינא שיהיה איסור ספיחים, שכן איסור זה נוגע גם למה שגדל מעצמו, ופירות הגוי אינם גרועים ממה שגדל מעצמו, ולכן נזקק הרמב"ם לחדש, שאף איסור ספיחים אינו שייך בפירות אלו.

[7] חידוש זה מופיע גם כמה פעמים בכסף משנה (הל' תרומות פ"א, הי"ג; הל' שמיטה ויובל פ"ד, הכ"ט, ועוד).

[8] הרמ"א (יו"ד של"א, ב) כותב, שיש הסוברים שחיוב תרומות ומעשרות חל בזמן הזה מן התורה, "אך לא נהגו כן". ולכאורה קשה, מניין יודע הרמ"א האם נוהגים להפריש תרומות ומעשרות מן התורה או מדרבנן, כיצד מתבטאת רמת החיוב במנהג העולם. ותירץ הגר"א, שאם החיוב הוא מדרבנן, אומרים "יש קניין...", ופירות הנכרי פטורים מהפרשה, ומאחר שהעולם אינו נוהג להפריש מפירות אלו, מוכח שסובר שהחיוב הוא מדרבנן. וצריך עיון, שמנהג ישראל הוא להפך, שכן נוהגים להפריש תרומות ומעשרות מיבול נכרי אם נגמרה מלאכתו בידי ישראל, כמו שנביא להלן (ועיין ארץ חמדה סי' ה', אות י', שנדחק לתרץ).

[9] אמנם, ניתן לדחות, שגם מאן דאמר שיש קניין לגוי להפקיע, מודה שפירות הגוי חייבים במעשרות מדרבנן, כפי שעולה מהגמרא במנחות (לא.).

[12] מחלוקת זו תלויה גם בשאלות אחרות, שבהן עסקנו בעבר: האם פירות הגוי נעשים הפקר באופן אוטומטי (עיין בשיעור בעניין הפקרת הפירות), והאם הפטור מתרומות ומעשרות תלוי דווקא בהפקר הפירות (עיין בשיעור בעניין תרומות ומעשרות בשביעית).

[13] החזון איש (כ', ז) הדגיש, שאין להסיק מכאן שלדעת הרמ"א אין קדושת שביעית בפירות אלו, שכן ייתכן שפירות הנכרי חייבים במעשרות משום שאינם מופקרים, אף שיש בהם קדושת שביעית (עיין בהערה הקודמת).

[14] זוהי אחת הבעיות המרכזיות בהיתר המכירה: גם לאחר שהשדה נמכר לגוי, עדיין אין היתר ליהודי לעבוד בו. בעניין היתר מכירה נעסוק בע"ה בעתיד.

[15] הרמב"ם (פ"ח, ה"ח לעומת פ"א, הי"ג) מפרש את דברי המשנה באופן אחר, עיין שם.

[16] כך פשוט לפי הדעה שאיסור סחורה מוטל על המוכר בלבד (עיין בשיעור השני בעניין איסור סחורה), אולם אפילו אם האיסור מוטל גם על הקונה, נראה ששורש האיסור בכך שנוטל חלק בפעולה המנצלת את הפירות להפקת רווחים, והאיסור אינו קיים כאשר מי שמפיק את הרווח אינו כלול באיסור. ועל כורחנו שיש לומר כך, שכן מהגמרא ביבמות קכב. עולה שמותר לקנות פירות שביעית מגוי, וכך נוהגים יושבי הארץ מקדמת דנא.

[17] חידוש זה מבוסס על הגמרא בבכורות יא:, שעושה חילוק דומה לגבי תרומות ומעשרות, עיין שם.

[18] מחלוקת זו מקבילה למחלוקת שהבאנו בעניין מסירת דמי שביעית לעם הארץ: האם איסור זה נובע מן הפגיעה בעם הארץ, או מן הפגיעה בדמי השביעית, עיין בשיעור השני בעניין איסור סחורה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)