על הנקמה | 2 | 'הקבר ביער' - גואל הדם בא לנקום

בשנת תש"ה, כשקברי אחינו בני ישראל באירופה עודם פתוחים ומדממים, כתב המשורר אורי צבי גרינברג את השיר "הקבר ביער". זהו שיר ארוך, הבנוי מארבעה פרקים המגוללים סיפור אחד, שבמרכזו גוי בשם איוון בן סטפן, הרוצח יהודי ביער, ובסופו - המפגש עם בנו של אותו יהודי. זהו שיר נקמה; כל עניינו נקמה. מאחר שבשיעור הקודם דנו בסוגיית הנקמה, סברתי כי שירו של אצ"ג, בעוצם כתיבתו והרגשותיו, יוכל להוות בסיס טוב לדיון ולמחשבה נוספת על מה שכבר נאמר.[1]

שלושת פרקי השיר הראשונים

שני פרקי השיר הראשונים מתארים את הריגת היהודים בכפר חילצ'יץ' על ידי הגרמנים, ואת שביעות רצונו ושמחתו של הגוי איוון בן סטפן על הסתלקותם של היהודים מכפרו ומהעולם. השיר מבליט הן את הקִרבה שהייתה בין הגויים ליהודים קודם הירצחם, הן את עומק השנאה והקנאה הכבושה שרחשה מתחת לפני השטח, ואשר התגלתה במלוא עוזה כשהגיעו הגרמנים.

שמחתו של הגוי על הריגת היהודים מעורבת מאותה קנאה בסיסית שיש לגוי ביהודי, מגסות רוח איכרית פרימיטיבית, משמחה על הביזה בה זכו הגויים ומן האמונה הנוצרית:

תענוג י-ה - אדיר! אין יותר יהודים
במקומנו. אנוכי איון בן סטפן
הייתי אצלם גוי-שבת-מילדות...
היום הם אינם
הם בבור וחסל... הפמוטים - פמוטי
בחדרם אני גר עם שלי...
נו, נודה לכריסטוס המטיב עם נוצריו,
כי בא זה היום שקיווינו אליו...
כי פגורים היהודים שכסיתים בבור...
אני איון בן סטפן בבית כנסת עומד:
זה אני זה שלי והכול זה שלי!
ועוד ירח עד חג לידתך י-ה - אדיר!

הפרק השני מתאר את השלמות והביטחון שחש אותו איוון בעולם ללא יהודים - "טוב בעולם שאין בו יהודים" - ואת ההרגשה שהנה, סוף סוף בא הקץ על רוצחי ישו:

אלוהוניו - יזוניו! את כולם הרגנו
ובעת שהרגנו לכולם אמרנו:
ולמה צלבתם אתם את ישענו
שם בעירכם ירושלים היהודית?

לפי תחושתו של הגוי, היהודים שייכים לעבר, עניינם בעולם תם, ונראה שהוא משוחרר ממועקה נפשית. בעולם ללא יהודים - גם המצפון אינו צריך לעבוד, וגם פחד אין:

לילה בלי יהודים בעולם
תענוג י-ה אדיר בלִבנו ששון.
אחר כך עלה עשב דשן למרעה שם,
אחר כך ירד שלג עבה... והכול.
לא נשאר אחריהם גואל דם שיבוא.

איוון בן סטפן חי, אם כן, בעולם חופשי מיהודים, ממצפון ומפחד. האומנם? הפרק השלישי משנה את התמונה לגמרי. ראשיתו בתמונת איוון בן סטפן היושב על מקום קבר יהודי, ומשיח את לבו בפני אלוהוניו שלו:

יזוניו הטוב, הנחמד בשופטים
לפניך אפשר לספר את הסוד:
שרצחתי ז'ידון.. נו ואינך משים
עניבת התלייה לצוואר של איון..
אבל הז'ידון חי ובא בחלום...
ולא טוב לאיון, אלוהוניו שלי!

בהמשך השיר בא תיאור ישיר ובוטה של מעשה הרצח שרצח איוון בן סטפן את אחד מיהודי העיירה שפגשו ביער. באולרו רצחו. והרצח הזה אינו מרפה ממנו. לפי תודעתו של איוון, הא-ל אינו שם עניבת התלייה לצווארו: לדעתו, הא-ל הנוצרי אינו כועס עליו, ואפילו שמח בו. אך במקום נקיפות המצפון הדתיות, שאותן אין אמונתו מסבה לו, יש לו מועקה שונה, קשה: "הז'ידון חי ובא בחלום", ותמונתו ברגעיו האחרונים אינה מרפה ממנו: "זה זועק בקולו זה בכי ואומר: 'חנני ותנני לילך... אדם טוב! ירא א-ל ורחם!'".

בהמשך שיחו של איוון אל אלוהיו אנו נודעים למקור המועקה שלו - לתחושה שהוא נרדף על ידי היהודי שרצח. רגע לפני מותו ביקש היהודי הימנו ואמר:

בידיך אני.. א-להים
מן הסתם רוצה כך.. בידיך אני,
רק תנני ואני אספר מעשייה,
אחר כך תהרגני, איון בן סטפן.

ובהמשך מספר איוון את המעשייה, הרודפת אותו ושולחת אותו, במעין מעשה כישוף, לשבת על קברו של היהודי. והמעשייה, דומה היא להפליא למציאות. רוכל יהודי, ביער, בערב שבת, בימים בהם עוד היה הקיסר שולט ודין היה בארץ, נתקל ברוצח גוי השולף אולרו להרגו. והיהודי, רק וידוי הוא מבקש לומר. והגוי מסכים. והיהודי מתוודה ובוכה, מתוודה ובוכה, וגשם מתחיל לרדת, והכפרי הגוי מתכעס וצועק "סיים", ושלולית נקווית מן הגשם, והבועות מבעבעות בשלולית כעיניים. והיהודי פותח פיו ואומר:

הו ירא א-לוהים, אדם טוב, זה עוון להרוג!
הבועות של הגשם תהיינה עדים
באחת השעות באחד הימים..
יש דין ודיין ומלך ביקום! - -
צחק הכפרי: יהודי מטורף..
בועות הגשם תהיינה עדים?
מן היער תצאנה לכפר לדבר?

והרגו הגוי. אך מאז, כל עת שהגשם ירד, היה שומע את קולו של היהודי הולך הלוך ובכֹה, ובועות מבעבעות והן כעיניים, ולא יכול היה לשאת זאת:

והיה מליט את פניו בכפיו ממורא וממלמל לנפשו..
ופעם מצאו סרדיוט [=משוטרי הקיסר, ת"ג] עובר כפר,
היה גשם שלולית ובועות מבעבעות
ושמע הסרדיוט לכפרי הממלמל:
רחמנה בועות! אל תגדנה עדות (והוא מספר לעצמו את שעשה).

תפסו הסרדיוט והרגו לאותו גוי. כך סיים היהודי את סיפורו, ואמר לאיוון בן סטפן: "תנני ללכת עירום חי פה ביער". אך איוון לא 'השתכנע' ואמר: "זה היה... היה מלך... והמלך תמיד אכל דג יהודי.. אך בימי המלחמה אין דין ואין דיין. ואיוון מספר: "ועשיתי לו חיק בצוואר-באולר".

ואחרי שהוא מסיים את תפילתו ונפשו חובטת בו, הוא קם, מוחה את רגשות מצפונו ככלב המוחה את שפמו מהמים אחרי שעבר את הנהר (כך דימויו של אצ"ג), ואומר לעצמו:

נו שטויות... הרי טוב לאיון בן סטפן
ושלי הכול... ואין יהודים. כולם פה... תחת זה!
ואם בחלום יבואני הז'יד להפחיד,
חי אל ואמו, כי בלילה אקום
ואדליק הפנס ואטול הקרדום,
ואלך אל היער לזה המקום,
ובאתי אוציאהו באמצע הליל,
ושלדו אכתש, לא אחזיר לבורו אף עצם קטנה.
אל הכומר אלך ולו אספר המעשה ואשאל:
אם יוכל בעבורי תחינה להפיל, שאיון בן סטפן גם יוכל להרוג
את המת היהודי המופיע בחלום - -

הגוי הפרימיטיבי חושב, שכשם שאפשר להרוג יהודי אחד ואת כל היהודים, כך ניתן להרוג גם את זכר היהודי, את המצפון, את א-לוהי היהודים.

הוא טועה. ודאי שאי אפשר לעשות כן. ואולם, בפרק האחרון של השיר אצ"ג מפתיע. לא רק את המצפון לא ניתן להרוג, לא רק את הזיכרון המנקר אי אפשר להשמיד - אלא גם את היהודים עצמם.

הפרק הרביעי: גואל הדם בא למקום

שלושת פרקי השיר הראשונים נאמרים מנקודת המבט של הגוי הרוצח: איוון בן סטפן. הפרק הרביעי והאחרון נאמר מנקודת מבטו של בן הנרצח, החוזר לביתו שנשדד ולקבר אביו. כפי שתוכלו לשים לב כשתקראו אותו, התיאור אינו תיאור של הווה, אלא הבן מדמיין את שיתרחש כשיגיע לכפר וייפגש עם רוצח אביו. אצ"ג בחר שלא לתאר את המתרחש משם והלאה כאילו אירע כבר, אלא כמשאלת לבו הדמיונית של הבן. ולמרות זאת, התיאור הוא ריאלי מאוד, ועם התארכוֹ שוכח הקורא שרק את מחשבות לבו של הבן הוא זוכה לשמוע, ולא את המציאות.

בפרק זה עולה הסוגיה העקרונית שבגינה אנו דנים בשיר, ועל כן אביאנו לפניכם במלואו, ולאחר קריאתו ננסה לפרש אותו ולדון במשמעותו:

כה הרבה מאוד שלג לבן אל הכפר
כה הרבה מאוד סהר נוהר אל הכפר
כפר רוצח אבי..
הנחל בדרך קפוא ומכוסה
וסימן לו: שדרת ערבות ואגמון.
עוד כמה פרסאות לביליקמין.. לבי!
לב בחור יהודי פרטיזן גואל דם:
דרוך עז! שא דכיך! גדותי אל תעבור!
עד אבוא בית ערשי, בית אבי ואמי
שאינם.. שישנם תחת שלג: שלדים:
שבורי-בקדקוד-וצלעות מקת גוי.
אני אשק במשקוף: באשר אין מזוזה
ועין-ש-די שלה כעינה של יונה;
ואדפק על הדלת הלילה.. ואשר
יפתח לי - זה גוי שירש בית אבי.
אני במדי גרמן: יברכני הגוי
בקידה וחיוך על פנים חנפות.
אראנו היטב: זה רוצח אבי -
ואבליג; ופניו באגרוף לא אמחץ;
כי טעם סיום הפגישה הלילית
הולך בחדווה מתוקה: גל בגוף.
אבליג ואניח אגרוף על שפתי
לסימן: שתיקה! וארמז לו: לילך!
הוא ילך ביראת הכבוד לצדי:
כי איננו יודע אל אן הוא הולך..
והכפור חורק שן בלכתנו בליל.
כה נלך שתוקים, כה נצא את העיר,
כה נבוא אל היער - ושם המשפט:

בראשית אמר: סטופ! אגמגם גרמנית:
מה שמך? דו נאמה מיר זגן, פרפלוחט!
דו יודה? ניחט יודה? זופורט דו מיר זג!
יצנח זה הגוי לרגלי כפוחלץ
בשלג מוצף הרבה סהר מפחיד:

איק ניקט יודה.. איון בין.. ליב שוב.. וילטף
את מוקי וברכי, כאת רגלי אלוהיו
שמאבן עשוי הוא.

אז אגחן ואביט בעיניו של רוצח
אבי, באור סהר מפחיד ואראה:
בשני אישוניו שתי דמויות: פני אבי.
ואבליג, ואדבר אל איון בשפתו
(הרובץ לרגלי באור סהר מחריד):

- אתה הרגת אבי. אנת איון בן סטפן.
אני בנו של אבי, לא גרמן, אני ז'יד.
אני באתי למצוא את קברו של אבי.
קום, איון, והראה את הקבר לבנו - -

לא יקום זה איון-בן-סטפן-גוי-הדור.
אחזו מר המוות הקר.. יהודי!
כה יזחל על גחון בפיתול הכנעה
זה איון-בן-סטפן-איק-ניקט-יודה-ליב-שוב..
זחול כה בשלג סוהר אל היער..
כחיית הבר, זה איון בן סטפן.
עדי יעצור בזחילה לפני בשלגים
ויראה בידו הטרפה המקום..

דומייה. שלג ויער וסהר.

אני:
- שלום עליך אבי הקדוש
אני בנך בכורך באתי הלום
לגאול דמך במקום!

דומייה. קול אבי במקום:
- מטרף בני עלית!

איון:
זה קולו של הז'יד שרצחתי!
ואין שלולית ואין בועות מבעבעות.
אלהוניו-יזוניו הטוב, רחם!

קול אבי:
אכן יש א-לוהים.. השאיר גואל דם.
חרון בני חי.. ברוך אפו כי עז!
בטרם הרגני זה איון בן סטפן
סיפרתי לו מעשייה על גשם ובועות..
לא חמל עליי.. התחננתי מאוד:
ירא א-לוהים, אדם! תנני לילך עירום-חי!

אני לאבי:
אני בנך-בכורך השופט בליל זה.
בשם הצער שבי, בשם הזעם, אבי!

אני לאיון:
כיצד היה הדבר? למה הרגת את אבי? מה סיפר לך אבי הקדוש?
דבר, זרם-כלבים!

איון על כרעיו בשלג מספר..

אני לאיון:
איך עשית לאבי?

איון:
באולר.. אדם טוב!

אני לאיון:
הב את אולרך, איון!

איון מוציא אולרו.
אולר רוצח אבי בידי.

אני לאבי:
אבי הקדוש ביער הנכרי בשלג,
בשם הצער שבי, בשם הזעם, בשם א-לוהי הנקמה
אני בנך-בכורך בא ממרחק בשלג ברוב סהר
לגאול את דמך.
אני שופט מצווה: ברך בקול רם בשם ומלכות
פה ביער הנכרי בשלג ברב סהר:
- ברוך אתה יי א-לוהינו מלך העולם
אשר קידשנו במצוותיו וציוונו דם תחת דם
נפש תחת נפש

אני מברך ואבי עונה לי בקול.
דומייה. הרבה מאוד שלג וסהר - -

קול אבי:
- מטרף בני עלית
ברוך אפך כי עז

אני עומד ואומר קדיש יתום:
- יתגדל ויתקדש שמה רבא
בעלמא די הוא עתיד לאתחדתא
ולאחייאה מתיא ולאסקא יתהון
לחיי עלמא
ולמבנא קרתא די-ירושלם
ולשכללא היכלה בגווה
ולמעקר פלחנא נכראה מן ארעא
ולאתבא פלחנא די-שמיא לאתרה[2]
וימליך קודשא בריך הוא במלכותה ויקרה

יער ושלג וסהר.. אני לאבי:
שלום עליך אבי הקדוש, נוחה בשלום.
אני הולך לדרכי
מכל הדרכים אני הולך ירושלימה
לטעת שורק בתוך כרמי
אני ההמשך לך בישראל
ברכתך אתי זעמי אתי וכוחי אתי
עיניים שראו גויים ומגור למדו דעת:
לא קידוש השם - כי אם מלחמת השם
קודש ישראל - בירושלים לגבורות
אמן.

פרקו האחרון של השיר מעלה על נס את הנקמה, כדברי אצ"ג: בשם הצער, בשם הזעם, בשם א-לוהי הנקמה. אך קודם לאידאולוגיה ולפסיכולוגיה של הבן הנוקם, עלינו להתבונן בתפקידה של הנקמה מתוך מהלך השיר כולו. עזבנו את איוון בן סטפן בסוף הפרק השלישי, כשדמותו של האב אינה מרפה ממנו בחלומו, אך הוא מאמין שאם יפורר את עצמותיו בקברו, ואם יבקש מהכומר, יוכל להרוג גם את הדמות המטפיזית המעיקה על מצפונו. היש תוקף לאיום היהודי על המצפון? האם לבועות המבעבעות יש ממשות? האומנם יש צדק בעולמו של הקב"ה?

הופעתו של הבן לגאול את דם אביו מלמדת שיש צדק, והוא ממשי יותר ממה שיכול הגוי להעלות על דעתו. לא רק רוחו של האב רודפת אותו, אלא גם ממשותו של הבן. המצפון יוכל להפוך לכוח מוסרי בעולם, רק אם יממש מישהו את איומיו. מנקודת הראות של השיר כולו, גאולת הדם איננה רק אינטרס של הזעם והצער של הנוקם, אלא חיוב של המצפון המוסרי גופו. במעשייה שסיפר האב לאיוון קודם הירצחו, היה הסרדיוט של הקיסר האחראי לצדק. אך קיסר אַיִן - השלטון האנושי הושחת לגמרי, והוא עצמו רוצח. גם הקב"ה אינו מופיע בעצמו להעניש את הרוצח; הוא מותיר את בנו של הרוצח, את השריד היהודי, כדי שיגאל הוא את הצדק שנרצח. כדי שיהיה צדק בעולם, מוכרחים סיוטי הלילה של הרוצח להתממש. כדי ששקר המחילה הנוצרית יוסר מעל פני האדמה, אסור שהגוי הרוצח יישאר שקט ושאנן.

שירו של אצ"ג מסתיים בהבטחת הבן לאביו שהוא הולך לירושלים "לטעת שורק בתוך כרמי". הנקמה איננה ניתוב שלילי של כוחות ורגשות לחשבון העבר. המהלך העיקרי הוא מהלך של בנייה וגאולה. אך בני הארץ הנגאלת אינם יכולים להסב מבטם מן העבר. הכוח שיש בידי היהודי הגואל כעת, אליו מצטרף זעמו, הופך לכוח של צדק.

אבל נקמת הבן לשם אביו איננה רק עשיית צדק באותו גוי, אלא גם מטמורפוזה בדמות היהודי. היהודי החלש והנרדף הופך ליהודי חזק ורודף - לא, חלילה, רודף אכזרי או עושה עוול, אלא רודף צדק, ובהקשר הזה: מבקש נקמה. מבחינה זו מתקן הבן את דמותו של האב, רעיון שאצ"ג מבטא אותו בדַברו, במילות הסיום של השיר, על המעבר מהאתוס של קידוש ה' לאתוס של מלחמת ה'. אתוס קידוש ה' קשור בסיטואציה נפשית והיסטורית של פחד, כניעה וחולשה, סיטואציה שאינה מותירה ליהודי בררה אלא למות מוות הֶרואי ולהיות מצפונו של העולם. מלחמת ה' היא זכותו של היהודי ההולך לירושלים, לארצו ולמדינתו, מלחמה שאינה מתחשבת רק בהישרדות או בתועלת, אלא היא מלחמה אידאולוגית - מלחמתו של ה'.

מכאן גם הברכה לבן "ברוך אפך כי עז" - פרפרזה מהופכת על קללתו של יעקב אבינו לשמעון ולוי "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז" (בראשית מ"ט, ז), לאמור: שמעון ולוי, אוחזי הנקמה, ברוכים הם בעת הזאת. אל הברכה החדשה לבן העושה מעשה שמעון ולוי, מצרף השיר את ברכת יהודה "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" (שם, ט), וכך מצטרפים יהודה, אבי המלוכה, עם אנשי הכוח והנקמה שמעון ולוי, לדמות אחת מפוארת.[3] תיאור היהודי הנוקם כפרטיזן והלבשתו במדי גרמני נותנים לו דימוי של כוח. בהקשר העלילתי, המדים הם הסוואה המאפשרת את הנקמה, אך בדימוי השירי הם באים לסמל את העוצמה הגדולה ביותר[4] - שאינה משרתת עוד את תאוות הרצח הגויית, כי אם את רצון עשיית הצדק של הבן היהודי.

עד כאן להיבט הכללי של הנקמה. אך מעבר לכך, אין ספק שהנקמה ממלאת בשיר גם צורך פרטי. הבן מהרהר "כי טעם סיום הפגישה הלילית הולך בחדווה מתוקה: גל בגוף", כלומר: לא רק ערך עליון הוא מגשים, אלא גם ממלא משאלת לב עמוקה שלו, המסבה לו הנאה מרובה. דומני שיש לקרוא זאת על רקע הדברים שכתבנו בשיעור שעבר על הכבוד הנרמס והשיקום העצמי שבנקמה. כל עוד לא נשפך דם הרוצח, נותר דם הנרצח מתגולל בארץ, מבוזה ומושפל: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר ל"ה, לג). את ההשפלה הזאת מרגיש גואל הדם כביזיונו שלו, ונקמתו, המכפרת את דם הנרצח, גם משיבה לו, בד בבד, את עצמיותו הרמוסה.

ועדיין עלינו לדייק בקריאת השיר לאור השאלות שהעלינו בשיעור הקודם. הנקמה שלפנינו איננה נקמה פרועה, אלא נקמה במשפט. היא ממוקדת ומדויקת. הבן נוקם ברוצח אביו באותו מקום ובאותה שיטה. מידת הדין אינה מקופחת לרגע. אמת, אצ"ג אינו מחכה לשופט האוקראיני שיעשה דין - אך כפי שאנו יודעים היטב, גם אין למי לחכות. אמת, אצ"ג אינו מציע סליחה ומחילה, הבלגה או שכחה, ניתוב הכעס לאפיקים אחרים ועוד דרכים כיוצא באלו, מפני שבאין נקמה לוקה הן האישיות הישראלית החדשה הן מידת הדין; אך עידוד הנקמה איננו סתמי ואיננו פרוע, וזו עובדה חשובה מאוד.

יותר מכך: בעוד שרצח האב והרצח במעשייה מתוארים באופן מפורט, נמנע אצ"ג מלתאר את מעשה הנקמה גופו. אנו משערים שהמעשה אכן נעשה, אך אין לכך אישור בשיר. רגע השיא בפרק הוא רגע הברכה על הנקמה, ומיד לאחריה בא הקדיש הגדול שאומר הבן. אך בין הברכה לקדיש יש רק נקודות, ולא מילים. דומני שאין זה רק איפוק סגנוני, שהרי אצ"ג לא נהג כך בראשית השיר, ואף לא במקומות אחרים. היהודי, המייצג את הרגשתו של אצ"ג עצמו, אינו מעוניין במעשה ההריגה גופו. הרגע לו ציפה באמת הוא רגע הברכה על קידוש ה', ברכה שיכולה להיות, מבחינה היפותטית, עוברת לעשייתה. האומנם תעבור לעשייתה? אפשר - אם הדין מחייב כן - ואפשר שלא. מנקודת ראותו של הנוקם, תכלית מסעו כבר הושגה כשבירך על קידוש ה'. הברכה - קרי: הפיכת המסע למלחמת ה', והידיעה שהנקמה יכולה להתממש - היא הגשמת המטרה, הן מהבחינה האידאלית הן מהבחינה הנפשית. מכאן כבר יכול הבן לעבור לאמירת הקדיש הגדול, השולח אותו לעולם העתיד להתחדש, ואשר בו עתידים המתים לחיות - למסע של בנייה - לירושלים.