השיעור הקודם חתם את סדרת השיעורים העוסקים בדיני פירות השביעית. בשיעורים הקרובים נעסוק בשאלות כלליות יותר הנוגעות לשביעית: מתי והיכן היא חלה, מהו מעמדה בזמן הזה, ועוד. היום נדון בשאלות הנוגעות למועד שנת השמיטה: כל כמה זמן חלה שמיטה, וכיצד אנו יכולים למשל לקבוע, ששנת תשס"ח היא אמנם שנת שמיטה.

א. חשבון השמיטות והיובלות

בכמה מקומות בתורה שבהם נזכרת השמיטה, נראה כאילו היא חלה בקביעות כל שבע שנים, ואינה תלויה בגורמים נוספים: "ושש שנים תזרע את ארצך... והשביעִת תשמטנה ונטשתה..." (שמות כ"ג, י-יא), "מקץ שבע שנים תעשה שמִטה" (דברים ט"ו, א), ועוד. גם המקור המרכזי של השמיטה בפרשת בהר, פותח בכך שיש לשבות מעבודת האדמה כל שבע שנים: "שש שנים תזרע שדך... ובשנה השביעִת שבת שבתון יהיה לארץ..." (ויקרא כ"ה, ג-ד). ברם, בהמשך הפרשייה מופיעה שנת השמיטה כחלק ממערכת גדולה יותר של יובל:

"וספרת לך שבע שבתֹת שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתֹת השנים תשע וארבעים שנה... וקדשתם את שנת החמִשים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יֹשביה, יובל הִוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשֻבו" (שם, ח-י).

השאלה היא, האם קיומה של שנת היובל משפיע על המניין הסדיר של שנות השמיטה, או שמא מדובר במערכת עצמאית, שאינה מפריעה כלל למניין השמיטות. לפי האפשרות הראשונה, התורה מחדשת כאן, שמה שנאמר בכל מקום, שהשמיטה מגיעה מדי שבע שנים, הוא תמונה חלקית ולא מדוייקת של רצף השנים. התמונה השלֵמה היא, שהשמיטות הן חלק ממערכת גדולה יותר של יובלות: הזמן מתחלק ליחידות של חמישים שנה, שבכל אחת מהן ישנן שבע שמיטות ויובל. ואילו לפי האפשרות השנייה, השמיטה מגיעה כל שבע שנים כפי שנאמר בכל מקום, ואינה תלויה ביובל כלל. התורה רק מחדשת, שלאחר כל שבע שמיטות מציינים את שנת היובל, אולם שנה זו אינה מפריעה למניין השמיטות להמשיך כרגיל.

בגמרא בנדרים מבואר, שבשאלה זו נחלקו תנאים:

" 'וקדשתם את שנת החמשים שנה' - שנת החמשים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת[1]. מכאן אמרו: יובל אינו עולה למנין שבוע. רבי יהודה אומר: יובל עולה למנין שבוע. אמרו לו לרבי יהודה: הרי הוא אומר: 'שש שנים תזרע שדך', ואין כאן אלא חמש! אמר להם: לדבריכם, הרי הוא אומר: 'ועשת את התבואה לשלֹש השנים', הרי כאן ארבע! אלא איכא לאוקמה בשאר שני שבוע, דילי נמי איכא לאוקמה בשאר שני שבוע" (סא.).

חכמים לומדים מהפסוק "שנת החמישים", ששנת היובל אינה נמנית אלא כשנה החמישים למערכת הקודמת, ולא כהתחלה של מערכת שמיטה ויובל חדשה, כך שהיובל דוחה בשנה את השמיטה הבאה. ואילו ר' יהודה סובר ששנת היובל נמנית גם כשנה ראשונה למחזור השמיטה הבא, ואינה משבשת את מניין השמיטות הסדיר.

ביאור שיטת חכמים

שיטת חכמים מופיעה גם בתורת כהנים:

"יכול אף שנת היובל תהיה עולה למנין שני שבוע, תלמוד לומר: 'שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך' - שני זרעים עולות ממנין שני שבוע, ואין שנת היובל עולה למניין שני שבוע" (בהר, פרשה א', ו).

אולם ישנו הבדל משמעותי בין שיטת חכמים הנזכרת בגמרא לבין מה שמופיע בתורת כהנים. לפי הגמרא, שיטת חכמים מבוססת על האופן שבו הם מבינים את שנת היובל. לדעתם, מדובר בשנה החורגת מרצף השנים הרגיל. כשם שעובדים את האדמה שש שנים ובשנה השביעית מפסיקים לעבוד, כך מנהלים חיי כלכלה ומסחר שבע שמיטות, ובשנה שלאחר מכן עוצרים את הכל: מחזירים את השדות, משחררים את העבדים וכו'. כך נעשה מניין השמיטות חלק ממערכת גדולה יותר של יובלות, כשבכל יחידה של חמישים שנה ישנן שבע שמיטות ויובל.

לעומת זאת, שיטת חכמים בתורת כהנים אינה מתמקדת ביובל אלא בשמיטה. חכמים אינם טוענים שם, שבאופן מהותי יש לכלול את השמיטות במערכת היובלות. מבחינה עקרונית מניין השמיטות עומד בפני עצמו, אולם מבחינה מעשית משבש היובל את מניין השמיטות, מאחר שמניין זה מבוסס על שש שנים של זריעה, ואילו בשנת היובל נאסרת עבודת האדמה, כך שלא ניתן להחשיב אותה למניין השמיטה.

למעשה, טענה מעין זו מופיעה גם בגמרא הנ"ל, אולם שם היא אינה עומדת בבסיסה של שיטת חכמים, אלא רק מהווה קושיה על דעת ר' יהודה: "הרי הוא אומר 'שש שנים תזרע שדך', ואין כאן אלא חמש!". חכמים אינם לומדים מפסוק זה דין כלשהו, אלא רק מציינים, שהמציאות שהוא מתאר אינה הולמת את סדר השנים שמציג ר' יהודה. ר' יהודה דוחה בקלות את הקושיה, ומעמיד את הפסוק בשמיטות שאינן סמוכות ליובל[2]. ואילו בתורת כהנים טענה זו אינה מופיעה כראיה בלבד, אלא כיסוד של שיטת חכמים. חכמים דורשים את הפסוק כך שישנה דרישה עקרונית לשש שנות עבודה לפני השמיטה[3]. ומאחר שמדובר בדרישה עקרונית, יש להחיל אותה על כל השמיטות, ולא ניתן להעמיד את הפסוק בשמיטות מסויימות בלבד.

בין שתי ההבנות בדעת חכמים תהיה נפקא-מינה מעשית בתקופות שבהן השמיטה נוהגת והיובל לא. כידוע, היובל אינו נוהג אלא בזמן ש"רוב יושביה עליה", ואילו השמיטה נוהגת, מן התורה או מדרבנן, אפילו בתקופות כאלו, כפי שנראה בעתיד. הגמרא בערכין (לב:) קובעת, שלפי שיטת חכמים, כאשר השמיטה נוהגת והיובל לא, יש למנות את שנות היובל עבור שנות השמיטה. אמנם, דיני היובל השונים: שביתה מעבודה, שחרור עבדים, חזרת שדות וכד' אינם נוהגים, אולם בכל זאת מסגרת הזמנים הכללית, שבה השמיטות הן חלק ממערכת של יובלות, לא השתנתה, כך שיש להמשיך למנות יובלות, כדי לדעת מתי חלות השמיטות. באופן זה, מדי שבע שמיטות תחול השמיטה לאחר שבע שנות עבודה, ולא לאחר שש כבדרך כלל.

ברם, לכאורה דברי הגמרא מתאימים רק לדעת חכמים המופיעה בגמרא בנדרים, ואילו לפי התורת כהנים, אין השמיטות תלויות ביובל מבחינה מהותית, אלא שהשביתה ביובל מפריעה למניין השמיטה, וממילא בזמן שאין שובתים בשנת היובל, שוב אין מניעה למנות את השמיטות אחת לשבע שנים בלא הפרעה, ואין שום סיבה למנות את שנות היובל. לשאלה מעשית זו נשוב להלן.

ביאור שיטת ר' יהודה

בדומה לדעת חכמים, גם דעת ר' יהודה ניתנת להבנה בשני אופנים. הנקודה המרכזית בשיטתו היא, ששנת השמיטה מגיעה כל שבע שנים, ואינה תלויה כלל בשנת היובל. השאלה היא, באיזו תדירות מגיעה אפוא שנת היובל. ההבנה הפשוטה בדעת ר' יהודה היא, ששנת היובל חלה לאחר כל שמיטה שביעית. לפי זה, שנת היובל אינה חלה כל חמישים שנה, אלא כל ארבעים ותשע שנים, וכן עולה מהגמרא בערכין (כד:). התורה באמת אינה אומרת שיש לעשות יובל כל חמישים שנה, אלא רק אומרת, שלאחר שנשלם מחזור של שבע שמיטות, היינו ארבעים ותשע שנים, יש לציין את שנת החמישים כשנת יובל. דבר זה אינו מפריע, לדעת ר' יהודה, להתחיל בינתיים למנות את מחזור השמיטות החדש. מבחינת מחזור השמיטות הקודם, היובל הוא שנת החמישים, אף שאינו השנה החמישים ליובל שעבר. למעשה, אין מחזוריות של שנות יובל, אלא רק מחזוריות של שנות שמיטה, שבה משתבצת שנת היובל. היובל תלוי אפוא בשמיטה, ואילו השמיטה כלל אינה תלויה ביובל.

ברם, הירושלמי בקידושין (פ"א, ה"ב) הבין את דעתו של ר' יהודה באופן אחר. לדבריו, לפי ר' יהודה יכול היובל לחול באמצע השבוע של שנות השמיטה. הירושלמי הבין, כנראה, שר' יהודה מודה לדעת חכמים, שהיובל חל כל חמישים שנה, וחולק עליהם רק בעניין השמיטות, שלדעתו אינן מושפעות מהיובל. לפי זה ישנם שני מחזורים שונים: השמיטה חלה כל שבע שנים, והיובל חל כל חמישים שנה, ואין שום תלות בין שני המניינים. הדבר דומה, למשל, ליחס בין שבת לראש חודש: מדובר בשני מועדים שונים, שיש להם מטרות אחרות, ואין שום תלות ביניהם. שנת היובל יכולה, לפי זה, לחול אפילו בשנת השמיטה עצמה.

הדוחק הבולט בדעה זו הוא, שפרשיית היובל בתורה פותחת בכך שיש למנות שבע פעמים שמיטה, ואחר כך לציין את היובל, ומשמע בבירור שיש קשר מסויים בין שני המניינים. לפי הירושלמי, רק היובל הראשון חל לאחר השמיטה השביעית, ואילו היובלות הבאים יחולו במועדים אחרים. הירושלמי יצטרך להידחק ולומר, שהתורה רק הציגה בחגיגיות את תמונת הפתיחה, כיצד יש להתחיל את מניין השמיטים והיובלות, ומכאן והלאה שני המניינים רצים קדימה בלי שום תלות ביניהם.

הלכה למעשה

הראשונים נחלקו כיצד יש לפסוק להלכה במחלוקת ר' יהודה וחכמים. רבים מן הראשונים: תוס' (ר"ה ט., ע"ז ט:), הרא"ש (ע"ז א', ז), בעל המאור (שם ב: באלפס), התרומה (סי' קל"ה) ואחרים, פסקו להלכה כדעת ר' יהודה, כיוון שהגמרא בעבודה זרה (ט:) מתאימה לשיטתו, כפי שנראה להלן. ואילו הרמב"ם (פ"י, ה"ז) והראב"ד (שם) פסקו כדעת חכמים, שהם רבים. מחלוקת זו משמעותית מאוד למעשה: אמנם היובל אינו נוהג כיום, אולם השמיטה נוהגת, וממילא לפי תוס' וסיעתו השמיטה חלה כל שבע שנים, ואילו לפי הרמב"ם והראב"ד, פעם בשבע שמיטות יש למנות יובל ולעכב את השמיטה בשנה אחת, בהתאם להבנת הגמרא בשיטת חכמים, כפי שראינו לעיל.

אולם, הלכה למעשה, לאחר שהציג את חשבון השמיטות לפי שיטתו, התיישר הרמב"ם עם שיטת שאר הראשונים:

"...אבל כל הגאונים אמרו, שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן, וכן עולה בגמרא עבודה זרה חשבון זה שהוא קבלה. ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע... ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להתלות" (פ"י, הל' ה-ו).

הרמב"ם גילה, שתפיסתו ההלכתית אינה מתיישבת עם מניין השמיטות המקובל אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, ולכן התאים את עצמו לדעת הגאונים. יש להדגיש, שהרמב"ם לא שינה את עמדתו, שההלכה היא כדעת חכמים, וכאשר ייבנה בית המקדש נעצור את מניין השמיטות בכל פעם שמגיע יובל. הרמב"ם רק כתב בעקבות הגאונים, שכאשר בית המקדש חרב, אין למנות יובלות אלא שמיטות בלבד.

מה הקשר בין חורבן המקדש לבין אופן המניין? המשך חכמה (ויקרא כ"ה, ג) הסביר, שהגאונים אימצו בעצם את שיטת התורת כהנים דלעיל, שעל פיה מניין השמיטות אינו תלוי במניין היובל, אלא רק בשביתה מעבודת האדמה הקיימת ביובל. ממילא, מאז חורבן הבית הראשון, שאין "רוב יושביה עליה", ואין שובתים מעבודה בשנת היובל, אין מניעה לעשות שמיטה כל שבע שנים. אמנם הגמרא בערכין קבעה, כזכור, שגם כאשר היובל אינו נוהג, יש למנות יובלות עבור חשבון השמיטות, אולם גמרא זו מתאימה להבנת הגמרא בנדרים בדעת חכמים, ואילו הגאונים אימצו את הבנת התורת כהנים, ולכן דחו את דברי הגמרא בערכין.

אחרונים אחרים ניסו ליישב את שיטת הגאונים עם הבנת הגמרא בדעת חכמים[4]. הרב קוק (משפט כהן, סי' נ"ח) ור' חיים (על הרמב"ם שם) כיוונו כאן לרעיון אחד. לדבריהם, מאחר שהתורה אומרת "וקדשתם את שנת החמישים שנה", הרי ששנה אינה יכולה להיחשב כשנת יובל, אם בית הדין הגדול אינו מקדש אותה ומעניק לה מעמד של שנת יובל. פעולה זו יכולה וצריכה להיעשות אפילו בזמן שדיני היובל אינם נוהגים, שאין "רוב יושביה עליה". כך, למשל, בימי בית שני, דיני היובל לא נהגו, כיוון שרוב היהודים לא ישבו בארץ ישראל, אולם בית הדין הגדול המשיך לקדש את היובלות, מה שהשפיע על מניין השמיטות. וזוהי כוונת הגמרא בערכין, שמונים יובלות כדי לקדש את השמיטות. אולם בתקופה שבין שני המקדשות, וכן מאז חורבן הבית השני, אין בית דין גדול שיקדש את שנות היובל, וממילא לא ניתן להגדיר שנה כשנת יובל[5], ואין שום תועלת במניין של שנים שאמורות להיות יובל ואינן יובל. לכן מסתפקים במניין שמיטות בלבד[6].

בין שני ההסברים ברמב"ם יש הבדל בשאלה כיצד נהגו בימי בית שני: לפי המשך חכמה מנו שמיטות בלא יובלות, כיוון שדיני היובל לא נהגו, ואילו לפי הרב קוק ור' חיים בית הדין הגדול מנה יובלות, אע"פ שדיני היובל לא נהגו[7].

לפי שני ההסברים בדעת הגאונים, המצב שבו אנו מונים שמיטות בלבד הוא זמני: לפי המשך חכמה הוא מוגבל לזמן שאין "רוב יושביה עליה", ואילו לפי הרב קוק ור' חיים הוא מוגבל לזמן שאין בית דין שיוכל לקדש את היובלות. זאת בניגוד לדעת תוס' וסיעתו, שפוסקים כדעת ר' יהודה, כך שלעולם מונים שמיטות בלבד בלי תלות ביובלות. בעזרת ה', כשייבנה בית המקדש במהרה בימינו, נצטרך אפוא להכריע במחלוקת הרמב"ם והתוס', האם פוסקים כר' יהודה או כחכמים.

ב. מתי חלה שנת השמיטה

מובן שכדי לדעת מתי בדיוק חלה השמיטה, אין די בכך שנדע באיזה תדירות היא מופיעה, אלא עלינו לדעת על שנה מסויימת שבה נהגה שמיטה בעבר, כך שנוכל למנות את השמיטות ממנה והלאה. 'עוגן' כזה מופיע בגמרא בערכין:

"רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי, וחובה ליום חייב. אמרו: כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה... וכן בשניה" (יא:).

מכאן, שחורבן הבית השני היה במוצאי השמיטה, היינו בשנה הראשונה לשמיטה. הבעיה היא, שנתון זה יכול להתפרש באופנים שונים, מה שמוביל לחישובים שונים של מועד שנת השמיטה. הערפל בעניין זה נעוץ בסתירה מסויימת בין שתי סוגיות בגמרא.

לדברי הגמרא בערכין בהמשך (יב:), דברי ר' יוסי הולמים היטב את שיטת ר' יהודה, המונה שמיטות בלי קשר ליובלות. לפי שיטתו ניתן לומר, שעם העלייה מבבל ובניית בית המקדש השני התחילו למנות את השמיטין והיובלות מחדש, ומאחר שבית המקדש עמד 420 שנה, ומספר זה מתחלק בשבע בלא שארית, מובן איך שנת החורבן היתה במוצאי השמיטה.

לכאורה דברי הגמרא תמוהים, שהרי אם מניין השמיטות מתחיל בשנתו הראשונה של המקדש, השנה ה-420 אמורה להיות שמיטה, ולא מוצאי שמיטה! הגמרא כנראה הבינה, ש'שנת החורבן', שחלה במוצאי שמיטה, אינה השנה ה-420, אלא השנה ה-421 לבניית המקדש. הראשונים הציעו שתי דרכים להגיע למסקנה זו:

א. רש"י ותוס' - בית המקדש השני נחרב בתשעה באב של שנתו ה-421, ומה שנאמר בכל מקום שהוא עמד 420 שנה, היינו משום שסופרים את השנים השלמות בלבד.

ב. רמב"ם (פ"י, ה"ד) - בית המקדש השני נחרב בתשעה באב של שנתו ה-420, אלא שאת מניין שנות החורבן מתחילים מן השנה שלאחר מכן, והיא היתה במוצאי שמיטה. השנה ה-420 אינה יכולה להיחשב כ'שנת חורבן', מאחר שברובה עמד הבית על תלו.

ההבדל בין שתי הדעות נוגע לשאלה ההיסטורית, מתי נחרב הבית, אולם לענייננו אין הדבר משנה - העיקר שאנו יכולים לקבוע, שהשנה ה-421 לבניין הבית, הנחשבת כשנה הראשונה לחורבן, חלה במוצאי שמיטה.

ברם, מהגמרא בעבודה זרה (ט:) מתקבל רושם אחר. הגמרא עוסקת בדיוק בשאלה שלנו: כיצד ניתן לחשב מתי תחול השמיטה, אלא שרבו בה הגרסאות והפירושים. לפי גרסת רש"י ופירושו אומרת הגמרא, שהרוצה לדעת באיזו משנות השמיטה הוא עומד, ייקח את השנים שמאז החורבן, יוסיף שנה אחת ויחלק בשבע, ועל פי השארית שיקבל, ידע באיזה שנה הוא עומד[8]. לכאורה, באמת קל לחשב את מועד השמיטה על פי שנות החורבן, שהרי השנה הראשונה לחורבן היא גם השנה ראשונה לשמיטה, כך שאם נחלק את שנות החורבן בשבע, נוכל לדעת מתי השמיטה. אולם, אם כך, מדוע אמרה הגמרא שיש להוסיף שנה אחת לפני שמחלקים בשבע?

רש"י מתרץ, שהבית נחרב בשנתו ה-420, ושנה זו היתה מוצאי שמיטה, ואילו מניין השנים לחורבן התחיל רק בשנה שלאחר מכן, היינו בשנה השנייה לשמיטה. ממילא, לפני שאנו מחלקים את שנות החורבן בשבע, עלינו להוסיף שנה אחת. אולם דברים אלו עומדים בסתירה למה שעולה מן הגמרא בערכין, שהשנה הראשונה לחורבן, היא השנה ה-421 לבניין, היתה מוצאי שמיטה, ולא שנה שנייה לשמיטה!

הרא"ש והרי"ד תירצו, שרש"י ראה את הגמרא בערכין כדחוקה, שהרי בכל מקום נאמר שהבית עמד 420 שנה, והגמרא אומרת שכאשר חרב הבית "מוצאי שביעית היתה", ודוחק לומר שהכוונה היא רק לשנה הבאה. לכן הבין רש"י, שדברי הגמרא בערכין נאמרו רק כתירוץ לקושייה, ולפי מסקנת הגמרא שם אין צורך בהם[9], וניתן לומר בפשטות, ששנת החורבן, היא השנה ה-420 לבניין, חלה במוצאי שמיטה.

מרבית הראשונים: תוס' (ע"ז ט: ד"ה "האי") בשם רבנו תם, בעל המאור (שם ב: באלפס), התרומה (קל"ה), הרמב"ן, הריטב"א, הר"ן (כולם בע"ז שם) ואחרים, דחו את דבריו של רש"י, וטענו שאין לזוז מפשט הגמרא בערכין, שהשנה ה-421 לבניין המקדש חלה במוצאי שמיטה, ואילו בגמרא בעבודה זרה יש לגרוס אחרת או לפרש אחרת.

כך, למשל, הציע בעל המאור, שהגמרא בעבודה זרה אינה מדברת על שנות החורבן, אלא על מניין השנים לבריאת העולם. מהגמרא בעבודה זרה לפני כן עולה, שהשנה הראשונה לחורבן (=השנה ה-421 לבניין), היא גם השנה ה-3829 לבריאת העולם[10]. אם ניקח מספר זה, נוסיף לו אחד ונחלק בשבע, נקבל שארית אחד, וכך נסיק שזוהי השנה הראשונה לשמיטה. מסקנה זו מתאימה אפוא לדברי הגמרא בערכין. ברור שסימן זה פועל רק באופן מקרי, שהרי השמיטות לא נהגו מבריאת העולם, אולם בפועל הוא מהווה דרך טובה לדעת מתי חלה השמיטה.

מחלוקת הראשונים יצרה, כמובן, מחלוקת לדורות בנוגע למועד שנת השמיטה, כאשר השמיטה לדעת רש"י וסיעתו תמיד מקדימה בשנה אחת את השמיטה לדעת רבנו תם ורוב הראשונים. הראשונים השונים שעסקו בנושא זה ציינו מתי תחול השמיטה בימיהם על פי כל אחת מן השיטות.

פסק הרמב"ם בסוגייה זו נראה במבט ראשון תמוה. כזכור, הרמב"ם הבין שהמקדש נחרב בשנתו ה-420, אולם השנה הנמנית כראשונה לחורבן היא השנה שהתחילה בתשרי שאחרי החורבן, והיא היתה במוצאי השמיטה. הבנה זו מתאימה לפשט הגמרא בערכין ולדעת רבנו תם וסיעתו. לפי זה, כותב הרמב"ם (פ"י, הל' ד-ו), השנה ה-1107 לחורבן, שבה נכתב המשנה תורה, חלה אף היא במוצאי שמיטה. עד כאן הכל טוב ויפה, אולם הרמב"ם מוסיף, ששנה זו היא השנה ה-4936 לבריאת העולם, ולכאורה הדבר תמוה, שכן אם השנה הראשונה לחורבן היא שנת 3829, השנה ה-1107 היא השנה ה-4935, כך שהרמב"ם הוסיף משום מה שנה אחת לחשבון.

פתרונה של תעלומה זו רמוז בדברי הרמב"ם לפני כן (הלכה ב'), וכבר עמדו עליו רבים מן האחרונים (מהרלב"ח, סי' קמ"ג; מבי"ט א', נ; דרישה, חו"מ ס"ז ועוד). הרמב"ם סבר, שישנו פער של שנה אחת בין מניין השנים לבריאת העולם המופיע בגמרא, לבין המניין המקובל היום. פער זה נעוץ בעובדה, שהעולם לא נברא בא' בתשרי, אלא בכ"ה באלול, והאדם הוא שנברא בא' בתשרי. המניין המופיע בגמרא מבוסס על חישוב מדוקדק של שנות האנשים מאדם הראשון עד נח ומנח עד אברהם וכו', כך שהוא מתחיל ביצירת האדם. ואילו המניין המקובל כיום בעולם היהודי, מונה את השנים מאז בריאת העולם, שנה אחת לפני כן. אמנם, העולם נברא רק חמישה ימים לפני כן, אולם "יום אחד בשנה חשוב שנה". לפי זה, אם הגמרא קובעת שהשנה הראשונה לחורבן היא שנת 3829 לבריאת העולם, הכוונה היא לשנת 3830 לפי המניין המקובל כיום. כך מפורש גם בדבריו של בעל המאור (שם).

לא ברור האם שאר הראשונים מסכימים בעניין זה לדברי הרמב"ם ובעל המאור. מצד אחד, כל הראשונים כתבו מתי חלות השמיטות שבימיהם ע"פ החשבון המבואר בגמרא, ולא ציינו שמבחינה מעשית יש להוסיף שנה אחת למניין. מצד שני, קשה להתווכח עם טענתו של הרמב"ם, שהגמרא מונה את השנים ליצירת האדם, ואילו המניין שלנו מתחיל שנה אחת לפני כן. למעשה, כל החישובים של מולד הלבנה, שעל פיהם קובעים את הלוח העברי, מבוססים על ההנחה שהמניין שלנו מתחיל משנת יצירת העולם, ולא מבריאת האדם[11]. הרבה אחרונים באמת טענו, שכל הראשונים מסכימים לטענת הרמב"ם, אלא שהם ציינו את מועדי השמיטות ע"פ מניין הגמרא, ולא ע"פ המניין המקובל בעולם. לפי זה, יש להוסיף שנה לכל המועדים המופיעים בדברי הראשונים[12].

בין אם הראשונים הסכימו עם הרמב"ם ובין אם לא, שיטתו התקבלה להלכה, במיוחד לאור דבריו, ששנת השמיטה המתאימה לחשבונו "ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל", היינו שכך נוהגים בארץ ישראל בפועל. וכן פסקו השו"ע (יו"ד של"א, יט), הרמ"א (חו"מ ס"ז, א) ושאר האחרונים. לפי זה, אם השנה הראשונה לחורבן היא שנת 3830 לבריאת העולם, והיא חלה במוצאי שמיטה, הרי שגם שנת 5769 (= תשס"ט) חלה במוצאי שמיטה, ושנת תשס"ח היא שנת שמיטה, כפי שאנו נוהגים היום.

למעשה, הרוצה לדעת באיזו משנות השמיטה הוא עומד, יכול פשוט לחלק את מניין השנים לבריאת העולם בשבע, ולדעת לפי השארית כמה שנים עברו מהשמיטה. כזכור, בעל המאור הבין בדרך זו את דברי הגמרא בעבודה זרה, אלא שלפי הגרסה שלפנינו יש להוסיף שנה אחת לפני שמחלקים בשבע, אולם לאחר שהמניין שלנו ממילא מוסיף שנה על מניין הגמרא, שוב אין צורך להוסיף שנה לפני שמחלקים בשבע. סימן זה פועל כמובן רק באופן מקרי, אולם הוא יעיל מאוד.

 

---