דילוג לתוכן העיקרי

משא חֶלְמְנוֹ: מסע לחלל הפנוי | 1

קובץ טקסט

שיעור 23: משא חֶלְמְנוֹ - מסע לחלל הפנוי (א)

א. חֶלְמְנוֹ - פתיחה

חלמנו. קרחת יער.

חגורות בטון נמוכות, גובהן עשרה סנטימטרים, אולי פחות, היוצרות מלבנים גדולים על הקרקע.

מסביב - יער. פסטורליה.

אם אינך מכיר את המקום, לא תגיע אליו לעולם, כי מכל צדדיו יש רק יער.

לא מקרה הוא. במכוון בחרו הרשעים במקום זה. עצים נגדעו, ועוד נגדעו, כדי שיספיק המקום לקבור בו את כל הנרצחים, נסתר מעין כל אדם, נסתר מעין א-ל.

אם אינך יודע את שמו של המקום, אין אתה יכול לדעת מה היה בו. ואולי, אולי גם כפות הרגליים חשות את שמתחת לאדמה.

ב. פולין של כפות הרגליים

יממה לפני חלמנו, עת דרכו כפות רגליי על אדמת פולין הארורה, הרגשתי שהן האבר היחיד בגוף באמצעותו ניתן לחוש את פולין. כל מה שיש כאן על האדמה - אַיִן הוא; וכל מה שיש - מתחת לפני האדמה הוא נמצא.

עומדים בפולין באיזה מקום ואומרים: כאן היה בית כנסת, וכאן בית מדרש, ואטליז ומכולת, ובתי היהודים והגטו ועוד - ואין דבר. אין קול ואין עונה. ורק מתחת לפני האדמה רוחשים קולות. קולות חיים ומוות.

חשבתי על כפות הרגליים, ולא הבנתי מה חשבתי. ואז הראו לי משמים - "כל היכא דהוה רפי - צייניה" (שבת לד ע"א): כל מקום שמצאו רשב"י שאדמתו רפויה ותחוחה - צִיְּינוֹ כקבר. מתהלך אני בבית עולמים של ורשה, הוגה במחשבותיי אלה ומעיין בין הקברים, והקבוצה יושבת ושומעת ממול הסבר על המקום, ואני הולך לעברם בשטח החשוף וחש שהאדמה תחתיי שוקעת.

"היי, עצור!", קורא לעברי המדריך. ואני עוצר וממשיך לעצמי את דבריו: "זו ביצה - היזהר לא לטבוע. לך מסביב". אך הוא ממשיך אחרת: "...אתה דורך על קבר אחים"!

ואז הרגשתי איך עולה זרם מתוך האדמה אל כפות רגליי, וממשיך משם מעלה מעלה בכל הגוף, עד שערות הראש ולמעלה מהן.

"כל היכא דהוה רפי - צייניה". כך לימדוני משמים לדעת את מה שמתחת לאדמה דרך כפות הרגליים.

בחלמנו אפשר להרגיש משהו רק בכפות הרגליים - את הקולות העולים מתוך האדמה. מעל לאדמה - אין דבר. כל החי - מת. כל עדות - הושמדה. כל זיכרון - נשרף.

ג. חלמנו - היסטוריה

מחנה ההשמדה חלמנו (בגרמנית: קולמהוף) הוקם בכפר הפולני Chelmno שבנפת קולו (Kolo), 70 ק"מ ממערב ללודז'. המחנה, שנועד לשמש מרכז להשמדת יהודי גטו לודז' וחבל ורטלנד, היה הראשון לרציחת המונים בגז, והאתר הראשון, מחוץ לשטחי הכיבוש בברית המועצות, לרצח המונים במסגרת הפתרון הסופי. המחנה הוקם בשני אתרים, המרוחקים 4 ק"מ זה מזה: (1) המחנה בטירה (Schloss), בתוך הכפר, ששימש לקליטת הקרבנות ורציחתם, וכן כמקום מגורים לסגל המחנה; (2) מחנה היער (Waldlager), ביער הסמוך ז'וחוב (Rzuchow), בו היו קברי המונים ותנורי המשרפות.

הקרבנות רוכזו תחילה בחצר הטירה, שם הושמעו באוזניהם דברי הרגעה. נאמר להם שהם נוסעים למחנה עבודה, לכן עליהם להתרחץ, ובגדיהם יעברו חיטוי. אחר כך הובלו הקרבנות בקבוצות של כ-50 נפש, גברים, נשים וטף יחד, לקומת הקרקע בטירה. שם אולצו להתפשט. דברי ערך שהביאו אתם נאספו בסלים, ונרשמו עליהם לכאורה שמות הבעלים. או אז הועברו הקרבנות לכיוון המרתף. בדלת המעבר ובחדר המדרגות הורו שלטים: "למרחץ". משם הובלו לשיפוע בנוי קרשים, אטום משני צדדיו. בקצה השיפוע עמדה משאית גז, ודלתותיה פתוחות בכיוון השיפוע. מרגע הכניסה לפתח השיפוע הריצו הגרמנים את הקרבנות באכזריות רבה כלפי מטה, ובשלב זה כבר לא הייתה לקרבנות שום דרך אחרת אלא אל תוך המשאית.

במחנה חלמנו הופעלו שלוש משאיות גז. היו אלה משאיות מדגם 'רנו', שתיים בגודל בינוני ואחת גדולה יותר, מצוידות בארגזים אטומים שצופו מצדם הפנימי בפח מגולוון, ובעלי דלתות כפולות מאחור. מבחוץ נראו כמשאיות להובלת רהיטים. אורך הארגזים היה 4-5 מטרים, רוחבם 2.20 מטרים, וגובהם 2 מטרים, ולכל ארגז כזה נדחסו 50 עד 70 נפש. על רצפת הפח שבארגזים הונחו סבכות עץ, ומתחתן צינור שפתחיו הובילו החוצה, אל מתקן שדרכו, באמצעות צינור גמיש, הגיע גז הפליטה אל תוך המשאית.

לאחר שהוכנסו הקרבנות דרך השיפוע אל תוך משאית הגז, סגר הנהג את הדלתות, נעל אותן במנעול תלוי והפעיל את המנוע. בתוך עשר דקות נחנקו הקרבנות מגז השרֵפה של המנוע. לאחר המתת הקרבנות נותק צינור הפליטה מהחיבור לתוך המשאית, והיא נסעה למחנה היער.

מחנה היער כלל שלוש קרחות יער, מופרדות זו מזו בשדרות עצים, ובהן ארבעה קברי המונים ושני תנורי משרפות שרוחבם 10 מטרים ואורכם 5-6 מטרים. מבין המגורשים לחלמנו נבחרו 30-40 איש שהובאו למחנה היער, ואולצו בעינויים אכזריים ביותר לעבוד כקברני כפייה. הם הוציאו את הגוויות ממשאיות הגז וקברון בקברי ההמונים שבקרחות היער, ובתקופה מאוחרת יותר - שרפון בתנורי המשרפות. בלילות הועברו קברני הכפייה למחנה הטירה והוחזקו בחדר סגור, נתונים במשמר כבד. אסירים אלו ערכו ניסיונות בריחה רבים, מהם צלחו ניסיונותיהם של מיכאל פודחלבניק ושל איש המכונה יעקב גרוינובסקי (אפשר שהשם בדוי). גרוינובסקי ברח באמצע ינואר 1942, ובסוף אותו חודש הגיע לגטו ורשה, ומסר עדות מפורטת מאוד על הנעשה במחנה לארכיון המחתרתי "עונג שבת", שבראשו עמד ד"ר עמנואל רינגלבלום. תוכן העדות נמסר למחתרת הפולנית, והועבר דרכה לממשלת פולין בגולה. באופן זה ידעו בלונדון כבר ביוני 1942 את כל הפרטים על מחנה חלמנו והנעשה בו.

בחלמנו נרצחו במשך 3 שנים יהודים מגטו לודז' ומעיירות הסביבה, ואחרים שנשלחו מגרמניה, צ'כוסלובקיה ועוד ארצות. בסך הכול נרצחו במקום כ-320,000 נפש - כ-98% מתוכם יהודים.

בתחילת ספטמבר 1944 שב "זונדרקומנדו קולמהוף" לחלמנו, ועסק (עם יחידת "זונדרקומנדו 1005") בשרפת גוויות הנרצחים ובטשטוש עקבות הרצח. במחנה הוחזקה גם קבוצה של כ-50 אסירים יהודים, ששימשו עובדי כפייה. בליל 17-18 בינואר 1945, עם התקרבותו של הצבא האדום, יצאו הנאצים את המקום. טרם צאתם ביקשו להוציא להורג 48 אסירים שעדיין שהו במחנה. האסירים התנגדו, ושלושה מהם הצליחו לברוח; השאר נהרגו.

ד. חלמנו - עדות

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)