בבא מציעא | סיפור רבה בר אבוה ואליהו | 2

באופן כללי נזכיר שאנו עוסקים כאן בסיפור שניתן להגדירו כעומד איפה שהוא על הגבול בין הלכה לאגדה. למעשה, ניתן לחלק את הסיפור לשני חלקים. עיקר התוכן של החלק הראשון של הסיפור הוא הלכתי – האמורא רבה בר אבוה שואל את אליהו הנביא כמה שאלות הלכתיות ואליהו עונה לו. אמנם, גם החלק הזה של הסיפור - כל הדיון ההלכתי בין הדמויות – נתון בתוך סיפור מסגרת, עם עלילה מסויימת. אמנם העלילה היא מינימליסטית מאד – מפגש שמתרחש בבית הקברות – אבל, על פי ההגדרות הפורמליות של רבים מחוקרי הספרות עלילה זו בכל זאת תהיה מוגדרת כסיפור. ברם, עיקר התוכן הוא הלכתי.

ואילו את החלק השני של הסיפור יותר נכון להגדיר כשייך לתחום האגדה. עיקרו בעלילה שמספרת על ביקורו של רבה בר אבוה בגן עדן. גם המסר העולה ממנה הוא אגדי – מסר רעיוני שעוסק בכדאיות שבלקיחת רכוש מגן עדן לעולם הזה, גם אם הרכוש הזה ניתן ללוקח לגמרי ברשות.

המעבר בין שני חלקי הסיפור מתבצע באמצעות השאלה השלישית ששואל רבה בר אבוה – שאלה הלכתית על הימצאותו של אליהו בבית הקברות. השאלה נשאלת לגמרי בהקשר הלכתי, אך היא מובילה לחלק הבא בסיפור. אף שהדבר לא נאמר במפורש, משתמע שבית הקברות הוא מעין איזור מעבר שדרכו ניתן להגיע לגן עדן.

השילוב בין שני חלקי הסיפור הזה הוא דוגמא טובה למורכבות של סיפורי האגדה שמובאים לעתים בסוגיות הלכתיות בתלמוד הבבלי. לא תמיד היחס בין הסיפור לדיון ההלכתי הוא טריוויאלי, ולעיתים קשה להגדיר מהו בדיוק היחס הזה. ויחד עם זה, גם במקומות כאלה נכון לנסות למצות את כל הזיקות בין הסיפור לדיון ההלכתי כדי לנסות לתת משמעות להבאת הסיפור בסוגיה, מעבר לאסוציאציה טכנית. אמנם, יש לנסות לעמוד על הדברים מבלי להידחק באמירות שאין להן עיגון טוב בטקסט. מטרת הבאת הסיפור הזה היא לנסות ולהדגים את דרך ההתבוננות הנ"ל בסוגיה מסוג זה.

כדי להקל על הלומדים, להלן שוב הסיפור:

"אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של נכרים [מצאו רבה בר אבוה את אליהו שעומד בבית הקברות של נכרים],

אמר ליה: 1. מהו שיסדרו בבעל חוב?

אמר ליה: גמר 'מיכה' 'מיכה' מערכין [לומדים גזרה שווה – 'מיכה' 'מיכה' מתחום הערכין];

גבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך, גבי בעל חוב כתיב 'וכי ימוך אחיך' (ויקרא כה, לה)

 2. מנין לערום שלא יתרום?

דכתיב ''ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כג, טו)

3. אמר ליה: לאו כהן הוא מר? מאי טעמא קאי מר בבית הקברות [האם אדוני אינו כהן? מדוע נמצא אדוני בבית הקברות?]?

אמר ליה: לא מתני מר טהרות [לא למד אדוני טהרות]?

דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: קבריהן של נכרים אין מטמאין, שנאמר 'ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם' (יחזקאל לד, לא) - אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם.

אמר ליה: בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא [בארבעה אינני מצוי, בשישה אהיה מצוי?]?

אמר ליה: ואמאי?

אמר ליה: דחיקא לי מילתא [דחוק לי הדבר = אני עני].

דבריה ועייליה לגן עדן, [הובילו והביא אותו לגן עדן (אליהו את רבה בר אבוה)]

אמר ליה: פשוט גלימך, ספי שקול מהני טרפי [פשוט גלימתך, קח מהעלים הללו].

ספא שקל [לקח]

כי הוה נפיק שמע דקאמר: מאן קא אכיל לעלמיה כרבה בר אבוה [כשהיה יוצא שמע (קול) שאמר: מי אוכל את העולם הבא שלו (בעולם הזה) כרבה בר אבוה!]

נפץ שדנהו [השליך אותם].

אפילו הכי, אתייה לגלימיה, סחט גלימא ריחא [למרות זאת

לקח איתו את גלימתו, שספגה את הריח מהעלים],

זבניה בתריסר אלפי דינרי [מכרו בשנים עשר אלף דנרים],פלגינהו לחתנוותיה [חילקם לחתניו]".

 

הסיפור בהקשרו התלמודי הרחב

בתחילת הסיפור שואל רבה בר אבוה את אליהו האם 'מסדרין' בבעל חוב. כאמור, זוהי השאלה שעמדה במרכז דיונה של הסוגיה ההלכתית אשר קדמה לאגדה, וממילא היא מהווה את הזיקה העיקרית בין הסיפור לסוגיה.

קיימות מספר זיקות נוספות בין הסיפור לסוגיה, בעלות אופי כללי יותר. הסוגיה כולה עוסקת בבעל חוב שאינו יכול להחזיר את חובו, ומשום כך נוטלים ממנו משכון. החלק הספציפי של הסוגיה הצמוד לסיפור, ושקשור אליו ישירות מבחינה תמאטית, הוא הדיון אם 'מסדרין' בבעל חוב, בערכין ובהקדש, שעוסק באדם עני שאינו מסוגל לשלם את חובו או את נדרו. השאלה שהסוגיה דנה בה היא אילו צרכים בסיסיים משאירים לאותו עני. בתחום הערכין, מוסכם בסוגיה ש'מסדרין' לבעל חוב. בהקשרו המקראי של תחום זה מופיע הפסוק:

"וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן":  

(ויקרא כז, ח)

בתחום הערכין הכהן ממלא תפקיד מרכזי. בסיפור, רבה בר אבוה נחשף כעני (=מך), והוא נפגש עם אליהו, אשר, על פי הסיפור, הוא כהן, המנסה לסייע לו במצוקתו. כאמור, זהו הסיפור התלמודי היחיד שבו אליהו מופיע ככהן. אמנם, הזיקה הזו בין הסיפור לסוגיה אינה בולטת לעין, שכן הכהן אינו מוזכר בפירוש בדיון ההלכתי, אלא עומד ברקע שלו, משום שהוא מופיע בפרשה המקראית שעוסקת בערכין בלבד.

זיקה נוספת קשורה בגלימתו של רבה בר אבוה, הממלאת תפקיד חשוב בחלקו השני של הסיפור, כפי שראינו בשיעור שעבר. גם בדיונים ההלכתיים על משכון, ממלא הבגד שלגופו של הלווה מקום מרכזי.[1] באחת מהפרשיות הדנות במשכון, התורה מתארת (שמות כב כה-כו) את הבגד כרכושו המינימאלי של הלווה העני:

"אִם־חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד־בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי־יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי־ חַנּוּן אָנִי."

(שמות כב, כה- כו)

אמנם גם המילה 'גלימה' אינה מוזכרת במפורש בסוגיה, אלא עומדת ברקע שלה,משום שכידוע, ישנם מקורות אחרים שבהם מוזכרת המילה 'גלימא'- ('גלימא דעל כתפיה')- בהקשר להחזרת חוב.[2]

אפשר שקיים קשר נוסף אך עקיף בין הסיפור על עניו של רבה בר אבוה לדיון ההלכתי שקדם לסיפור, שכן בדיון נחלקו דווקא האמוראים הארצישראליים אילפא ור' יוחנן. במסורת תלמודית ידועה אחרת[3] אמוראים אלה מתמודדים בעת לימודם עם בעיית עוני קשה.

 

מבנה הסוגיה ומגמת ה'סתמא דגמרא'

הסוגיה שבה משובץ הסיפור היא כאמור סוגיה שדנה בדיני לקיחת משכון, ובתוכה מתפתח דיון-משנֶה בשאלת 'מסדרין בבעל חוב'. שאלה זו נידונה ונענתה בחיוב תחילה בדברי הברייתא[4] שמשווה את הדין בבעל חוב לדין בערכין[5] על פי הגזרה השווה 'מיכה-מיכה', ובהמשך באופן דומה, בדברי התנא ששנאה לפני רב נחמן. דבריו של התנא הנ"ל גוררים אחריהם את תמיהתו של רב נחמן ודיון סתמי קצר בעניין שאינו קשור לדין 'סידור':

"תני תנא קמיה דרב נחמן: כדרך שמסדרין בערכין - כך מסדרין בבעל חוב.

אמר ליה: השתא זבוני מזבנינן ליה, סדורי מסדרינן ליה?

ומי מזבנינן ליה? והתנן..."

'ומי מזבנינן ליה' היא שאלת ה'סתמא גמרא', שמצמצמת את הטענה 'זבוני מזבנינן', וממילא מוחלשת קושייתו של רב נחמן נגד ה'סידור בבעל חוב' שנלמד מערכין. כלומר, מתחזק הכיוון של 'סידור בבעל חוב'. הרי שה'סתמא דגמרא' בסוגיה מצמצמת את ההתנגדות לסידור בבעל חוב שנלמד מערכין.

לאחר מכן מועלית השאלה מחדש על ידי הגמרא כ'איבעיא', ומופיע בה דיון של חכמי ארץ ישראל, שמפותח ב'סתמא דגמרא', בשאלת 'סידור' בהקדש בהשוואה לערכין ולבעל חוב:

"איבעיא להו: מהו שיסדרו בבעל חוב? מי גמר מיכה מיכה מערכין או לא?

תא שמע, דשלח רבין באגרתיה: דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך היתה שאלה: האומר הרי עלי מנה לבדק הבית מהו שיסדרו? רבי יעקב משמיה דבר פדא, ורבי ירמיה משמיה דאילפא אמרי: קל וחומר מבעל חוב, ומה בעל חוב שמחזירין - אין מסדרין, הקדש שאין מחזירין - אינו דין שאין מסדרין?

ורבי יוחנן אמר: נדר בערכך כתיב, מה ערכין מסדרין - אף הקדש מסדרין.

ואידך: ההוא לנידון בכבודו הוא דאתא. מה ערכין נידון בכבודו - אף הקדש נידון בכבודו.

ויסדרו בבעל חוב קל וחומר מערכין: ומה ערכין שאין מחזירין - מסדרין, בעל חוב שמחזירין - אינו דין שמסדרין?

אמר קרא ואם מך הוא מערכך - הוא ולא בעל חוב. –

ואידך: האי עד שיהא במכותו מתחילתו ועד סופו.

ויחזירו בהקדש קל וחומר מבעל חוב: ומה בעל חוב שאין מסדרין - מחזירין, הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין? –  

אמר קרא ושכב בשלמתו וברכך - יצא הקדש שאין צריך ברכה. –

ולא? והכתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו'! –

            אלא אמר קרא ולך תהיה צדקה - מי שצריך צדקה,     

            יצא הקדש שאין צריך צדקה".

 מהדיון הנ"ל עולה לאחת הדעות הארצישראליות בעקיפין, אילפא, שבבעל חוב אין מסדרין, ברם השאלה עצמה אינה מקבלת תשובה מפורשת. ה'סתמא דגמרא' מוסיפה ומנסה ללמוד סידור בבעל חוב מערכין בקל וחומר לדעת אילפא, וכשנדחה הקל וחומר ממיעוט מהמילה 'הוא', דוחה ה'ואידך' את המיעוט מ'הוא' לכיוונים אחרים. הרושם שנותר הוא שהדיון ב'סתמא דגמרא' ערער במידה מסוימת גם על דעת אילפא, אשר לו ברור שבבעל חוב אין מסדרים, ומנסה להוביל גם את שיטתו לכיוון שילמד בעל חוב מערכין.

לסיכום, בשני חלקי הסוגיה ההלכתית עולים אפוא, טיעונים לשני הכיוונים המנוגדים בשאלת סידור לבעל חוב, ושני החלקים מסתיימים למעשה ללא הכרעה ברורה בשאלה. אמנם, הרושם הוא שהגמרא לפחות נוטה לכיוון שאכן לומדים 'סידור בבעל חוב' מערכין, גם אם אינה מכריעה כך בדעות האמוראים במפורש.[6] לאחר שני חלקים אלה הובא הסיפור, שבחלקו הראשון שואל רבה בר אבוה את אליהו את שאלת הסוגיה, 'מהו שיסדרו בבעל חוב', ונענה במפורש בחיוב, ואליהו ביסס את תשובתו על הלימוד מערכין.

 

התהוות הסיפור במתכונתו הנוכחית בסוגיה

ניתוח הסיפור שנעשה בשיעור הקודם העלה שקשה למצוא קשר בין תוכן שתי השאלות הראשונות בסיפור לבין יתר חלקיו. בעקבות קושי זה ישנו מקום לבחון את התהוותו של הסיפור כפי שהוא מופיע בסוגיה, על חלקיו השונים. אמנם, לסיפור זה לא קיימות מקבילות בספרות חז"ל, ולכן קשה מאד לשחזר את המקורות שמהם הוא שאב ואת אופן התהוותו. ברם, להלן נעלה מספר השערות, שעשויות להסביר את התהוותו של הסיפור ואת שיבוץ השאלות הראשונות בו, אף שלא ניתן להכריע בוודאות בין ההשערות השונות.

השאלה הראשונה בסיפור, שאלת 'מסדרין בבעל חוב', היא השאלה שנידונה בסוגיה שקדמה לסיפור. יתר על כן, ניסוחן של שאלת רבה בר אבוה ותשובת אליהו זהה בדיוק לניסוחן של השאלות בגמרא לעיל:[7]

"איבעיא להו: מהו שיסדרו בבעל חוב? מי גמר מיכה מיכה מערכין או לא".

התופעה שבה שאלת ה'סתמא דגמרא' בסוגיה מופיעה בפי דמות בסיפור, כולל הצגת צדדי הספק שעלו בדברי הסתם בסוגיה, איננה ייחודית לסיפור זה.[8] אמנם כאמור, לסיפור רבה בר אבוה ואליהו לא נמצאו מקבילות במקורות אחרים, על כן ניתן רק להניח בסבירות גבוהה שניסוח זה של השאלה קשור לשיבוץ הסיפור בסוגיה.

ניתן אפוא, להציע שתי אפשרויות להתהוותו של הסיפור. אפשרות אחת היא שהסיפור היה קיים במקור כזה או אחר לפני ששובץ בסוגיית הגמרא ללא שאלת 'מסדרין בבעל חוב', וזו נוספה לו כאשר שיבצו אותו בסוגיה. הוספת השאלה מאפשרת לסיפור למלא תפקיד בסוגיה, כפי שנסביר להלן.[9] מאידך גיסא, אפשר שהסיפור הכיל את שאלת 'מסדרין בבעל חוב' עוד קודם לכן מסיבה מסוימת,[10] ולכן שובץ הסיפור בסוגיה זו. ברם, ניסוחה המדויק של השאלה, באופן שזהה לניסוחה ופיתוחה בסתמא דגמרא, הושפע מהסוגיה כאן.[11]

כאמור, נראה שהסיפור ממלא תפקיד בסוגיה. הסיפור שמשובץ בה ובו אליהו עונה בנחרצות על שאלת הסוגיה 'מהו שיסדרו בבעל חוב?' תומך במסגרת הסוגיה בעמדה ש'מסדרין בבעל חוב', ובכך שדין זה נלמד בגזרה שווה מערכין. עמדה זו, כפי שהראינו לעיל, היא העמדה שאליה נוטה ה'סתמא דגמרא' בסוגיה, אך הדבר לא הוכרע סופית בסוגיה עצמה.

בבחינת הקשר בין האגדה לסוגיה בסיפור אנו נחשפים, אפוא, לתפקיד נוסף של הסיפור האגדי בסוגיה – חיזוקה של עמדה הלכתית אחת מבין עמדות שנידונו בסוגיה הלכתית, שבה לא הוכרע בין העמדות.

אמנם, לא באנו להכריע כאן האם ועד כמה ישנו לסיפור מעין זה משקל הלכתי. זוהי שאלה סבוכה ומורכבת המצריכה דיון נפרד, ותלויה בגישות שונות של הראשונים והפוסקים בנוגע ליחס לאגדה. סוגייתנו איננה מתייחסת במפורש למשקלן ההלכתי של ההכרעות מפיו של אליהו הנביא, וקשה אפוא, אפילו במקרה הספציפי הזה, לקבוע מסמרות בשאלת מעמדו המדויק של הסיפור במכלול הדיון ההלכתי שבסוגיה בעיני עורכי הגמרא.[12] ברם, נראה שעצם הבאת הסיפור אומרת משהו על העמדה ששאפו עורכי הסוגיה לתמוך בה, בדומה לדיוני ה'סתמא דגמרא' שהופיעו בחלק ההלכתי.

 

	**********************************************************	*
* * * * * * * * * *	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו עורך: אלישע אורון *******************************************************   בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/ האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en   משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected]	* * * * * * * * * *