דילוג לתוכן העיקרי

משא מרקובה - חסידי אומות העולם

קובץ טקסט

שיעור 22: משא מרקובה - חסידי אומות העולם

פתיחה

דיברנו השנה רבות על רשעים ועל רִשעה - על רשעת הגרמנים, ועל שיתוף הפעולה של עוזריהם האכזריים מאומות העולם: ליטאים, אוקראינים, פולנים, ובמקום שני: הונגרים, צרפתים ואחרים. אך בתוך החושך הגדול היו גם נקודות אור. אמנם היו אלו נקודות בודדות, מרוחקות, שלא יכלו להצדיק את האִמרה כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך - שכן החושך בשואה היה סמיך במיוחד, לא-עביר, וקרני אור לא חצו אותו. ובכל זאת, במקום שהיה אור, שם יכלו להרגיש אותו ולזכות ממנו לחיים, לחמימות אנושית, לרפואה. לאורות הבודדים הללו אני רוצה להקדיש את שיעורנו זה.

מדינת ישראל הפכה את שאלת הצדיקים הבודדים לאחד הערכים המרכזיים של זיכרון השואה, ובחרה בכינוי המסורתי "חסידי אומות העולם" כשם המגדיר את יחסו של העם היהודי לאותם בודדים. הענקת התעודה, נטיעת העץ וכל מה שקשור בחסידי אומות העולם, תופסים נתח משמעותי בזיכרון השואה הלאומי שלנו. אני מניח, וכך גם יכול אני להעיד על עצמי, שרבים מכם מכירים סיפורים אישיים של יהודים שניצלו בזכות הנדיבות או אומץ הלב של גוי במקום זה או אחר במלחמה.

ברצוני לחשוב כאן על המשמעות של העלאת מעשי חסידי אומות העולם על נס. אין ספק שאדם שעשה מעשה טוב ראוי להכרת תודה. אך השאלה איננה על היחס של היחיד אל היחיד שגמל עמו טובה, אלא על יחסו המוסרי של עם ישראל לתופעה, ועל המקום שהיא תופסת בזיכרון הקולקטיבי. במרכז הדיון אני מבקש להעמיד שתי שאלות.

ראשית: האם מעשים שהם בגדר חובה אנושית אלמנטרית - כגון הצלת חיים, עזרה לפצוע או האכלת רעב - אכן ראויים לצל"ש ולפרסום? האין אנו מורידים את הרף המוסרי כשאנו משבחים אנשים שלא עשו אלא את המינימום המתחייב מאנושיותם? דוגמה מובהקת לפרובלמטיקה זו היא סיפורו הידוע של אוסקר שינדלר. שינדלר היה חבר המפלגה הנאצית, ובזמן המלחמה עבר לפולין בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות. הוא השתלט על מפעל לייצור אמייל בקרקוב, שהוסב אחר כך לייצור תחמושת. כיוון שראה ביהודים כוח עבודה זול, העסיק אותם. מאוחר יותר, עם התבהרות כוונות הגרמנים ביחס ליהודים, הוא הבין כי היהודים הם יותר מכוח עבודה זול: הם אימהות, אבות וילדים, הנחשפים לאלימות חסרת רחמים. או אז קיבל שינדלר החלטה גורלית, שסיכנה את מעמדו ורכושו: הוא החליט לנסות להציל את עובדיו, ובאמצעות קשריו וכספו אכן הצליח להערים על הנאצים ולהשתיק אותם. האומנם היה שינדלר צדיק? האם העסקת יהודים במפעל המייצר נשק עבור הצבא הגרמני היא מעשה של חסד? האם הגן שינדלר על היהודים מתוך אלטרואיזם וחסידות, או שמא מתוך אינטרסים אישיים? בסרט ובספר הידועים ההכרעה היא לטובתו, אך יהודים שהכירוהו שם ציירו תמונה שונה. מה האמת, אם יש בכלל אמת אובייקטיבית בהקשר זה, איני יודע, אך סיפורו מדגים היטב את הבעייתיות הטמונה ביחס לחסידי אומות העולם.[1]

ושאלה שנייה: האין ההדגשה היתרה של מעשי חסידי אומות העולם יוצרת תמונה מעוותת של המציאות? מהדגשה זו מתקבל הרושם שבאופן כללי יש אנשים טובים ויש אנשים רעים, שהיו צדיקים והיו רשעים. אך האמת המרה היא שהצדיקים היו מתי מעט, יחידים בודדים בתוך המון מרושע, אדיש או פחדן. כלום אין יחסנו לחסידי אומות העולם מטשטש אמת עגומה זו? ושמא אין זה אלא סוג של התרפקות על האשליה שאולי טעינו, ובכל זאת יש גויים שאוהבים יהודים, ולא כל העולם צמא לדמנו, ויש טעם בניסיון לזכות באהבתן של אומות העולם? בקצרה: מה הערך בהפיכת הזיכרון של חסידי אומות העולם לערך?

א. מרקובה - סיפורה של משפחת אוּלְמֶה

אחד המקומות בהם נוהגים הנוסעים לפולין לבקר הוא הכפר מרקובה, השוכן בגליציה, מזרחית לעיר זמושז' ודרומית לעיר לנצוט.[2] במרקובה אין רואים דבר, מלבד אנדרטה לזכרה של משפחת אוּלְמֶה, משפחה פולנית בת תשע נפשות: אב, אם ושבעה ילדים, שהקטן שבהם עוד היה עובר ברחם אמו, בחודש התשיעי להריונה. האנדרטה היא קיר ובו תשעה כוכים, בכל כוך כד, והכדים מסודרים מן הגדול, המייצג את אב המשפחה, ועד לקטן, המסמל את העובר.

בזמן המלחמה התגוררו בכפר כ-2000 פולנים, והסתתרו בו כמה עשרות יהודים, שאיש מהם לא ידע על רעהו. הם הוסתרו בבתי הפולנים, דבר שהיווה סכנת חיים לכל תושבי הבית ולכל היודעים על הסתרת היהודים.

בבית משפחת אולמה הוסתרו משפחת גולדמן בת 5 הנפשות ומשפחת שאל בת 3 הנפשות. משפחת שאל התגוררה לפני המלחמה בלנצוט. עם הכיבוש הגרמני המשיכה המשפחה לגור בביתה, בו הוסתרה על ידי ז'נדרם אוקראיני, אך לאחר מספר חודשים השליך הלה את בני המשפחה מביתם, והם נדדו עד שהגיעו לכפר הסמוך מרקובה, שם הסתירה אותם, כאמור, משפחת אולמה. אלא שהאוקראיני שהשתלט על ביתם בלנצוט שמע, כנראה, שהרוסים מתקרבים לחזית, וחשש שמשפחות יהודיות ירצו לחזור לבתיהן; על כן חיפש אחר בעלי הבית היהודיים, והלשין עליהם לשלטונות האס.אס. בלנצוט.

הגרמנים הגיעו לכפר ב-42.3.44. הם רצחו את היהודים המסתתרים ואת אבי משפחת אולמה, "חזיר פולני שמחביא יהודים"; אחר כך הרגו את אם המשפחה ואת ששת ילדיה, והשליכו אותם, לעיני תושבי הכפר ההמומים, לבור אליו נהגו לזרוק את הפרות המתות של הכפר. למרות המקרה הנורא המשיכו משפחות פולניות אחרות להסתיר את היהודים האחרים שבכפר, ולימים הוכרו כמה מתושבי הכפר כחסידי אומות העולם. האנדרטה נוסדה במלאות 60 שנה לאירוע, ולאחר מכן נקראו שני בתי הספר בכפר ע"ש משפחת אולמה, כלומר: אתוס ההצלה ומסירות הנפש למען היהודים הפך לסמל הכפר.

בחרתי לקרוא לדברים המובאים כאן "משא מרקובה" בגלל הגילוי המיוחד של אנושיות ואומץ לב שגילתה משפחת אולמה, וההחלטה הקהילתית של כפרם להניף בגאון את דגל מעשיהם ולהנציחם.

ב. חסידי אומות העולם במקורות

רבים סבורים ש"חסידי אומות העולם" הנו מושג חז"לי מפורסם ועתיק יומין. לאמתו של דבר, חוקרים הראו כי המונח כמעט לא היה בשימוש לפני הרמב"ם, וגם מאות שנים אחריו הפך למטבע לשון נפוץ רק בספרד, ולא באשכנז.[3] מי שהפך אותו למושג מרכזי בתודעה היהודית הוא בלא ספק הרמב"ם. כך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה:

...וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא, שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא אף על פי שחטאו, שנאמר 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ' (ישעיהו ס', כא), ארץ זו משל כלומר ארץ החיים והוא העולם הבא. וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא
(הלכות תשובה פ"ג ה"ה).

הרמב"ם לא טרח לבאר מי הם חסידי אומות העולם, והשתמש במושג כאילו הוא ידוע ומובן. בהגהות מיימוניות פירש שאלו הם המקיימים שבע מצוות בני נח, כלומר: יש הגדרה הלכתית פורמלית לחסידי אומות העולם - עמידתם בכללים המחייבים אותם על פי ההלכה גופה. מקור ביאורו בדבריו המפורשים של הרמב"ם בהלכות מלכים:

וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום, וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים. וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות.

כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם (הלכות מלכים פ"ח הלכות י-יא).

כאן מפרש הרמב"ם כי גוי המקבל עליו שבע מצוות בני נח ונזהר לעשותן, הוא הקרוי חסיד אומות העולם, וכי משמעותה של הגדרה זו היא שיש לו חלק לעולם הבא. עם זאת, הרמב"ם מציב לכך סייג: שקבלת החיוב תהיה מכוח קבלת סמכותה של תורת ישראל, ולא מהכרע דעתו של אותו גוי. סייג זה הוא משמעותי ביותר, שכן רוב גויי העולם - גם אלה המקיימים שבע מצוות בני נח - אינם עושים זאת, מן הסתם, מאמונתם בתורה, ואם כן, נמצאת הקטגוריה של חסידי אומות העולם כמעט ריקה.

ואכן, הדברים היו קשים בעיני רבים ממפרשי הרמב"ם. ראשית, טענו, הרמב"ם עצמו מדבר בכמה מקומות בהערכה רבה על אנשי המעלה שבין האומות, כאריסטו ותלמידיו, שמתוך חכמתם הגיעו להכרת הא-ל ולחוקים מוסריים, ואף אומר כי הגדולים שבהם התקרבו למעלת הנבואה. הייתכן שגוי כאריסטו, שהרמב"ם העריך והעריץ, לא יזכה בהישארות הנפש רק מפני שאיתרע מזלו ונולד ביוון? ובאמת, מ' מנדלסון,[4] המשכיל היהודי המפורסם, דחה את פשט דברי הרמב"ם מכוח כתביו האחרים, וטען שלפי מושגי הצדק הא-לוהיים, לא ייתכן שהא-ל ימנע באופן שרירותי את האושר הנצחי מגויים, ומכאן שאין הדבר תלוי בהתגלות דווקא. הקטגוריה של חסידי אומות העולם מלמדת אפוא, כי השער לעולם הבא פתוח בפני הכול, אף אם הדרכים לשם שונות הן. שנית, דברים מפורשים של הרמב"ם מוכיחים שהייתה לו תפיסה אחרת בנידון:

ועל כן אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, אם השיגו מה שראוי להשיג מידיעת הבורא יתברך והתקינו נפשם במידות הטובות, ואין בדבר ספק שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המידות וכשרות החכמה באמונת הבורא יתברך, בוודאי שהוא מבני העולם הבא... (אגרות הרמב"ם, לייפציג תרי"ט, עמ' כד).[5]

לאמתו של דבר, מגופה של ההלכה האמורה עולים ספקות לגבי כוונת הרמב"ם לאשורה. ראשית, יש ספק חמור בדבר הגִרסה הנכונה בדברי הרמב"ם. לעיל הבאנו את נוסח הדפוסים: "אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם", אך באחדים מכתבי היד הופיעה בסיום ההלכה הנוסחה: "ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם".[6] אם כך, לא נתכוון הרמב"ם לומר שאין להם מעלה כלל, אלא שהם שייכים לקטגוריה שונה: חכמים - ולא חסידים. אשר להבדל בין אלו לאלו, בדבר זה נתגלעו מחלוקות רבות, ואין ברור מעלתו של מי גדולה יותר (וראה על כך עוד להלן).

שנית, אף אם אין הגִרסה ודאית, ייתכן שלדברי הרמב"ם כשלעצמם כוונה מצומצמת יותר. שלא כבהלכות תשובה, בהלכות מלכים מוזכר המונח "חסידי אומות העולם" בהקשר מוגדר מאוד: מעמדו של גר תושב. ייתכן אפוא שלא בא הרמב"ם אלא לומר, כי מנקודת הראות של הלכות המדינה היהודית צריך הגוי לקבל עליו את חוקת המדינה - קרי: את התורה - כדי שיזכה למעמד האזרחי של חסיד אומות העולם, כלומר, אזרח המדינה היהודית. אך גוי שחי במקום אחר, והיותו חסיד אומות העולם אינו נוגע כלל למעמדו האזרחי, אלא רק לנפשו, באמת אין זה משנה מאיזה טעם הפך חסיד: מסיבה מוסרית/תבונית או מכוח אמונתו בתורת משה.[7]

מה היו מקורותיו של הרמב"ם? האומנם חידש הלכה מדעתו, או שמא נסמך על מקורות קדומים בחז"ל? ויכוח על שאלת מעמדם של גויים צדיקים מצאנו בתוספתא:

ר' אליעזר אומר: כל גוים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר 'יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱ-לֹהִים' (תהילים ט', יח); 'ישובו רשעים לשאולה' - אילו רשעי ישראל. אמר לו ר' יהושע: אילו אמר הכתוב 'ישובו רשעים לשאולה כל גויים' ושותק, הייתי אומר כדבריך; עכשיו שאמר הכתוב 'שכחי א-להים' - הא יש צדיקים באומות שיש להם חלק לעולם הבא (תוספתא סנהדרין פי"ג ה"ב).

רבי אליעזר אומר: כל הגויים דרכם לַשאוֹל; אין הבדל ביניהם. האם כוונתו שכל הגויים הם רשעים, או שאף שיש בהם צדיקים, אין זכותם עולה להם לחיי עולם הבא? איני יודע. רבי יהושע אומר שיש להבחין: דווקא גויים שהם שכחי א-לוהים - לא כל הגויים - אין להם חלק לעולם הבא; אך גויים צדיקים, יש להם. בתוספתא אין מדובר בחסידים שבאומות העולם, אלא בצדיקים שבהם. רבים ממפרשי הרמב"ם ציינו את התוספתא כמקורו, למרות ההבדל במינוח, ועל אף שהעקרונות המעצבים את הקטגוריה של "חסידי אומות העולם" אינם מופיעים בה. ואולם, לפני כשבעים שנה נמצא מקור חז"לי נדיר, שלפי תוכנו נראה לומר כי הוא מקורו של הרמב"ם:

הפרש בין חסידי ישראל לחסידי אומות העולם. חסידי ישראל אינן נקראין חסידים עד שיעשו כל התורה, אבל חסידי אומות העולם, כיון שהן עושין שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן, הן וכל דקדוקיהן, הן נקראים חסידים. במה דברים אמורים, כשעושין אותן ואומרין, מכח שצוה אתנו אבינו נח מפי הגבורה אנו עושין, ואם עשו כן, הרי הן יירשו העולם הבא כישראל, ואף על פי שאינן משמרין את השבתות והמועדות, שהרי לא נצטוו עליהן. אבל אם עשו שבע מצוות ואמרו, מפי פלוני שמענו, או מדעת עצמן, שכך הדעת מכרעת, או ששיתפו שם עבודה זרה, אם עשו כל התורה כולה, אין לוקחין שכרן אלא בעולם הזה (משנת רבי אליעזר פרשה ו עמ' 121).[8]

במקור זה מפורשות כל הבחנותיו של הרמב"ם בהלכות מלכים, ונראה שממנו שאב הרמב"ם את תפיסתו.

נסכם את העולה מכל המקורות עד כאן. עומדות בפנינו שלוש אפשרויות עקרוניות להתייחסות למעמדם של חסידי אומות העולם. הראשונה היא זו של רבי אליעזר, שאינו מכיר כלל במעמד כזה, ושולל מגויים, יהיו אשר יהיו, את הזכות להישארות הנפש ולאושר הנצחי. אין זה דבר של מה בכך. ברי שרבי אליעזר לא חלק על המעמד של גר תושב, אלא שהשקפתו הפוכה מזו שהצגנו קודם לפי פירוש אחד ברמב"ם: גם אם ניתן להקנות זכויות פוליטיות לגויים המקבלים עליהם מצוות, אין לכך מעמד מטפיזי; אזרח לגיטימי ראוי לזכויות אזרח, אך לא לכבוד מהותי. העמדה השנייה היא זו המפרשת את הרמב"ם בהלכות מלכים בצורה דווקנית, ולפי הנוסח "ולא מחכמיהם", כלומר: רק גוי המכיר בעליונותה של תורת ישראל ומקבל שבע מצוות בני נח מכוח צו התורה, יש לו מעמד של "חסיד אומות העולם". העמדה השלישית היא זו העולה מדברי הרמב"ם במקומות אחרים ומפירושים מסוימים לדבריו בהלכות מלכים, והיא שחסיד אומות העולם הוא מי שקיבל עליו שבע מצוות בני נח וגם עומד ברמה מוסרית גבוהה, ללא קשר למקור הנורמטיבי של קבלתו; לפי גישה זו, גוי צדיק הוא מי שמעשיו צדיקים, ומידותיו - מידות חסיד.

בפירושו האקטואלי נתבאר המושג "חסידי אומות העולם" לפי הפירוש השלישי בדברי הרמב"ם, והכבוד הניתן לחסידי אומות העולם מבטא את ההערכה למעלה המוסרית הנעלה אליה הגיעו בזכות מעשיהם, גם אם היו נוצרים או אתאיסטים. פירושו של הראי"ה קוק באיגרותיו (איגרת פט) לפסיקת הרמב"ם מחדד עוד יותר את העמדה השלישית:

וחסידי אומות העולם, שכתב הרמב"ם שאם עשה אותם מהכרע הדעת אינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם, הנה הגירסא האמיתית היא 'אלא מחכמיהם'. ודעתי נוטה, שכוונת הרמב"ם היא שמעלת 'יש להם חלק לעולם הבא' היא מעלה ירודה מאד, אף על פי שהיא גם כן טובה גדולה, אבל כיון שאפילו רשעים ועמי הארץ שבישראל זוכין לה היא לפי ערך המעלות הרוחניות מעלה ירודה, והרמב"ם סובר שהמושכלות מצליחים את האדם הרבה עוד יותר מהצדק של ההנהגה, על כן סובר שהמדרגה של 'יש להם חלק לעולם הבא' היא מעלה של חסידי אומות העולם דווקא, שלא גברו במושכלות, כי אם קבלו האמונה בתמימות רגשי לבב, והתנהגו בדרך ישרה, על ידי מה שקבלו שהמצות שלהם ניתנו כך על פי ד', אבל מי שעל ידי הכרע הדעת זכה להשיג ז' מצות בני נוח הוא באמת חכם לב ומלא תבונה, הוא נחשב מחכמיהם, שמעלת החכמה היא גדולה מאד, ואין צריך לומר שיש לו חלק לעולם הבא, כי אם הוא עומד במדרגה קדושה, שצריכה להתפרש במבטא יותר מלא מהלשון של 'יש לו חלק לעולם הבא'.[9] וגם אם יהיו דברי הרמב"ם כפשטם, אין בהם זרות אם נאמר, כי מדת עולם הבא, שהוא מדבר עליה בספרו, היא אותה המדה המיוחדת, שהיתרון הא-לקי שיש לתורתנו הקדושה הוא מקנה למקיימיה, ויש מעלות אחרות שכל דבר טוב יכול להקנות אבל אין זה נקרא בשם עולם הבא, ובאותו היתרון הוא בא מכחה של תורה, ומסתגל למי שמקבלה בקדושת אמונתה, ואין זה שולל כלל מעלות אחרות מצויירות לכל פילוסופיה כדרכה.

פירושו הראשון של הראי"ה, המצדד בנוסח "אלא מחכמיהם", מעלה את מדרגת חסידי אומות העולם שחסידותם מרצונם ומדעתם למעלה גבוהה ביותר. ומכל מקום, הרב קוק מתעקש על עמדתו, כי לא ייתכן שאין חשיבות למעשה הטוב ולמידה הטובה שמקורם ברצון הטוב של העושה.

ג. ההיבטים המיוחדים בחסידותם של חסידי אומות העולם בשואה

למוסד הספציפי של חסידי אומות העולם בשואה יש מטען מיוחד, הנשען על היסודות של העמדה השלישית, אותה מייצג במובהק הראי"ה קוק. המטען המיוחד מורכב משלושה היבטים עיקריים.

ראשית, מידתם הטובה ומעשיהם הנעלים של חסידי אומות העולם בשואה בולטים על רקע הדיוטה המוסרית התחתונה אליה ירדו עמי אירופה במלחמת העולם השנייה. חסיד אומות העולם בשואה אינו כסתם אדם שמעשיו מצוינים בשאר העתים, אלא מי שהתבלט בחסידותו בתוך ממלכת הרשע שהוקמה על אדמת אירופה. כשכולם מסביב רשעים, או למצער אדישים, כשהנורמה היא רצח וביזה - או אז מתעלה היחיד אשר מצליח לעשות מעשי חסד נעלים מעל ומעבר לקומה האנושית הרגילה של מידה טובה וחסידות. במקרה זה, מעשיו אינם מובנים מאליהם כלל, גם אם בזמן אחר היו נחשבים מעשים רגילים. בסיטואציה ייחודית זו, גם מתן פת לחם וקורת גג לרעב המעונה, הנראים כדרישה מוסרית אלמנטרית, הם מעשים שדגל צלם א-לוהים שבאדם מתנוסס עליהם, וראוי לעשות להם יד ושם.

על כך יש להוסיף את העובדה הפשוטה, שעֶזרה ליהודי בתקופת השלטון הנאצי הייתה עברה שדינה מוות. חיילי הוורמכט והאס.אס., בסיועם של עשרות אלפי מלשינים מקומיים, היו מאיימים על מי שיעזור ליהודי, ומוציאים את איומם לפועל כל אימת שנמצא מי שההין לעשות זאת. חסידות אומות העולם בזמן מלחמת העולם השנייה היא חסידות של מסירות נפש פשוטה כמשמעה, חסידות המבטאת בחירה באנושיות ללא חיים על פני חיים ללא אנושיות. גילויי החסד של אנשי דת ומעלה, של שכנים וידידים של יהודים או של סתם כפריים טובי לב, כולם מבליטים את אנושיותו של האדם, היקרה לו מחייו, ונותנת להם טעם והצדקה.

ולבסוף, על פי ההגדרה האקטואלית, חסידי אומות העולם הם מי שעזרו לנו, ליהודים. אמת, עזרה ליהודי הרי היא כעזרה לכל אדם. אך דווקא בזמן מלחמת העולם השנייה, בעת שהתעמולה הנאצית מנסה לשכנע כי היהודי אינו בגדר אדם ואף אויב האדם, קיבלה העזרה ליהודי משמעות מיוחדת. סיוע לעם היהודי בזמן השואה משמעו הכרה בכלליותה הבלתי-יחסית של האנושיות, הומניזם צרוף, ובמובן אחר: הכרה בצלם א-לוהים הקיים בכל אדם. בכבדנו את חסידי אומות העולם אנו מצהירים על שותפותנו לאותה תפיסה עצמה: אנושיות איננה מגדרית או אתנית; היא מוערכת בכל מקום שהיא מופיעה.[10] העם היהודי, אשר בישר לעולם אמת זו, מכיר תודה למי שהכירו לו תודה בסייעם לו בשעתו הקשה.

ד. זיכרון חסידי אומות העולם - תיקון עולם

בהיותנו במרקובה סיפרתי את סיפורו של דוֹדי ישראל (שרוליק) אורזך הי"ו, על גרמני אחד בשם הרברט קובאץ', שהציל אותו בעת היותו במחנה העבודה, ודודי חיפש אחריו ללא הצלחה במשך שנים, כדי לזכותו בתעודה של חסיד אומות העולם מטעם יד ושם:

עבדתי בחברה שעסקה בייצור פלטות לכיסוי תעלות. הייתה זו עבודת פרך ממש. אחרי כחודשיים ירדתי במשקל ונראיתי כמוזלמן אמיתי. אינני יודע כמה זמן הייתי מסוגל להחזיק מעמד בעבודה זו מבלי להתמוטט ולהישלח ל'ארובה'... יום אחד עבר שם מנהל העבודה הראשי, הרברט קוביאק, וכאשר ראה אותי שאל בזו הלשון: 'קטנצ'יק [דודי היה אז נער כבן 14-15, ת"ג], מה מעשיך כאן בשטח הבניה, ואיך שאתה נראה?!...' בראותו אותי כעת כאן במקום העבודה הזה ועוד על תקן של 'מוזלמן' הוא נותר לרגע המום ואמר לי: 'אל תדאג קטנצ'יק, אני אחזיר אותך אליי'. הוא רשם את מספרי בפנקסו ונפרד ממני לשלום. באותו מעמד נראה לי הדבר לא מציאותי... ולא האמנתי שהבטחתו אמנם תתגשם. לא עברו יותר מיומיים-שלושה, כאשר הגענו בוקר אחד מהמחנה לשטח הבניה, שם הסתדרנו למסדר קצר לפני תחילת העבודה ואני שומע את הקאפו הראשי, יעקב אסטרייכר, קורא בקול רם (המשפט הזה עוד מהדהד באוזניי עד היום): '25169 - צא מהשורה!' יצאתי, כולי רועד מפחד, והתייצבתי לפני הקאפו הראשי, שעמד שם עם סמל ס.ס. באותו רגע הבחנתי גם בהרברט קוביאק הניצב לידם וממתין לי עם חיוך על השפתיים: 'בוא קטנצ'יק, אתה חוזר אליי לפוקס אנד קו'. היה זה בחודש מרץ 1944. החורף היה עדיין בעיצומו. קוביאק החליט שעליי להבריא בטרם אתחיל את עבודתי בחברה. הוא השאיר אותי בצריף ותפקידי היה להכין קפה לגרמנים בעת ההפסקה... פרט לזה דאג קוביאק למזון... כך שחזרתי לעצמי.[11]

למרות הסבל העצום שנגרם לו ולמשפחתו על ידי הגרמנים, למרות העינוי והרעב, למרות רציחתם של הוריו ושל רוב אחיו ובני עירו, לא קהה בדודי הרצון להשיב תודה לגרמני יחיד אחד שהיה שונה מהאחרים. תקופה ארוכה לא הבנתי לפשרו של הדחף הזה להודות לאדם אחד שנהג כשורה, כשהכול מסביב רצחו ועינו. אבל כעת אני משוכנע שהוא צודק, ושצודקת מדינת ישראל בהעלוֹתה על נס את פועלם של חסידי אומות העולם. ושני טעמים עיקריים לכך.

בשיעור הקודם שוחחנו על הנקמה. הנקמה מבטאת תנועה הפוכה במציאות: העולם מלא רשע ורשעים - אסור לעצום עיניים, אסור לתת לחולשה שגרמו לנו לחוש לשקוע בפנים; עלינו להילחם ברשעה, עלינו לחפש אותה כדי לחסלה, עלינו להשיב את אמוננו בעצמנו ואת כוחנו המוסרי והממשי. לזיכרון חסידי אומות העולם יש מגמה אחרת: זוהי הכרעה להבליט את הטוב ולהתייחס אליו, על אף שמסביב הכול גדוש רוע. בהכריענו על מה להסתכל, על אודות מה לספר, אילו נקודות להבליט במציאות ובאיזו פרספקטיבה אנו בוחרים להתבונן באירועים, אנו קובעים את דמותה של ההיסטוריה, וממילא את דמותו של הזיכרון האנושי ושל האנושיות עצמה. העיסוק בהיסטוריה של השואה איננו תיאור גרידא. אנחנו מעצבים את הזיכרון. ההבלטה של הטוב ממלאת את המציאות בטוב, גם אם איננה מתאימה ליחסים העובדתיים שהיו בין טוב לרע. בשעת מעשה, התעלמות מן המצב האמתי עשויה להיות אשליה מסוכנת. אך כשהדברים כבר הפכו לזיכרון, עלינו לבחור כיצד לעצב אותם. הבחירה לזכור את הטוב מבטאת את רצונו הטוב של הבוחר, ועשויה לחולל תנועה של התגברות הצדדים הטובים שבמציאות האנושית.

אבל מעבר ליכולתו של הזיכרון לבחור את מושאיו ולחולל תנועה כלפי העתיד, יש לזיכרון חסידי אומות העולם משמעות מוסרית יסודית. בהיותנו במרקובה היו מבני נוער שהתקשו להזדהות עם ההבלטה היתרה של מעשי גויים בודדים, שאין בינה ובין כמות הרוע שהתגלתה שם שום פרופורציה. הכעס, הזעם והגועל המוסרי המצטבר למשמע ולמראה עוד ועוד עדויות על הזוועות שנעשו בשואה, איננו מותיר מקום להרגשה אחרת, או שהכרת הטוב בטלה בו בשישים. חשתי בחוסר הנחת של בני הנוער מהיחס הניתן לכמה גויים בודדים שאינם מלמדים על הכלל, ואמרתי כלפי הרגשתם דברים, שאת רוחם אני מבקש להביא כאן.

פתחתי בהכרזה, שאם אין אנו רוצים לזכור שהיו גם צדיקים, לא נוכל לזכור את הרשעים. הופנו אליי מבטים תמהים. המשכתי להסביר: רק בעולם שיש בו צדיקים, יכולים להיות רשעים. בעולם שבו הכול רשעים, מאבדת הרִשעה את משמעותה. אם כולם, באמת כולם, נהגו באותו אופן, אם אפילו אחד לא סטה מדרך הרִשעה הכללית - שמא באמת לא היו בני חורין לעשות אחרת? אולי צודקות הטענות שהפחד היה גדול מדי; שהאדם הוא חיה בעדר, והעדר רץ כולו לכיוון אחד; ששטף נהר הרוע סחף עמו את כל היחידים? שמא באמת נשטף המוח על כורחו לבלתי יכולת לעמוד על דעתו ולדחות את רעיונות ההבל והרשע?

אל מול מי שאומר: לא יכולתי לנהוג אחרת, אנוס הייתי, פוחד הייתי, משוגע על כורחי הייתי, אומרים אנו: ראה חסיד זה, וראה זה, וראה משפחה זו, וחייל זה, ופולני זה, ונזירה זו, ושכן זה - כולם פחדו, כולם קלטו את המסרים, אך נהגו על פי צו אנושיותם, או גם דתיותם, ולא נכנעו. כל סיפור על חסיד אומות העולם מזכיר לנו שיש לאדם חירות תמיד ולמרות הכול: למרות הטרור, למרות החברה, למרות התעמולה ושטיפת המוח. כל סיפור על חייל אחד מחטיבה שהציל יהודי, מרשיע את כל חבריו שהרגו ועינו או שהיו אדישים. כל מעשה בשכן שגונן על שכניו היהודים והסתירם, מחייב את השכן האחר שנמנע מלעשות כן - שהלשין עליהם, או למצער השאיר אותם ברחוב. כל סיפור על חסיד אומות העולם בשואה הוא מיניה וביה שיר הלל לחירות האדם: חירות למרות הכול, חירות כנגד כל הסיכויים, חירות כנגד השלטון על הגוף וכנגד השלטון על הנפש. אנו זקוקים לזיכרון חסידי אומות העולם בגלל אמונתו בחירות האדם - לא רק כזכות, אלא גם ככוח, כיכולת ללא גבול. אם יש חירות לאדם, אזי יש מעשים טובים ויש מעשים רעים. בזכותם של חסידי אומות העולם הבודדים, ניתן להצדיק את משפטם של הרשעים.

 

[1] מובן שיש מקרים בהם צדיקותם של האנשים אינה מוטלת כלל בספק, וראו להלן.

[2] לנצוט היא היא העיר שעל שמה נתפרסם ר' יעקב יצחק, החוזה מלובלין.

[3] בכתיבת פרק זה נעזרתי בערך חסידי אומות העולם באנציקלופדיה תלמודית, ובמחקרים הבאים: מ"צ נהוראי, "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא", תרביץ סא, ג-ד, תשנ"ב, עמ' 464-487; י' כץ, הלכה וקבלה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 270-277.

[4] בספרו ירושלים, בתוך: כתבים על היהדות, ירושלים תש"ז, עמ' 181.

[5] אף כי י' לוינגר (הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים תש"ן, עמ' 167-171) ערער על מקוריותם של חלקים באיגרת, נראה שהדברים תואמים בעיקרם את תפיסת הרמב"ם בכללותה.

[6] עניין הגִרסה כאן הוא שאלה עתיקה, וראה מהדורת פרנקל במקום ובשינויי גירסאות שם.

[7] על הבחנה זו הצביע מ"צ נהוראי במאמרו הנ"ל (הערה 3), וראויים דבריו לדיון מעמיק.

[8] הציטוט מובא מתוך פרויקט השו"ת.

[9] הרב מפרש את דברי הרמב"ם על דרך ההסתרה של מורה הנבוכים, ומציע כי כוונת הרמב"ם היא שמעלת העושה מחכמתו גדולה הרבה יותר. פירוש זה מתאים לדעת הרמב"ם במקומות רבים, שעשיית האמת מפני שהיא אמת היא מדרגת העובד מאהבה, והיא השלמות הגבוהה ביותר (ראה למשל מורה הנבוכים ח"ג פרק יא; הלכות תשובה פרקים ח', י').

[10] וכפי שסובר הרמב"ם לפי הפירוש השלישי שהוצע לעיל.

[11] י' אורזך, 25169 - צא מהשורה, הוצאת המחבר, 2001.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)