דילוג לתוכן העיקרי

ונתנה תוקף מאושוויץ

קובץ טקסט

שיעור 2: "ונתנה תוקף" מאושוויץ

בשיעור הראשון הצגנו את הרייך השלישי כממלכת השטן. טענו כי השואה איננה נתפסת בקטגוריות רציונליות, מפני שהיא אירוע חסר תקדים מבחינות שונות, וכי הרוע שהתגלה בה היה רוע מסוג חדש, רוע טוטלי - רוע לשם רוע. התיאור המתאים ביותר להופעתו של רוע כזה, ששום דיסציפלינה מדעית אינה יכולה לספק הסבר טוב להופעתו, הוא התיאור האגדי-מיתי: הייתה כאן הופעה של השטן!

בשיעור זה נביט בטענה זו מזווית אחרת: התבוננות ישירה ברוע הנאצי, תוך שימת לב לאופן פעולתו ולצדדים הסמליים שלו, מלמדת גם היא על היותו התגלות 'שטנית'. להבהרת טענה זו בחרתי להביע הפעם את הרעיון בסגנון הקרוב יותר לשירה מאשר לטיעון פילוסופי מסודר, שכן השירה מביעה ביתר תוקף וביתר חדות את ההיבטים הסמליים והחווייתיים של הפשעים הנאציים, ומתוכם צפה ועולה דמותו השטנית של הרוע הנאצי.

במחנות ההשמדה הגיעה ממלכת השטן למיצוי של מהותה. שם התקיימו טקסיה הדתיים; שם הקריבה קרבנות אדם; שם היה שלטונה מוחלט. אביא בפניכם שני קטעים שכתבתי במיידנק: הראשון - בהשראת הביקור באושוויץ, אם מותר להשתמש במילה השראה בהקשר זה; והשני - במורדות הר האפר, אפרם של אחינו בני ישראל, בני לובלין וסביבותיה, שנרצחו במיידנק. שני הקטעים נכתבו תחת הרושם העז של המקומות, שהיו למקדשי ממלכת השטן, ושכוחו ושלטונו הגיעו בהם לשיאם. דומני שקריאתם תוכל להבהיר טוב יותר את כוונתי בביטוי 'ממלכת השטן', ואת המועקה הדתית הגדולה שהוא מעורר.

"ונתנה תוקף" של אושוויץ ומיידנק

ונתנה תוקף קדושת המקום
כי הוא נורא ואיום
ובו הושפלה מלכותך
והורמה יד על כיסאך
ומי ישב עליו, אוי, באמת?!

אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד -
אתה! אתה! אתה!
וכותב וחותם, וסופר ומונה,
ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזיכרונות,
ומיליוני דפים ריקים יש בו,
וחותם יד אדם לא היה בם.

ובשופר גדול ייתקע,
אך קול דממה דקה יישמע,
ולא בקול דממה דקה ה'.
ומלאכים ייחפזון, וחיל ורעדה יאחזון,
ויאמרו: הנה יום הדין,
לפקוד על צבא מרום בדין.
איה הייתם, צבא מרום, בשעת גזר הדין?!

וכל באי עולם יעברון לפני מלאך המוות מנגלה כבני מרון.

כבקרת רועה עדרו,
מעביר צאנך תחת שבטו,
כן מעביר וסופר ומונה ופוקד נפש כל חי,
וחותך קצבה לבני בריתך,
וגוזר את דינם.

באומשלגפלץ[1] ייכתבון
ובאושוויץ, בטרבלינקה ובמיידנק ייחתמון:
כמה יעברון וכמה ייבראון;
מי יחיה ומי ימות;
מי בקצו ומי לא בקצו;
מי במים (מחורי התקרה לא יצאו מים) ומי באש;
מי בבורות ההרג; מי בגטו ברעב ובמגפה;
מי בחניקה ואחר כך בשרפה;
מי ינוע, מי ייטרף, מי יתייסר, מי יישפל.

ותשובה ותפילה וצדקה - לא יעבירו את רוע הגזרה!

אדם יסודו מעפר,
וסופו לאפר, אפר...
בנפשו יביא לחמו - אם יימצא.
משול כחרס הנשבר, משול כחרס הנשבר;
כחציר יבש - לחציר יבש יש מחיר;
וכציץ נובל - עליו אומרים לפחות שהיה יפה פעם;
כצל עובר - למוזלמן[2] גם צל אין;
וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף.

והרי אתה הוא מלך א-ל חי וקיים!

וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן

הקטע הבא אינו אלא כמה פסוקים מספר ויקרא. לעתים מקבלים דברי תורה משמעות חדשה לגמרי, כשהם נפגשים עם סיטואציה קיומית או היסטורית אשר מפרשת אותם מחדש. זו, לעניות דעתי, משמעותו של מדרש כפי שהבינו זאת חז"ל. כך אירע לי, בעמדי על הר האפר במחנה ההשמדה מיידנק, עם פסוקי תורת העולה שבפרשת צו.

כדי שתוכלו, אולי, להבין מה שמעתי אז מפסוקי התורה, אתאר את המקום הנורא ההוא. הר האפר של היהודים שנשרפו במיידנק הוא כיום גבעה נמוכה, עגולה, שבראשה כיפת בטון, חלל קעור בלִבה, ובתוכו - אפר: אפר אדם, אפר אבותינו ואימותינו הקדושים. המון אפר יש שם. כשאדם נשרף, אין אפרו מגיע ליותר מכדי קומץ יד. ושם, תחת כיפת הבטון, מצויים המוני יהודים, קומצי אפר.

שלושים מטר מאותה גבעה ארורה - בניין. תא גזים וכבשנים. שם הרגו; אחר כך שרפו בתנורים; ואחר כך נשאו את העצמות והאפר; ושוב שרפו. את העבודה הזאת לא עשו נאצים אלא ה'זונדר קומנדו' - עוד מושג מקולל, כלומר: קבוצות עבודה של יהודים, לבושי כתונת הבד המפוספסת של המחנות, שזה היה תפקידן. הם נשלחו לבצע את המלאכה על ידי מפקדי המחנה, הביורוקרטים של ממלכת השטן. הכול מסודר שם, דופק כשעון - ובאופן טקסי, דתי ממש. לא הרג פרוע אלא ריטואל דתי שיטתי, אובססיבי: מקריבים קרבנות לרייך, להיטלר, לשטן. אם ייעשה הכול כשורה, ייתן השטן לגרמניה להמשיך לשלוט.

בממלכת השטן הקרבן הוא אדם, האדם השנוא ביותר על השטן - יהודי. אין לך ריצוי גדול מזה לשטן, שמקריבין לפניו את שנוא לבו, את אויבו הגדול.

בממלכת השטן השחיטה נעשית בתאי גזים; לא שחיטה יש כאן, אלא חניקה.

בממלכת השטן יש למזבח שם חדש - קרמטוריום.[3]

ואחרי שמסתיימת המלאכה - מוציאים את הדשן אל מחוץ למחנה, אל מקום האפר.

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי השלמים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה (ויקרא ו', ב-ו).

כשעמדתי שם, על הר האפר, והתבוננתי במבנה הקרמטוריום שממול, נזרקו הפסוקים הללו אל תוך פי, ואמרתים, בקול חנוק, כקורא בתורה, זועק את הפסוק האחרון.

כוהני מיידנק ואושוויץ וטרבלינקה, לבושי כתונת בד - יהודים אומללים, מטורפי דעת - חלפו לנגד עיניי, רצים להוציא את הדשן אל מחוץ למחנה; והאש יוקדת על המזבח - לא תכבה!

בהגשמת תכניתם המטורפת והאכזרית, הטילו נציגי ממלכת השטן את מלאכת הקרבת הקרבן על היהודים עצמם. הם המְבצע והם הקרבן. הם המוקרבים לשטן, והם גם העובדים אותו ומודים לו במעשיהם. הנאצים ימ"ש הפכו את אחינו האומללים הללו לכוהני השטן.

זה לעומת זה

השטן אינו סתם גילוי של אנדרלמוסיה, של אי-סדר או של עולם שטוף תאווה ואלימות. בממלכת השטן היה סדר והיו חוקים. וכאילו כדי להדגיש את משמעותה האכזרית והמהופכת, פעלה ממלכת השטן כמו בית דין של מעלה, כמו בית המקדש - אך מהסִטרא אחרא.[4] שני הקטעים שהבאתי כאן, עלו בדעתי ובהרגשתי כשהבנתי פתאום כי במקומות הארורים ההם שלט סדר מהופך, תמונת ראי של הסדר הא-לוהי, המדגיש את אופייה הציני של ממלכת השטן. התפילה "ונתנה תוקף" מתארת את דינו של הקב"ה בבית דין של מעלה; והנה כאן, למטה, קמה ממלכה של השטן, שכל חוקיה וכלליה זהים - אך הפוכים - ומי שמפעיל אותה הם בניו ושלוחיו ימ"ש. גם פרשת תרומת הדשן נתהפכה בממלכה זו לטקסי הרצח הנאציים, העשויים כמו על פי ריטואל מדוקדק ואכזרי, שאין בו שום סמל ושום סובלימציה, אלא רק רוע שטני גלוי ואכזרי, המייצר דשן של קרבנות אדם שרופים.[5]

התגלות השטן

הדברים קשים, ומעוררים שאלות כבדות. כיצד מרשה רבש"ע לשטן לשלוט במקומו? איה צדקו ואיה השגחתו, אם תחת שמיו יכולים להתרחש דברים כגון אלה, החורגים, כפי שכבר אמרנו בשיעור הקודם, מן התחום המוכר של הבחירה האנושית? למה יש בכלל בעולמו של הקב"ה מקום לרוע המוחלט? ומדוע, להוותנו, היינו אנו, בניו רחומיו, הקרבנות הישירים של התגלותו של רוע זה?

אינני יודע אם יש בידי מאן דהו מענה שלם לכל השאלות הללו. שמא מוטב לשתוק בענווה, להודות לה' על הטוב שגמלנו אחר כך, ולקבל את מענה ה' לאיוב מן הסערה (איוב ל"ח-מ"א), כי היומרה להבין את מעשי ה' היא מגוחכת.

ובכל זאת, השואה הייתה ונבראה, ולא משל הייתה; ולא בשולי המציאות הופיעה, כי אם במרכזה. ואם אין הסבר בידנו, לפחות משמעות נבקש, ולמצער רסיסי משמעות.

תיאור השואה כהתגלות של השטן אינו מקל על הבנתה, ולא הצעתי אותו מפני שהוא מרכך קשיים תאולוגיים, אלא מפני שאני סבור שהוא מבטא בצורה טובה יותר את מהותו של הרוע הנאצי. בשיעור הבא נראה, כי הטענה שהנאציזם הוא הופעה של השטן איננה רק ספקולציה תאולוגית או שימוש בסמל אגדי, אלא היא משקפת את התרבות הנאצית עצמה, אשר כרתה ברית עם השטן, ואת שורשיה העמוקים. בשיעורים שלאחר מכן ננסה בע"ה להציע דרכים להתבונן במשמעות הופעתו של הרוע השטני.

 

[1] הכינוי הגרמני לכיכר השילוחים אל מחנות ההשמדה, שהייתה כמעט בכל גטו בפולין.

[2] הכינוי שרווח במחנות לאותו יצור מזה רעב, שלד ועצמות, שצלם א-לוהים חלף-אבד מתואר פניו, והוא ממתין אלי מוות.

[3] כבשן שרֵפת האדם.

[4] על היסודות המטפיזיים של טענה זו אעמוד בע"ה באחד השיעורים הבאים.

[5] יש לא מעט ראיות אנתרופולוגיות והיסטוריות להיבטים 'הדתיים' של השמדת היהודים מנקודת המבט הנאצית, ואדבר על כך בע"ה באחד השיעורים הבאים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)