דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | אגדת נחוניא חופר שיחין | 2

קובץ טקסט

בשיעור הקודם ראינו את הסיפור על בתו של נחוניא חופר שיחין,[1] ואת המקבילה בירושלמי.[2] כעת אנו חוזרים לסיפור בבבלי בכדי לראות כיצד הוא בנוי, בהשוואה לגרסה שבירושלמי.

על מנת להקל על הלומדים, נביא שוב את שתי הגרסאות:

 

ירושלמי שקלים

בבלי

נחונייה חופר שיחין שהיה חופר שיחין ומערות, והוה ידע היי דין כיף מקורר מיא, והיי דין כיף אית ביה שרברובי, ועד {מטי} הן שרברוביתיה מטייה

 

 

 

 

 

 

 

 

אמר ר' אחא ומת [בנו] בצמא

אמר ר' חנינה מאן דאמ' דרחמנא וותרן יתוותרון בני מעוי, אלא מאריך רוחיה וגבי דידיה

אמר ר' אחא כת' וסביביו נשערה מאד, מדקדק עמהן כחוט השערה

אמר ר' יוסה לא מטעם הזה, אלא מן מה דכת' (וסביביו נסערה מאד) [ונורא [הוא] על כל סביביו] מוראו על הקרובים יותר מן הרחוקים

ר' חגיי בשם ר' שמואל בר נחמן מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות לעוברים ולשבים. פעם אחת היתה בתו עוברת להינשא ושטפה נהר, והוון כל עמא עללין לגביה, בעיין מנחמתיה ולא קבל עלוי מתנחמה [והיו כל העם באים אצלו, רצו לנחמו ולא קיבל עליו תנחומים]. עאל ר' פינחס בן יאיר לגביה בעי מנחמתיה ולא קבל עלוי מתנחמה [בא ר' פנחס בן יאיר אצלו, רצה לנחמו ולא קיבל עליו תנחומים]. אמ' לון דין הינו חסידיכון? [אמר להם: זה הוא חסידכם?] אמרין ליה ר' כך וכך היה עושה וכך וכך אירע. אמ' איפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים? מיד נפלה הברה בעיר (ו?)באת בתו שלאותו האיש. אית דאמרין בשוכתא איתעריית, ואית דאמרין מלאך ירד כדמות ר' פינחס בן יאיר והצילה.

תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין

שנפלה לבור גדול,

באו והודיעו את רבי חנינא בן דוסא.

שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה.

אמרו לה: מי העלך?

אמרה להם: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהיגו.

אמרו לו: נביא אתה?

אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי,

אלא כך אמרתי: דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?

אמר רבי אחא: אף על פי כן מת בנו בצמא, שנאמר: וסביביו נשערה מאד, מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה.

ר' נחוניא אמר, מהכא: אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו.

אמר ר' חנינא: כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו, שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט.

א"ר חגא, ואיתימא ר' שמואל בר נחמני, מאי דכתיב: ארך אפים ולא כתיב ארך אף? ארך אפים לצדיקים ולרשעים.

 

 

 

 

גרסת הבבלי לסיפור נחוניא

בגרסת הירושלמי מופיעות שתי מסורות העוסקות בשתי דמויות נפרדות, נחונייה וחסיד עלום שם. בגרסת הבבלי, מאוחדות שתי הדמויות לדמות אחת, דמותו של נחוניא חופר שיחין.

צירוף מסורות מעין זה, בייחוד כאשר מדובר בייחוס מסורת אנונימית לדמות ידועה, הינו תופעה שקיימת בבבלי במספר מקומות. על תופעה זו עמד י' היינמן, וכינה אותה בשם 'ריכוז העלילה'.[3]

למעט השוני הנוגע למיזוג המסורות, נבדלת גרסת הבבלי מזו שבירושלמי במספר פרטים נוספים, בולטים פחות:

א. נסיבות האסון- בעוד שבירושלמי מסופר על טביעה בנהר, והקשר בין אסון זה לחפירת בורות הוא כללי יותר,[4] הרי שבבבלי מסופר על נפילה לבור, והקשר בין המקרים הדוק עד מאד. נסיבות מעין אלה לאסון, מתאימות יותר גם לסוגיית הבבלי, העוסקת בבור ובנזק שמתרחש כתוצאה מנפילה אליו, לעומת הסוגיה בירושלמי שאינה עוסקת בנושא זה. אם כן, אנו רואים כאן כיצד הבבלי מלטש את הסיפור באופן שהשתלבותו בהקשר הנידון תהיה חלקה יותר. נקודה זו חשובה להבנה בנוגע לאופן שהבבלי משבץ סיפורים בסוגיות.

אמנם, במקרה זה יש מקום להתלבטות מעניינת, משום שהשינוי מנהר לבור עשוי לנבוע מההקשר השני בבבלי שבו מובא הסיפור הזה, במסכת ביבמות:

"משנה: אמר רבי מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול, ועלה לאחר שלשה ימים.

גמ': א"ר מאיר: מעשה באחד שנפל לבור הגדול וכו'. תניא, אמרו לו לרבי מאיר: אין מזכירין מעשה נסים.... ת"ר: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול"

(בבלי יבמות, קכ"א ע"א- ע"ב)

מעיון במקבילה זו עולה, שיתכן שנסיבות האסון בבבלי, או לפחות האופן בו הן מנוסחות, קשורות דווקא להקשר שם, דהיינו דברי ר' מאיר במשנה המספר על 'אחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלושה ימים', ולדיון המתפתח בינו לבין החכמים בנוגע למעשי ניסים .[5]

ב. זהות המציל- בירושלמי, על פי האפשרות הניסית, המציל (המלאך) הוא בדמות ר' פנחס בן יאיר, דמות מרכזית מהסיפור. לעומת זאת, בגרסת הבבלי, לובשת דמות המושיע לבוש חדש – איל ('זכר של רחלים') וזקן מנהיגו. מעניין לציין שלהופעה של דמות כזו בסיפור אין שום מקבילה ידועה בספרות חז"ל. דמותו ה'פלאית'[6] של זקן מנהיג איל מעוררת אסוציאציה מקראית לאברהם בעקידת יצחק.[7] בסיפור העקידה משמש האיל כתחליף להקרבתו-מותו של יצחק, ומשום כך אפשר שהוא מסמל בסיפור נחוניא את מידת הרחמים, במיוחד בהקשר של יחסי אב ובנו הנתון בסכנה.[8]

ג. בבבלי מופיע ר' חנינא בן דוסא במקום ר' פנחס בן יאיר. ייתכן והסיבה לכך היא שר' חנינא בן דוסא מופיע כמתפלל בסיפורים אחרים הדומים לסיפור שלנו, כגון המשנה בברכות פ"ה מ"ה,[9] ובבלי ברכות ל"ד ע"ב[10], שם מופיע גם המשפט: 'אמרו לו: נביא אתה? אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי'.

ג. הביטוי 'דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?'[11] הוא משפט מפתח בסיפור בבבלי, ובירושלמי הוא מופיע באופן שונה:

'איפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא מקפחו במים?'

ראשית, המשפט בירושלמי מצביע על קשר כללי יותר בין מעשי החסיד לאסון, כפי שמתאים לפרטי העלילה שם. ואילו בבבלי ההשוואה מדויקת יותר, וממוקדת במעשי הצדיק עצמם: הוא חופר בורות, והבת נפלה לבור, ובכך מתחדדת הסתירה שר' חנינא בן דוסא מצביע עליה.[12]

ד. סדר המימרות לאחר תיאור המעשה – בירושלמי, מיד לאחר האמירה שבנו של נחוניא מת בצמא, הובאו המימרות על כך שהקב"ה אינו ותרן. סדר הדברים יוצא אצל הקורא תחושה שנחוניא חטא. בבבלי, בתחילה מובאות המימרות בדבר דקדוק הקב"ה עם 'סביביו'.[13] מימרות אלה מסבירות טוב יותר את מות בנו של 'נחוניא הצדיק'. רק לאחר מימרות ר' אחא ור' יוסה[14] מובאת מימרת ר' חנינה 'מ"ד רחמנא ותרן...'.[15] אם שינוי סדר המימרות בבבלי מכוון, הרי שהדבר עשוי להיות קשור לדמות החיובית יותר של נחוניא בבבלי, שנוצרה ממיזוג הסיפורים. אם נחוניא הוא צדיק, הרי שהמימרות לגבי 'סביביו' של הקב"ה אשר אשר ההקפדה בהם יתרה, מתאימות יותר ממימרת ר' חנינה, שמסמיכותה לסיפור עלול להשתמע שנחוניא חטא בחטא חמור אשר אינו ידוע לנו.

ה. מימרת  'ר' חגא ואיתימא ר' שמואל בר נחמני': הכוונה כנראה לר' חגא שהביא בירושלמי בשם ר' שמואל בר נחמן את סיפור החסיד, ובבבלי מיוחסת לו מימרא אחרת.[16] למימרא זו בבבלי אין מקבילה בירושלמי הנ"ל, אך קיימת לה מקבילה בירושלמי תענית פ"ב ה"א, ס"ה ע"ב, שם המימרא הוסמכה למימרא של ר' חנינה:

"ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן ארך אף אין כת' כאן אלא ארך אפיים, מאריך רוחו עם הצדיקים ומאריך רוחו עם הרשעים

ר' אחא ר' תנחום בר' חייה בשם ר' יוחנן ארך אף אין כת' כאן אלא ארך אפים, מאריך רוחו עד שלא יגבה, התחיל לגבות מאריך רוחו וגובה

אמ' ר' חנינה מאן דאמ' דרחמנא וותרן יתוותרון בני מעוי, אלא מאריך רוחי' וגבי דידיה..."[17]

 

מהנקודות הנ"ל עולה, כי אם מקור הסיפור בבבלי במסורת ארצישראלית שדומה לזו שבירושלמי, הרי שמסורת זו עברה שינויים שונים, שחלו ככל הנראה בשלבים שונים של מסירתה בבבל ושיבוצה בסוגיות הבבלי. שני סיפורים נפרדים על שתי דמויות שונות במסורת הארצישראלית, אוחדו בבבלי לסיפור אחד על דמות אחת. חלק מפרטי העלילה השתנו, ונראה שאף המימרות והדרשות המופיעות בעקבות הסיפורים עברו עיבוד מסוים, אשר קשה ליחסו בוודאות לאדם או לזמן מסוימים. עוד ראינו, כי יתכן שהקשרו של הסיפור בבבלי יבמות השפיע על חלק מהעלילה.

מה משמעות הגרסה שבבבלי? חלק מהשינויים בסיפור שבבבלי, נראים כנובעים ממטרות ספרותיות צורניות, של ליטוש הסיפור והפיכתו לקוהרנטי, ואת קריאתו לשוטפת יותר. ברם, בנקודות אחרות מתבטא העיבוד הבבלי, בעיצובו השונה לדמותו של נחוניא. בירושלמי מוצג נחונייה כאיש מקצוע, אחד מן הממונים, ותיאורו כאמור לעיל, ניטרלי למדי. הירושלמי מספר שבנו מת בצמא, ואם נצרף את דברי ר' חנינא בדבר אי-ותרנותו של הקב"ה, יתכן להבין שהוא חטא בחטא שלא נודע מה טיבו. האיש שבתו ניצלה בזכות מעשיו, אינו נחוניא אלא חסיד אחד. ואילו בבבלי, נחוניא הוא 'אותו צדיק' שחופר בורות לצורך הרבים, ועל כן ניצלה  בתו מטביעה.

ברם, מכיוון שהסיפור בבבלי מאוחד, נוצרת בו תופעה מעניינת שאיננה קיימת בירושלמי: בתיאור שבבבלי נוצר מתח בין שאלתו של ר' חנינא בן דוסא ש'דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?' והצלת הבת, לבין עובדת מותו של בנו של נחוניא בצמא.[18] נראה שהבבלי אכן מודע למתח זה, מפני שמות הבן מנוסח בדברי ר' אחא כ'אף על פי כן', ביטוי אשר אינו מופיע בירושלמי. נראה שעמדת ר' אחא וחבריו האמוראים, לפחות כפי שהיא מופיעה בבבלי, היא שעקרונות 'מדקדק עם סביביו' ודומיו גוברים על העיקרון המופיע בסיפור בפי רבי חנינא בן דוסא, 'דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו?', לפחות במקרה שהצדיק נכשל בעניין מסוים.[19]

מהו, אפוא, המסר של סיפור ר' נחוניא בסוגיית הבבלי? ההקשר הרחב של הסיפור בבבלי הוא הדיון בנזקי בור. במסגרת דיון זה עלה הדין שחפר ומסר לרבים פטור. זוהי אמירה במישור ההלכתי-משפטי, והיא אף מודגמת על ידי אמירה שנחוניא חופר שיחין היה חופר בורות מעין אלה.

ברם, מיד לאחר מכן מביאה הגמרא את סיפור בתו של נחוניא שנפלה לבור, ומעניין זה נראה שיש כאן מסר שאינו במישור המשפטי בלבד. החופר ומוסר לרבים – איננו רק פטור משפטית מאחריות לגבי נפילת עוברי דרכים לאותו בור. אין כאן מעשה ניטרלי, אלא מעשה של מצווה, דאגה לצרכי הרבים. יתכן שיש כאן ניסיון לרמוז לאמירה כללית יותר: כאשר עוסקים ברשות הרבים, אין רק מקום למישור של חייב ופטור, גרם נזק או לא גרם נזק, כפי שניתן להתרשם ממסכת בבא קמא, אשר נושאה המרכזי הוא נזקים וחיוביהם. רשות הרבים יוצרת הזדמנות למעשים שיתרמו לציבור. אלא, שהסכנה שבעשיית המעשים הללו, המודגמת באופן בולט בסיפור הבת, קיימת. סכנה זו עלולה להרתיע אדם מחפירת בורות לתועלת הרבים. לכן, בא הסיפור ומדגיש – גם לזהירות מפני הפוטנציאל הנזיקי של  פעולה מסוימת ברשות הרבים יש גבולות.

במילים אחרות – הצד המשפטי של המסכת מדגיש מאד את חובת הזהירות ברשות הרבים מכל פעולה שעלולה ליצור נזק. ברם, חובת זהירות כזו עלולה לסרס כל רצון לפעולה טובה עבור הרבים, על ידי יצירת חשש שמא יווצר ממנה נזק. הדבר נכון לא רק לפעולות פיזיות כמו חפירת בורות, אלא גם פעולות של מנהיגות או תרומה אחרת לציבור. לכן, הדיון על חופר ומוסר לרבים יחד עם הסיפור על נחוניא מדגיש שגם אם יתרחש נזק, לא רק שהחופר יהיה פטור מאחריות, אלא בזכות מעשהו הוא גם ראוי להגנה מפני נזקים שעלולים להתרחש כתוצאה ממעשה זה. בסוגיה עולה אפוא קריאה כללית לא לחשוש לנהוג כנחוניא, אשר גם חפר לתועלת הרבים, וגם נהג נכון מבחינה הלכתית-משפטית. מסר כזה בוודאי מודגש יותר בהקשרו של הסיפור בבבלי, שעוסק ישירות בנזקי בור, לעומת ההקשר בירושלמי שקלים הנ"ל, שעניינו שונה לחלוטין (עניין הממונים במקדש).

אמנם, התמונה מורכבת אף יותר. כאמור, אגדת נחוניא מורכבת משני חלקים, ויש דיאלקטיקה מסוימת הקיימת בין החלקים: מסיפור הצלת הבת מהבור עולה המסר שמעשיו החיוביים של אדם אמורים למנוע התרחשות אסונות לאדם או לבני משפחתו, כשמדובר באסונות הקשורים ישירות באותם מעשים חיוביים. ואילו בחלק השני, המורכב ממימרות האמוראים, עולה רוח אחרת, רוח של מידת הדין, שבשל 'דקדוקה' מת בצמא בנו של אותו צדיק אף על פי שהוא פועל למען הרבים במים. כלומר, גם כשיש קשר כללי בין התחומים, אין בכך בכדי לספק הגנה מוחלטת לאדם, לאור קיומם של שיקולים אחרים.

אמנם, מהאופן שבו שונה סדר הדברים בבבלי לעומת הירושלמי, לא נראה שהבן מת בצמא בגלל חטא של נחוניא, ובוודאי לא חטא חמור. הבן מת למרות צדקותו של האב ומעשיו ולא בגינם. ברם, כאן נכנס עיקרון אחר, שהוא לפי הבבלי זה שנאמר מיד אחרי הסיפור – שהקב"ה מדקדק כחוט השערה עם הקרובים לו. כאן, הבבלי מדגים עיקרון נוסף שיש בו סיכוי וסיכון – צדקותו של נחוניא מקרבת אותו עד מאד, כנראה, לה'. ברם, לקרבה זו יש גם סיכון – במידה רבה – כמו עמידה על שפת בור: ניתן ליהנות מהמים של הבור, ומי שלא יתקרב  אליו לא ישתה מים. אלא, שהמתקרב כדי לשתות עלול ליפול פנימה. לכן, דווקא מאלו המתקרבים נדרשת זהירות יותר גדולה מהאחרים. את המסרים המורכבים והעמוקים האלה, הבבלי הצליח לייצר בזכות איחוד שני סיפורים נפרדים בירושלמי למציאות מורכבת אחת רציפה.

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון וליונתן פיינטוך, תשע"ו

עורך: אלישע אורון

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:               http://www.etzion.org.il/

האתר באנגלית:          http://www.etzion.org.il/en

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי בבא קמא נ' ע"א-ע"ב

[2] ירושלמי שקלים פ"ה ה"א, מ"ח ע"ד.

[3] י' היינמן, דרכי האגדה, עמ' 28–30.

[4] הקשר מתבטא רק בכך שאלו שני מקורות מים.

[5] יתכן שגם הפרט בעלילה המספר שהבת עלתה מהבור כעבור שלוש שעות, הושפע מהתיאור הנ"ל של ר' מאיר, שדיבר על עליה לאחר שלושה ימים.

[6] יתכן שאף הכנסת דמות המושיע לסיפור נעשתה בהשפעת הסוגיה ביבמות, שכן הסוגיה שם מתמקדת ב'מעשי ניסים', והחדרת דמות 'פלאית' כזו לסיפור מעצימה ומדגישה את הצד הניסי, על אף שהנס עצמו קיים גם בגרסה הארצישראלית.

[7] וכך פרשו ר"ח ורש"י על אתר, והש' הערוך, ערך זכר ב' (ובערוך השלם, ח"ג עמ' 291). ייתכן שיש מן המשותף בין שני הסיפורים. בשני הסיפורים אב צדיק כמעט ואיבד את צאצאו – בנו/בתו, והתערבות שמימית מונעת זאת ברגע האחרון. מאידך גיסא, קיימים גם הבדלים רבים בנסיבות, כאמור: אצל אברהם מדובר בניסיון ואצל נחוניא יתכן שמדובר בעונש, שבסופו של דבר מתממש במות בנו.

[8] ראו מהרש"א על אתר, שמפרש את רש"י, שזכות העקידה עמדה לה, ע"פ המדרש 'בהר ה' יראה עקידה זו לסלוח לישראל...'. ושמא דמות הזקן עם האיל מתקשרת עם עמוס, הנביא רועה הצאן, שמנבואתו לקוח הביטוי 'לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי' שבפי ר' חנינא בן דוסא (עמוס ז', יד–טו: '...לא נביא אנכי.... ויקחני ה' מאחרי הצאן').

[9] משנה ברכות פ"ה מ"ה: 'אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסה שהיה מתפלל על החולין ואומ' זה חייה וזה מת אמרו לו מניין אתה יודע אמ' להם אם שגרה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף'.

[10] בבלי ברכות ל"ד ע"ב: 'תנו רבנן: מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים. בירידתו, אמר להם: לכו – שחלצתו חמה. אמרו לו: וכי נביא אתה? אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפלתי בפי – יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו – יודע אני שהוא מטורף...'.

[11] משפט דומה נמצא גם במגילה ט"ו ע"א ובנידה נ"ב ע"א, ברם לא מצאתי קשר תמאטי משמעותי בין סיפור נחוניא לתיאורים שם.

[12] אף על פי שאין הכרח מציאותי שהבור הספציפי שהבת נפלה בו נחפר על ידי אביה, עדיין הדברים קרובים דיים.

[13] הבבלי מצרף את שתי המימרות של ר' אחא, על מות הבן ועל דקדוק הקב"ה עם סביביו, שבירושלמי הן נפרדות. ייתכן שזהו צירוף מגמתי, בכדי להסמיך לסיפור על מות הבן דווקא את דברי ר' אחא, ובכך להדגיש את היותו של נחוניא שמתואר בבבלי כצדיק, 'סביביו' של הקב"ה, שמות בנו מהווה דקדוק עמו על חטא קל. מאידך, ייתכן שהבבלי קיבל את המסורת בשם ר' אחא כמקשה אחת. גם בירושלמי ניתן להסתפק: אמנם נראה בפשטות שהירושלמי קיבל את שתי המימרות של ר' אחא בנפרד. ברם, יתכן שעורכיו הם שקטעו את דברי ר' אחא בדברי ר' חנינה, שבסמיכותם לתיאור על מות הבן מכוונות לכיוון של חטא חמור שעליו הקב"ה אינו מוותר, יותר מאשר על חטא קל שהקב"ה מדקדק עליו עם סביביו, כאמור לעיל.

[14] שמובאים בשם ר' חנינא (כך בכתבי היד הטובים, בניגוד ל'נחוניא' בדפוסים, שאולי חדר אליהם בהשפעת שם גיבור הסיפור).

[15] בתוספת הפסוק משירת האזינו (שלא מופיע בשום מקור מקביל למימרא זו, וצריך עיון מה טיבו כאן).

[16] אולי מפני שסיפור החסיד כבר מוזג עם סיפור נחוניא.

[17] בפסדר"כ (כ"ד, יא, מהד' מנדלבאום, כרך שני, עמ' 363), מופיעות המימרות הנ"ל בחילופי שמות האמוראים המוסרים.

[18] בעלי התוס' על אתר כבר עמדו על מתח זה, ד"ה 'דבר שנצטער בו', ותרצו אותו בכך שהבן לא מת ממש ב'אותו דבר עצמו' שנצטער בו הצדיק, כלומר בבור. ברם, מוות בצמא לבנו של אדם הדואג להרוות צימאונם של אחרים, עדיין צורם למדי. והש' 'תורת חיים' על אתר, ד"ה 'אע"פ כן מת בנו בצמא'.

[19] יתכן וצריך להבין לפי הבבלי שבשעת נפילת הבת לא נכשל עדיין הצדיק, ולכן לא 'דקדקו' עמו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)