דילוג לתוכן העיקרי

בין שבת ליום טוב

קובץ טקסט

בין שבת ליום טוב

בשלב מוקדם יותר של הקורס, דנו באריכות באיסורי השבת. כדי, אולי, לחזור על השיעורים ההם (3-5 בסדרה), מאחר והיום ברצוני לנסות להבין את ההבדל בין איסורי מלאכה בשבת, והאיסורים המקבילים בחג, לדוגמא היום הראשון והאחרון של פסח, שבועות וכדו'.

א. האיסור על פעילות יוצרת

ראשית, מהו ההבדל בין שבת ליום טוב? בשני הימים נאסרה מלאכה. הגדרת מלאכה מבוססת על ל"ט אבות מלאכה בהן דנו בעבר. אולם, ישנה חריגה משמעותית ביום טוב. "מלאכת אוכל נפש" - פעולות שקשורות ישירות בהכנת אוכל, הותרו ביום טוב. ההגדרה המדויקת של הכלול בקטגוריה זו מסובכת למדי, ועומדת בבסיס מחלוקות רבות, אך אל לנו להיכנס לזה בשיעור שלנו. הרעיון המרכזי הוא שמותר לבשל את סעודות החג, וכן מספר פעולות נוספות שקשורות בהכנת סעודות אלו.

טעות היא לראות בהיתר אוכל נפש מין הקלה כדי לאפשר סעודות טעימות יותר בחגים. אחרי הכל, אכילת סעודה - למעשה, שלוש סעודות - היא חובה גם בשבת עצמה. נראה לי שעלינו להבין את איסור המלאכה הכולל ביום טוב, ולהבדיל אותה מזו של השבת, ע"י שימוש בבישול כאמצעי לניתוח שתי קטיגוריות אלו.

הרמב"ן, הפרשן הספרדי הגדול מהמאה השלוש עשרה, ביסס את ההבדל בין שבת ליום טוב על שינוי קל בניסוחה של התורה ביחס לשני האיסורים. בשבת אומרת התורה, "לא תעשה כל מלאכה". ביום טוב, לעומת זאת, איסור זה נאמר כך: "מלאכת עבודה לא תעשו". הרמב"ן טוען, שמלאכת עבודה פירושה מלאכה בשדה, מעין תעשייה, אך היא לא כוללת את המלאכה שבשולחן, או במטבח, שהיא אישית יותר. אך עדיין, עלינו להבין את החילוק הרעיוני בין שבת ליום טוב.

כאשר דנו בעבר בשבת, העליתי את הרעיון הבא (נביאו בקצרה). ששת ימי המעשה עמוסים בחוויות, ניגודים, הזדמנויות ליצור עולם חיצוני - כל אלו אמצעים לכך שיוכל האדם לפתח את יצירתיותו. האדם גדל מתוך החוויה. בשבת, שמים בצד את כל הקלט החיצוני, כל פעילות שדורשת שימוש בחפצים - דברים אחרים - מושבתת. שבת היא פנימית. האדם מתקיים על בסיס מה שיצר במשך השבוע, והוא יוצר מבפנים, בשימוש אותם כוחות היצירה שהתפתחו במהלך ששת ימי המעשה ע"י החוויות החיצוניות. אסור בשבת להשקיע כוחות אלו בעצמים חיצוניים, בין אם זה אוכל או תוצרים אחרים. רק בשלילת כל גרוי יצירתי חיצוני נוכל להבחין ולהנות בעוצמה הפנימית של האדם היוצר עצמה.

ב. עבודה ביום טוב

לעומת מה שראינו, ברצוני להציע שיום טוב ומועדי ישראל, הם בדיוק ההיפך. מטרתם היא לעכל חוויות חדשות וערכים חדשים לגמרי - ערכים כה חיצוניים לאישיותו של האדם, כך שהם לא רק נעדרים מאישיותו הפנימית של האדם, אלא גם אין אפשרות לגלותם ע"י אינטראקציה עם העולם הטבעי החיצוני. ערכים אלו הם מתנה משמים- השקעות נעלות של הקב"ה באדם, שיכולות להפוך לחלק מקיומו האנושי של האדם רק אם הן מוטענות ע"י חיבור מחדש - לא לעולם - אלא למפגש עם הקב"ה. מסיבה זו, אנו מנועים מליצור ולפתח ביום טוב, בדיוק כמו בשבת, אך בניגוד לשבת, שם המטרה היא שנוכל להאזין ולהרגיש את החיים היצירתיים הפועלים בתוכנו, כאן, ביום טוב, המטרה היא להאזין, להרגיש ולחוות את כוחה של נוכחותו של הקב"ה, ולבצע ללא סייג את מה שהוא מציע לנו מלמעלה. במילים אחרות, בשבת אנו לא יוצרים בשביל שלא נצמחכלל (אלא כדי לחוות את הצמיחה שלנו), ואילו ביום טוב אנו לא יוצרים דווקא בשביל לקפוץ מעל לצמיחה רגילה, בשביל לחוות משהו שמעלה את הפוטנציאל הטבעי של גדילתו של האדם. אז בעוד ששבת מתנגדת לשינוי, יום טוב מציע שינוי רדיקלי - במקרה של פסח, למשל, השינוי מעבדות לחירות.

מהם ערכים טרנסצנדנטיים אלו, אשר לא ניתנים להשגה מתוך החוויה האנושית הרגילה? עלינו לבחון את הרעיונות הבסיסיים של החגים. עברנו לפני זמן מה את חג הפסח. מה מעניק לנו חג הפסח? כמובן חירות. פסח הוא זמן חירותנו. שבעה שבועות לאחר הפסח, מגיע שבועות - זמן מתן תורתנו. חג השבועות נותן לנו את התורה, את ההתגלות האלוקית לאדם. סוכות, שמגיע מיד לאחר ראש השנה ויום הכיפורים, הוא קצת פחות ברור. חג הסוכות מציין את נוכחותה של השכינה הקדושה על האדם. האדם שחי בסוכה מעוטרת בהוד הא-לוקיות. אם ברצונך לכלול את ראש השנה ויום הכיפורים במעגל זה, הם מוקדשים למלכותו של הקב"ה בעולם, וליכולתו הא-לוקית לסלוח, ולכפר על החטאים.

מה המשותף לכל התכונות שציינו? המשותף הוא שאין לאדם כל אפשרות להשיגם בעצמו! התורה איננה חכמתו של האדם, היא לא ניתנת לגילוי על ידי השכל האנושי לבד. התורה היא דברו של הקב"ה. שאר התכונות פונות ישירות לנוכחותו של הקב"ה. הסוד של יום הכיפורים הוא, שהחזרה בתשובה מבטלת לגמרי את החטאים, מוחקת את העבר, מה שאין ביכולתו של האדם לעשות, אך כן יכול לקרות כאשר האדם ניצב מול נוכחותו של הקב"ה, כפי שאומר הפסוק המגדיר את יום הכיפורים: "לפני ה' תטהרו".

אך, תשאלו, מה לגבי החירות של הפסח? האם החירות איננה מעשה יצירתו של האדם? האם לא כולם נולדים חופשיים, אפילו אם הם בכל מקום כבולים באזיקים? האם עבדות איננה הכחשה של המצב הטבעי של האדם, הכחשה של יצירתו ע"י הקב"ה?

נדמה לי, שהתשובה של התורה ברורה. עבד לא יכול לשחרר את עצמו. שום דבר מחוויית העבדות של העבד, לא יכול לשמש כקרש קפיצה אל החירות. עבדות מסננת כל חוויה של העבד, ומונעת ממנו את צמיחתו, מאחר ולעבד אין כל עתיד או ייעוד משלו. כל הסיפור של פסח מבוסס על כך, שהקב"ה הוציא את ישראל מצרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה". מאמרים רבים של חז"ל מדגישים נקודה זו. חז"ל קבעו "מעולם לא ברח עבד ממצרים". עבדות, מספרת לנו התורה, היא מלכודת שאין דרך להימלט ממנה - אלא בכוחו של הקב"ה. זו הסיבה שבגללה אנו מדגישים כל כך את הניסים של סיפור יציאת מצרים, את עשר המכות ואת קריעת ים סוף. הניסים עצמם לא חשובים כל כך, אלא מה שחרטומי מצרים אמרו לפרעה כאשר הם לא הצליחו לעשות את אותם הניסים - "אצבע א-לוקים היא".

העובדה שההיסטוריה היהודית מתחילה בעבדות, והעובדה שאנו שבים ויוצאים לחירות כל שנה מחדש, מעידות שהחירות איננה מצב טבעי. האדם נולד לא לחירות אלא לתוך עבדות - לסביבתו, להוריו, למגבלותיו הכלכליות, ולגנים שלו. מה עוד - וזהו הסוד של מעגל השנה היהודי - אפילו אדם חופשי ישקע בחזרה אל עבדותו כפי שיום שחרורו יתרחק אל תוך העבר. לא מספיק להתיר את הכבלים החיצוניים, שהרי העבדות נמצאת עמוק בלבו, בצורך שלו שמישהו אחר יטול אחריות על חייו וייעודו. יש תנאים מוקדמים להתחלת חיים של יצירה וצמיחה - והראשון שבהם הוא החירות. החירות קודמת לצמיחה. אין כל אפשרות לגדול לתוכה, לפחות לא לשלב הראשון שלה. היא חייבת להינתן מלמעלה, ויש לשוב אליה כל שנה מחדש. במילים אחרות, חירות היא סגולה לא טבעית, טרנצנדנטלית. אנו יכולים לחוקק חוק של מטאדינמיקה רוחנית - אנטרופיה מטאפיסית תמיד פוחתת. הכמות של החירות תמיד תפחת לאורך זמן, אם תושאר לגורמים טבעיים בלבד. פעם בשנה, יהודי חייב לחוות מחדש את היציאה ממצרים על כל פניה הטרנסצנדנטיים. בשביל לעשות כן, כדי לחוות את מה שמעבר לחוויה האנושית, יש צורך בהפסקה מוחלטת של היצירה האנושית - האיסור על מלאכה ביום טוב.

עניין זה משתקף בהבדל בין שבת ליום טוב. בשבת, אנו מתנגדים ליצירתיות עצמה, כדי למנוע כל אינטראקציה חדשה עם העולם החיצוני. לפיכך, כל הפעילות היצירתית נאסרת. ביום טוב, מצד שני - אנו לא מתנגדים לחוויה חדשה - להיפך. השביתה מפעילות איננה בשביל לשמוע את הקול הפנימי שלנו, אלא בשביל לפנות מקום לחוויה מהפכנית וחדשה לגמרי. לכן, עלינו להיות פתוחים לגמרי לחוויה חדשה זו. אותה הסיבה שקובעת שאסור לנו לעסוק בעיסוקים הרגילים, דורשת שנשמתנו תהיה מורמת מעלה, ואפילו בעזרת גירויים חיצוניים, שחושינו יתחדדו, ושנהיה במצב של אושר ושמחה. מסיבה זו, פעילויות יצירתיות שאינן "עסקים" - עבודה בשדה - נאסרו, אך פעילויות שדורשות שנדאג לתחושת החגיגה שלנו, שמעלות את רמת הפתיחות למתנת הקב"ה, לא נאסרו. מה שחשוב כאן הוא לא השביתה כשלעצמה (שבת פירושה השבתה. המושג מנוחה מובא רק לגבי שבת), אלא סילוק המפריעים החיצוניים, והפתיחות לטרנסצנדנטיות. עבודה מעסיקה ולכן האדם שוקע במחשבות. היא יכולה לשמש כמסיח מהעיקר. האוכל מעביר אי מנוחה ומסיחים, ובכך הוא מעלה אותנו לרמה של פתיחות ויכולת לקבל.

(אם אתם זוכרים את הדיון על החמץ, מהשיעור שלפני פסח, ציינתי שחמץ מייצג את התהליך הטבעי של ההתפתחות והצמיחה, דבר טוב סך הכל בכל ימות השנה, אך יש לשים אותו בצד במהלך ימי חג החירות. חירות יהודית היא חירות טרנסצנדנטית, חירות אפילו מכבלי ההתפתחות הטבעית.)

ג. חול המועד

לאחר יום הראשון (יומיים בחו"ל) של פסח וסוכות מגיעים ארבעה או חמישה ימי חול המועד (שבועות הוא החריג כאן, ואין לו ימי חול המועד). ישנו איסור מלאכה גם בימים אלו, אך כאן רשימת היוצאים מן הכלל ארוכה הרבה יותר. כל מה שלטובת ההנאה מהחג, מותר בעשייה, כגון טיפוח אישי, מניעת הפסד וכדו'. למעשה, המשמעות היא שאסור לאדם ללכת לעבודה, או לעסוק במלאכות הבית שניתן לעשותן באותה המידה גם לאחר החג. במילים אחרות, זה מתקרב למה שמכונה בעולם המודרני יום חג - זמן חופשי ללא מטלות. מהי מטרת ימים אלו?

סגולות טרנסצנדנטיות, כמו חירות ונוכחות הקב"ה, אינן סתם תוספות למקורות חיינו שאנו פשוט יכולים לקבל ולמקם אותם במאגרים עד שנצטרך אותם. מדובר בסגולות מהפכניות שמשנות כל פן ופן בחיינו. לכן, נותנת לנו התורה עוד מספר ימים בשביל להטמיע אותן בתוכנו, לפני שחוזרים לשגרה ולסדר היום שהוכתב לנו לפני חווית החג. אם כן, מצאנו כאן סוג שלישי של איסור מלאכה - לא מדובר כאן בהשבתה של כל פעילות יוצרת, או בניתוק כל אינטראקציה יצירתית, אלא בהיפרדות ממטלות, מאחריות שמוטלת עלינו בשגרה, כדי לחוות וליהנות מהסגולה החדשה שנוספה לחיינו. באופן טבעי, היות שמדובר בהלכה, יש כאן איסורים מסודרים ולא סתם המלצה כללית לקחת כמה ימי חופש, אך המשמעות המורכבת של האיסורים היא, לשחרר את האדם בשביל לחזור לשגרה אט אט.

ד. מעגל השנה

לכל חג יש את הרעיון המרכזי שלו, וכל אחד מהם חוזר כל שנה מחדש. כנראה, שהחוויה שהחג רוצה להעניק לנו צריכה לחזור כל שנה מחדש. המשמעות של שנה בהלכה היא מעגל החיים, מיני-חיים, כפי שהם. מאחר והחוויות האלו במקורן אינן טבעיות לאדם, עליו לחדש את המענק כל שנה מחדש. ההגדה בפסח, לאחר שעוסקת בסיפור יציאת מצרים, אומרת "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". חווית הסדר עצמה היא חוויה של יציאת מצרים - על האדם לחוות מחדש את יציאת מצרים, ואת השחרור ע"י הקב"ה, בשביל להתחיל שנה חדשה של חירות ולהמשיך אל מתן תורה. בשבועות, אנו לא רק חוגגים את יום השנה ההיסטורי של מתן תורה, אלא אנו חווים אותה מחדש. אנו לא נזכרים בסיני, אלא עומדים מולו, בכדי שלא יהיה לנו רק ספר קדוש, אלא גם שתהיה לנו שוב את החוויה של שמיעת קולו של הקב"ה, וקבלת המצוות ישירות ממנו. בסוכות, אנו לא רק נזכרים בסוכות בהן ישבו ישראל במצרים, אלא אנו ממקמים את עצמנו תחת ענני הכבוד, חווים מחדש את הפן הקיומי של להיות במחיצתו של הקב"ה. עובדות החיים אומרות, שמרכיבים קיומיים אלו נשחקים לאורך חיי השגרה, מאחר והם לא חלק מהסדר הטבעי ולא מתערבים לגמרי בחיי האדם. יש להתחבר מחדש למקורם האלוקי כדי להמשיך ולהחיותם כחלק מקיומנו החי.

הדגשתי את המילה "לגמרי" במשפט האחרון, כי, לדעתי, תהיה זו טעות לומר שמדובר במרכיבים זרים לנו. האדם, לפי תפיסתם של חז"ל, הוא דמות מורכבת, שחייו מבוססים על סתירה מלאת מתח בין הטבעי והשמיימי, בין גשמי והרוחני - הוא חצי מלאך חצי בעל חי. לא מדובר כאן סתם בהיבטים שונים, אלא בסתירות ממש. המיזוג שלהם יחד לעולם לא יהיה מושלם. הקיום שלהם יחד מבוטח במתח דינמי, בשימוש מתמשך של כח לשמר את המורכבות של בן אנוש רוחני. המתח הדינמי הזה הוא מעגל השנה היהודי. שלוש החגים נקראים רגלים, כי בימי המקדש היו חייבים כל היהודים לעלות למקדש בירושלים בפסח, שבועות וסוכות, ולהיראות לפני ה'. בתורה, דבר זה מודגש לא כמצווה לעלות לרגל ולהביא קרבן לבית המקדש, אלא לבוא ולהיראות לפני הקב"ה. הרב סולובייצ'יק זצ"ל נהג לומר שבשבת הקב"ה בא אל בתינו, וביום טוב אנו באים אליו. שבת היא הקדושה הטבועה בחיינו, שנעשתה כבר לחלק מאישיותנו. יום טוב הוא הקדושה שכנראה שייכת רק לקב"ה, ולכן אנו יכולים לבוא ולקחת ממנה אל חיים היומיום שלנו. שנה חולפת, והבאר יבשה, ועלינו לחזור אל המקור ולשתות ממנו שוב.

ה. סיכום הלכתי

הלכות מלאכה ביום טוב, וההבדל המדוייק בין יום טוב לשבת מסובכים מאוד. אביא כאן סיכום קצר בקווים מאור כללים:

* כל המלאכות שנאסרו בשבת נאסרו גם ביום טוב, אלא אם כן זו מלאכה שמטרתה קשורה ישירות להכנת אוכל.

* בעוד שמותר להבעיר אש ביום טוב, אסור ליצור אש חדשה. לפיכך, אין להשתמש בגפרורים או במכשירים בעלי הצתה חשמלית. נהוג להשאיר נר שדולק לאורך של יום טוב, בשביל להבעיר את התנור.

* למרות שמותר לבשל ביום טוב, זה מותר רק להנאה של אותו היום עצמו. לכן, אסור לבשל ביום הראשון, מאכלים שייאכלו רק ביום השני. בימים בהם פסח נופל ביום שישי, אין אפשרות להתכונן לשבת ביום שישי. הפתרון לבעיה זו הוא הכנת עירוב תבשילין ביום חמישי - הוראות לכך נמצאות בסידור. העירוב תבשילין פירושו שההכנות כבר החלו ביום חמישי, מה שמאפשר להמשיך אותם ביום שישי, על אף שזה חג.

* בימי חול המועד, מלאכה גם כן נאסרה, אלא אם כן היא משמשת להנאת ימי חול המועד, או שהיא הכרחית לטיפוח אישי או למניעת הפסד. את הימים יש להקדיש להנאה ולחגיגת החג.

* קדושת השבת גדולה יותר משאר המועדים (חשוב על כך במושגי ההסברים שהבאנו לעיל!). לכן, כאשר שבת באה לאחר יום טוב, הבדלה נאמרת רק לאחר השבת. ביום שישי בערב, הקדושה רק מתעצמת, אז אומרים רק את הקידוש של שבת. כאשר קורה ההיפך, כלומר שיום טוב בא לאחר השבת, הגבול ביניהם בא לידי ביטוי בהבדלה של שבת וקידוש של יום טוב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)