דילוג לתוכן העיקרי

משא ז'שוב - על הנקמה | 1

קובץ טקסט

שיעור 20: משא ז'שוב - על הנקמה (חלק א)

פתיחה

לא הרחק מקרקוב יש יער.

כמו בכל מקום בפולין. יער לא גדול.

וליער קרחת. לא גדולה. אפילו קטנה.

ובקרחת מצבות. קטנות, ממש קטנות.

ולידן סימון, ממש זעיר, של בורות, כינוי נקי בשפת השואה ל'קברי אחים'. הבורות - לא גדולים. ובפנים - כמה אלפי יהודים בודדים. לא רבים, יחסית, לא רבים.

עדים מספרים, שהרוצחים ישבו על קצה הבור, אוכלים ושותים, שיכורים,

וכשהגיעו יהודים ירו בהם, אפילו בלי לקום.

גם כשהגיעו ילדים. לא גדולים. קטנים. ממש קטנים.

פרטים היסטוריים

זֶ'שוֹב - הלוא היא רֵישָה, מרכז יהודי מפורסם בעל מסורת מפוארת. בז'שוב הקימו הנאצים גטו וריכזו בו יהודים רבים מעיירות הסביבה. חלקם נשלח, כרבים אחרים מבין יהודי גליציה המערבית, לתאי הגזים בבלז'ץ. מיעוטם נשלח - איני יודע למה - ליער גלוגוב, שכיוון שהפך קבר ליהודי ז'שוב, קיבל גם את שמו של המקום ומכונה "יער ז'שוב".

לז'שוב הגענו מקרקוב, בירת פולין העתיקה ומרכז החיים של יהודי פולין, ובפרט של יהודי גליציה. בקרקוב שכן מרכז השלטון הנאצי, ה"גנרל גוברנמנט", שהוקם על ידי המושל הנאצי של פולין, הנס פרנק, במקום בו היה מרכז המלוכה הפולני - ה"וָאוֶול" (במלרע). הוואוול יושב על שפת נהר מרשים, ולא הרחק ממנו נמצא רובע קז'ימיש המפואר, שבו ובסמיכותו בנויים בתי הכנסת המפוארים של קרקוב, ובית העלמין בו טמונים גדולי ישראל כרמ"א, הב"ח ואחרים.

עת פסעתי בקרקוב ליד הוואוול שעל הנהר, עלו בדעתי פסוקיו הידועים של מזמור קל"ז: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". כשהגענו לז'שוב ושמענו על הזוועות שנעשו שם, הצטרפה תמונת הוואוול אל פרק התהילים, וקראתי אותו בטקס שנערך שם, אך את המילה "בבל" הטעמתי במלעיל ובב' רפויה, באופן שיישמע כמו "וואוול" בהגייה הפולנית:

(א) עַל נַהֲרוֹת וואוול שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: (ב) עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: (ג) כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: (ד) אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר: (ה) אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: (ו) תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: (ז) זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: (ח) בַּת וואוול הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ: (ט) אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:

התחושה המעיקה של עומק הגלות, הזיקה בין נהרות בבל של אז ושל עתה והעדויות על ז'שוב, התרכזו לכלל תחושה של עצב מהול בזעם, ושתי ההרגשות התנקזו אל מילותיהם של שני הפסוקים האחרונים במזמור, בהם משמיעים המשוררים בני הגולה תפילה לנקמה - ולא סתם נקמה, אלא נקמה מידה כנגד מידה, נקמה שלא תהא פחותה מן הרעה שנעשתה לנו: "אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע". אלו מילים קשות ביותר, החוצבות, ללא ספק, מתהומות הכאב והכעס של עולי בבל על שעולל להם, תפילה לנקמה. איני יודע מה היה נעשה היום למי שהיה מביע במילים כאלה את מחשבותיו על הנקמה הראויה למשפחת מחבלים, למשל; אך אלו מילים מתפילות הנצח שלנו, ואין לראותן כמליצה בעלמא. בעקבות מזמור קל"ז התפתח במסגרת אותו מסע פולמוס חריף על 'הנקמה'.

הנקמה - מחשבות ראשוניות

בדברי המבוא לקריאת מזמור קל"ז דיברתי על הכעס - על כך שצריך לכעוס, על כך שהכעס צריך לבוא לידי ביטוי. אמרתי שכשעומדים מול רשע, אזי כבישת הכעס - או גרוע מכך: אדישות - אינן מוסריות.

לאחר סיום הטקס ניגש אליי ידידי מ', אחד המחנכים, ושאל: למה אתה מבלבל את הילדים? האם צריך לכעוס על הקב"ה?! אמרתי לו: לא דיברתי על כעס על הקב"ה, דיברתי על כעס על האויב. והשיב לי: אם כך, לא כעס צריך, אלא נקמה; יש לומר נקמה, ולעשות נקמה.

ומאוחר יותר אמר לכולם: הנקמה היא ערך יהודי. ראה מה שנאמר בתהילים: "אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ. אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע". כך ראוי להרגיש, ואם אפשר - לעשות. עלינו לקחת דוגמה מדוד מלכנו וממלכי המקרא.

אחד ממלווי המשלחת, ע', מעמיד אותו במקום. הוא טוען כלפיו שהתנ"ך אינו מייצג אידאל מוסרי, אלא רק שלב מוסרי, בסיס שיש להתעלות מעליו. הנקמה היא תגובה מוסרית בוסרית, שטרם הבשילה, ועלינו לפתח ולעדן את התגובה המוסרית - בדומה, למשל, ליחס לסוגיות העבדים כפי שביאר אותו הראי"ה קוק (איגרות הראי"ה, איגרת פט).

הוויכוח התלהט. כרגיל במעין אלה, הוא מאבד את חוט השדרה שלו, ומועלות טענות ודוגמות שאינן ממין העניין: מרגמות בשדרות, סלאח שחאדה, שתי אצבעות מצידון, הגנה עצמית, פגיעה בחפים מפשע, ענישה קולקטיבית, פעולות תגמול וכך הלאה.

ועוד כרגיל במעין אלה, הפך הוויכוח גם טעון ואישי, והדברים לא היו יכולים להתברר. החלטתי אפוא לשתוק, ולסדוֹר את הדברים באופן מדויק: לחלץ את הנקמה מהסביבה המושגית הטעונה והרחבה שלה, ולחשוב רק עליה - אם טוב ואם רע. את עיקרי הדברים שכתבתי ושאמרתי ביום המחרת, אביא להלן בפניכם.

מהי נקמה? מבט ראשון

מבחינה אטימולוגית, קשור הנקם בשורש קו"ם, אלא שנוספה לו נ' בתחילתו - ולא בכדי. הנוקם מבקש נקמה מפני שמישהו פגע בו, הזיק לו, רמס את כבודו ואת עצמיותו. הנקמה היא מעשה של קימום עצמי של האישיות, שמטרתו להשיב את העצמי הנרמס למקומו - להקים אותו. הנ', הלוא היא הנ' הנפולה, אותה נ' של "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל" (עמוס ה', ב), החסרה במזמור "תהִלה לדוד" (תהילים קמ"ה), אך דוד חזר וסמכה ברוח הקודש באמרו "סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנֹּפְלִים" (שם, יד) (ראה ברכות ד ע"ב). הנוקם מקווה לזקוף את קומתו בהשבת כבודו, ביטחונו העצמי, ויותר מכול - מקומו במציאות - על ידי הגמול שיעשה במי שפגע בו. בכך דומה הנקמה לשיקום, הקשור אף הוא בקימה. אך בעוד שהשיקום הוא בין האדם או הגוף המשקם לבין עצמו, הרי הקימום שבנקמה, המצרף את הנ' של הנפילה עם הקימה שבעקבותיה ומחזיר לה את כבודה, נעשה על ידי השבת הגמול למי שגרם לנפילה.

נקמה איננה קשורה להגנה עצמית, אף אין היא אסטרטגיה של הרתעה. היא גם איננה פעולה מהפעולות המלחמתיות או הטקטיות האחרות שיש להן תכלית מסוימת: כיבוש שטח, תפיסת עמדות וכו'. רצון הנקמה צומח מאותה תחושה טבעית ובריאה של יחיד או של עם שהוא רוצה להיות, שהוא רוצה מציאות, ושמישהו פגע בו - וממילא גם ברצונו זה. כמובן, יש פגיעה קטנה ויש גדולה, ולא כל נקמה נובעת מנפילה מוחלטת של האישיות, אך זהו השורש. לעתים נראה שהנקמה מיועדת להשיב את הכבוד האבוד. אפשר שכן הוא, אך מבחינה מסוימת, כבודו היסודי של אדם או של עם אינו סרח עודף של עצמיותו, כי אם האופן בו הוא מצליח להיות כלפי חוץ.

הנקמה איננה, אם כך, פעולה שיש לה תכלית מסוימת במישור האובייקטיבי, אלא היא בעיקר תנועה פנימית של האישיות המופנית כלפי חוץ. לפיכך אין היא נעשית, על פי רוב, מתוך חשבון מדוקדק, ופעמים הרבה היא ספונטנית; וגם כשהיא מתוכננת, אין זה מצד תוצאותיה כלפי גורמים חיצוניים אחרים, אלא בעיקר כדי שהנוקם יוכל להגשים את נקמתו הראויה כפי שהוא רואה אותה.

מהי נקמה? מבט שני

אמנם אם הנוקם הוא אדם בעל מוסר, הוא ישאל את עצמו לא רק כיצד משפיעה הנקמה עליו, אלא גם מה תוצאותיה כלפי אנשים אחרים. מבחינה מוסרית, לא ניתן להצדיק את הנקמה רק מכוח הצורך לשקם את 'האני'. דווקא כיוון שהנקמה היא מעשה היוצא מ'האני' הפגוע כדי לפגוע במישהו אחר, היא זקוקה גם להצדקה חיצונית. הטבעיות והבריאות שהיא מבטאת מבחינת אישיותו של הנוקם, צריכות זיכוך של מידת המשפט.

וכאן בדיוק טמונה הבעיה: מאחר שמקורה של הנקמה אינו קשור כלל במשפט, עשויה היא לפגוע גם במי שאינו ראוי לנקמה - אם מפני שפגיעתו לא הייתה מכוונת, אם מפני שהוא חף מפשע אך איתרע מזלו והוא שכנו או קרובו של הפוגע, ואם מכל סיבה אחרת. במישור הסובייקטיבי כל זה אינו משנה, אך במישור האובייקטיבי יכולה הנקמה להתממש רק במשפט. אכן, התורה משתמשת בשורש נק"ם גם לתיאור פעולה משפטית - נאמר על ההורג עבד "נָקֹם יִנָּקֵם" (שמות כ"א, כ). השורש נק"ם מבטא כאן הנהגת 'מידה כנגד מידה', כלומר: הפגיעה בהורג היא גמול ישיר על מעשהו. נמצא, שלכאורה אין הנקמה לגיטימית אלא אם היא מתאימה למשפט, כלומר: שהנפגע ראוי למה שעושה לו הנוקם.

אלא שמסקנה זו מעוררת שתי בעיות. הבעיה האחת היא מושגית: הגבלת הנקמה לחלוטין על ידי המשפט מייתרת לכאורה את עצם מושג הנקמה, שהרי אם כן הדברים - מה אכפת לן מה מניע את הפוגע? אם במשפט הוא עושה, הרי מעשהו ראוי, ויהא הוא נוקם או שליח בית דין; ואם שלא במשפט הוא עושה - הרי נקמתו עוון ופשע היא.

הבעיה השנייה היא בעיה מהותית: פעמים הרבה שההגבלה המשפטית יוצרת מצבים בהם אין הנוקם יכול לעשות דבר, או, למצער, אין הוא יכול לנהוג באופן התואם את מידת הפגיעה בו. אם, למשל, ייפגעו יחד עם הפוגע אנשים חפים מפשע המצויים בסביבתו, הרי אין הנוקם יכול לעשות דבר, ונמצאת מידת הנקמה לוקה, ועמה - אף המשפט! הבעיה בולטת עוד יותר כאשר מדובר בפגיעה של עם בעם, כמו במציאות בה עסקינן. העם הגרמני רצח בעם היהודי, וכעת חש העם היהודי בצדק, כי הוא רוצה לנקום בעם הגרמני, כשם שרצו גולי בבל לנקום בבבלים. אך האם מתירה מידת המשפט הרג של עם כנקמה ללא הבחן? האם העובדה שהגרמנים הגדירו את משימתם כהשמדת עם על ידי עם אחר, מתירה, לשם הנקמה, להגדיר את המשימה ההפוכה? כלום יעלה על הדעת שהתחושה הנפשית שהיא מקור הרצון בנקמה נותנת לגיטימציה לכל אופן של נקמה? אמנם ניתן לעתים להצדיק פגיעה קולקטיבית בציבור משיקולים של הגנה עצמית, במיוחד בעת מלחמה, אך ספק אם יש ברצון בנקמה כדי לבסס הצדקה שכזו.

זו בדיוק הסיבה שהנקמה נותרת משאלת לב מוצדקת, תפילה ראויה, אך איננה הופכת לאידאולוגיה או לתכנית פעולה. באמרנו "אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע" אנו מבטאים הרגשה בריאה וטבעית כלפי בני הרוצחים ימ"ש, אשר רצחו את ילדינו אנו, אך ברכה או ייחול אלו הם הגבול אליו יכולים להגיע רגשות הנקם. אם אכן יאחז וינפץ ראשי עוללים אל הסלע, יחטא למידת המשפט, ואז עלול הנוקם הצודק להפוך עצמו לרוצח.

נקמת ה'

אנו מתארים את ה' כא-ל נקמות: "אֵ-ל נְקָמוֹת ה', אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ" (תהילים צ"ד, א). ורגילים לומר: ה' הוא הנוקם; לבני אדם אסור לנקום.

אלא שמילות תהילים אלו אינן רק שבח או תיאור של ה' - הן תפילה, הבעת משאלה שכך יקרה. אנו פונים לה' ומבקשים ממנו: "הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים" (שם, ב). ומתפללים ואומרים: "יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ" (שם ע"ט, י). המילים אינן מותירות מקום לספק: הנקמה היא רצוננו העמוק; אנו מלאי זעם, פגועים, ורוצים לנקום. איננו מתכחשים לרגש הנקמה, אנו מבינים את בריאותו וחיוניותו. אדם שאיננו רוצה לנקום - יש דבר מה פגום באינסטינקט הבריא של הקיום שלו. ואם הנקמה באה על מעשה רשע שנעשה, אזי הוויתור הקליל עליה אינו אלא חולשה מוסרית. אלא שאנו יודעים כי רק שופט כל הארץ יכול לנקום במשפט. אדם יכול בקושי לעשות משפט ברוצח או בפושע אחר. רק מפני שיש לבית דין הורמנא מן התורה לדון, דינם לגיטימי; ולמרות זאת, נמנעו חכמינו מלדון דין מוות בדיני נפשות, ועל פי עדותם של גדולי התנאים, הוציאו אדם להורג פחות מפעם בשבע שנים, ולדעה אחרת - פחות מאחת לשבעים שנה (מכות פ"א מ"י). "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא" (דברים א', יז); ואם משפט כך, נקמה - על אחת כמה וכמה. עצם הרצון לנקום מעיד על בריאות הגוף ובריאות הנפש, הפרטית והלאומית, אך הוא בא לידי ביטוי בתפילה, המגלה את הרצון בדרך של עידון (סובלימציה), ובאופן שאין הרוצה בנקמה יכול לממשה הלכה למעשה.

כגולי בבל, שהתפללו וייחלו לנקמה בגויים שעינום והרגו בהם, כן גם אנו. אין אלו מילים מביישות או בלתי-מוסריות; הרגשה בריאה היא התחושה, שרוצחי ילדינו אינם ראויים להביא ילדים לעולם. אך חלילה לנו להפוך הרגשה למעשה, שמא תלקה מידת הדין.

כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם

בסוף שירת האזינו אומרת התורה דברים מפורשים על הנקמה. ה' מתגלה ואומר: אני אני הוא; בידי חיים ובידי מוות, בידי מחלה ורפואה. מי שבידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, יכול לעשות נקמה בגויים ותוכחות בלאומים. ועל היות א-לוהי ישראל א-ל נקמה אשר דינו דין אמת, עתידים כל הגויים לשבח ולרנן:

רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱ-לֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (דברים ל"ב, לט-מג).

לקראת השיעור הבא

בשיעור הבא נביט בע"ה על סוגיית הנקמה מזווית שונה, ספרותית: נעיין בשירתו של אורי צבי גרינברג, ומתוך כך נוסיף דברים שלא הספקנו לאמרם בשיעור זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)