דילוג לתוכן העיקרי

זכויות יוצרים | 2

קובץ טקסט

זכויות יוצרים (ב)

האם יש זכויות ליוצרים?

בשיעור שעבר ראינו את הניסיון להסדיר את המערכת של זכויות היוצרים על פי מושגים ממוניים כלליים מתחומים אחרים. הניסיון הזה הוא רב מעוף והשראה, ובהקשרו גם חיוני; אך הוא אינו מספק. המאמץ האינטלקטואלי והרוחני האדיר שהשקיעו גדולי האחרונים בהשתתת זכויותיהם של יוצרים על יסודות הלכתיים קיימים, הניב תוצאות מעשיות מרשימות, אך לא יכל להקיף את המכלול הסבוך של בעיות שמתעוררות בתחום זה. וזאת מסיבה פשוטה: אי אפשר להסדיר את נושא זכויות היוצרים, ללא הכרה בכך שליוצר ישנה זכות על יצירתו. ראינו ניסיונות לגבש התייחסות הלכתית לזכויותיו של יוצר מתוך התעלמות מהזכויות הללו, והתייחסות לנתונים צדדיים כמו הגבלת התחרות המסחרית או הנאת המעתיק מהוצאותיו הממוניות של היוצר. הניסיונות הללו מעוררים אי-נחת עקרונית, וגם בעיות מעשיות, שעל חלקן עמדנו.

עלי להודות כי הניסוח שלי אינו לגמרי הוגן. אני מניח כנקודת מוצא שההלכה צריכה לטפל בנושא זכויות היוצרים מתוך הכרה בכך שישנן זכויות ליוצרים, ומתוך נקודת מוצא זו הוכחתי שהצלחתה של ההלכה במשימה זו היא חלקית בלבד. ברם, אפשר לחלוק על נקודת המוצא שלי: יכול בעל דין לבוא ולומר שאכן ההלכה אינה מכירה כלל בזכויותיו המיוחדות של יוצר על יצירתו, ושוללת את קיומן מן הבחינה העקרונית ומשיקולים ערכיים. אם אכן כך, הדיון בשאלת זכויות יוצרים אכן מתמצה ביישום דיני תחרות ודיני הנאה, כמו בכל תחום אחר. אפשר לטעון שההלכה אינה מכסה את כל זכויות היוצרים על כל היקפן, פשוט משום שמבחינה מהותית אינה מכירה בזכויות כאלו. ואכן, היה בין חכמי דורנו מי שטען שכל הדיבורים על זכות יוצרים הם טעות גמורה, שנולדו מ"נימוסי אומות העולם"[1].

יש להבהיר, שמדובר כאן בשאלה שאינה שאלה הלכתית, אלא שאלה ערכית, "מטא-הלכתית" אם תרצו. כאשר זכות מסוימת אינה מכוסה על ידי ההלכה, אפשר לטעון שההתעלמות הזו היא מכוונת, וההלכה מתעלמת מזכות מסוימת משום שבאמת אינה מכירה בה מבחינה ערכית. לחילופין, אפשר להסביר שאין כאן הסתייגות עקרונית, אלא בעיות שהזמן גרמן. כך הצענו אנו, והסברנו שהתעלמותה של ההלכה משאלת זכויות יוצרים יסודה בכך שבזמן עיצובה של ההלכה על ידי חז"ל, מושג זכויות היוצרים לא היה רלוונטי.

אין זו שאלה עקרונית כללית, אלא שאלה נקודתית, שיש לדון בה מחדש בכל מקרה שהיא עולה על הפרק. בנידון דידן, יש לדון האם מבחינה ערכית התורה מכירה בזכותו הממונית של היוצר על יצירתו או לא. כאמת מידה לכך נוכל לקחת את יחסם של רבותינו האחרונים לשאלה זו: האם הם שאפו לעגן את זכויות היוצרים בהלכה, או שמא ראו בעצם המושג של זכויות יוצרים "נימוסי אומות העולם" שאינם מחייבים אותנו.

לעניות דעתי, הרוב המוחלט והגורף של תשובות רבותינו האחרונים מעלה תמונה חד-משמעית: חכמינו הניחו כדבר פשוט שמבחינה ערכית ליוצר ישנה זכות על יצירתו, ועמלו קשה כדי לעגן זכות זו בהלכה. כפי שהסברנו, זוהי משימה קשה מאוד, משום שצריך להקיף את מכלול ההשלכות של זכויות היוצרים במערכת שבה המושג הבסיסי של זכויות יוצרים אינו קיים. אך ברובן המוחלט של התשובות השתקפה בבירור מוטיבציה חזקה לתת תוקף הלכתי מחייב לזכויותיו של היוצר.

כדוגמה מובהקת נביא כאן את דבריו של ר' יוסף שאול נתנזון, בעל שו"ת שואל ומשיב:

"דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים על פני תבל, פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם. והרי בלאו הכי אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה, אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו. והרי נודע שר' אברם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין, כל ימיו קיבל שכרו מהקיר"ה בווארשא[2]; ולא יהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלהם?! וזה דבר שהשכל מכחישו. ומעשים בכל יום שהמדפיס חיבור יש לו ולבאי כוחו זכות" (שואל ומשיב, מהדו"ק, ח"א, סי' מ"ד).

השואל ומשיב רואה כדבר פשוט שליוצר ישנה זכות על יצירתו. אמנם, בולט כאן בחסרונו נימוק הלכתי ברור ומוצק. נימוקיו של השואל ומשיב שייכים לתחום המוסרי: השוואה לחוקי הגויים - "ולא יהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלהם?!"[3], והישענות על האינסטינקט המוסרי והשכל האנושי - "וזה דבר שהשכל מכחישו". בולט כאן המתח בין ההכרה המוסרית הברורה בזכויותיו של היוצר, לבין הביטוי הדל שיש לזכויות אלו בהלכה הפסוקה שבידינו.

בהקשר כללי יותר, דיבר ר' שמעון שקופ על מושג הקניין הרוחני, אגב דיונו בחיוב אדם בנזקי בור:

"כמו שבדברים שנוגעים לזכות האדם מוסכם על פי דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו לכל דבר זכות, כמו כן קראה התורה לאיש המכין תקלה בשם בעל הבור ובעל האש, וחייבה בנזקין את בעל המזיק" (חידושי ר' שמעון שקופ, ריש ב"ק).

ר' שמעון כתב כמשיח לפי תומו ש"מוסכם על פי דיני התורה... שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו לכל דבר זכות". אך האמנם כך? בהלכה אין התייחסות ישירה לזכות הזו, וחסרה גם הכרה מלאה בהשלכותיה המעשיות. אך לפחות נוכל ללמוד מהערת האגב של ר' שמעון על נטייתו המוסרית והשקפתו הערכית. ניכר שר' שמעון הבין כדבר פשוט שמבחינה מוסרית אי אפשר להתעלם מזכויותיהם של יוצרים על יצירותיהם.

להלן נבחן את האפשרות להכיר באופן ישיר בזכות היוצרים כזכות מחייבת מבחינה הלכתית, בלא הישענות על מושגים אחרים, ובלא הליכה בדרכי עקיפין. נבחן שלוש דרכים כאלו שעלו בדברי רבותינו האחרונים: דינא דמלכותא, מנהג האומנים, ותקנת חכמים. אלו שלוש דרכים שבהן אפשר להוסיף מערכות חדשות להלכה.

נבחן בקצרה את שלוש הדרכים שהזכרנו, לפני שנדון בהן באופן מפורט. ראשית, יש לדון בהסתמכות על דינא דמלכותא. כאשר אנו מסתמכים על דינא דמלכותא אנו מוציאים את הנושא הנידון מתחום סמכותה של ההלכה, ומכירים בחוק המדינה לעניין זה. מבחינה מעשית ייתכן שבכך מצאנו פתרון הולם[4]. אך מבחינה עקרונית, כאשר אנו מכירים בדינא דמלכותא לא כאילוץ חיצוני כפוי אלא כפתרון רצוי, המסייע לנו להתמודד עם מצבים שאין לנו יכולת לפתור אותם מתוך מקורותיה של ההלכה - אז יש בפנייה לדין המלכות בעיה השקפתית חמורה. במקרה מעין זה, אנו מאמינים בפתרון מסוים מבחינה ערכית, אך איננו מסוגלים לתת לו מענה הלכתי הולם, ועל כן נתלים במחוקק החילוני שיפתור את בעיותינו. ישנו כאן ערעור חמור ומסוכן על תוקפה של ההלכה כתורת החיים, המכווינה ומסדרת את כל המכלול של חיינו.

ישנם אולי שיראו במערכת מעין זו דבר רצוי, כאשר ההלכה מסתפקת בהסדרת היבטים מסוימים של חיינו, ומותירה למדינה את השאר[5]. לטעמי יש בתפישה כזו צמצום מסוכן של תפקידה ומעמדה של ההלכה. ועוד, מסופקני האם נוכל למצוא לתפישה כזו ביסוס בתולדות ההלכה. חכמינו שאפו תמיד לגבש התייחסות הלכתית לכל תחומי החיים, ולא מצאנו שחז"ל, למשל, הזניחו במכוון את דיני קניינים, והעבירו אותם לסמכותה ולטיפולה של המלכות. מצב שבו נסמכים על דינא דמלכותא כדי לעגן בהלכה ערך מוסרי מוסכם, הוא מצב בעייתי מאוד מבחינה ערכית וחינוכית.

הסתמכות על מנהג האומנים בעייתית פחות, כיוון שאין היא מעבירה את הסמכות בתחום זה למוסד אלטרנטיבי, אלא רק נותנת תוקף מחייב למנהג המסחרי הרווח. אמנם, גם כאן אנו מוותרים על הסמכות לקבוע נהלים הלכתיים מחייבים שינבעו מתוך עולמה של ההלכה, ומסתפקים במתן גושפנקא לדרך שבה העולם מתנהל ממילא.

הדרך השלישית שנבחן היא תקנת חכמים. חכמינו תיקנו תקנות רבות מאוד לאורך הדורות. לעתים מדובר בתקנות נקודתיות, שמתייחסות למקרים ספציפיים. אך לעתים מזומנות תיקנו חכמינו תקנות שחידשו מערכות הלכתיות שלמות, והוסיפו מושגים חדשים לגמרי לעולם ההלכה. כך, למשל, ישנה בגמרא מחלוקת האם שעבודא דאורייתא או דרבנן (ב"ב קעה:). לפי הסוברים ששעבודא דרבנן, חכמינו הם שחידשו את מוסד השעבוד. ישנה מחלוקת בראשונים האם לפי סברה זו יש בכל אופן מציאות מסוימת שבה מועיל שעבוד גם מדאורייתא[6]. לדעת התוספות, לדעת הסוברים שעבודא דרבנן, אין שום מציאות שבה יש שעבוד מדאורייתא. להבנה זו, חכמינו יצרו יש מאין מושג הלכתי חדש ובעקבותיו מערכת הלכתית חדשה, שכל לומד יודע עד כמה מרכזי מקומם בעולם של חושן-משפט[7].

ייתכן שזהו המצב גם בנוגע לזכויות יוצרים, כאשר תקנת חכמים מחדשת בעולם ההלכה את המושג של זכויות יוצרים, ומאפשרת ליצור מערכת של כללים ברורים להסדרת הנושא הזה, כללים שיהיו בעלי תוקף הלכתי, ויעוצבו על פי תפישת העולם של ההלכה. להלן נראה, שהיו מחכמינו שצידדו בהבנה כזו.

חשוב לחזור ולהדגיש, כי אין בתפישה זו שום פגיעה בסמכותה של ההלכה. בכל הדורות הכירו חכמינו בכך שהמציאות המשתנה מחייבת פיתוח דרכי התמודדות הלכתיות חדשות. התפתחויות חדשות במציאות מחייבות התייחסות הלכתית חדשה. לעתים אפשר להסתפק בשאיבה ממקורות ההלכה היסודיים, אך לעתים ההתפתחות היא מהפכנית כל כך, שכדי להתמודד כראוי עם התופעה החדשה יש לפתח מושגים הלכתיים חדשים. אין כאן שינוי של הלכה קיימת, שהוא בעייתי מאוד מבחינה הלכתית וגם מבחינה השקפתית, אלא תוספת. וכידוע, חכמינו הוסיפו בכל הדורות רבדים רבים של סייגים ותקנות על הגרעין הבסיסי של ההלכה דאורייתא. לכן נמצא אחרונים שדיברו ללא רתיעה והיסוס על תקנות חכמים גם בנושא זכויות היוצרים.

דינא דמלכותא

כמעט כל מקור שעוסק בשאלת זכויות יוצרים, מזכיר את ההסתמכות על דינא דמלכותא. נראה שיש הסכמה כללית שמדובר בתחום שהוא תחת סמכות שיפוטה של המלכות: הן משום שמדובר בשאלה ממונית מובהקת[8], והן משום שההלכה לא גיבשה התייחסות ברורה משלה לנושא זה[9]. המשיבים הסתמכו על דינא דמלכותא בכיוונים שונים ולעתים הפוכים, בהתאם לדין המלכות שנהג במקומם. בימינו ישנם חוקים לאומיים ובין-לאומיים ברורים המסדירים את דיני זכויות היוצרים, והסתמכות עליהם מאפשרת גיבוש נהלים סדירים בתחום זה. לעיל עמדנו על הבעיה ההשקפתית החריפה שכרוכה בהפקרת תחום שלם ומרכזי לחוק האזרחי. אם לא נוטרד מבעיה זו, הפתרון של דינא דמלכותא עשוי להיות מספק (כמובן, בהתחשב במגבלות הכלליות של דינא דמלכותא, כגון - הבעייתיות שבהפעלתו בשלטון יהודי בארץ ישראל).

מנהג האומנים

בין האחרונים שהתייחסו לזכותו של המו"ל שלא יעתיקו את הספר שהוציא במשך תקופה מסוימת, ישנם שקבעו שזכויות היוצרים מעוגנות במנהג האומנים, היינו - המדפיסים עצמם הסכימו לכבד את זכויותיו של המו"ל ולא להפר אותן. הגמ' בבבא בתרא (ז:) היא המקור לתוקף ההלכתי של הסכמה כזו:

"ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן (לקנוס את העובֵר)" (ב"ב ח:).

בהמשך (ט.) הגמ' קובעת שמתוקף עקרון זה יכולים בעלי אומנות, למשל, לחלק ביניהם את ימי העבודה, ולהסכים שמי שיחרוג מההסכם ייקנס. עוד קובעת הגמ', שאם יש בעיר אדם חשוב, צריך לקבל את הסכמתו להסדר.

כאמור, ישנם שרצו להסתמך על היסוד ההלכתי של מנהג האומנים כדי לתת תוקף הלכתי לזכויות היוצרים. כך כתב, למשל, ר' חיים מצאנז, שהוסיף עוד שמשום כך יש צורך בהסכמה על הספר מחכם, כיוון שצריך הסכמה למנהג מאדם גדול[10].

אמנם, ישנן כמה בעיות הלכתיות משמעותיות בהסתמכות על מנהג האומנים. בעל פרשת מרדכי כתב (חו"מ, סי' ח') כמענה לחתם סופר, שהחכמים שצידדו בזכויות המדפיס על ספרו הסתמכו על תקנת האומנים. לדעתו, חכמים הבינו שמן הסתם תקנה זו נוחה לכל המדפיסים, והרי הם כבני אומנות מסוימת שהתנו ביניהם תנאים מקובלים. אך הוסיף וטען שבימיו אי אפשר עוד להסתמך על מנהג האומנים, כיוון שיש הרבה מדפיסים נוכרים או ישראלים פורצי גדר, ולכן גם לכשרים לא נוח במנהג כזה, כיוון שרק עליהם תהיינה מגבלות. ועוד, שהמדפיסים בימיו התנגדו בפירוש לחרם זה.

בעל הצמח צדק (יו"ד, סי' קצ"ה) טען גם הוא שאין הסכמה של המדפיסים להכרה בזכויות היוצרים, שהרי לא נוח להם בזה. והוסיף והעלה טענה יסודית יותר: לדעתו, אין די בהסכמה שבשתיקה, וכדי לתת תוקף למנהג האומנים צריך הכרזה מפורשת של בעלי אותה אומנות, שמקבלים עליהם מנהג זה.

גם בדורנו ישנם שרצו להסתמך על מנהג האומנים. כך, למשל, טען הרב עזרא בצרי:

"יש לזה גדר מנהג אומנים כשתקנו ביניהם דבר... כיוון שנהגו כיום כל סוחרי הספרים בסדר מסוים, ונעשה הדבר למנהג קבוע וברור, אסור לעבור על מנהג זה לכולי עלמא" ('זכות יוצרים', תחומין ו' (תשמ"ה), עמ' 181).

הניסיון להסתמך על מנהג האומנים מעלה בעיה הלכתית בסיסית שדורשת ליבון, היינו - השאלה האם די במנהג קבוע או שיש צורך בהכרזה מפורשת ומוסכמת. אך מעבר לזה, נראה שבדורנו ישנה בעיה נוספת. ספק האם בימינו ניתן להסתמך על מנהגם של בעלי האומנות כדי להסדיר את נושא זכויות היוצרים, על כל היקפו. גם אם נניח שרוב העוסקים המקצועיים בתחומים הנידונים מכבדים את זכויות היוצרים של עמיתיהם, גלוי וידוע שאין הדבר כן בנוגע לאנשים פרטיים. חלק גדול מהבעיות העכשוויות בתחום זכויות היוצרים, מתעוררות דווקא בעימות שבין אנשים פרטיים לבין היוצרים. בתחום הזה נראה, למרבית הצער, שהמנהג הרווח דווקא מזלזל בזכויותיהם של היוצרים. הסתמכות על המנהג היא בעצם מתן גושפנקא למצב הקיים. כאשר המצב אינו תקין, לא נוכל לשאוב ממנו תוקף הלכתי לנורמות שנראות לנו ראויות.

תקנת חכמים

במקרים רבים גזרו חכמים שונים חרם על מי שיפגע בזכויות היוצרים של המדפיס. בהסכמות לספרים נזכר פעמים רבות חרם שהוטל על מי שידפיס שוב את הספר בתוך זמן קצוב[11]. יש להעיר שלכאורה מדובר כאן בחרם אישי, היינו באיום ישיר ונקודתי על האדם, ולא בתקנה ממונית הקובעת מה ההלכה מעיקר הדין[12].

בשו"ת צמח צדק (יו"ד, סי' קצ"ה) הציע שאולי יש בעניין זה תקנה ממונית מדין הפקר בי"ד הפקר. אך הוא דחה הצעה זו, כיוון שלשם כך צריך "בי"ד דאלימי לאפקועי ממונא כבי"ד כרבי אמי ורבי אסי", כלומר - בית דין בעל סמכות מיוחדת. ועוד, שצריך שחכמי בית הדין המסכים יהיו בקיאים במקור תוקפה של ההסכמה. בכל אופן, גם לפי הבנתו הראשונית מדובר בתקנה נקודתית, שיש לתקן מחדש בכל מקרה, ולא בתקנה כללית, שיכולה לפתור את הבעיה העקרונית.

אמנם, יש שהבינו שיש כאן דין כללי ומקיף. החתם-סופר בכמה תשובות (חו"מ, סימנים מ"א, ע"ט) התייחס ל"חרם קדמון" שהוטל על מי שמדפיס שוב בלא רשות, בדומה ל"חרם השידוכים" ול"חרם חזקת היישוב": "הגזירה היא קדמונית, מכל הגאונים על כל באי עולם, אפילו במצולת הים... אלא הכא צריך להתחדש אצל כל מדפיס ספר, כי לאו כל אנפין שווין" (סי' מ"א).

אמנם, יש להודות כי גם אם נקבל את שיטתו המרחיבה של החתם-סופר, עדיין לא נשיג בעזרתה מערכת מלאה של הלכות המסדירות את דיני זכויות היוצרים. ראשית, יש לדון בתוקפו ובמשמעותו של אותו חרם. אך מעבר לזה, לכאורה גם לדעת החתם-סופר מדובר בחרם המתייחס דווקא לעניין הדפסה חוזרת של ספרים תוך פגיעה במדפיס המקורי. אי אפשר להפיק מחרם קדמון זה התייחסויות לכל המערכת המורכבת של דיני זכויות יוצרים, כפי שאנו מוצאים אותה בימינו.

סיום

בשיעור זה בחנו את ההתייחסויות השונות לזכויות יוצרים בהלכה. לא עסקנו בכל הפרטים של דיני זכויות יוצרים למעשה, אלא התמקדנו בשאלה הכללית של מקור התוקף ההלכתי לזכויות היוצרים. ראינו שרובם ככולם של החכמים שעסקו בשאלה זו, ניסו לעגן את זכויות היוצרים בהלכה, ולהבטיח את זכויותיו של היוצר על יצירתו. ברם, כולם נתקלו בבעיה קשה: המושג "זכויות יוצרים" לא נידון בגמרא ובראשונים. מקורות חז"ל והראשונים לכאורה אינם מכירים כלל בזכויות מיוחדות שיש ליוצר על יצירתו.

חכמינו נקטו בשתי דרכים מרכזיות בהתמודדות עם הבעיה הזו. יש מן הפוסקים כאלו שניסו להסמיך את זכויות היוצר על כללים הלכתיים אחרים, בעיקר על דיני הסגת גבול ועל דיני הנאה. בחריפותם וביצירתיותם הצליחו המשיבים להקיף חלק מהמקרים של זכויות יוצרים בעזרת שימוש במושגים הללו. ברם, אי-ההתאמה הבסיסית שבין השאלה הנידונה לבין הכלל ההלכתי שעליו נשענו, שנלקח מתחום אחר לחלוטין, מנעה את השגת המטרה המלאה של כיסוי והקפת כל המכלול של זכויות היוצרים ועיגונו בהלכה.

ישנם שהלכו בדרך אחרת, וניסו להכיר במושג זכויות היוצרים על כל משמעויותיו, על ידי הוספה על הרובד הבסיסי של ההלכה: באמצעות דינא דמלכותא, מנהג האומנים, או תקנת חכמים. ההסתמכות על מנהג האומנים, ובייחוד על דינא דמלכותא, אכן משיגה את התוצאה הרצויה, אך תובעת מחיר כבד של הסתמכות על מקור חיצוני, וּויתור על היכולת לקבוע מתוך ההלכה ועל ידי חכמיה את כללי ההתנהגות הרצויים. ההסתמכות על תקנת חכמים אינה מעוררת את הבעיה הנ"ל, ברם, ספק האם אכן קיימת תקנה כזו.

דומה שהפתרון הרצוי לבעיית זכויות היוצרים בהלכה יהיה כינונן של תקנות חכמים חדשות ומחייבות, שיקיפו את מכלול דיני זכויות יוצרים, וידונו בהם על פי עקרונות הלכתיים וערכיים[13]. תקנות כאלו ירימו את קרנה של ההלכה, ויאפשרו לה להקיף תחום רחב וחשוב, שכיום במידה רבה נשמט מאחיזתה[14]. ייתכן שאין בידינו כיום לתקן תקנות כאלו. אך אם אכן כך הדבר, לוּ נדע לפחות לייחל ליום בו ישיב ה' שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והם יחזירו להלכה את הודה וחוסנה, כימי עולם וכשנים קדמוניות.

ניתן לשלוח תגובות או שאלות למחבר, בכתובת:
[email protected]

 
 

[1] הרב שמואל דוד מונק, שו"ת פאת שדך, סי' קנ"ח; מצוטט אצל רקובר (לעיל הערה 1), עמ' 91.

[2] הכוונה למתמטיקאי יהודי, שהמציא מכונת חישוב, וקיבל מלגה שנתית קבועה מאוצר המדינה הרוסית (רקובר (לעיל הערה 1), עמ' 251, הערה 6).

[3] הטיעון הזה, שמביא הוכחה מחוקי האומות - "ולא יהא תורה שלמה שלנו וכו' " - נשען על תפישה שמדובר בחוקים צודקים ומוסריים; שהרי ברור שלא נרצה ללמוד מן האומות דינים פגומים, "דיני דמגיזתא".

[4] אם כי הדבר תלוי במגבלות השונות ביישום כללי "דינא דמלכותא דינא", והדברים עתיקים.

[5] מעין המודל שהציע הר"ן בנוגע לחלוקת סמכויות השיפוט (דרשות הר"ן, דרוש י"א). הרב ריא"ה הרצוג ביקר בחריפות את המודל הזה. עיין בספרו תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ב, עמ' 76-77.

[6] עיין: תוספות ב"ב קעה: ד"ה דבר, ורשב"א גטין נ. ד"ה אמר.

[7] דוגמה נוספת, אם כי פחות מובהקת, הוא דין גרמי, לפי שיטתו של הריצב"א (ב"ב כב: תוס' ד"ה זאת).

[8] בגיטין י: מוכח שדינא דמלכותא אינו מועיל בשאלות של איסור והיתר, אלא רק בשאלות ממוניות.

[9] הש"ך פסק שדינא דמלכותא אינו מועיל במקום שיש פסק הלכתי מחייב (חו"מ ע"ג, ס"ק לט).

[10] שו"ת דברי חיים, חו"מ, סי' נ"ו.

[11] הרחיב בנושא זה פרופ' נחום רקובר בכמה חיבורים: ה'הסכמות' לספרים כיסוד לזכות היוצרים, סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת י"א, ירושלים תשל"א; זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א, עמ' 123-443.

[12] לכן בד"כ ניסו חכמינו להסביר שהחרם בא על רקע אחד היסודות שהזכרנו לעיל, שמעגן את זכותו של המדפיס בהלכה.

[13] כמובן, לכשידונו במהרה בימינו חכמינו בכינונן של תקנות אלו, יצטרכו לקחת בחשבון גורמים נוספים, שלא את כולם הזכרנו כאן. כך, למשל, הרב נפתלי בר-אילן עמד על כך שיש להתיר לאדם להעתיק ספר אם אנן סהדי שלא היה קונהו בכל מקרה, משום הכלל שכופין על מידת סדום (הרב נ' בר-אילן, 'העתקת ספרים או קסטות', תחומין ז' (תשמ"ו), עמ' 367). כמו כן, כפי שהעיר בעל הציץ אליעזר (חלק י"ח, סי' פ'), ספק האם במקרה כזה אפשר להגדיר את המעתיק כ"נהנה" במובן הממוני. וע"ע בשו"ת שבה"ל, ח"ד, חו"מ, סי' ר"ב.

[14] ראויים לציטוט כאן דבריו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, בסיום ספר שיעוריו על קונטרס דינא דגרמי של הרמב"ן. הרא"ל עמד שם על הצורך בתוספת תקנות בנושא נזקים עקיפים בתקופתנו: "הבקשה שטוחה, הסמכות קיימת, והעיניים נשואות. במידה ויעלה ביד גדולי הפוסקים לתקן בנידון, הם יצליחו לגדור פירצה חברתית של ממש, ואף ישכילו, בד בבד, להרים קרנה של תורה" (שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין, דינא דגרמי, אלון שבות תש"ס, עמ' 200).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)