דילוג לתוכן העיקרי

בינה | 1 | 'בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן'

קובץ טקסט

שיעור 22 - בינה (א): 'בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן'

במבנה ההיררכי של שלשת הספירות העליונות, ספירת הבינה היא השלישית (כתר - חכמה - בינה), וניתן לראותה כבת הזוג של ספירת החכמה.[1] נעיין בדבריו של ר' שניאור זלמן מלאדי:

הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להן וזהו לשון חכמה כ"ח מ"ה שהוא מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין ולכן מתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה כלל (תניא יח).

עמדנו על כך שבספירת החכמה עברה ההויה מן האין אל היש. זהו אקט הצמצום הראשון של האינסוף ברוך הוא, שהציץ מן הנעלם ומן הנשגב אל הויה ממשית שיתפס בה זמן, כלשון הרמב"ן, וממילא יתפסו בה כל התכונות וכל הלבושים השייכים לעולמנו.

הדגשנו בעבר כי מעבר זה הוא מעבר דרסטי אולם מותיר הוא עדיין את החכמה בבחינת נעלם, ובלשונו של בעל התניא 'מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין'. החכמה היא סוג של כח פוזיטיבי, אולם כח זה עדיין נעדר גבולות, הגדרות ותיחומים, וממילא הוא נעדר הבנה.

קביעה זו, מלמדת אותנו דבר מה על מהות התובנה, ולשם כך ננסה להכנס לרגע קט אל עולמה של תורת ההכרה. דיו רב נשפך וקולמוסים רבים נשתברו במסגרת הנסיון להבין כיצד פועלת ההכרה. כיצד מציאות נקלטת הופכת ל'ידע מצטבר' המונח בקודקודו של אדם ומוכן בכל רגע לשליפה. כיצד אינטואיציה מתחוללת, וכיצד זו הופכת להבחנות מוגדרות. לא נכנס לעובי הקורה, העבה כל כך, ורק ננסה לצייר קוים כלליים שיהיו לצורכנו.

פילוסוף ידוע מן המאה ה-17 בשם ג'ון לוק דימה את תודעתו של האדם למחסן האוגר דברים, תהליך האגירה כולל שני שלבים.

השלב הראשון הוא שלב האיחסון. בשלב זה נכנסים רשמים מן העולם החיצון אל תודעתו של האדם ללא סדר, ללא הגדרות וללא גבולות.

השלב השני הוא שלב המיון. בשלב זה נוטל האדם את ה'מושאים' המונחים במוחו וממינם, מקטלגם, מגדירם ועושה צירופים ביניהם.

חשיבתו של האדם, כך ניתן לטעון, היא חשיבה קטגורית. האדם חושב בקטגוריות ובהגדרות. היכולת להבין היא היכולת להגדיר. ההגדרה היא גדר, קביעת תחום. עד כאן זהו דבר אחד, ומכאן ואילך ישנו משהו אחר. אתה אינך האחר והאחר אינו אתה. לעומת זאת, אתה דומה לאחר ועל כן אותך ואותו נניח באותה ההגדרה. יכולת ההבחנה, יכולת ההגדרה ויכולת הצירוף, הן השלב שבו הרושם מקבל ממשות וניתן לשימוש ולהגדרה, או בשפה אחרת, זוהי התובנה. כשרון התבונה הוא היכולת לעבד את הרשמים, להגדירם ולהגבילם.

הבינה, נוטלת את החכמה חסרת הגבולות וחסרת ההגדרה, ומעבדת אותה על ידי הגבלתה מיונה והגדרתה. "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן" (משלי כ"ד, ג). בנית הבית היא הכח המניע, המוטיבציה והרעיון, וזוהי החכמה. כינונו - זוהי הבינה, המאפשרת לרעיון זה לקרום עור וגידים, ללבוש לבושים ולהתפרט לפרוטות.

כבר עמדנו על כך שהרמב"ן סובר כי שני הפסוקים הראשונים של התורה מתארים כיצד בראשית הבריאה ברא הקב"ה מעין 'חומר ראשוני' שנשא אופי יותר רוחני מאשר פיסי, שהוא היה בבחינת בריאת יש מאין, ומרגע זה ואילך כל פעולות הבריאה למן היום הראשון ועד היום השישי נעשו יש מיש. המאפיין מעשים אלו הוא פעולת ההבדלה וההבחנה הבאה לידי ביטוי בקריאת השמות:

"ויבדל אלקים בין האור ובין החשך ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה".

"ויבדל אלקים בין המים אשר מעל הרקיע ובין המים אשר מתחת לרקיע".

"יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה... ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים".

פעולת הבדלה וקריאה בשם זוהי פעולת התבונה שהיא המאפשרת לאותו יש ראשוני ללבוש צורה ולהתפרט למעשים שונים ונבדלים זה מזה.

'המבין דבר מתוך דבר הוא הנקרא בינה'

דימוי אחר, המחדד את ההבחנה מצוי אצל ר' מנחם מנדל מויטבסק, תלמיד ה'מגיד':

שארז"ל, הקבלה הוא האמונה, הוא חכמה, והמבין דבר מתוך דבר הוא הנקרא בינה (פרי הארץ, בשלח).

כפי שראינו לאורך כל השיעורים, החסידות מבקשת לעשות שימוש קיומי בהגדרות המטאפיסיות של הספירות וכך עושה בעל 'פרי הארץ', בקביעה כי החכמה מייצגת את האמונה שהיא בקבלה בעוד שהבינה מייצגת הבנת דבר מתוך דבר.

לכאורה היינו אומרים כי מבנה הספירות מלמד על השתלשלות הגילוי האלוקי האינסופי שהולך ומתפרט, הולך ומתפרד, וממילא לאחר שהבינה עשתה את פעולתה על החכמה, אנו אין לנו אלא את הבינה. המפגש שלנו הנעשה בסוף הדרך, במלכות, הרי הוא מפגש עם אותו כח שכבר עבר עיבודים שונים וממילא מדובר במפגש עם גילוי אלוקי מוגדר, תחום וקצוב.

אלא שכאן מלמדנו ר' מנחם מנדל מויטבסק שהתמונה איננה כזו. עמדות נפשיות שונות מפגישות אותנו עם מדרגה שונה של גילוי אלוקי. ישנו מצב נפשי וסיטואציה רוחנית המאפשרת לאדם להפגש עם האלוקות כפי שהיא באה לידי ביטוי בספירת הבינה אולם ישנו מצב המפגיש את האדם עם האלוקות שהיא בבחינת חכמה.

העמדה הנפשית הנדרשת לבוא בחיקה של ספירת החכמה היא הקבלה והאמונה. עמדה נפשית זו מאופיינת בחוסר הבנה. היכולת לקבל ולהאמין, היא יכולת ללא תנאי. בדורנו, אחד הערכים עליהם מתחנך הנוער במערכת החינוך הוא חוש הביקורת. לא לקבל את הדברים כברורים מאליהם, להקשות, לשאול, לנסות להבין ורק אחר כך לקבל. יתרונותיה של יכולת הבקרה ידועים אולם חסרונותיה קצת פחות. אם מתנים אנו את הקבלה בהבנה, ברגע זה קבענו שכל מה שהוא נשגב ונאצל מהבנתנו לעולם לא יוכל לבוא בקרבנו. בעל 'פרי הארץ' קובע, כי בכך ויתרנו על הגילוי האלוקי שבספירת החכמה. האמונה התמימה והמוכנות לקבל ללא הבנה, היא האפשרות לטפס אל אותו המקום שבו לא ניתן להבין ובכל זאת לחוות אותו במלוא עוזו.המפגש עם ספירת החכמה הוא מפגש עם עוצמה רוחנית של גילוי אלוקי הבא בדמותה של אמונה תמימה ונשגבת הנשענת על הזנחת עולם הדעת והתבונה.[2]

מול עמדה נפשית זו, ניצב האדם גם בעמדה אחרת. זוהי העמדה של 'הבנת דבר מתוך דבר'. מדובר במעבר מן האמונה אל ההבנה.

שאלה ידועה נשאלת על דרכם של חלק מהוגי ימי הביניים שביקשו להוכיח בכלים פילוסופיים ומדעיים את מציאותו של אלוקים ואמיתותה של התורה. נסיון כזה, מבקש להפוך את האמונה לידיעה וכך כותב הרב קאפח באחת מהערותיו לתרגומו לספרו של רב סעדיה גאון - אמונות ודעות:

דבר גדול השמיענו רבינו כאן בהסבירו מלת 'אעתקאד' אשר רוב הראשונים מתרגמים אותה 'אמונה' שהוא תרגום בלתי נכון בהחלט, ואף רי"ת תרגם כאן 'אמונה' ולעיל בתרגמו שם הספר תרגם 'דעות' ואשר לדעתי הוא התרגום התואם ביותר. וכאן הגדיר רבינו היטב מונח זה שהוא דעה והשקפה שהאדם מגיע אליה כתוצאה של מחקר, ולא סתם 'אמונה' שהוא דבר הבא בקבלה ובמסורת, או אף מתוך עורון לב וסתם שבוש. ולפיכך תרגמתי 'אעתקאד' בדרך כלל 'דעה'. (אמונות ודעות לרס"ג, הקדמה, הערה 95 לרב קאפח).

הרב קאפח זצ"ל עמד על הנקודה היסודית אצל רס"ג כי הוא מבקש להעניק לאמונה תמיכה הוכחתית, ומאותו רגע האמונה כבר איננה 'סתם אמונה שהוא דבר הבא בקבלה ובמסורת' אלא דעה, ואולי בטרמינולוגיה שבה אנו עוסקים היינו אומרים שזו כבר תובנה - בינה.

בעל 'פרי הארץ', בניגוד לרב קאפח ואולי גם בניגוד לרס"ג, איננו מוכן להחליף את האמונה בדעה. הדעה והבינה, כבודן במקומן מונח והבנת דבר מתוך דבר, יש לה ערך ויש לה תפקיד, כך סובר בעל 'פרי הארץ', אולם מעליהן ניצבת האמונה שהיא אכן 'סתם אמונה', וכל כולה מבוססת על דבר הבא בקבלה ובמסורת, ואולי נעז לומר שאף יש בה 'עורון לב', אולם כשעוצמים עינים אפשר להגיע למקומות שלעולם לא נגיע אליהם בעינים פקוחות - אל החכמה.

עמוק עמוק 'מי' ימצאנו

ראינו אם כן, כי הדרך אל החכמה והדרך אל הבינה, הן שתי דרכים מקבילות שבעמדות נפשיות שונות ניתן להכנס לשתיהן, כל אחת בפני עצמה.

מודל אחר, המתאר באופן שונה את התייצבותנו מול שתי ספירות אלו מצוי אצל ר' יוסף ג'קטילה בשערי אורה:

'עמוק עמוק' הן ב' ספירות עליונות, הכתר והמחשבה שהיא דביקה בו, לפי שאין סוף וקץ וגבול ושיעור לעולם הרחמים, ואם ישיג המשיג בהם דבר - לא ימצאנו אלא על ידי הספירה הנקראת מ"י שהיא הבינה, וזהו 'עמוק עמוק מ"י ימצאנו' (שערי אורה, שער תשיעי).

ר' יוסף ג'קטילה מלמדנו כי על פי הסוד יש להסיר את סימן השאלה מן הפסוק 'עמוק עמוק מי ימצאנו' (קהלת ז',כד), ולהציב במקומו סימן קריאה. עמוק עמוק, זהו רמז לספירות הכתר והחכמה שהן עמוקות מיני ים ובלתי ניתנות להשגה. אולם שעריהן של ספירות אלו אינם נעולים, כיון ש'מי ימצאנו' - 'מי' הוא כינוי לספירת הבינה.[3]

על פי תפיסה זו, השער אל החכמה איננו עומד בפני עצמו, וזאת בניגוד לעמדתו של בעל 'פרי הארץ'. השער אל החכמה עובר דרך הבינה ואין דרך קיצור. ר"י ג'קטילה משתמש במשל על מנת לחדד את ההבדל:

ואין מי שיוכל להתבונן בהם זולתי כמי ששואב מים בדלי מבאר עמוק שאין לו סוף, והדולה אינו נכנם בעצמו בבאר לדלות אלא בדלי שואב מים מן הבאר; כך אין כל בריה יכולה להתבונן בסוד עומק המחשבה אלא על ידי הבינה שהיא בדמיון הדלי שהיא נכנסת לשאוב מעומק באר המחשבה, והדולה עומד מחוץ, וסימן: מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה (משלי כ', ה), שאין דרך לדלות מים מעומק המחשבה אלא על ידי תבונה. והמבין זה יתבונן מה שאמרנו למעלה, שלא נכנס אדם לעולם לפנים מן הבינ"ה ואפילו משה רבינו ע"ה, ואם השיג כלום בב' הספירות העליונות, חוצה להם עמד ושאב מהן על ידי ספירת בינה (שערי אורה, שער תשיעי).

אכן ידינו מגעת אל החכמה, אולם לעולם אנו נפגשים עימה בבחינת דולה העומד מן החוץ. שערי בינה מאפשרים הצצה ודלית מים מן החכמה, אולם לעולם אל החכמה איננו יכולים להכנס ואף משה רבינו לא נכנס לשם מעולם. מה שאצל בעל 'פרי הארץ' אפשרי לכל יהודי מאמין ויהא הפשוט שבפשוטים, איננו אפשרי אצל בעל 'שערי אורה' אפילו למשה רבינו.

מחלוקת זו איננה פילוסופית-תיאולוגית בלבד. לדברים אלו ישנן השלכות משמעותיות בעולם המעשה. החסידות, ביקשה ללמד את כוחה הנשגב של האמונה הפשוטה, הפורצת שערי שמים ומגיעה עד תחת כסא הכבוד. משריקתו של הילד בבית הכנסת ביום הכיפורים, שהעיד עליה הבעש"ט שפרצה שערים שתפילתו לא יכלה להם, ועד תפילת העם שבשדות שיש בכוחה לרומם ולהעלות את תפילתם של כל יושבי בית המדרש. כל אלו מלמדים אותנו על כוחה הנשגב של האמונה הפשוטה לטפס אל על. זהו 'מסלול עוקף' של הבינה. גם מי שלא ניחן ביכולת להבין דבר מתוך דבר ואיננו שוכן בבית המדרש, גם הוא, לדעת 'פרי הארץ', יכול להגיע לשער השמים.

ואולי אף יותר מזה! על פי דברים אלו, יתכן שדוקא התמים והפשוט נעדר החכמה, יכול להגיע למדרגה יותר גבוהה מבעל הבינה, ונימות אלו בהחלט עולות מן הדוגמאות שהבאנו לעיל על כוחו של הילד וכוחו של העם המתפלל בשדות, שהצליחו לעשות מה שלא עשו יושבי בית המדרש ואפילו הבעש"ט בעצמו.

התמימות[4] מקנה יתרון לאדם המבקש להפגש עם המופשט והבלתי מובן. הבינה יכולה להיות לרועץ למי שמבקש להשתחרר ממנה. אולי כך אפשר להבין את הפסוק: 'ד' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה'. כדי להבין צריך לטפס גבוה לשמים, אולם כדי לחוות את החכמה צריך לרדת מטה מטה אל הארץ, אל הפשטות ואל התמימות. הקבלה והאמונה, כך אומר 'פרי הארץ', היא הנכס של היהודי התמים לעלות השמימה.

ר' יוסף ג'קטילה לעומתו, מבקש לראות בבינה כמתווכת בין תודעתינו לאינסוף. 'עמוק עמוק מי ימצאנו' מתארת את הקומה העליונה של הגילוי האלוקי שנשארת בתומתה ואיש בל יחצה את סיפה. הבינה, התבונה, היכולת ללמוד וללמד, היא המקנה לבני האדם את החבל והדלי לדלות מים מן החכמה. אולם בל נטעה, המים שאנו מביאים בדליינו הם חלקיק מן הבאר, ואולי צריך אף להדגיש - הם כעת נפרדים ממנו. זוהי איננה בחינה של 'הביאני המלך חדריו', אלא בחינה של 'אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי'. לא אצל המלך נעשה המפגש, לא בחדריו. המפגש נעשה אצלנו. אמנם לעתים כשהמפגש אצלנו אנו נאלצים לאחוז בכח ולא להרפות, שהרי אין זה טבעי להביא את המלך לחדרנו, אולם לעתים זוהי האפשרות היחידה.

על פי תפיסה זו, מתחדדת ההבחנה בין יהודי פשוט, לרב חכמה. כשהשער אל החכמה הוא הבינה, הרי שלא כל אחד מוכשר לחצות חמישים שערי בינה. לא כל יהודי מבין דבר מתוך דבר, ועל כן ההיררכיה של מי מגיע ומי לא צומחת מאליה מתוך תפיסה כזו. משה הגיע עד לסופם של שערי הבינה וטעם את טעמה של החכמה, מי שתחתיו הגיע לדרגה פחותה מכך, וכן הלאה וכן הלאה. ההיררכיה היא תפיסתו של ר' יוסף ג'קטילה. היא איננה נחלתם של החסידים ושל בעל 'פרי הארץ'.

'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה'

כך כותב ר' משה קורדוברו, בעל פרדס רימונים:

עומק ראשית ועומק אחרית הם חכמה ובינה, כי חכמה נקרא ראשית כמבואר בפרק הקודם ובינה נקראת אחרית כי שם אחרית וסוף הדברים (פרדס רימונים שער ג, פ"ד).

ולכאורה הדברים תמוהים. מבינים אנו מדוע נקראת החכמה ראשית, שנאמר 'ראשית חכמה', וכבר עמדנו על כך שהיא ראשית היש, אולם כיצד ניתן לקרוא לבינה אחרית - ששם סוף הדברים. הרי שבע הספירות ניצבות תחתיה ולכאורה המלכות ראויה להקרא בשם זה ולא הבינה?! נדמה כי הדברים מתבארים מדברים אחרים של הרמ"ק:

וענין ענ"ג נודע שהוא: עד"ן נה"ר ג"ן, דהיינו עדן כתר, נהר חכמה, גן בינה שבה נטיעות כל האצילות.[5] (פירוש לספר יצירה פרק שני).

העדן, הוא ביטוי לנצח[6] - עדי עד, עדיין. הנהר הוא ביטוי לחכמה כפי שראינו בשיעורים על החכמה, שמארבע נהרות עדן כל העולם יונק. הבינה, כך קובע ר' משה קורדוברו, היא הגן 'שבה נטיעות כל האצילות'. הדימוי נפלא, ויש לו השלכות משמעותיות. עיון במשל עצמו מלמד, כי לזיהויה של ספירת הבינה עם הגן ישנן שתי השלכות.

ראשית, קביעה זו מחדדת את היותה של ספירת בינה, ספירה מקבלת מן הצד האחד ויוצרת מן הצד השני. דימוי זה מתחדד בפיסקה הבאה:

לכן מכונה החכמה יש בנגוד לכתר הנקראת אין לרוב העלמה, כמו שכתוב והחכמה מאין תמצא, והרי היא בחינת חומר הראשון שממנו נעשה הכל. וזה הטעם שממנה תחילת החיים, כמו שכתוב והחכמה תחיה בעליה, וכן ימותו ולא בחכמה, וכן חכם גימ' חיים... ובבינה סוד הצורה, ובה ציור כל הדברים העתידים להתגלות. היא רמוזה באות ה' משמו ית' ב"ה, ואות זו בעלת ג' מרחקים, כי בבינה כלל מחשבת החכמה התפרט לפרטים רבים סוד רחם דידה, הבונה הולד כלול מרמ"ח איברים. לכן בה פנימיות הבנין העתיד להתגלות ממש למטה בסוד שבע ספירות התחתונות הנקראות שבע ספירות הבנין (מבוא לחכמת הקבלה, ח"א שער ג, פ"ה).

הבינה משולה לרחם, והרחם נושא את תכונת הקבלה מחד ותכונת העיבוד והיצירה מאידך. זכינו אם כן בעוד דימוי להבנת תהליך ההכרה. מוחו של האדם הוא בבחינת רחם, הקולט לחיקו את זרעי הרעיון ומעבדם בקרבו לכדי יצור מתפתח. החכמה משקה את הגן והעדן מניח את זרעיו בקרבו, והגן - הוא הבינה, קולט, מעבד ומצמיח. שבע הספירות הבאות תחתיה נקראות ספירות הבנין, וזאת משום שהם בנים לבינה, וכך אומר האר"י ז"ל:

והענין בקיצור כי הנה הבינה היא אם הבנים ושומרת אותם כנשר יעיר קנו וגו' יפרוש כנפיו יקחהו כדרך העוף הפורש כנפיו ומכסה בניו שלא יקחום עופות אחרים (עץ חיים - שער מב, פרק יג).

אם הבנים היא הבינה, המולידה ומצמיחה את בניה. 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה' (ישעיה מ', כו), אומר הנביא ישעיה וחכמי הסוד כדרכם מפרשים את ה'מי' כספירת בינה. ה'מי' ברא את 'אלה'.[7] ההתבוננות אל השמים, אל הסוד, אל השורש תלמדנו כי בבסיסה של כל המציאות הנפרדת ניצבת הבינה, שהיא אם הבנים.

אולם נדמה כי ישנה נקודה נוספת העולה מדברי האר"י ז"ל ומתחדדת אף היא במשל הגן. כשאנו אומרים שהבינה היא גן, וממילא שבע הספירות התחתונות הן הצמיחה של הגן, הרי שלא ציינו בכך רק את העובדה שהבינה מולידה את שבע הספירות התחתונות. הציור מדגיש את היותן של שבע הספירות התחתונות נטועות לעולם ועד בקרבה של הבינה. הצמחים הם צמחים אולם הם לעולם בתוך הגן. שבע הספירות התחתונות, על פי תפיסה זו, נמצאות הן תמיד בעולמה של הבינה. ואולי לכך רומז האר"י ז"ל בדברו לא רק על לידתן אלא על שמירתן על ידי הבינה, והן לעולם סוכות תחת כנפיה.

נדמה כי הדברים מתחדדים היטב בדבריו של ר' נתן מנמירוב, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב:

וְעִקַּר הַהוֹלָדָה וְהַהִתְגַּלּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת בִּינָה שֶׁנִּקְרֵאת אֵם הַבָּנִים, כִּי אָז כְּשֶׁבָּא הַדָּבָר לִבְחִינַת הִתְבּוֹנְנוּת שָׁם נִגְמָר הַדָּבָר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וַאֲזַי יוֹצֵא הַדָּבָר וְנוֹלָד וְנִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם וַאֲפִלּוּ אַחַר כָּךְ כְּשֶׁנּוֹלָד וְנִתְגַּלֶּה הַדָּבָר עֲדַיִן כָּרוּךְ הִתְבּוֹנְנוּת הַשֵּכֶל אַחֲרָיו, כִּי כֵן הַדֶּרֶךְ בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁשֵּכֶל הָאָדָם מִתְבּוֹנֵן בְּהַדָּבָר גַּם אַחַר שֶׁיָּצָא לַפֹּעַל לְגַדְּלוֹ וּלְהַשְׁלִימוֹ בִּשְׁלֵמוּת וְהוּא מַמָּשׁ כְּמוֹ הָאֵם שֶׁמִּתְחִלָּה מִתְגַּדֵּל הַוָּלָד אֶצְלָהּ כָּל יְמֵי הַהֵרָיוֹן. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁמַּגִּיעַ הַזְּמַן הַלֵּדָה וְהִיא מוֹלֶדֶת הַוָּלָד עֲדַיִן גַּם אַחַר כָּךְ הִיא כְּרוּכָה אַחַר הַוָּלָד לַהֲנִיקוֹ וּלְגַדְּלוֹ וּלְהַשְׁלִימוֹ, כְּמוֹ כֵן הוּא בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁבִּתְחִלָּה הַדָּבָר מִתְעַלֵּם בְּהִתְבּוֹנְנוּת הַשֵּכֶל בִּבְחִינוֹת עִבּוּר עַד שֶׁנִּגְמָר וְיוֹצֵא וּמִתְגַּלֶּה בִּבְחִינַת לֵדָה כַּנַּ"ל וְאַחַר כָּךְ עֲדַיִן הַהִתְבּוֹנְנוּת כָּרוּךְ אַחֲרָיו עַד שֶׁיַּשְׁלִים הַדָּבָר בִּשְׁלֵמוּת. וְעַל-כֵּן נִקְרֵאת בְּחִינַת בִּינָה אֵם הַבָּנִים כַּיָּדוּעַ (ליקוטי הלכות, הל' שילוח הקן, ה"ד).

תהליך הלידה, כך כותב ר' נתן, איננו מסתיים עם צאת העובר מרחם אימו, או, במשלו של הרמ"ק, עם צמיחתם של הצמחים מעל פני האדמה. מדובר בהמשך יניקה וגידול וסיכוך בכנפים המלווה את כל התהליך.

כך גם, אומר ר' נתן, בתהליך ההכרתי. עיבודו של הרעיון איננו מסתיים עם הוצאתו מן השפה ולחוץ. אמנם השלב הראשון הוא ההתבוננות הפנימית, אולם גם לאחר שהדברים יוצאים אל הפועל, הבינה ממשיכה ללוותם לבחון אותם ואולי אף להטיל בהם שינוי בהתאם לתבונה המתבקשת. הבינה היא התכלית, כדברי הרמ"ק, מפני שבה מתרחש תהליך העיבור, היניקה והגידול. בעולמה של הבינה מתהווים כל העולמות וכל היצורים וכל הספירות.

מעתה נאמר, כי הכח המעבד הוא גם הכח המוליד. כחה של החכמה גדול בהיותה מכוננת יש, אולם ההיוותרות בנעלמותה של החכמה תביא לעקרות. הרצון להפוך את האידיאה לעולם של מעשים ופרטים המצמיחים ציצים ופרחים, מותנה ביכולת ההגדרה, העיבוד, והתיחום של הרעיון. העוצמה הכבירה של הטלת הזרע הנעשית ברינה ובאהבה, בבחינת 'הזורעים ברנה', נקלטת בקרבה של אם הבנים המחתכת בה ומפלחת אותה להבחנות, הגדרות, וקטגוריות. משעת עיבוד זו, נסללת המסילה ליצירה שתלך ותרקם בקרב רחמה של הבינה, עד שזו תוציא מקרבה את שבע הספירות התחתונות המכילות בתוכן את כל המציאות המעשית.

על סוג התנועה הנפשית הנדרשת כדי להתיצב מול שפעה וזרמה של החכמה, לקצוב אותו ולתחום אותו, ועל השלכותיה של תנועה נפשית זו על עולמנו הקיומי, נשתדל לעמוד בעזרת ד' בשיעור הבא.


 

[1] ראינו בשיעור המבוא לשלוש הספירות העליונות כי קשר זה שבין החכמה לבינה הוא קשר בל ינתק אף יותר מהחיבורים האחרים אותם אנו מכירים בספירות (בין חסד לגבורה, בין יסוד למלכות וכד').

[2] בעז"ה ובלי נדר, נפתח דברים אלו ביתר שאת בשיעורים על ספירת הכתר.

[3] רמז לכך בתורת הסוד נמצא בערך הגימטרי של 'מי' שהוא 50, רמז לחמשים שערי בינה. אולם נדמה שהדברים מוסברים גם ברמה הפשוטה של הבנת ה'מי'. זוהי שאלה המכוונת להגדרה ומבקשת להצביע על זהות. במקום אחר נאמר 'חכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה' (איוב כ"ח, יב). ושוב מפרשים בתורת הסוד כי יש לקרוא פסוק זה ללא סימן שאלה. החכמה תמצא מן האין, וה'איזה' הוא מקום הבינה. הבינה היא המקום שבו מתברר המי ומתברר האיזה. זהו מקום הבירור והתובנה.

[4] ולא הבערות, כפי שטענו כל מיני כתות בישראל כדוגמת הפרנקיסטים.

[5] מיד הוא מציע אפשרות חלוקה מעט שונה אולם אנו מתענינים בחלוקה זו.

[6] בעז"ה נתייחס לכך בשיעורים על ספירת כתר.

[7] חכמי הסוד, עומדים על כך שאותיות 'מי' ו'אלה' מרכיבות את שם אלוקים. ושוב רומזים הם על הכפילות של התהליכים המתרחשים גם באלוקות וגם בהויה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)