דילוג לתוכן העיקרי
גמרא קידושין -
שיעור 24

מעמד נערה לעניין גיטין וקידושין

קובץ טקסט

לעלוי נשמת שלמה יוסף בן חיים שמואל פינקלשטיין ז"ל

מקורות לשיעור:

  1. קידושין מג: "תנן התם... גירושין דבעל כרחה בין היא בין אביה"; רש"י שם ד"ה נערה; תוספות שם ד"ה תנן.
  2. גיטין סד: "נערה המאורסה... לאו כלום היא" ורש"י ד"ה היא; רמב"ן במלחמות השם שם (ל: באלפס).
  3. קידושין מד: "נערה... בשאין לה אב".
  4. קידושין ג: "בכסף... שבח נעורים לאביה"; תוספות הרא"ש שם ד"ה אבל מהמילים "ואע"ג".

שאלות:

  1. מה הסברא לדעה כי בכוחה של נערה שיש לה אב לקבל את גיטה?
  2. לפי דעה זאת, האם אותו הדין תקף גם לגבי קטנה?
  3. כיצד מבארת הגמרא את ההבחנה לדעת ר' יוחנן בין גיטין לקידושין?
  4. כיצד ניתן ליישב את דעת ר' יוחנן עם דברי הגמ' בתחילת המסכת (ג:)?

 

 

מעמדה ההלכתי של נערה הוא מעמד ביניים בין מעמדה של קטנה ובין מעמדה של בוגרת - מחד גיסא, מאחר שמדובר בגדולה, הרי שנחשבת היא מבחינה הלכתית לברת דעת וכן כחייבת במצוות. מבחינת צויתה, כשירה היא לכל מעשה משפטי ובכלל כך, להתקדש לאיש. מאידך, מאחר שעדיין לא נכנסה למעמד בוגרת, נמצאת היא ברשות אביה, ולכן בכוחו לקדשה אף כנגד רצונה. מעמד ביניים זה מעורר את השאלה האם בכוחה של נערה להתקדש ללא רשות אביה? בשיעור זה נעסוק ביחסים המשפטיים שבין אב ובתו, מתוך התמקדות בעיקר בתקופת הנערות.

הגמרא בסוגייתנו, דנה בדעות השונות בעניין כוחה של נערה להתקדש ללא הסכמת אביה. במוקד הדיון עומדת המשנה במסכת גיטין (סד, ב):

"נערה המאורסה - היא ואביה מקבלין את גיטה. אמר רבי יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחת, אלא אביה מקבל את גיטה בלבד".

בסוגייתנו נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש האם יש להניח את קיומה של מחלוקת זהה אף בנוגע לקידושין. לדעת ריש לקיש, דין קידושין כדין גירושין. לכן, לדעת רבנן, נערה מסוגלת להתקדש על דעת עצמה, בעוד שלדעת ר' יהודה, אינה יכולה להתקדש על דעת עצמה. לעומת זאת, לדעת ר' יוחנן, מחלוקת ר' יהודה ורבנן נאמרה אך ורק בנוגע לגירושין, אך בנוגע לקידושין שוררת תמימות דעים, כי אין ביכולתה של נערה להתקדש ללא רשות אביה. קודם שנבהיר את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, נעמוד על מחלוקתם הראשונית של ר' יהודה ורבנן בעניין גירושין.

נושא הדיון במשנה הוא יכולתה של נערה לקבל את גיטה. המשנה אינה אומרת דבר בעניין יכולתה של קטנה לקבל את גיטה. בנושא זה נחלקו הראשונים. למעשה, רש"י (קידושין מג, ב ד"ה נערה; גיטין סד, ב ד"ה היא) עצמו חזר בו בעניין זה, ונחלקו הראשונים מהי משנתו הראשונה של רש"י ומהי משנתו האחרונה.

הדעה בראשונים לפיה קטנה יכולה לקבל את גיטה מבוססת על ברייתא המצוטטת לקמן (מד, ב):

"קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה".

רבא ציין את ברייתא זאת בגמרא שם, בכדי להוכיח, כי בניגוד לקטנה אשר אינה מסוגלת למנות שליח, נערה יכולה למנות שליח לקבל את גיטה. על כל פנים, כפי שהעירו ראשונים רבים, פשט הברייתא מורה כי קטנה שקיבלה את גיטה לידה, מגורשת. על אף שרב נחמן באותה סוגיה העמיד את הברייתא באוקימתא שהבת היא יתומה מאביה, הרי שהסיבה לכך נבעה מסיבות אחרות, כך שיש להניח כי המסקנה העולה מההבנה הפשוטה, עומדת על תילה. הראשונים החולקים, הסבורים כי קטנה אינה יכולה לקבל את גיטה בעצמה, עונים, כי מאחר שלמסקנה שינה רב נחמן ההבנה בברייתא, אין מקום להביא ראיה מההוה אמינא.

את יסוד המחלוקת שבין הראשונים ניתן לבאר לאור הסבר הגמרא בגיטין (שם) למחלוקת ר' יהודה ורבנן במשנה:

"במאי קמיפלגי?- רבנן סברי: ידא יתירתא זכי לה רחמנא. ורבי יהודה סבר: במקום אביה יד דילה לאו כלום היא".

"יד" משמעותה כושר או זכות משפטית. בביאור הטיעון של רבנן "ידא יתירתא זכי לה רחמנא" נחלקו הראשונים, וליתר דיוק נחלקו של מי היה הבסיסית אתנה התורה לבת, ואיזו יד התוספה. תוספות מסבירים כי, באופן בסיסי, הבת זכאית לקבל את גיטה בעצמה (משעה שמבינה היא את משמעות הגירושין, כמבואר בסוף המשנה הנזכרת בקטע שאותו לא ציטטנו). עם זאת, מאחר שהבת בהיותה קטנה או נערה נמצאת ברשות אביה, גם לו זכות לקבל את גיטה. עם זאת, זכות זאת אינה שוללת את זכותה הבסיסית של בתו. לפי הסבר זה, מסתבר כי גם קטנה יכולה לקבל את גיטה בעצמה, שכן כאמור, הזכות הבסיסית לקבלת הגט היא של הבת עצמה.

בניגוד לתוספות, הרמב"ן הסביר כי הזכות הבסיסית לקבלת הגט היא זכותו של האב. אלא שמשעה שגדלה הבת ונהייתה נערה, הוסיפה לה התורה "יד", ויכולה היא לקבל את גיטה. עם זאת, בהיותה קטנה שאז עוד לא זיכתה לה התורה "יד" יתרה, אין היא זכאית לקבל את גיטה.

מחלוקת זאת של תוספות והרמב"ן משקפת שתי גישות בנוגע ליחס בין מעמד האב והבת בנוגע לקבלת הגט. לדעת תוספות, הבת היא הצד העיקרי לתהליך הגירושין, אלא שאביה המחזיק בה ברשותו, יכול לבוא במקומה ולקבל את גיטה. לעומת זאת, לדעת הרמב"ן, הצד העיקרי להליך הגירושין הוא האב, אלא שלבת תפקיד משני, ויכולה אף היא לקבל את גיטה משעת היותה נערה.

לאור השקפתו היסודית, דחה הרמב"ן באורח נפלא את ראיית תוספות מהברייתא שהזכרנו לעיל. כזכור, לפי הבנתו של רבא בברייתא, נערה יכולה למנות שליח לקבל את גיטה, ואילו רב נחמן דחה את הראיה, ולשיטתו נערה יכולה לקבל את גיטה בעצמה אך אינה יכולה למנות שליח לשם כך. הרמב"ן מסביר כי רבא ורב נחמן נחלקו למעשה בשתי הבנות היסוד שציינו: רבא סבר כי לבת הסמכות העיקרית לקבלת הגט. לכן, בכוחה אף למנות שליח לקבל את הגט בשמה. לפי הבנה זאת ניתן אכן לקבל ההבנה בברייתא לפיה גם קטנה יכולה לקבל את גיטה, שכן כאמור פסיקה שכזאת מסתמכת על ההבנה כי הבת היא "שחקנית ראשית" בהליך הגירושין. לעומת זאת, רב נחמן סבור כי עיקר הזכות לקבל את הגט היא של האב, והבת אינה אלא "שחקנית משנה" ומשמשת כבאת-כוחו של האב. מאחר שלבת אין סמכות עצמאית ממילא אין היא יכולה למנות שליח. מעתה, לפי רב נחמן העמדת האוקימתא בברייתא הכרתית מסיבה נוספת: מאחר שהוא תפס לעיקר את הגישה כי הבת היא רק באת כוחו של האב, שכן התורה זיכתה לה "יד יתרה", הרי שרק משעת היותה נערה, יכולה הבת להיכנס בנעליו של אביה ולקבל את גיטה, אך קודם לכן רק האב כשר לקבל את הגט. ממילא אין לקבל את הבנתו של רבא בברייתא, לפיה קטנה כשרה לקבל את גיטה.

לאור הידע שרכשנו עד עתה נעבור לדון במחלוקת האמוראים בסוגייתנו בעניין כוחה של נערה לקדש את עצמה (את דיוננו נצמצם בשלב זה לנערה. בנושא כוחה של קטנה לקדש את עצמה נשוב ונדון בשיעור מס' 26). עמדתו של ריש לקיש נראית פשוטה וברורה - כפי שלנערה יכולת לקבל את גיטה, כך יש להכיר ביכולתה להתקדש בכוחות עצמה. אף על פי כן, ר' יוחנן חולק, ולדעתו נערה אינה יכולה להתקדש על דעת עצמה. עלינו להבין מפני מה חלק ור' יוחנן ודחה את ההשוואה המתבקשת שביצע ריש לקיש.

את עמדתו של ר' יוחנן יש לבחון גם לאור דברי הגמרא בתחילת המסכת (ג, ב):

"ואימא: ה"מ קטנה, דלית לה יד לקבל קידושין, אבל נערה, דאית לה יד לקבל קידושין, תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא!".

הגמרא כאן לכאורה מניחה כדבר פשוט כדעתו של ריש לקיש, כי ביכולתה של נערה לקדש עצמה, ושלא כדעת ר' יוחנן. כך אכן מבואר בתוספות הרא"ש שם (למרות שלהלכה נפסק כדעת ר' יוחנן). עם זאת, קשה לקבל את עמדה זאת, לפיה הסתמא דגמרא תניח בפשטות כדעת ריש לקיש בנושא שבו נחלק עליו ר' יוחנן. הפני יהושע שם אכן מבאר באופן אחר: באותה סוגיה עוסקת הגמרא בשאלת הזכאות לכסף הקידושין. מסביר הפני יהושע, כי בתחילת הסוגיה, כשרצתה הגמרא לטעון כי הבת זכאית לכסף הקידושין, אכן הניחה כדעת ריש לקיש, אך מסקנת הגמרא שכסף הקידושין מגיע לידי האב, מתאימה לדעתו של ר' יוחנן. הסבר זה מניח כי במידה שהלכה כריש לקיש, שהבת יכולה לקדש את עצמה, הרי שאז כסף הקידושין נותר בבעלותה. הנחה זאת אינה פשוטה כלל וכבר עסקנו בה, כשלמדנו את פרק ראשון (שיעור 5).

בכדי לעמוד על יסוד שיטתו של ר' יוחנן, וכיצד דברי הגמ' בתחילת הפרק הראשון יכולים להתאים אף לשיטתו, ננסה ראשית להבין את שתי ההבחנות שהעלו האמוראים בסוגייתנו בין קידושין לגירושין:

1. "אמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי טעמיה דר' יוחנן אליבא דרבנן?- גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה - בין היא ובין אביה; קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה - אביה ולא היא" (מג, ב).

2. "אלא אי איתמר הכי איתמר: אמר רבי יוסי בר' חנינא: מאי טעמיה דר' יוחנן אליבא דרבנן?- קידושין דמדעתה - אביה ולא היא; גירושין דבעל כרחה - בין היא בין אביה" (מד, א).

מסקנת הגמרא היא כי שני ההסברים אפשריים. נעמיק אם כן בהבנת כל אחד מן ההסברים.

לפי ההסבר הראשון, החילוק אינו מתמקד במעמד "ידה" של הבת. לפי פירוש זה, כפי שהסבירו חכמים במשנה, לבת "יד" משל עצמה. ההבדל בין גיטין לקידושין נובע ממשמעות הפעלת כוחה של הבת בשני המקרים. כאשר מדובר בגירושין, הרי שאז האב אינו נפגע כלל מהפעלת כוחה של הבת, ולכן ביכולתה להפעילו. לעומת זאת, ככל שמדובר בקידושין, הרי ששם הפעלת כוחה של הבת מפקיעה אותה מרשות אביה ובכך פוגעת בזכויותיו. את זאת אין הבת יכולה לעשות ללא הסכמת האב.

ההסבר השני בגמרא מתמקד בהבדל בין קידושין, אשר אפשריים רק מדעתה ומהסכמתה של המתקדשת, לעומת גירושין, אשר אינם תלויים בהסכמת האישה ואפשריים אף בעל כורחה. במבט ראשון קשה להבין מדוע שהבדל זה ישפיע על יכולתה של הנערה להתקדש? הרי כפי שפתחנו, נערה נחשבת כבעלת דעת לכל עניין מבחינה הלכתית, ואם כן, מדוע שהצורך בדעת האישה בקידושין ימנע ממנה להתקדש!

אחר עיון נוסף כוונת החילוק מובנת היטב. לעיל ראינו את טענתו של ר' יהודה כי "אין שתי ידים זוכות כאחת". עד עתה הבנו כי חכמים דחו את טיעון זה מכל וכל. ייתכן כי אין כן פני הדברים. חכמים מסכימים כי "אין שתי ידים זוכות כאחת", אך לשיטתם כאשר מדובר בגירושין כלל לא שייך לדבר על "יד" במובן שעליו דיברנו עד עתה. הרי בגירושין אין צורך כלל בהסכמת האישה או אביה לגירושין וכל ההליך תלוי ברצונו ובדעתו של המגרש. אם כך, כלל לא שייך לדבר על "יד" במשמעות של כוח או זכות משפטית להתגרש, והאב או הבת כלל אינם צד פעיל לעניין. ידיהם של האב והבת אינן אלא כתובת לקבלת הגט, ולכן לגבי היד בתפקיד זה אין מקום לטענת "אין שתי ידים זוכות כאחת". מאידך, כאשר מדובר בקידושין, ששם משמעות ה"יד" אכן הינה כוח וזכות משפטית להשתתף בהליך קידושין, מסכימים חכמים כי "אין שתי ידים זוכות כאחת". על כן, משקבעה תורה כי לאב זכות לקדש את בתו, על כורחנו זכות זאת היא זכות ייחודית לאב ותלויה ברצונו הבלעדי (ראו גם ירושלמי גיטין פ"ו ה"ב).

לשני הסברים אלו דמיון מסוים לשתי השיטות בראשונים שאותן ציינו לעיל. לפי ההסבר הראשון בדעת ר' יוחנן, לנערה יש זכות עצמאית לגבי מעמדה האישי, אלא שכאשר יישום הזכות פוגע באב, אין היא יכולה להשתמש בכוחה. גישה זאת מזכירה את עמדת התוספות, לפיה לבת זכות ראשונית להתגרש, ואינה באת כוחו של האב בלבד. לפי ההסבר השני בדעת ר' יוחנן, לנערה כלל אין זכות עצמאית לגבי מעמדה האישי, ויכולתה לקבל את גיטה נובעת מכך שלגבי גירושין כלל אין צורך בכוח או זכות מצד המתגרשת אלא רק ביד שתשמש כתובת לקבלת הגט. גישה זאת דומה לעמדת הרמב"ן, הרואה בנערה כ"שחקנית משנה" בהליך הגירושין וכבאת כוחו של האב בלבד.

להלכה נפסק כדעת ר' יוחנן, כי אין נערה יכולה להתקדש על דעת עצמה. עם זאת, בין שני ההסברים בדעת ר' יוחנן ישנה נפקא מינה להלכה. אם לנערה כלל אין כוח עצמאי להתקדש, הרי שלעולם לא תועיל קבלת קידושין על ידי עצמה. מאידך, לפי ההבנה כי לנערה כוח להתקדש, אלא שאין היא יכולה להפעיל את כוחה לרעתו של אביה, הרי שאז די יהיה בהסכמתו הסבילה של אביה למעשה קידושיה, וייתכן כי די יהיה אף בהסכמה בדיעבד המגלה כי התנהגותה אינה כנגד דעתו. עמדה שכזאת ניתן למצוא בדברי תוספות הרי"ד (מו. ד"ה היא עצמה):

"ונראה לי לפרש דעד כאן לא פליגי אלא בקטנה, שאין לה דעת להתקדש, ובעינן רצון ודעת האב, ובעינן שיהא הרצון בעת הקדושין... אבל בנערה שהיא בת דעת, אף על גב דאמר רבי יוחנן, דברי הכל אביה ולא היא, מכל מקום, לכשירצה האב, מקודשת... דלא בעינן רצון האב בעת הקידושין, אלא לבד שלא ימחה. וכיון שרצה ולא מיחה, הקדושין קיימין, אף על פי שלא ידע באותה שעה".

לאור הגישה האחרונה, אין שום סתירה בין דברי הגמרא בתחילת המסכת ובין דעת ר' יוחנן. לשיטת תוספות הרי"ד, אף ר' יוחנן מודה כי לבת הכוח להתקדש על דעת עצמה, אלא שאין הקידושין חלים אם נעשו כנגד דעתו של האב. לאור זאת מובן ספקה של הגמרא, האם מאחר שבכוחה של הבת להתקדש בתנאי שאינה פועלת כנגד רצון אביה, זכאית היא במקרה זה אף לקבל את כסף קידושיה, או שמא כסף קידושיה תמיד לאביה.

מקורות לשיעור מס' 25:

* קידושין מד. "תנן האיש מקדש... לא יחזור".

* גיטין עח. "אמר רבא: כתב לה גט... בכפות"; רא"ש שם (פ"ח סי' ה מהמילים "אמר רבא" ואילך).

* רמב"ן מד: "הא דאמרינן... דזכין לאדם הוא"

* רשב"א יט. "ואכתי לא ניחא... דחצר המהלכת היא".

שאלות:

* לפי סוגייתנו, מיהו המקבל העיקרי של הגט, האב או הבת?

* מהן שתי הבעיות בכך שיקבל העבד את הגט מדין חצר? כיצד נפתרת כל אחת מן הבעיות?

* מדוע התעלמה סוגייתנו מהבעיה של חצר מהלכת בנוגע להחשבת הבת כחצר?

* כיצד החשיב הרמב"ן קטנה כחצר אביה לאור סוגייתנו ולאור הסוגיא בגיטין?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)