דילוג לתוכן העיקרי

זמן היום

קובץ טקסט

זמן היום

א. מבוא - מודעות הזמן היהודית

במסגרת סדרת שיעורים זו עומדים בפנינו לדיון נושאים גדולים ורבים: שבת, חגים, כשרות, תפילה, מוסר וכו'. אך לפני שנגיע לזה, ישנו נושא אחד שברצוני לדון בו, שאיננו הלכה בעצמו. מכיוון שהנושא שלנו אינו הלכות אלא חיי ההלכה, ברצוני לדון קודם כל בשעון היהודי - באופן קיום הזמן בהלכה. אם אכן ההלכה יוצרת מערכת המשפיעה על כל חייו של האדם, עצם העובדה שיש לזמן משמעות שונה עבור אדם שומר מצוות עלולה להוות חדירה פולשנית של ההלכה לחיים, יותר מכל דבר אחר.

לפני זמן מה, בזמן ששוחחתי עם מכר לא יהודי באינטרנט, הזכרתי בדרך אגב שנותרו רק עשר דקות עד השקיעה; אתם מבינים, הייתי צריך ללכת ולהתפלל מנחה. אותו מכר היה המום ושאל אותי איך ידעתי. פתאום הבנתי שהשעון שלו ותפיסת הזמן שלו פועלים באופן שונה לגמרי מאלו שלי; אחר הצהריים שלו הסתיימו בשעה 18:00, ושלי הסתיימו בשקיעה. כשציינתי בפניו (הפעם לא כל כך בתום לב) שהירח יהיה מלא בליל המחרת, לא הופתעתי כלל מכך שהוא בקושי זכר שהירח מתמלא ומתמעט. אסטרונומיה בסיסית היא חלק הכרחי במודעות היהודית, לפחות כל עוד היא משפיעה על מודעות הזמן שלנו. הזמן שלי הופיע בטבע - בשמש ובירח; שלו הופיע על מפרק כף ידו.

ב. מושגי הזמן ההלכתיים

ראשית, ברצוני לסקור את מושגי הזמן ההלכתיים:

א. היום: פרק הזמן בן 24 השעות הנקרא "יממה" מורכב משני חלקים - יום ולילה. בהלכה, היממה מתחילה בערב, וזו הסיבה, למשל, ששבת מתחילה בזמן לו אנו קוראים "ליל שישי", אשר בהלכה הוא כבר שבת - היום השביעי[1].

ב. יום ולילה: ההבחנה בין יום לבין לילה חשובה ביותר, מכיוון שישנם חיובים רבים שניתן לקיימם רק בלילה או רק ביום[2]. ברית מילה, למשל, יכולה להתבצע רק ביום השמיני, אך רק מבוקר היום השמיני, מכיוון שהיא חייבת להעשות במהלך שעות היום. על בסיס יומיומי, על תפילות הבוקר להאמר רק אחרי עלות השחר. דבר זה דורש שאהיה מודע לזמן בו עולה השחר, וכן לזמן בו מתחיל הלילה. באופן כללי, רובנו אדישים לעלות השחר, מכיוון שאנחנו ישנים בכל מקרה. אך לעתים, כאשר אנו קמים מוקדם, אנו מוצאים את עצמנו סופרים את הדקות עד לזמן בו נוכל להתחיל להתפלל. סופו של היום יותר רלוונטי לנו. על מנחה, התפילה השנייה ביום, להאמר לפני סוף היום, ובבתי כנסיות רבים זמן תפילת מנחה יהיה מספר דקות לפני השקיעה. אורך אור היום והלילה משתנה בצורה קיצונית במהלך השנה, מהחורף לקיץ. השקיעה נעה בין 16:30 בחורף לבין 19:00 בקיץ; כמובן, הממשלה יכולה לקבוע שעון קיץ, אך הוא לא ישנה את הזמן היהודי - השקיעה פשוט תזוז ל 20:00 של השעון.

ג. שעות: יש חיובים שונים שעלינו לקיימם במשך חלקי היום. למשל, יש להשלים את קריאת שמע לפני סוף השעה השלישית של היום, ואת תפילות הבוקר לפני סוף השעה הרביעית. עם זאת, שעה הלכתית ("שעה זמנית") אינה מורכבת מששים דקות, אלא היא 1/12 של היום; לדוגמה, בחורף שעה זמנית יכולה לארוך 45 דקות בלבד, אך בקיץ יכול אורכה להגיע עד 75 דקות. הזמן נמדד מתחילת היום (עלות השחר או הנץ החמה), כך שסוף זמן קריאת שמע יכול לנע בין 8:30 וחצי לבין 9:30. זמן זה רלוונטי בעיקר לאלו המאחרים לקום: עליך לקום לפני סוף זמן זה, כדי להתפלל כהלכה.

ד. הגבול: חיוני לדעת את הגבול המדויק המפריד בין היום לבין הלילה. עם זאת, ההלכה אינה מציעה גבול מדויק במקרה זה. היום אמנם מסתיים בשקיעה, אך הלילה מתחיל בוודאות רק בחשכה ("צאת הכוכבים"). הזמן בין השקיעה לבין החשכה (20-40 דקות בערך) נקרא "בין השמשות", והוא מעין אזור דמדומים אפור, אשר מתייחסים אליו מחמת הספק לחומרא גם כיום וגם כלילה. לפיכך, השבת מתחילה בשקיעה, אך לא מסתיימת עד צאת הכוכבים של היום הבא, פרק זמן של 25 שעות. ניתן לראות שיש כאן בעצם שתי הגדרות שונות של יום ולילה: האחת מבוססת על השמש, והשנייה מבוססת על האור. שתיהן נכונות תיאורטית - מצב שאינו לא מוכר בהלכה (או בפיזיקה המודרנית), והוא מוביל לסתירה וספק בתחום המעשי.

אם נניח לרגע את השבת, החגים ואירועים מיוחדים כמו ברית המילה, אילו הלכות דורשות ממני להביט בשעון מדי יום ביומו? לאחר רדת הלילה, ישנה תפילת ערבית, שיש לאומרה בין רדת הלילה לבין חצות[3] (חצות האסטרונומי, נקודת האמצע שבין השקיעה והזריחה). בבוקר, המתחיל מעט לפני הזריחה, יש את קריאת שמע של שחרית, שיש לאומרה לפני סוף השעה השלישית, ואז תפילת הבוקר (שחרית), שיש להשלימה לפני סוף השעה הרביעית. ניתן לומר את תפילת המנחה החל מחצי שעה לאחר שעת הצהריים ועד לשקיעה. תפילין וציצית הם חיובים שיש לקיימם רק כשיש אור, החל מחצי שעה בערך לפני הזריחה ועד לשקיעה.

ג. הזמן כבעל משמעות ייחודית

איזו השפעה יש לאמור לעיל על היהודי שומר המצוות? התגובה הראשונית תהיה - שעון מתקתק באוזניו ללא הרף, ובטח משגע אותו לגמרי!

אין זה רחוק מן האמת, בעצם. הדבר אכן מותיר רושם בתודעתו של שומר המצוות ומשנה את מודעות הזמן שלו. יהודי שומר מצוות בראש ובראשונה מודע לזמן, מכיוון שהוא תמיד מחויב לדעת מה השעה. שנית, ולדעתי זוהי נקודה חשובה ביותר, הוא מודע לזמן באופן שונה מאדם שאיננו שומר מצוות, שכן לא כל הרגעים בזמן שווים: יש זמן לתפילין וזמן לשחרית, זמן לתפילה ולמרבה הפלא - זמן שאינו ראוי לתפילה. לעתים, עליך למהר ולסיים בזמן, ולעתים עליך להמתין - עדיין לא! - כי הזמן טרם הגיע. אי אפשר לדחות למחר שום דבר שצריך להעשות דווקא היום: נניח, לדוגמה, שלדעתך חשוב מאוד להתקשר לאמך ביום הולדתה ויום הולדת חל ביום בו אינך יכול להגיע לטלפון; זה לא נורא כל כך - אתה יכול להתקשר יום אחד קודם לכן, או יום אחד לאחר מכן. נניח שהשבת, יום אותו אתה מעוניין לכבד ולציין, פשוט אינה נוחה ביום השביעי השבוע; אולי תוכל לקיים את רעיון השבת ביום ראשון, רק הפעם?...

הגמרא, כאשר היא עוסקת בדינו של אדם שהחמיץ את זמני התפילות, משתמשת בביטוי השאול מעבודת המקדש: "עבר זמנו - בטל קרבנו"; אם פספסת את האוטובוס - אין מה לעשות. במהופך, לכל רגע יש מעשה הראוי לו, ולו בלבד. לדעתי, זהו אחד ההיבטים שאיבדה התרבות המודרנית. לא שאנחנו לא ממהרים - להפך, אנחנו כל הזמן ממהרים. אלא שכל רגע דומה למשנהו מבחינת הפוטנציאל שלו. אם נדגים בצורה קיצונית, או קיצונית לפחות בעיני רוב היהודים שומרי ההלכה, בארה"ב חוגגים את יום ההולדת של הנשיא לינקולן. כאשר נראה היה שיום ההולדת של לינקולן יהיה נחמד יותר אם יחול תמיד ביום שני, זה מה שקרה: לינקולן כבר לא נולד ב-12 לפברואר, כפי שהיה כשהייתי ילד. כעת, הוא נולד, יחד עם ג'ורג' וושינגטון, באחד מימי שני בחודש פברואר[4]. באופן אישי, אם יש משהו שאתה רוצה לעשות או שאתה חושב שאתה צריך לעשות, אתה תדאג להכניס אותו ללוח הזמנים שלך - אולי היום ואולי מחר; אין משמעות בחברה המודרנית לנסיון לקבוע זמן ראוי, מכיוון שהזמן אינו גורם ואינו תופעה בעלת אופי; הוא קליפה ומסגרת בלבד. לעומת זאת, הזמן בהלכה הוא מושא להתקדשות ודבר בעל ערך. יש שעות לתפילה, ושעות לפעולה; יש ימי חג וימי אֵבֶל. השניים יכולים אפילו להפגש על הגבול הדק והמפריד של השקיעה. אָבֵל, המבכה את אובדן אהובו, יושב על הרצפה, ראשו מורכן ביגון, המגיע אל השקיעה המביאה עמה חג - קם על רגליו, מתקלח, מחליף בגדיו ומצטרף לקהילתו בשמחת החג; כעת אסור לו להתאבל. מדוע? כי השמש שקעה; העולם שֻׁנָּה - ועליו להתאים את עצמו לכך.

בהלכה, הזמן הוא מרכיב בחיים. העולם נברא בשבעה ימים, וכל יום בעל מרכיב שונה. ביום השביעי, ברך אלוקים את היום וקידש אותו - הוא קידש את היום עצמו, את הזמן. רעיון המקומות הקדושים או מקומות בעלי משמעות עדיין קיים בחברה המודרנית, גם אם פחות מבעבר. היהדות מתעקשת על זמן מקודש, על רגעים מיוחדים, לא פחות משהיא מתעקשת על מקומות קדושים. לא רק לאירועים מיוחדים, כמו השבת והחגים, אלא גם לזרימת הזמן היומיומי עצמו. לא רק שהרגעים הינם מיוחדים, ספוגים במשמעות, אלא האדם מחויב להיות מודע לזרימת הזמן, כל הזמן. השמש השוקעת בשמי המערב אינה רק מחזה מרהיב, אלא רדת יום שלא ישוב עוד. חלק ממה שהיה לעשות היום יאבד לנצח אם לא תזדרז ותעשה אותו בטרם תשקע קרן השמש האחרונה באופק. ליום החדש יש את החיובים שלו, את האופי שלו, את ההזדמנויות שלו; האדם חי בזמן.

הדוגמה המעולה ביותר לרגישות לזמן נמצאת בהלכה לא-מחייבת. לעתים קרובות, ישנן צורות של הלכות שאינן מחייבות, שהן מעבר למינימום הנדרש. אחת מהן היא תפילת ותיקין. הזכרתי שניתן לומר את קריאת שמע החל מזמן קצר לפני הזריחה ועד לסוף שעה השלישית. ניתן להתפלל שחרית (כלומר את תפילת שמונה עשרה) מהזריחה ועד לשעה הרביעית. עם זאת, האופן הטוב ביותר הוא לקרוא את שמע לפני הזריחה. הגמרא אומרת על מנהג זו: שתהא אתה מעיר את השמש ולא שהשמש תעיר אותך (אין זה דבר של מה בכך לרובנו כיום, עדי כדי כך שהמושג "ותיקין" הפך למילה נרדפת לאדם שאינו מצליח לישון). אך מכיוון שלא ניתן לומר את תפילת שמונה-עשרה לפני הזריחה, ומשום שעליה לבוא מיד לאחר קריאת שמע, על המבקש להתפלל "ותיקין" להתאים את תפילותיו מבחינת הזמן כך שיסיים את קריאת שמע, הצהרת האמונה, ממש לפני תחילת הנץ החמה, ואז יתחיל את תפילת שמונה-עשרה - תפילותיו, בקשותיו ושיחו עם קונו - ברגע בו השמש מתחילה להופיע באופק. בכל פעם שעשיתי זאת (בערך פעם בשנה) חשתי כי כל אחת משלושים השניות החולפות בעודנו ממתינים לשמש שתפציע, כשאני תלוי על קצהו של תהום רוחני, הן כטיפות בודדות של גשם אל מול אור השמש, כשמחשבותי מרוכזות כל כולן בכל רגע שחלף. יש במעשה זה רק רגע אחד בו ניתן לומר את תפילת שמונה-עשרה ואתה ממתין בציפייה לאותו שבריר שנייה מסוים.

ד. ה'מחר' האנושי וה'מחר' ההלכתי

ייתכן תסברו שחלק מהשפעת הזמן ההלכתי על האדם נובעת מהעובדה שבימינו הזמן ההלכתי עומד בסתירה לזמן הרגיל, אך בעבר, לפני החשמל, אנשים - בעיקר איכרים - עבדו מעלות השחר ועד רדת החמה, והלכו לישון עם רדת החשכה. שעונם "הטבעי" היה השמש,והזמן ההלכתי לא היה מלאכותי עבורם. יש מידה מסוימת של אמת בטענה זו, אך אין זה מפחית מערכו של הזמן ההלכתי בעינינו: גם אם הזמן ההלכתי אינו בדיוק מסוכסך עם שעון היד שלי, הוא עדיין מצליח לחדור בגניבה אל מודעות הזמן שלי. שנית, לפחות חלק מהמרכיבים בהם דנו היו תמיד שונים מהזמן החילוני "הרגיל". טבעי לנו לחשוב על "מחר" כפרק זמן המתחיל בבוקר, כאשר אנו מתחילים את היום מחדש. אני בספק אם במקום כלשהו או בזמן כלשהו, יכול היה מישהו לומר "נתראה מחר", תוך שהוא מתכוון ללילה הקרוב. כאן, ההלכה יוצרת זמן באופן שונה מהבנתו הטבעית של האדם: עבורנו, היום מתחיל כאשר אנו מתחילים לפעול - כאשר אנו מתעוררים. בלילה, כתגובה לעייפות מעמל היום, האדם שוקע בשינה; הלילה זורם מתוך היום. ההלכה, בכך שהיא מתחילה את היום מהלילה, משנה את הקשר הזה. שינה ומנוחה אינם תוצאה של עמל, אלא הכנה אליו. אין האדם צריך לישון בצורה סבילה, כי הוציא את כל מרצו, אלא בכוונה תחילה, כי הוא מתכונן לעבוד בבוקר. סדר היום והלילה נגזר מבריאת העולם, מפעולתו של ה'. כל יום בפרק הראשון של ספר בראשית מסתיים במילים "ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שני...יום שלישי..." ה' לא נח, מותש מעמל יומו ("מנוחתו" של ה' היא ביום השביעי, השבת). כל יום בבריאה מתחיל בפרק זמן של הכנה, של דריכות, של דממה, ממנו יצמחו פירות הבריאה. אין זה המחזור האנושי הטבעי; זו פעילות אלוקית, וקצבה נכפה על האדם על ידי ההלכה.

נדמה שאין כוונתו של הסדר ההלכתי של היום לבטל את תחושתנו הטבעית ש"מחר" הוא בבוקר. להפך, חלק ממשמעותו נובע מהמתח בין שתי צורות סדר היום. האדם נוטה לדחות "למחר" בעיות שמשפיעות עליו. כמעט בכל תרבות, אדם דוחה בעיות ומתעלם מהן, בכך שהוא אומר "מחר", "מניאנה", "בוקרה", "מורגן". מחר הוא יום אחר - ואז כבר נראה; בינתיים, אני צריך ללכת לישון. אבל בזמן ההלכתי, סוף היום אינו זמן להניח לדברים לחמוק ממך - אלא זוהי נקודת ההתחלה להתחייבויות חדשות. השעות שבשלהי יום שישי, בהן אתה עייף, הן הזמן בהם עליך לצאת ולקבל את פני השבת. אין "נחמה" במחר, מכיוון שהמחר מגיע כבר "היום",, בעוד כמה דקות. המחר אינו יום אחר - היום (כפי שמודדים אותו שעונינו הגופניים) הוא יום אחר.

ה. לא הכל אבוד

לקראת סיום, עלי להוסיף שאין ספק שהגזמתי לחלוטין היום. בחנו מרכיב אחד בחיים ההלכתיים, והסקנו, כך אני מקווה, את המסקנות ההולמות. אולם, בכללותה של ההלכה יש הרבה יותר. לדוגמה, אם החמצת את זמן התפילה (בשגגה), יש אפשרות של "תשלומין": אפשר, בפרק הזמן העוקב לתפילה, להתפלל שתי תפילות, אחד לזמן הראוי והשנייה במקום זו שהחמצת. לא ניתן לעשות את אותו הדבר עם שבת, אך כן עם תפילה, עם שיחה עם ה'; איחרת, אבל - אתה עוד יכול לדבר איתו. לא כל מצווה התלויה בזמן אבודה כאשר הוא תם: יש לזמן משמעות, אך הוא לא בהכרח רודן. האיזון בין הארעי והנצחי, או בין המתח ביניהם, הוא אחד המוטיבים הגדולים ביהדות.

נושא אחד שנגעתי בו אך לא הספקתי לעסוק בו היום הוא ההבדל בין יום ולילה. נשים אותו בצד לעת עתה, ונחזור אליו כאשר נדון בתפילות השונות ביום, וכיצד הן שונות בתוכנן. באופן כללי, הזמן מהווה גורם ברוב ההלכות בהן נדון, כך שעוד נעסוק בו לעתים קרובות.

בשיעור הבא נחל לבחון את השבת.

 

[1] לפני שנים רבות, כאשר חזרתי בערב שבת אחד לחדרי במעונות בניו-יורק בשעת לילה מאוחרת, ניגשו אלי שני בריונים צעירים שהודיעו לי שהם "באו לעשות עלי מכה". לאחר שהתאוששתי מתדהמתי נוכח הביטוי הלא רגיל, התחלתי באופן טבעי לחשוש לחיי, במיוחד מפאת העובדה שמשום שהיה זה ערב שבת לא היה עלי כסף לתת להם. בחרדה, התחלתי להסביר להם את המורכבות שבהלכות שבת, תוך שאני נזהר לתרגם את ניב האנגלית - יהודית השגורה בפי לאנגלית רגילה. התוצאה הייתה שאמרתי: "אדוני, היום שבת, ואסור לי לשאת עלי כסף". לאחר הפסקה ממושכת, הגדול מבין שני בני שיחי נענע בראשו לשלילה ואמר "אתה לא יכול לעבוד עלי - היום לא שבת; היום יום שישי!" בנקודה זו, היה עלי להסביר על הזמן היהודי; למרבה ההפתעה הצלחתי, וזו הסיבה שאני חי וקיים כדי לספר את הסיפור הזה.

[2] עיינו במשניות במסכת מגילה כ. - כ:.

[3] זהו זמן קריאת שמע לכתחילה, ובדיעבד ניתן לאומרה עד הבוקר (עיינו שו"ע ומשנ"ב או"ח, סימן רל"ה, סעיפים ג' - ד').

[4] אלו מבינינו שלא נולדו או גרו מספר שנים בארה"ב, מוזמנים לעיין בקישור הבא בשביל להבין את שני המשפטים האחרונים:

http://en.wikipedia.org/wiki/Lincoln's_Birthday

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)