בשיעור הקודם עסקנו בשני נושאים שנגעו במתח שבין עבודת ד' מתוך פרישות, סיגופים ובדידות, לבין עבודה שהיא בדרך הממוצעת, תוך חיבור לעולם הזה ולחברה.

בשיעור זה נעסוק בשני נושאים נוספים הקשורים לתמונה שמרכיב ריה"ל ביחס ל'עובד האלוה משלנו' כלשונו.

א. ההשתדלות הדתית מול העיון ההלכתי.

ב. מיהו החסיד של ריה"ל.

ההשתדלות הדתית מול העיון ההלכתי

נושא זה אמנם איננו תופס מקום מרכזי בספרו של ריה"ל והוא מוזכר אגב נושא אחר אולם בשל מרכזיותו בעולמו של עובד ד' ובעיקר בעולמו האמוני של עובד ד' בן זמננו, נתייחס לנושא זה בהרחבה.

במהלך דברי החבר על השימוש בסברה בטעמי המצוות ובסייגים המלווים אותן, כחלק מדיון יותר כולל על היחס שבין הקראים ל'רבניים', הוא קובע כי 'אשר על כן טוב אשר לא תלך אחרי טעמך והקשך ההגיוני בסעיפי המצוות'. חז"ל, כך קובע החבר, באוסרם עלינו דבר ובהתירם דבר אחר הולכים בזה אחר 'מסקנות החכמה שהגיעה אליהם בירושה ובקבלה'. במסגרת חוקים אלו, ישנו תחום 'אפור' ובו נמצאים מעשים המותרים, לכאורה, על פי ההלכה, אך אינם רצויים, ובלשון אחרת, דעתם של חז"ל אינה נוחה מהם:

אולם החכמים עצמם, שעה שהם קובעים גבולות כל דין ומורים היתר ואיסור לפי הדין בלבד, הם מציינים לך גם מה שאינו נאה בתוך הגבולות ההם: כך הם מגנים אכילת 'בשר כוס כוס', והוצאת ממון מידי בעליו בתחבולת הדיינים, והליכה מחוץ לתחום בשבת בתחבולת הערוב, ונשיאת אשה על פי תחבולה הממציאה היתר לנשואין, והתרת השבועות והנדרים במיני העורמות שיתכנו לפי העיון ההלכי שאין עמו השתדלות דתית, אולם האמת היא כי יש צורך בשני הדברים גם יחד: כי אם תסתפק בעיון ההלכי לבד, תמצא בתוך גבולותיו כל מיני אפשרויות לעקוף את האיסורים; ואם תעזוב את גבולות ההלכה שהם סייג התורה ותסמוך על ההשתדלות הדתית לבדה, תהיה זאת סיבה למינות ויאבד הכל (ג', מט).

פיסקה זו נאמרת דרך אגב אולם היא נושאת בקרבה חומר נפץ רב עוצמה, ובעצם היא מגוללת בתוכה אלפיים שנות וויכוח על המקום שתופסת ההלכה בעולם הדתי.

יש לשים לב מהו אותו תחום עליו מדבר החבר. איננו עוסקים במעשה נבלה שהוא מגונה בכל קנה מידה מוסרי וערכי, אך הוא נהנה מ'פער' בחוק המתיר או לפחות איננו אוסר אותו. אנו עוסקים בסייגים הנמצאים בגמרא, המצמצמים איסורים מסויימים או מאפשרים פעילות כלשהי, על אף האיסור העקרוני. לא מדובר במעשה המתנגש באופן חזיתי עם ערך או אידיאה גלויים ונראים לעין, אלא בצמצום איסור והענקת פתח שכל מקורם בעיון ההלכתי. במקרה כזה, קובע ריה"ל, העיון ההלכתי מתנגש עם ההשתדלות הדתית ועל כן אין לאפשרו ללא גבול.

נדמה לי כי מספר הוגי דעות חולקים כבר על הנחות היסוד של ריה"ל וודאי שעל המסקנה. ומתוך מחלוקת זו נוכל לחדד את שיטתו של ריה"ל הצומחת מתוך דברים אלו.

האמנם ההפרדה שעושה ריה"ל בין 'ההשתדלות הדתית' לבין 'העיון ההלכתי', תהיה מקובלת על כל הוגה דעות? נדמה שלא.

יש שיטענו כי האדם צריך לחתור בכל ליבו ושכלו להגיע לפירושה של ההלכה על בוריה, וכל עוד הדברים נעשים במסגרת הלכתית תוך קבלת סמכותה הבלעדית של המסורת ותוך שימוש בטרמינולוגיה ההלכתית, הרי שמדובר בהשתדלות דתית.

תפיסה זו מוחלטת יותר כאשר אנו מתייחסים אל מצוותיו של ד' כגזירות, ואל חז"ל כמפרשים ומשערים את מידת הגזירות. מנקודת מבט זו, אין ערכה של השמירה על תחום שבת באופן מוחלט גדול מערך שמירת התחום תוך שימוש ב'תחבולת הערוב'. ההשתדלות הדתית איננה אלא החתירה לבירורה של ההלכה. מעשה דתי שההשתדלות הדתית איננה מלווה אותו הוא בעצם מעשה דתי שלוקה בחסר בעיונו ההלכתי.

תפיסה זו תטען כי השאלה האם אכילת 'בשר הכוס כוס', הוצאת ממון בתחבולת הדיינים והתרת שבועות ונדרים הם בגדר מעשים שיש עמהם השתדלות דתית נקבעת על פי נאמנותם לעיון ההלכתי. אם כפיפותם לו לוקה בחסר, הרי שזהו החסרון בהשתדלות הדתית ואם הם נאמנים באופן מוחלט לעיון ההלכתי, הרי שאין בהם חסרון כלל. אם העיון ההלכתי מאפשר הליכה מחוץ לתחום שבת על ידי עירוב, הרי שהמעשה מותר ולגיטימי, ואם חז"ל אסרוהו או שגילו כי אין דעתם נוחה ממנו, אין זאת כי אם בשל היות העיון ההלכתי דוחהו באופן זה או אחר.

אמירתו של ריה"ל כי העיון ההלכתי מאפשר הגעה למסקנה שההשתדלות הדתית תדחה אותה, קובעת כי ישנו עולם שלם של ערכים שאיננו כפוף לעיון ההלכתי ואין העיון ההלכתי אלא משרתו עד לאן שידו משגת. אולם כאן יש לשים לב לדבריו של ריה"ל. הוא איננו מדבר על עולם ערכים 'חוץ תורני'. התורה היא האמת, והעיון ההלכתי איננו אלא 'סייג' לתורה, בלשונו של החבר. ממילא, נדמה לי, כי יש להבין את דבריו של ריה"ל באופן אחר, וזאת על פי דברים שכבר ראינו בעבר על המצוות ודרישתן.

ריה"ל קובע כי ישנם שני מעגלים ביחס לעולם ההלכתי.

המעגל הראשון הוא המצוות שהן אכסיומות שניתנו 'הלכה למשה מסיני' או על ידי דרישת חז"ל בי"ג מידות.

המעגל השני הוא הסייגים והגבולות שחז"ל קבעו באופן שמירת מצוות אלו, תוך הסתייגויות המבוססות על הבנת הטעמים וממילא אותם המקרים שבהם הטעם איננו תופס.

לדעת ריה"ל המעגל הראשון איננו נוגע ל'עיון ההלכתי'. הלכה למשה מסיני ודרישת התורה בי"ג מידות אינן אלא מסורת וקבלה מרב לתלמיד, המכניסות את המעגל הזה לתוך מערכת ההתגלות שאיננה מבוססת על השכל וההגיון של האדם כי אם על מוצא פי ד'.

המעגל השני, לעומת זאת, הוא העיון ההלכתי הנועד לשרת את המעגל הראשון, לקבוע את גבולותיו, לאפשר 'פתחי מילוט', והוא המגשר בין האידיאה לבין המציאות ומעניק לאדם את הכלים לשמור ולקיים את האידיאות.

ככזה, אין להתיחס למעגל זה אלא כשייך למערכת אשר כליה המרכזיים הם ההגיון והשכל. תפקידם, ביחס להלכה, כפי שראינו בשיעורים על המצוות אינם אלא לקרב את הענפים אל שורשיהם. מבחינה זו שימושם לגיטימי אולם יש להזהר בהם, וזאת מפני שבהיותם אנושיים הרי הם יכולים לסתור ולהתנגש עם האידיאה עצמה.

נדמה לי כי האפשרות לסתירה מן הסוג הזה, בין העיון ההלכתי המבוסס על השכל האנושי לבין המצוות והאידיאות המבוססות על ההתגלות, היא המתח שעליו מדבר ריה"ל בין ההשתדלות הדתית לעיון ההלכתי.

השאיפה לדבוק בתורה ולקיימה כפי שהיא, ומאידך העיון ההלכתי המבקש לתת סעד ותמיכה להולכים בדרך התורה, עלולים להגיע למסלול התנגשות, ואז, קובע ריה"ל, ידה של ההשתדלות הדתית תהיה על העליונה.

ריה"ל בדבריו, מדבר גם על הצד השני של המטבע. עזיבת העיון ההלכתי לטובת ההשתדלות הדתית, תביא למינות ותגרום לאובדן הכל.

ריה"ל איננו מפרט כאן מהי המינות ומדוע עלול האדם בדרך זו לאבד את כל עולמו. אולם דברי החבר עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. עזיבת העיון ההלכתי משמעותה הרצון לקיים את דברי התורה ללא השימוש בחז"ל כמתווכים. אולם חלל זה לא ישאר ריקני, וכך אומר החבר על הקראי:

הקראי, לעומת זה, תגיע השתדלותו אל אשר תגיע, אינו בטוח בתורתו, מדעתו כי השתדלותו אינה כי אם דבר שבסברה ובהתחכמות, ואין לבו בטוח כי המעשה אשר הוא עושה רצוי בעיני האלוה. ואף גם זאת: יודע הוא כי יש באומות העולם אנשים רבים המשתדלים בדתם הם הרבה יותר ממנו (ג', נ).

התורה, כפי שראינו בשיעורים על המצוות, מזקיקה פירוש ועיון, ועל כן עזיבת 'העיון ההלכתי' תהיה לטובת 'עיון' אחר, ממילא לא יימלט האדם מן הצורך להגשים את האידיאות לרמת המעשה. מבחינה זו לעיון ההלכתי של חז"ל תפקיד מכריע והוויתור עליו ירחיק את האדם מן התורה ומצוותיה.

ריה"ל אף מוסיף בדבריו נקודה משמעותית ביותר. יבוא אדם ויטען כנגדו: אין הכי נמי! באמת פרשנויות רבות לתורה וכשאדם מחליט לוותר על פרשנותם של חז"ל, הוא בוחר לעצמו בהכרח פרשנות אחרת, אולם אין בכך פסול כל עוד לנגד עיניו עומדת השאיפה לקיים את התורה ומצוותיה.

ללז ישיב ריה"ל: תפיסה שכזו ממקדת את הנשגבות הדתית בעצם השאיפה וההשתדלות. האמת היא סובייקטיבית ויתרונות הדת אינם בה. במילים אחרות: הכוונה רצויה והמעשה איננו רצוי. אך המעשה על פי פרשנותם של חז"ל רצוי גם רצוי, קובע ריה"ל, שהרי המעשה עצמו מכוון אל האמת המוחלטת שלדעת ריה"ל אכן קיימת. עדיפותו של בעל ברית על שאינו בעל ברית, איננה בהשתדלותו הדתית, אלא באמת האלוקית המתגלה לו ומתפרשת לו על ידי חז"ל.[1]

החסיד

ריה"ל במאמר שלישי א-כא מתאר את עולמו של החסיד. הזכרנו חלק נכבד מן התכונות ומן המאפיינים של החסיד, הוא 'עובד האלוה משלנו' כלשון החבר.

החסיד הוא בעל 'דרך האמצע' השולט ומושל בכוחותיו ומאפשר את איזונם המלא, ובעצם על ידי כך חי חיים טבעיים נכונים ומלאים.[2]

לאחר מכן מתאר החבר את מבנה היום, השבוע והשנה של החסיד שהוא בנוי מ'קליפה וגרעין' כלומר שעיתותיו נעים סביב הציר המרכזי של ההתקרבות לאלוקים.

כל אלו, כפי שכבר ציינו בשיעורים על המצוות, שייכים לרובד השכלי של החסיד שהוא כולל בתוכו גם דברים מתחום האלוקות, בגלל סגולתו המיוחדת של היהודי החסיד.

לאחר מכן, מתייחס ריה"ל לקיומן של המצוות האלוקיות על ידי החסיד ובכלל זה הוא מונה את תכונותיו של החסיד הקשורות לתחום האלוקות: החוויה המתמדת של 'שויתי ד' לנגדי תמיד', ידיעה והכרה בהשגחה הקבועה והנצחית (ובכלל זה צידוק הדין האישי והציבורי, וההבחנה בחותמו של הקב"ה גם בצרות ובקשיים הבאים לו ולעולם), ורתימת העולם החומרי כולו לחווית קירבת אלוקים.

ומהי המדרגה העליונה אליה יזכה חסיד זה?

וכשיצייר החסיד לעצמו כל זה בכל תנועותיו, איך לא ייחס את מקורן לבורא אשר בראן בראשונה והעוזרן עזרה מתמדת בהשלמתן? כך יראה עצמו תמיד כאלו השכינה עמו והמלאכים מתחברים אליו, אמנם לפי שעה רק בכח, אך כשיתחזק בחסידות וימצא במקום הראוי שתשרה בו השכינה, יתחברו אליו המלאכים בפועל ויראם עין בעין, שזוהי מדרגה אחת מתחת למדרגת הנבואה (בדרך זו היו טובי החכמים שבבית שני רואים צורות ושומעים 'בת קול', והיא מדרגת החסידים אשר למעלה ממנה רק מדרגת הנביאים) (ג', יא).

החסיד לפי דברים אלו, זוכה לסוג של השראה והתגלות העניין האלוקי אליו, אולם דרך אמצעים. ועל כן קובע ריה"ל כי מדרגתו פחותה אך ורק מדרגת הנביאים.

מה מעכב בעדו, נשאלת השאלה, להגיע למדרגה העליונה של הנבואה? מה יש לו לחסיד לעשות שטרם עשה?

על כך משיב ריה"ל בדברי החבר לסיכום הפרקים העוסקים בחסיד:

הנה תארתי לך מעשה החסיד בדורנו זה. ומזה תדון על מעשה החסיד בזמן המאושר ההוא, בימי הבית, ובמקום האלוהי ההוא, ובקרב האנשים ההם, כולם בני אברהם יצחק ויעקב, אנשי סגולה, שהצניעות טבע להם, אנשים ונשים שאין עוולה בלשונם. בקרב קהל כזה החסיד מזדכך, ונפשו לא תזדהם בדברי נבלה שישמע מפי זולתו, ובבגדיו ובגופו לא תדבק טומאת 'זיבות ונידות ושרצים' או טומאת מתים וצרעת והדומה להם, שהרי קהל זה קבל עליו חיי קדושה וטהרה. ועל אחת כמה וכמה מי שדר בעיר השכינה, ונמצא תמיד בחברת סיעות בני אדם שהידרגותן היא לפי מדת הקדושה: כוהנים ולווים, ונזירים וחברים, ונביאים וחכמים, ושופטים ושוטרים. ואף מאנשי העם לא יפגוש כי אם המון חוגג בקול רינה ותודה בשלש רגלים בשנה, לא ישמע כי אם שיר ה', ולא יראה כי אם מלאכת ה'. ועל אחת כמה וכמה אם הוא עצמו כהן או לוי, האוכל 'לחם ה'' ועומד בבית ה' מנעוריו, כשמואל, ואינו צריך לבקש לו מחיה. והוא קשור בעבודת ה' כל ימי חייו, מה תאמר למעשהו ולזוך נפשו ולמעלת נשמתו?

אמר הכוזרי: זוהי מדרגה עליונה שאין אחריה כי אם מדרגת המלאכים, ובצדק מצפים לנבואה כל המתנהגים בדבקות כזאת, ביחוד במקום בו תשרה השכינה, אכן, זוהי העבודה שעמה אין צורך לא בפרישות ולא בנזירות (ג', כא-כב).

כפי שראינו בשיעורים על העניין האלוקי, ארץ ישראל והשראת שכינה הינם תנאי הכרחי לקבלת הנבואה. והעדרם הוא מיצוי ההבדל שבין החסיד בדורנו לחסיד בזמן הבית.

החסיד בזמן הבית איננו אלא 'עמדת המתנה' לנבואה. הציפייה לנבואה, כפי שראינו בעבר, היא המבדילה בין הצגתה כהשגה רוחנית או שכלית לבין הצגתה כמהלך ופניה מאת האלוה אל האדם. הקביעה כי האדם במעשיו יכול להגיע למעלת חסיד אשר היא מעלה אחת פחותה ממדרגת הנביא, אולם הקפיצה אל מדרגת הנביא כבר איננה מסורה בידיו של האדם ובמעשיו, היא המעניקה את כל תוקפה האובייקטיבי והטרנצנדנטי לתופעת הנבואה בישראל על פי ריה"ל.

ההבדל בין החסיד לנביא, אם כן, איננו בכח אלא בפועל, וההוצאה אל הפועל חורגת כבר מתחום מעשיו של האדם. החסיד בדורנו, לעומת זאת, הרי הוא ככלי הממתין למילויו, מילוי שיבוא עם בוא הקץ לגלותם של ישראל.

 

---