דילוג לתוכן העיקרי

נגד מזבח בית אל וכוהניו (י"ג, א-לב; מלכים ב כ"ג, טו-כ) | 1

קובץ טקסט

מערכה ראשונה (י"ג א–י)

 א    וְהִנֵּה אִישׁ אֱ-לֹהִים בָּא מִיהוּדָה

בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל

וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. 

ב    וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר:

מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ, כֹּה אָמַר ה': 

הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד, יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ

וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ

וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ. 

ג     וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר:

זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה'

      הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע

      וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו. 

ד    וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים

אֲשֶׁר קָרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל

וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר: תִּפְשֻׂהוּ

וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו. 

ה    וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ 

      כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱ-לֹהִים בִּדְבַר ה'. 

 ו     וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים:

חַל נָא אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ

  וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי

  וַיְחַל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת פְּנֵי ה'

  וַתָּשָׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה. 

ז     וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים:

  בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת. 

ח    וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶל-הַמֶּלֶךְ

  אִם תִּתֶּן לִי אֶת חֲצִי בֵיתֶךָ לֹא אָבֹא עִמָּךְ

  וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. 

ט    כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר:

  לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם

  וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ. 

י     וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר

  וְלֹא-שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל בֵּית אֵל.

מערכה שנייה (י"ג יא–לב)

פסקה ראשונה

יא    וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל

   וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר לוֹ אֶת כָּל הַמַּעֲשֶׂה

        אֲשֶׁר עָשָׂה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית אֵל

   אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל הַמֶּלֶךְ

   וַיְסַפְּרוּם לַאֲבִיהֶם. 

יב     וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם:

   אֵי-זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ

   וַיִּרְאוּ בָנָיו אֶת הַדֶּרֶךְ

   אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱ-לֹהִים

        אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה. 

יג     וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו: חִבְשׁוּ-לִי הַחֲמוֹר

   וַיַּחְבְּשׁוּ לוֹ הַחֲמוֹר וַיִּרְכַּב עָלָיו. 

יד     וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱ-לֹהִים

        וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה

        וַיֹּאמֶר אֵלָיו:

        הַאַתָּה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּאתָ מִיהוּדָה

   וַיֹּאמֶר: אָנִי. 

טו    וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם. 

טז    וַיֹּאמֶר: לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ

        וְלֹא אֹכַל לֶחֶם

        וְלֹא אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה. 

יז     כִּי דָבָר אֵלַי בִּדְבַר ה': לֹא תֹאכַל לֶחֶם

        וְלֹא תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם

        לֹא תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְתָּ בָּהּ. 

יח    וַיֹּאמֶר לוֹ: גַּם אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ

        וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר:

        הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם

        כִּחֵשׁ לוֹ. 

 

יט    וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם. 

פסקה שנייה

כ       וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל הַשֻּׁלְחָן 

         וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. 

כא    וַיִּקְרָא אֶל אִישׁ הָאֱ-לֹהִים

         אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר:

    כֹּה אָמַר ה': 

    יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי ה'

         וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. 

כב     וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם

         בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ

         אַל תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל תֵּשְׁתְּ מָיִם

    לֹא תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ. 

 כג     וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ

         וַיַּחֲבָשׁלוֹ הַחֲמוֹרלַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ. 

כד     וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ

         וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ

         וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ

    וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה. 

כה    וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים

וַיִּרְאוּ אֶתהַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ

וְאֶתהָאַרְיֵהעֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה

         וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר

         אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ. 

כו     וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִןהַדֶּרֶךְ

         וַיֹּאמֶר: אִישׁ הָאֱ-לֹהִים הוּא

         אֲשֶׁר מָרָה אֶת פִּי ה'

    וַיִּתְּנֵהוּ ה' לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ

 

         כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ.

פסקה שלישית

כז    וַיְדַבֵּר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

        חִבְשׁוּ לִי אֶת הַחֲמוֹר, וַיַּחֲבֹשׁוּ. 

כח   וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ

        וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה 

   לֹא אָכַל הָאַרְיֵה אֶת הַנְּבֵלָה                               וְלֹא שָׁבַר אֶת הַחֲמוֹר. 

כט   וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת נִבְלַת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים

   וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ

        וַיָּבֹא אֶל עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן                 לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ. 

ל      וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ

        וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו הוֹי אָחִי. 

לא   וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ

        וַיֹּאמֶר אֶל בָּנָיו לֵאמֹר:

   בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי

   בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים קָבוּר בּוֹ 

   אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי. 

לב    כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה'

   עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל

   וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן. 

  

מערכה שלישית (מלכים ב כ"ג, טו–כ)

טו    וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל

   הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט

   אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל

   גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ

        וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה. 

טז    וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר

   וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים

   וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ

   כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱ-לֹהִים

 

   אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. 

יז     וַיֹּאמֶר: מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה

   וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר:

   הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה

   וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל. 

יח    וַיֹּאמֶר: הַנִּיחוּ לוֹ, אִישׁ אַל יָנַע עַצְמוֹתָיו

        וַיְמַלְּטוּ עַצְמוֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן. 

יט    וְגַם אֶת כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן

   אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ

   וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל. 

כ      וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת

   וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם

   וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם.

 

 

א.    מבוא: גבולות הסיפור, חלקיו ומגמתו

1. היכן נפתח הסיפור

הסיפור על נבואת איש הא-לוהים נגד מזבח בית אל נפתח בראש פרק י"ג. ייחודו של סיפור חדש זה ניכר בכמה ממדים: בעלילתו; בדמות המרכזית הניצבת בו – איש הא-לוהים שבא מיהודה; ובמקום המשמש זירה בלעדית לעלילה – העיר בית אל וסביבתה הקרובה.

אולם קביעה זו מעוררת קושי מיידי: המילה "וְהִנֵּה" אינה אמורה לפתוח סיפור חדש במקרא. על פי רוב, מורה מילת רמיזה זו על חידוש מפתיע, שלא ציפו לו (ר"י קיל בדעת מקרא כאן), ואם כן הופעת מילה זאת בראש פסוק א מלמדת שאנו באמצע עניין.   

ואכן משמעות המילה "וְהִנֵּה" במקומנו היא זו: בחמישה עשר יום בחודש השמיני, בחג הסוכות המאוחר שתיקן ירבעם לישראל, כאשר עלה להקטיר על המזבח שבנה בבית אל (י"ב, לג) – לפתע הופיע איש הא-לוהים שבא מיהודה וקרא על המזבח את מה שקרא. נמצא כי פתיחת פרק י"ג מעורה בסיומו של פרק י"ב – בפסקת התיאור של חטאות ירבעם!  

ובכל זאת, אנו חשים בשוֹני הרב בין הסוגה הספרותית של הפסוקים החותמים את פרק י"ב, המהווים פסקת הערכה לדמותו של ירבעם, והם חלק ממסגרת העריכה של ספר מלכים, לבין הסוגה הספרותית של פרק י"ג שהוא סיפור שיש לו עלילה ברורה.[1]

כיצד נכלכל אפוא סתירה זו?

בעיון המבוא לסדרת העיונים הקודמת 'חטאות ירבעם' עמדנו על כך שבתיאור חטאות ירבעם בסוף פרק י"ב, החטאות המתוארות בפסוקים לא-לב1, מתוארות שוב החל מאמצע פסוק לב, מן המילים "כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל..." ועד לסיום הפרק. הסברנו כי טעמה של חזרה זו הוא בהדגשה כי כל אחד מחטאיו של ירבעם נעשה בבית אל דווקא, וזאת כמבוא לסיפור העומד להתחיל בראש פרק י"ג, המתרחש בבית אל ומתמקד במזבח שירבעם בנה בה.[2] זהו אפוא מעשה עריכה (כשם שכל הפסקה המסכמת של 'חטאות ירבעם' שייכת למסגרת העריכה של ספר מלכים).

ובכן, אותו מעשה עריכה שהדגיש את מיקומם של חטאי ירבעם בבית אל כמבוא לסיפור העומד להתחיל בפרק י"ג, הוא שפתח את הסיפור הזה במילה "וְהִנֵּה", כדי לקשור את פתיחת הסיפור אל המבוא שהוכן לו. מה הייתה צורתו המקורית של פסוק א לפני שהותאם לפסקת המבוא? אפשר להניח שכך נאמר בו: 'ויבֹא איש א-לוהים מיהודה בדבר ה' אל בית אל...', או בדומה לכך.

 

2. סיום הסיפור במלכים ב כ"ג – 'סיפור מפוצל'

א. סיום פרק י"ג נותר פתוח

היכן מסתיים סיפורנו? לכאורה, בפסוק לב, בדברי הנביא הזקן המודיע לבניו "כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא (– איש הא-לוהים) בִּדְבַר ה' עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל...". כאן אנו חוזרים אל נקודת המוצא – אל נבואת איש הא-לוהים שבראש הסיפור, בפסוקים א-ב, הזוכה עכשיו לאישור ממי שהיטה את עלילת הסיפור וסיבך אותה, אך סופו שהוא מחזיר אותה אל ראשיתה. 'סיום כעין הפתיחה' משמש במקרא לעתים כראיה לחתימת יחידה ספרותית.[3]

שני הפסוקים הבאים המסיימים את פרק י"ג, לג-לד, אינם מגופו של סיפורנו, אלא הם חזרה ל'חטאות ירבעם' שנידונו בסופו של פרק י"ב, והם משמשים עתה חוליית קישור (כחלק מן העריכה של ספר מלכים) בין סיפורנו לסיפור הבא – בפרק י"ד.[4]

אלא שקריאת סיפורנו בגבולות אלו, מפסוק אועד פסוק לב, מותירה אותנו בתחושה חריפה שחסר בו דבר מרכזי.

עיקרו של הסיפור הוא בנבואה מדויקת מאוד הצופה אירוע שיתקיים בעוד דורות רבים: מלך מבית דוד עתיד להיוולד, ואף שמו ניתן בנבואה – 'יאשיהו', והוא יפעל פעולה חריפה ביותר ביחס למזבח בבית אל וביחס לעצמות כהניו.

בסוף הפרק, כשהנביא הזקן חוזר ומאשר נבואה זו, "כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר", אישור זה נעשה אגב צוואתו לבניו. את דבריו אומר הנביא הזקן במטרה להבטיח את שלמות עצמותיו לעתיד לבוא, בעת שתתגשם הנבואה: "אֵצֶל עַצְמֹתָיו (– של איש הא-לוהים) הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי – כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר". כוונת דבריו היא אפוא להציל את עצמותיו מן הגורל הצפוי לעצמות כהני מזבח בית אל.

ובכן, שואל עצמו הקורא: האם אכן התקיימה נבואה זו לפרטיה? האם אכן עמד מלך מבית דוד בשם יאשיהו ועשה דברים תקיפים אלו? והאם באמת ניצלו בעת ההיא עצמותיו של הנביא הזקן, כפי שתכנן זאת בסוף פרקנו? כל זמן שלא נדע זאת, נותר הסיפור פתוח, ולא ניתן לומר שהגיע לסיומו.[5]

ב. התגשמות נבואת איש הא-לוהים בימי יאשיהו

כדי לקבל תשובה על שאלות אלו, עלינו להתקדם דפים רבים בספר מלכים, עד קרוב לסופו – מלכים ב כ"ג, ולדלג קצת יותר משלוש מאות שנה, אל תיאור ימי מלכותו של יאשיהו. בשנה השמונה עשרה למלכותו, לאחר שנמצא ספר התורה בבית ה' ויאשיהו כרת ברית לפני ה' לקיים את כל האמור בספר הנמצא, החל יאשיהו במסע טיהור של המקדש, של ירושלים ושל יהודה כולה מעבודה זרה ומעבודת הבמות (שם א-יד).

לאחר סיום פעולותיו אלו, ממשיך יאשיהו לפעול גם בבית אל (שם טו-כ). מעשים אלו אירעו כמאה שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי אשור. בתקופתו של יאשיהו נחלש כוחה של אשור, ועדיין לא קם גורם אימפריאלי שיירש את מקומה. יאשיהו מרחיב אפוא את גבולות שלטונו לכיוון שטחי ממלכת ישראל לשעבר, וכך הוא יכול לפעול בחופשיות הן בבית אל והן בערי שומרון הנוספות (פסוק יט).

מתיאור פעולותיו של יאשיהו בבית אל ובערי שומרון אנו למדים שני דברים: ראשית, שהגלות שהגלו מלכי אשור את תושבי ממלכת ישראל לא הייתה שלמה, ונותרו ישראלים בבית אל ובשאר ערי שומרון. שנית, שישראלים אלו המשיכו בפולחנם הדתי הקודם: המזבח שבנה ירבעם עדיין עמד בבית אל והיה כנראה מזבח פעיל, וכן הדבר ביחס לשאר ערי שומרון, שפעלו בהן הבמות. אמנם עגל הזהב כבר לא עמד במקדש שבבית אל, ומסתבר שמלך אשור לקח אותו בעת כיבושה של ממלכת ישראל מפני ערכו הכספי, ועל כן אין יאשיהו צריך לפעול כדי לבערו.

שישה פסוקים בפרק כ"ג במלכים ב מתארים את פעולותיו של יאשיהו בבית אל ובשאר ערי שומרון (טו-כ), והם נחתמים בשתי מילים: "וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם". פעולותיו של יאשיהו בפסוקים אלה הן מימוש מדויק של נבואת איש הא-לוהים על מזבח בית אל. שישה פסוקים אלו הם החותמים את סיפורנו, והם חלק בלתי נפרד ממנו. נמצא כי סיפורנו הוא 'סיפור מפוצל'.[6]

הסיבה לפיצולו של סיפורנו היא כמובן כרונולוגית: מאחר שספר מלכים מתאר מאורעות של תקופה בת יותר מארבע מאות שנה בסדר כרונולוגי, היה הכרח להפריד בין שני חלקי הסיפור, כדי לשבץ כל חלק בתקופה שבה התרחש: חלקו הגדול והעיקרי של הסיפור, העוסק באירוע שאירע בתקופתו של ירבעם, נקבע בין פרקי ייסוד ממלכת ישראל וקורותיה בראשיתה, ואילו הפסקה החותמת את סיפורנו, העוסקת באירוע שאירע כשלוש מאות שנה מאוחר יותר – נקבעה בסוף ספר מלכים כחלק מתיאור פעולות הטיהור של יאשיהו את ממלכתו מעבודת הבמות.

כנגד קביעה זו, שפסוקים טו–כ במל"ב כ"ג שייכים לסיפור שבפרק י"ג, מתעוררת שאלה, שכמותה כבר פגשנו בסעיף 1 של עיון זה: הפסקה המתארת את התגשמות נבואת איש הא-לוהים במל"ב כ"ג פותחת במילה שמשייכת אותה אל מה שמתואר לפניה בפרק:

           כ"ג, טו   וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל...גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא...נָתָץ...

'גם' זה בא לרבות: יאשיהו נתץ את מזבח בית אל בנוסף לכל המזבחות והבמות ושאר אביזרי העבודה הזרה שהשמיד בירושלים וביהודה. אם כן פסוק טו כלשונו אינו יכול לבוא כהמשך לסיומו של הסיפור הבא בפרק י"ג. ואם כך, כיצד אפשר לומר שפסקה זו חותמת סיפור זה?

התשובה על כך היא אותה תשובה שענינו על הבעיה הדומה שנידונה ביחס למילת הפתיחה של סיפורנו ("וְהִנֵּה", י"ג, א). באמצעות מעשה עריכה, נוסח פסוק טו בהתאמה למיקומו הנוכחי, כהמשך לתיאור מעשיו של יאשיהו בירושלים וביהודה. אולם במקורו שייך הפסוק לסיפור נבואת איש הא-לוהים שבא מיהודה. במקרה זה קשה לשחזר את לשונו של הפסוק הזה בעת ששימש המשך ישיר לסיפור שבפרק י"ג, משום שבהיותו שייך לסיפור זה, הייתה כלולה בו חוליית גישור על פער השנים שבין הנבואה להתגשמותה, כגון: 'ויהי אחר שלוש מאות שנה ויבא יאשיהו אל בית אל ויתץ את המזבח אשר בבית אל...'.

 

ג. הזיקות שבין סיפור הנבואה בפרק י"ג לתיאור קיומה במל"ב כ"ג

על קביעתנו כי לפנינו סיפור מפוצל יש לשאול: מניין לנו כי ששת הפסוקים המתארים את פעולות יאשיהו בבית אל הם אכן חלק מסיפורנו. הלא במקרא ישנם סיפורים רבים שבהם מופיעה נבואה לעתיד, והתגשמותה מתוארת לאחר זמן, ובכל זאת אין לטעון שתיאור נבואה ותיאור התגשמותה הם סיפור אחד. כדי להדגים זאת, איננו צריכים להרחיק: הנה בפרק י"א בספרנו מסופר על נבואת אחיה לירבעם, שהוא עתיד למלוך על עשרה משבטי ישראל, ובפרק י"ב מסופר על הדרך שבה התגשמה נבואה זו, ובכל זאת אלו הם שני סיפורים שונים בכל קנה מידה, ואיש לא יטען שהם סיפור אחד, על אף שהם סמוכים זה לזה![7]

ובכן, הבדל כפול קיים בין המקרים.

ראשית, נבואת איש הא-לוהים בסיפורנו, היא מדויקת מאוד: היא נוקבת בשמו של האדם שיגשים אותה, ומתארת במדויק את המעשים שיעשה, ואין יותר מאפשרות אחת לקיומה. דבר זה יוצר בקרב הקורא ציפייה ל'פריעת השטר' בסוף הסיפור – לתיאור קיומה של הנבואה לפרטיה. אין הדבר כן בנבואה כללית כמו זו של אחיה לירבעם, המנבאת על פילוג הממלכה אך אינה אומרת כיצד יקרה הדבר. סיפור פילוג הממלכה בפרק י"ב אינו הדרך היחידה האפשרית שניתן היה להעלות על הדעת, ויכולים היו להתממש גם תסריטים אחרים שבהם הייתה הנבואה מתגשמת. ובסיפור שאין בו תסריט מפורט ידוע מראש, אין לקוראיו ציפייה למימושו בתוך הסיפור.

 שנית, פרק י"ב, המתאר את פילוג הממלכה, הוא סיפור העומד בפני עצמו, גם בלי הנבואה שהודיעה על כך מראש. ובאמת אין בו כל רמז לנבואה שקדמה לו, מלבד פסוק טו בו, הבא לקשור בצורה מפורשת בין השניים, מאין רמזים אחרים. תיאור מעשיו של יאשיהו בבית אל, לעומת זאת, מצוי בזיקה בולטת לסיפור הנבואה, ומקיים עמו קשרים רבים והדוקים – קשרי לשון ותוכן. קשרים אלה, שנפרטם להלן, כה בולטים, עד שהם מוכיחים כי תיאור מעשי יאשיהו בבית אל אינו עומד בפני עצמו, אלא שייך לסיפור הנבואה, ורק מחמת שיקולי עריכה נותקה פסקה זו מגוף הסיפור ושובצה במקום המתאים לה מבחינה כרונולוגית.

 

הבה נציין קשרים אלו בין סיפור הנבואה בפרק י"ג לתיאור התגשמותה במל"ב כ"ג, טו–כ:

1.       המזבח כנושא מרכזי

'המזבח' בבית אל עומד הן במרכזה של נבואת איש הא-לוהים בתחילת פרק י"ג והן במוקד מעשיו של יאשיהו בבית אל במל"ב כ"ג. מרכזיותו של המזבח אינה רק בתחום התוכן אלא גם בתחום הסגנון, והיא ניכרת במספר ההופעות של המילה 'מזבח' בשני המקומות יחדיו.[8]

 

2.       שריפת עצמות אדם על המזבח

הפעולה של שריפת עצמות אדם על מזבח כדרך לבזותו ולטמאו – מופיעה במקרא בשני המקומות הללו בלבד. יאשיהו פעל בדרכים דומות גם בירושלים ובסביבתה: את האשרה שהוציא מבית ה' הוא שורף בנחל קדרון (כ"ג, ו) –"וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם" (הפוך ממה שיעשה בבית אל); את הבמות אשר בנה שלמה בהר המשחית, על כל אביזרי העבודה הזרה שהיו בהן "טִמֵּא הַמֶּלֶךְ... וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם" (שם יג-יד). אולם שריפת עצמות על מזבח אנו מוצאים רק במעשיו של יאשיהו במזבח בית אל ובבמות שומרון, וזאת בהתאמה מלאה לנבואה שבראש סיפורנו ולדברי הנביא הזקן בפסוק לב.

 

3.       עלילת הסיפור שבפרק י"ג מגיחה לתוך תיאור מעשי יאשיהו

יאשיהו אינו פועל מתוך ידיעת הנבואה של איש הא-לוהים ואינו פועל על מנת להגשימה. את מעשיו על מזבח בית אל עושה יאשיהו מדעת עצמו, והכתוב הוא שמעיד שפעולותיו נעשו בהתאם לנבואה:

טז           כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים.

הערה זו בלשון הכתוב, אין בה כשלעצמה כדי להעיד על היותה של פסקה זו חלק מן הסיפור שבפרק י"ג, שכן כמותה מצויות עוד אחדות בספר מלכים.[9] הערה זו נועדה להצביע על 'הסיבתיות הכפולה' למעשיו של יאשיהו. אולם בהמשך תיאור מעשיו של יאשיהו, מאוזכר לפתע הסיפור שבפרק י"ג לא רק בלשון הכתוב, אלא בדברי הדמויות עצמן הפועלות בסיפור:

יז             וַיֹּאמֶר (– יאשיהו): מָה הַצִּיּוּן (– מצבת הקבר) הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה?

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר: הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה,

וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל.

כאן עוד ניתן לומר, שמטרת הדו-שיח הזה היא ליידע את יאשיהו עצמו (ולא רק את הקורא), שהמעשים שעשה בבית אל מדעתו, מהווים הגשמה של נבואה קדומה. אולם הפסוק הבא, פסוק יח, כבר אינו מיועד רק להצביע על הקשר בין מעשי יאשיהו לנבואה שחזתה אותם. בפסוק זה מתוארת פעולה של יאשיהו החורגת ממטרותיו בפרק:

                           יח            וַיֹּאמֶר (– יאשיהו): הַנִּיחוּ לוֹ! אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו

וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן.

פעולת ההצלה של יאשיהו את עצמות איש הא-לוהים ועצמות הנביא הזקן הן מימוש לא רק של נבואת איש הא-לוהים אלא אף של התפתחות העלילה שבאה לאחר אותה נבואה. גיחתם בפסוק יח של איש הא-לוהים והנביא הזקן משומרון אינה נחוצה כלל לסיפור מעשיו של יאשיהו לטיהור הארץ מעבודה זרה, שכן מה לי אם נשמרו עצמות איש הא-לוהים משריפה, ומה לי אם בזכות זאת נמלטו גם עצמות הנביא הזקן מכך, ביחס לתכלית מעשיו של יאשיהו? יאשיהו גם אינו יודע כלל על משמעות הוראתו ביחס לעצמות הנביא הזקן, שעל קיומו לא שמע כלל מאנשי בית אל. גם כאן הוא פועל שלא מדעת, פעולה שיש לה משמעות ביחס לאירועים רחוקים בעבר. על הנביא הזקן לא יֵדע יאשיהו גם בהמשך, כי איש לא יספר לו זאת, וגם אין כל צורך שיֵדע.

כל הסיפור הכלול בפסוק יח (וממילא יש לומר, גם בפסוק יז שלפניו) לא בא לשרת את הסיפור על תיקוניו יאשיהו, אלא כדי לחתום את מה שנותר פתוח בסיפור שבפרק י"ג: לספר כיצד ניצלו עצמותיו של הנביא הזקן בזכות צוואתו על קבורתו המשותפת עם איש הא-לוהים. ניכר אפוא שפסוקים אלה בתיאור מעשיו של יאשיהו נועדו לחתום את כל מה שנותר פתוח בסיפורנו, ואם כן הרי פסקה זו על פעולות יאשיהו בממלכת ישראל שייכת בעצם לסיפורנו.

 

4.       מעשי יאשיהו בזיקה לדברי הנביא הזקן

במעשיו של יאשיהו מתקיימת לא רק הנבואה של איש הא-להים. במעשי יאשיהו מתקיימים גם כל דבריו של הנביא הזקן מבית אל. וזאת, לא רק ביחס לעצמותיו שניצלו בזכות צוואתו (ראה דברינו לעיל בסעיף הקודם 3), אלא בתחום נוסף, שעליו לא ניבא איש הא-להים. איש הא-לוהים נשא נבואתו על מזבח בית אל בלבד: "מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ... וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ". אולם הנביא הזקן בדברי צוואתו, מאשר את נבואת איש הא-לוהים לגבי מזבח בית אל, ומוסיף עליה כי תתקיים לגבי כל בתי הבמות בשומרון. מעשיו של יאשיהו עומדים בזיקה לדברים אלו של הנביא הזקן:

 


י"ג, לב                   כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה' עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל

וְעַל כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן.

 

מל"ב                 כ"ג, יט                   וְגַם אֶת כָּל בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן... הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ

וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל.

זיקה לשונית ועניינית זו מלמדת כי מטרת התיאור בפסקה שבמל"ב כ"ג טו–כ היא לקשור את מעשי יאשיהו לסיפור שבפרק י"ג, לא רק כמי שמגשים את הנבואה שבראש הפרק, אלא כמי שסוגר את כל מה שנותר פתוח לאורך הסיפור ההוא.

 

5.       לשונות חוזרים בשני חלקי הסיפור

רבים הלשונות החוזרים בסיפור שבפרק י"ג ובפסקה שבמל"ב כ"ג, ויש מהם לשונות ייחודיים, עד שניכר כי שני חלקים אלה שייכים גם מהבחינה הלשונית לאותה יחידה ספרותית. על חלק מלשונות אלו כבר עמדנו בקשרים הקודמים שהצבענו עליהם ('מזבח'; 'עצמות'; 'בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן') ועליהם יש להוסיף:

 

מל"א י"ג

מל"ב כ"ג

 

א        אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה

כ         (ולעומתו) הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבו

 

יז        אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה

יח       (ולעומתו) הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן...[10]

 

ב          וַיִּקְרָא.. בִּדְבַר ה'

לב      הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר ה'

 

טז      כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים

           אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

יז        ... וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

 

כט      ... וַיַּנִּחֵהוּ אֶל הַחֲמוֹר

ל         וַיַּנַּח אֶת נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ

לא      אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת עַצְמֹתָי

 

 

יח       הַנִּיחוּ לוֹ, אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו...[11]

השורש קב"ר מופיע 7 פעמים

מתוכן 3 הופעות של השם קֶבֶר.

השם 'קבר' מופיע ארבע פעמים.[12]

 

 

 

6.       סיום מעין הפתיחה

בתחילת דברינו בסעיף זה עמדנו על כך שסיום מעין הפתיחה במקרא מעיד במקרים רבים על חתימת היחידה הספרותית. לעתים הסיום מעין הפתיחה מתבטא במהלך הגיאוגרפי של הדמויות: הדמות הראשית יוצאת בראש הסיפור ממקומה אל המקום שבו מתרחשת עלילתו, ואילו בסיום הסיפור היא שבה למקומה.

דבר דומה קורה בסיפורנו, אלא שהדמות הראשית שבראש הסיפור אינה שבה למקומה, שהרי איש הא-לוהים שבא מיהודה מת בסביבות בית אל ונקבר בה. אולם דמות ראשית אחרת, המגשימה את דברה, שבה בסיום הסיפור ממקום התרחשות העלילה, בית אל, אל מקומה בממלכת יהודה.

כך פותח סיפורנו:

י"ג, א                     אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה... אֶל בֵּית אֵל

וכך הוא מסיים:

           מל"ב כ"ג, כ          וַיָּשָׁב (– יאשיהו) יְרוּשָׁלִָם.

 


* סדרת עיונים זו מבוססת על מאמרי 'גדול הוא קידוש השם מחילול השם – מלכים א פרק י"ג – הסיפור ופשרו', מגדים ו, אלול תשמ"ח. מאז כתיבת המאמר, לפני כחצי יובל שנים, חלו שינויים מסוימים בדרך קריאתי את הסיפור ובדרך כתיבתי. אף על פי כן, תפיסתי הכוללת ביחס לסיפור ולמגמתו לא נשתנתה אלא במעט.

בשנת תשנ"ז יצא ספרו של פרופסור אוריאל סימון 'קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים' (ירושלים ורמת גן). הפרק החמישי בספר זה 'אות נבואי גובר על שלושת מפיריו – מלך ישראל, נביא בית אל ואיש הא-להים מיהודה' (עמודים 157-188) עוסק בסיפורנו. בפרטים חשובים בניתוח הסיפור ובמסקנות ביחס למגמתו, שונה דרכי מדרכו, והמעוניין לברר את היחס בין שתי הדרכים יעיין במאמרו.

[1] בסדרת העיונים 'חטאות ירבעם' עיון א הרחבנו את הדיבור על אופייה הספרותי של הפסקה החותמת את פרק י"ב. בסיומו של העיון ובהערה 9 שם הסברנו מדוע פסוקי 'חטאות ירבעם' אינם חלק מן הסיפור בפרק י"ג ומדוע אינם סיפור כל עיקר.

[2] שם גם אמרנו כי המילים החותמות את הפסקה – "וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר" (מילים המציינות את עליית ירבעם על המזבח בפעם השלישית באותה פסקה), נועדו ליצור קישור לפתיחת הסיפור הבא מיד לאחר מכן, שבו נאמר (י"ג, א) "וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר",  והן נלקחו מתוך פתיחת הסיפור ושובצו בפסקה הקודמת לו.

[3] בעיוננו לפרשת לך לך בסדרה השנייה עמוד 40 דנו על הדרכים השונות לתיחום הסיפור במקרא, ואחת מהן היא לזהות סיום שהוא כעין הפתיחה, וראה הדוגמה שהבאנו לכך שם בהערה 5.

דוגמה רווחת לסיום כעין הפתיחה, הוא סיום שהוא היפוך של הפתיחה: סיפור הבריאה פותח ב"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים..." ומסיים ב"שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג); סיפור מגדל בבל פותח ב"וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת..." (בראשית י"א, א) ומסיים ב"כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ..." (שם ט).

[4] ראה על תפקידם של פסוקים אלה בסוף העיון הנזכר לעיל בהערה 1.

[5] הנה דוגמה נוספת לסיפור שיש בו בעיה דומה: בפרק ב' ביהושע מופיע סיפור המרגלים ששלח יהושע ליריחו. הסיפור מסתיים לכאורה עם סיום הפרק בפסוק כד, וגם כאן הסיום הוא כעין הפתיחה, כשהמרגלים שבים אל יהושע, אשר שלחם בראש הסיפור, ומדווחים לו על כל המוצאות אותם. אלא שהנושא המרכזי של סיפור זה אינו שליחות המרגלים אלא התחייבותם להצלת רחב. נושא זה נידון בפסוקים ח-כא, על פני רובו של הפרק. עם סיום קריאת הפרק שואל עצמו הקורא: האם קיימו המרגלים את התחייבותם לרחב? האם ניצלו רחב ומשפחתה לבסוף? וגם כאן יש לומר, כי כל זמן שלא נדע זאת, נותר הסיפור פתוח והבטחת המרגלים לרחב נותרת חסרת משמעות עד אשר יתברר כי קוימה במלואה. סופו של הסיפור מופיע כעבור כמה פרקים, וראה בהערה הבאה.

[6] על קיום התופעה במקרא ועל סיבות אחדות לקיומה עמדנו בנספח לעיוננו לפרשת חיי שרה בסדרה השנייה עמודים 96-101, ושם בהערה 18ג הובא סיפורנו כאחת מן הדוגמאות לכך.

אף סיפור המרגלים ששלח יהושע הוא סיפור מפוצל, והפיצול נעוץ בסיבות כרונולוגיות כשם שהדבר בסיפורנו. קיומה של שבועת המרגלים לרחב – הצלתה בידי המרגלים, יכולה להיכתב בספר יהושע רק לאחר תיאור כיבוש יריחו, בפרק ו'. פסוקים כב-כג בפרק ו' אינם שייכים לסיפור כיבוש יריחו אלא לסיפור המרגלים בפרק ב', והם הפִסקה החותמת אותו. במסגרת הערה זאת לא נוכל להוכיח זאת.

[7] ראה עיון המבוא לסדרת העיונים 'פילוג הממלכה', סעיף 1 "אופיו הספרותי השונה של כל אחד משני הסיפורים", וכן בהמשך אותו עיון, סעיפים 2-3.

[8] המילה 'מזבח' (בהתייחסות למזבח בית אל) נזכרת בסיפור השלם, על שני חלקיו, 14 פעמים, רוב ההופעות בפרק י"ג, ושאר ההופעות  בפסקה המשלימה במל"ב כ"ג. בספירת המילה המנחה 'מזבח', החוזרת 14 פעמים בסיפור השלם, ובספירת המילה המנחה 'קֶבֶר' (ראה להלן הערה 12), אנו מתחשבים בנוסחת תרגום השבעים לפסוק טז במל"ב כ"ג. נוסח זה כולל כמה מילים נוספות הנתונות כאן בסוגריים מרובעים:

                וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר

וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ

כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים [בעמד ירבעם בחג על המזבח.

ויפן וישא את עיניו על קבר איש הא-להים] אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

נראה כי המילים הנוספות בתרגום השבעים מקוריות, והן נשמטו כנראה בשגגה מנוסחת המסורה 'מפני הדומות' (– המילים 'איש הא-להים', המצויות לפני ההשמטה ובסופה, גרמו למעתיק לדלג). אין זה סביר שהמתרגם הוסיף מילים אלו מדעתו לנוסח שהיה לפניו. ועוד: נוסחת תרגום השבעים פותרת שתי בעיות קלות בנוסח המסורה, שלא נפרטן כאן.

[9] לדוגמה: מל"א ב', כז. איש לא יטען שפסוק זה שייך לסיפור הנבואה על עונש בית עלי בשמ"א ב'. שונה הדבר במל"א ט"ז, לד: פסוק זה נראה כסיומו של הסיפור ביהושע ו', כו.

[10] תיאורו של 'הנביא' היושב בבית אל מתחלף תדיר במהלך הסיפור (וזאת בניגוד לקביעות בתיאורו של 'אִישׁ הָאֱ-לֹהִים', שכשישנה תוספת לכינויו היא תמיד 'אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה'). תיאור הנביא הזקן כאן כ"נָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן" מנגיד אותו עם "אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה". מסתבר כי הנביא הזקן אינו שייך במקור לבית אל, וזאת נרמז גם בהצגתו (י"ג,  יא): "וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית אֵל" – משמע שאינו בן העיר מקדמת דנה, אלא בא לשבת בה בשלב כלשהו.

[11] אמנם המשמעות של הפועל 'להניח' שונה בכל אחד מחלקי הסיפור: בפרק י"ג משמעותו טכנית – לשים, והוא מתייחס הן לנבלת איש הא-לוהים והן לעצמותיו של הנביא הזקן. במל"ב כ"ג משמעות הפועל היא להרפות, לעזוב, להשאיר במנוחה, ההפך מ'להניע' הבא בהמשך הפסוק ("אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו"). אולם השימוש באותו הפועל מכוון: הנחת נבלתו של איש הא-להים בקבר הנביא הזקן, שהונח אף הוא באותו קבר, הביאה למנוחת העצמות של שני האישים בקבר המשותף.

[12] בספירת המילה המנחה 'קֶבֶר' כשם עצם החוזר בסיפורנו 7 פעמים, אנו מתחשבים בנוסחת תרגום השבעים (ראה הערה 8). בגוף הסיפור, בפרק י"ג, מתייחס השורש קב"ר רק לקבורת איש הא-לוהים בקברו של הנביא הזקן; בפסקה החותמת את הסיפור במל"ב כ"ג מתייחס השם 'קבר' פעמיים לקברי הכהנים שעצמותיהם הוצאו לשריפה על המזבח, ופעמיים לקבר המשותף של איש הא-לוהים והנביא הזקן. וברור שיש קשר בין שני ההקשרים הללו: הנביא הזקן בצוואתו דאג לכך שקברו, שבו נטמנו עצמותיו של איש הא-לוהים, לא ייכלל בקברי הכהנים שעצמותיהם יוצאו לשריפה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)